קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון ח' תמוז ה'תשס"ד

שיעור הרב אלון לפרשת בלק

שמעון פטדה

"ומפה שלו צבוע ירוק ומצויר עליו שכם"

בהמשך לעיסוקינו בעניינם של השבטים דרך דגלם ונחלתם, נבקש היום לעסוק בשמעון.

בתחילת דברינו ניזקק שוב לדברי המדרש המתאר את צבע דגלו של כל שבט ושבט, ואת הדמות המצויירת עליו:

"שמעון - פטדה ומפה שלו צבוע ירוק ומצוייר עליו שכם".

ציורה של שכם על דגל שמעון מעוררת תמיהה לא מבוטלת, שהרי האף ששמעון (עם אחיו לוי) כבש את שכם, אך שכם אינה עתידה ליפול בנחלתו אלא בנחלת בני יוסף.

יתרה מזו, יעקב אבינו טרם מותו מוכיח במילים קשות את צמד אחים זה, שמעון ולוי, על מעשה שכם:

"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם:

בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי

כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור:"

"עיקרו שור", מתייחס ליוסף הצדיק המתואר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וגו'". שני אחים אלו רצו לעקור את אותו שור, וכדברי הכתוב:

"ויאמרו איש אל אחיו לכו ונהרגנו"

ועל כן:

"ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל:"

כשאת טיבה של אמירה זו של יעקב לשמעון ולוי נעמוד בהמשך דברינו.

מכל מקום, מצטיירת תמונה משונה משהו, שמעון ולוי הם אלו המבקשים להרוג את יוסף, והם אלו המכים את שכם, ועל אף שהם אלה שכובשים אותה, יעקב מעניק אותה דווקא ליוסף.

אך בזה לא די, כאמור, על דגלו של שמעון מתנוסס לו ציור של שכם במלוא הדרו, עובדה היכולה להתפרש במבט ראשון כמעין התרסה ולעג לשבט שמעון, שהאירוע המתנוסס על דגלו הוא אירוע כשלוני.

אך גם בזה לא די, משום שבה בשעה שיעקב אבינו טרם מותו, בורר לשון קשה כנגד אחים אלו, הרי שמשה רבנו בפרידתו מהעם, מתעלם לגמרי משבט שמעון, ואין הוא מזכירו בברכותיו לשבטים, אלא בדרך רמז ולא במפורש:

"וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה

ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה:

ועל זאת מפרש רש"י במקום:

"שמע ה' קול יהודה - כאן רמז ברכה לשמעון

מתוך ברכותיו של יהודה"

וזה פירוש המילה "שמע". ומכאן בא רש"י ומוסיף תוספת חשובה, המהווה כנדבך חשוב להבנת תכונת נפשו הפנימית של שבט זה:

"ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורנו של יהודה,

שנאמר, מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון:"

כשהמקור לדברים אלו הוא בספר יהושע:

"ויצא הגורל השני לשמעון למטה בני שמעון למשפחותם

ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה:

ויהי להם בנחלתם באר שבע ושבע ומולדה:"

שמעון, איפוא, יורש בתוך נחלת בני יהודה. במובן מסוים עובדה זו מכפיפה אותו לשבט יהודה ואינה מאפשרת לו לעמוד ככח העומד בפני עצמו.

אך עובדה זו היא שתאפשר לנו הבנה יסודית לתכונת נפשו של שמעון, וכפי שנראה להלן.

ומה נוחל שבט שמעון?

"וכל החצרים אשר סביבות הערים האלה

עד בעלת באר ראמת נגב זאת נחלת מטה בני שמעון למשפחתם:

מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם

וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם:"

שמעון נוחל, איפוא, את הנגב, את האדמה הצחיחה והמדברית. עובדה זו מחזקת את האירוניה, כביכול, המובעת מציור שכם על דגלו, שהרי שכם וסביבותיה הם קרקע פוריה למרעה, ואילו נחלת בני שמעון היא אדמה צחיחה, ואם-כן, ציור שכם, הפוריה והירוקה, על דגלו של שמעון השוכן בנגב, מתארת סתירה מיניה וביה, המעוררת לגלוג כביכול.

טרם שנראה אם נחלה זו של שמעון בימי יהושע תישאר לעתיד לבוא - ראוי לחזור ולהבהיר לעצמנו את משמעותה הקדושה והעמוקה של מילה זו "להתנחל".

"להתנחל" משמעותו לקבל את אותו חבל ארץ בארץ ישראל, המתאים למזיגת כוחות הנפש הפנימיים של כל שבט ושבט. לא בכדי ישנם שבטים שמושבם בצפון ואחרים בדרום. כשכולם נמצאים ביחס כלפי המקדש, כל אלו מתאימים לירושת הנפש הפנימית בהיותם שרידים של אבותם, ועל כן רק במקום ספציפי מסויים, יכולים אותם שבטים בכלל, והאישים שבתוכם בפרט, לתת לתכונת נפשם ביטוי. זהו עומק המילה "להתנחל" הנגזרת מהשורש נ.ח.ל, המתאר זרימה של מים ממקום למקום, או בנידון דידן זרימה של חיים פנימיים בנתיב מיוחד מן הנכסה אל הנגלה.

ועל כן התשובה לשאלת מהותו של כל שבו ושבט עוברת גם דרך נחלתו.

ועל כן מה תמוה, שבתיאור הנביא יחזקאל, המתאר את סדר הנחלות לעתיד לבוא, משתנה מפת הארץ. שמעון שהיה בודד בדרום, ונחלתו הייתה בלועה בנחלת בני יהודה - משתנה בשני מישורים אלו.

ראשית, שמעון נוחל בפני עצמו, ואין הוא נבלע עוד אצל בני יהודה:

"ויתר השבטים מפאת קדימה עד פאת ימה בנימין אחד:

ועל גבול בנימין מפאת קדימה עד פאת ימה שמעון אחד:"

"שמעון אחד", משמעותו - ששבט זה נוחל בפני עצמו (כמו על השאר השבטים, שגם עליהם נאמר "אחד" כגון "בנימין אחד" ).

ולא זו אלא ששמעון יוצא מבדידותו המשמימה בחבל ארץ שומם זה (שלעתיד לבוא גם הוא לא יהיה שומם):

"ועל גבול שמעון מפאת קדימה עד פאת ימה יששכר אחד:

ועל גבול יששכר מפאת קדימה עד פאת ימה זבולון אחד:

ועל גבול זבולון מפאת קדימה עד פאת ימה גד אחד:

ועל גבול גד אל פאת נגב תימנה

והיה גבול מתמר מי מריבת קדש נחלה על הים הגדול:

בנחלת הדרום, של שמעון, איפוא, נוחלים שבטים נוספים, ביניהם יששכר וזבולון.

סיכומם של דברים עד כה: לשמעון, בזמן יהושע, אין נחלה ברורה ומוגדרת, הוא יתואר כ"בלוע" בנחלת יהודה. על דגלו של שמעון המיישב את חבל נגב הצחיח, מצויירת שכם, שדווקא היא פוריה.

נחלת בני שמעון עוברת לעתיד לבוא שינוי כפול. ראשית - הוא אינו עוד שבט הטפל לשבט אחר (יהודה) אלא שבט בעל עצמאות נחלתית מוחלטת, (כשאר השבטים), ושנית - שבדידותו או שמא נאמר בידודו בדרום מסתיים, ושבטים נוספים נוחלים בסמוך לנחלתו.

עד כאן לאשר אמרנו עד כה והתמיהות ברורות.

למעשה, כל תנודות אלו באופי הנחלה מקופלים בטיב ובצבע של אבנו של שמעון, הוא הצבע הירוק של אבן הפטדה, צבע שאט-אט ילך ויתברר.

ברכת יעקב לשמעון ולוי, על אף שהקושי וההקפדה נשמעות ממנה בקול ברור, מכל מקום יש בה, בברכה זו, טובה לשמעון.

כזכור אומר יעקב:

"ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה,

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"

וכך ביאר רש"י במקום:

"אחלקם ביעקב - אפרידם זה מזה,

שלא יהיה לוי במנין השבטים והרי הם חלוקים".

ועוד ביאור:

"דבר אחר, אין לך ענים וסופרים ומלמדי תינוקות

אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים".

בני שמעון, אם-כן, הם מלמדי תינוקות, הם נודדים, חז"ל אומרים באריכות את שרש"י מביא בשמם, כאן, בקיצור. כי בני שמעון נעשו מלמדי תינוקות - מפאת אדמת הנגב הצחיחה, שמנעה מהם לעסוק בחקלאות. וגם לוי כשמעון מחזר בנחלת אחיו, אך בכ"ז ישנו הבדל ברור אחד:

"ושבט של לוי עשאו מחזר על הגרנות

לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד".

חתימת רש"י מעלה, את ההבדל הבולט בין שמעון ללוי, בו בזמן שהראשון נאלץ לנוע וללמד תינוקות מפאת אילוצים כלכלים, הרי שהאחרון "נתן לו תפוצתו דרך כבוד"

.

ועתה נשאל אנו - מה ברכה אם כן יש בנדודי שמעון?

ואת התשובה לכך מביא הנצי"ב מוולוז'ין:

"אחלקם ביעקב - נצרך לפרקים מעט אנשים כאלה

אבל רובם במקום אחד קשה,

על כן אחלקם ביעקב שיהיו מעט מעט במקום אחד".

הנה כי כן, יש ערך שיהיו בישראל "אנשים כאלה", אבל, כשאלו מרוכזים במקום אחד, הדבר סכנה, ועל כן "אחלקם ביעקב" "שיהיו מעט מעט במקום אחד".

עד כאן עסק הנצי"ב ברישא של הפסוק העוסקת ב"יעקב" [המהווה ביטוי לצד הלאומי שבישראל] ומכאן עובר הוא ל"ישראל" [העוסק בצד הרוחני]:

"ואפיצם בישראל - כן בקרב חסידי ישראל

נדרש לפעמים איש כזה כמו שהיה פנחס במעשה זמרי.

אבל רק מעט מעט יפה, על כן יהיו נפוצים בישראל".

אמור מעתה, דברי יעקב לשבטים אלו, מהווה ברכה, בשבטים אלו נמזגה עוצמה אדירה, עוצמה של תהו, כשעוצמה אדירה זו מופיעה באופן מדוד - יש בה כח לרענן את החיים ולשאת אותם אל על, אך כשהיא מופיעה בצורה בלתי מדודה - היא מהווה מעין נהר שוטף המכלה את כל אשר נקרה בדרכו.

ומכאן נשוב למעשה זמרי. מעשה זמרי מופיע בשנת הארבעים, בהיות ישראל במדבר.

דומה שהם מגיעים למנוחה מסוימת, אך אז מתגלע משבר קשה:

"וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב:

ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן:

ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל:"

ואז באה לה התגובה האלוקית:

"ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם

והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל:"

ומשה עושה:

"ויאמר משה אל שופטי ישראל

הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור:"

סיפור זה עם בנות מואב ובעל פעור, אינו עוד סיפור מעשה זנות עם עבודה זרה.

ה"הצמדות" לבעל פעור מתארת חיבור אידיאולוגי עמוק. יש כאן תיאור של חיבור אקסטטי לעבודה זרה השפלה ביותר, שכן עבודת הפעור הייתה שפערו בפניו (במשמע שעשו כלפיו צרכים).

מעבר למופרעות האלילית שכאן, יש כאן תיאור של רצון להתחבר אל משהו רוחני דרך כל המציאות, גם דרך החלקים השפלים שבה, זו תפיסה שביסודה מונחת תפיסה שהכל יכול להתקדש.

החיבור לעבודה זרה שפלה זו נעשה דרך פרוצות, דרך זנות עם בנות מואב.

והנה אז:

"והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית

לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל

והמה בוכים פתח אהל מועד:"

"איש" זה מזכיר לנו את קנאותם של שמעון ולוי על דינה אחותם, שם נאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר".

שם שמעון מקנא לאחותו דינה, על הזנות והאונס, שם מופיע שמעון כקנאי לחטא זה, ואילו כאן המגמה היא הפוכה לחלוטין, כאן מביא נשיא שמעון איתו את אותה כזבי, וחוטא עימה לעיני כל. חטא זה לעיני כל מראה גם הוא, שאין עוסקים כאן בחטא של זנות גרידא, כי אם בדבר עמוק הרבה יותר.

מכל מקום, לעניינינו, כיצד ייתכן שחל שינוי כל-כך קשה מן הקצה אל הקצה, כיצד ייתכן שהמקנא הגדול הופך לחוטא הגדול? אך היא הנותנת, כוחו העצום של שמעון, כח תהו זה, יכול להתפרץ לכיוון אדיר של קנאות לקודש ולישראל, עד כדי כך שהוא קם ומכה באנשי שכם, בנימוק : "הכזונה יעשה את אחותינו", על אף שבני יעקב מודעים כי הם רק "מתי מעט", ובאותה מידה, כשמגמה מתהפכת הכח התהו מתפרץ לכיוון הבדיוק הפוך.

ואכן, כאן מופיעה לה קנאות לצד האחר, קנאות של דביקות אקסטטית בעבודה זרה שכל עניינה שבירת המחיצות. ישנה כאן קנאות לרצון לקרב ולשבור את כל המחיצות בין ישראל לאומות האחרות. גם כאן הרכבת דוהרת לה במלוא עוצמתה, אך כאן פניה הן אל התהום.

וכאן נכנס לתמונה אחד מבני אותו שבט, הקרוי "אח לשמעון", נכנס פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן למטה לוי:

"וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקם מתוך העדה

ויקח רומח בידו: ויבא אחר איש ישראל אל הקובה

וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קובתה

ותעצר המגפה מעל בני ישראל:

ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף:"

פנחס פעל את פעולתו במסירות נפש. הוא בחר בדרך שיכלה לשים את חייו בסכנה.

במעשה זה של פנחס נעצרת המגיפה. עובדה המלמדתנו כי זמרי הוא סבת המגיפה, שהפילה עשרים וארבעה אלף מישראל.

בעקבות מעשה זה, זוכה פנחס לכהונה, שהיא ההיפך הגמור מאופי פעולתו:

"וידבר ה' אל משה לאמר:

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי

מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם

ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי:

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום:

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם

תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל:"

וכאן, אחרי מות איש ישראל והאישה המדינית - אנו נעשים מודעים למקומם המרכזי:

"ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית

זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני:

ושם האשה המוכה המדינית כזבי בת צור

ראש אומות בית אב במדין הוא:"

מספר זה, עשרים וארבעה אלף, שנפלו במגיפה, מזכיר לנו אירוע דומה בו מתו גם אנשים במספר הזה, הלא הוא מות כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, שמתו במגיפה בין פסח לעצרת.

ואכן חכמי הרז קשרו קשר בין שני מעשים אלו - וכך מובא בספר סדר הדורות:

"וגלגול נפש זמרי הוא רבי עקיבא והוא תיקונו".

על עניינו של הגלגול נאמר בקצרה, כי מסכת החיים האנושיים אינה רק אותה רצועה צרה של קיום. האדם לא מיום לידתו חי ולא ביום פטירתו הוא מת. הגלגול הוא תנועת הנפש מדור לדור.

בעל סדר הדורות, איפוא, מראה לנו כי רבי עקיבא, מי שבשבילנו הוא סמל של תורה ומסירות, הוא גלגולו של זמרי ותכליתו הוא תיקון חטא זמרי.

"וכזבי היא איזבל, ותיקונה היתה אשת טורנוסרופוס שלקח רבי עקיבא".

וכך מוסברת העובדה :

"ואיזבל היתה רודפת את אליהו שהוא פנחס להינקם ממנו"

ומוסיף עוד:

"וזמרי היה בן דינה קודם שנשאה שמעון,

וכ"ד אלף שהומתו משבט שמעון היו כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא

שלא חלקו כבוד זה לזה בזכרם עון שטים

שלא הוטהרו ממנו ומתו מיתה תניינא".

הנה כי כן, אותם 24 אלף שמתו בשטים נתגלגלו בתלמידי רבי עקיבא ומתו מיתה שניה.

נעמיק נא בדברים ביתר שאת.

זמרי בן סלוא אינו עוד חוטא שנתן דרור למאווי החושך שבו, שכן אז הוא לא היה מחפש את הפומביות שבחטא. זמרי בן סלוא הוא אדם בעל עוצמות נפש אדירות, זמרי מייצג את הקנאות של שבט שמעון, שהפעם מבקש להניח את קנאות החרב, לפנות לקנאות של שלום, ולהוביל לדרך שאין עוד מחיצות המבדילות בין ישראל לעמים.

במובן מסוים ישנה שאיפה אצילית לגיטימית של "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" שאכן תתממש לעתיד לבוא, אך זמרי דוחק את השעה, ורוצה את כל השאיפה כאן ועכשיו, ללא מחיצות, ללא גבולות. השלום הקוסמופוליטי שמבקש זמרי לעשות, נקטע על ידי פנחס המכה אותו ואת כזבי. מעשהו של פנחס, אף שהוא נראה היפך השלום, אך הוא בסופו של דבר הוא המעשה המקנה לו את השכר של "הנני נותן לו את בריתי שלום".

"לו" - לפנחס, זה שיודע לאחוז בחרב, כשצריך, הוא זה שבסופו של דבר יוביל את העולם לתעודת השלום.

תיקונו של זמרי הוא רבי עקיבא. רבי עקיבא כל עניינו הוא השלום, בבית מדרשו נחרט "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה", הוא גם זה שקנה לאשתו "ירושלים של זהב", אך גם זהו רבי עקיבא שמבין שהשאיפה הגדולה לשלום ולתיקון היא שאיפה התפתחותית ואין להקדים ולדחוק את השעה, בזמן שהמציאות טרם הוכשרה לה, ועל כן הוא נושא כליו של בר-כוכבא, שכן טרם הגענו לשלב של "וכתתו חרבותם לאתים".

אך יחד עם זאת רבי עקיבא שוקד לחזק את השלום מהבית, תלמידיו שלא הפנימו את חשיבות השלום הפנימי, מתים במגיפה.

והנה כזבי התגלגלה באיזבל, ולאחר מכן נתקנה באשת טורונסרופוס.

טורונסרופוס היה אוייב מר של רבי עקיבא, אדם שהתפלמס עימו השכם והערב, ורבי עקיבא היה נוצחו פעם אחר פעם. והנה פעם אחת חזר טורונסרופוס לביתו סר וזעף, וכאן נכנסה לתמונה אשתו:

"אמרה לו אשתו: מפני מה פניך זועפים?

אמר לה: מפני רבי עקיבא, שמקנטר אותי בכל יום בדברים.

אמרה לו: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא,

תן לי רשות ואכשיל אותו בדבר עברה".

נעיר נא בכפליים. ראשית אשת טורונסרופוס פועלת על-פי הכלל שלימד בלעם את בלק: "אלהיהם של אלו שונא זימה", שמכוחו באו בנות מואב והזנו את ישראל, דבר שגלגל את מעשה זמרי ופנחס. במשמע, שמהלך השתלשלות העניינים חזר לנקודת צומת שבשעתו גרמה לחטא, וכעת מתבקש התיקון.

שנית: נראה נא, שעל אף שהדרך שבה חפצה אשת טורונסרופוס להפיל את רבי עקיבא היא דרך שפלה של זנות, יש בה בכל זאת צד מוסרי פנימי, המביא אותה לבקש את רשות בעלה לצעד שכזה.

"נתן לה רשות ונתקשטה והלכה לה אצל רבי עקיבא".

ותגובת רבי עקיבא הייתה:

"כשראה אותה רבי עקיבא ירק שחק ובכה".

שלוש פעולות מוזרות אלו של רבי עקיבא, היריקה, הצחוק והבכי, גוררות את תגובת אשת טורונסרופוס:

"אמרה לו - מה אינון הנך תלת מילין?"

[אמרה לו - מהם שלושת הדברים הללו (יריקה, בכי וצחוק)]

"אמר לה: שנים תפרש, שלישי לא תפרש,

רקקתי על שבאת מטיפה סרוחה.

בכיתי על האי שופרא דבלי בארעא".

אמר לה רבי עקיבא: על שניים אשיב לך, ועל השלישי לא אשיב. ירקתי ('רקקתי') על שבאת מטיפה סרוחה, בכיתי על יופייך שעתיד להתבלות בעפר (לאחר שתמות).

ואת פשר פעולתו השלישית של רבי עקיבא מגלה לנו הר"ן שם:

"והוא שחק שצפה ברוח הקודש שעתידה להתגייר

ולהנשא לו ולא רצה להודיעה".

רבי עקיבא משתמש באשת טורונסרופוס, שחפצה לפתותו, כשיקוף למעגל חיי האדם. כשהוא מסתכל עליה הוא זוכר שהיא באה מטיפה סרוחה והולכת למקום עפר רימה ותולעה. ובכך הוא זוכר את ה"מאין באת ולאן אתה הולך", וממילא גם את ה"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".

תעצומות נפש אלו של רבי עקיבא, גרמו לרעד פנימי עצום באשת טורונסרופוס:

"אמרה לו - כלום יש תשובה?"

את טיבה של שאלה זו אפשר להבין לא רק במשמעותה הפשוטה, האם ניתן לחזור בתשובה, אלא האם יש תשובה לקיום האנושי, לקיום העולמי, האם יש תשובה לשאלה מהיכן אדם (כרבי עקיבא) דולה את תעצומות הנפש האדירות ולא צונח לתהומות החטא.

"אמר לה: הן".

רבי עקיבא אינו מרבה במילים. מספיק לו שאשת טורונסרופוס תהיה מודעת כי יש תשובה. ישנה דרך של אמת, אך מהי ומה טיבה - כאן כבר יהא עליה לעמול, ולקנות אותה בעצמה. שהרי רק אז תהיה אותה דרך קניינה הפרטי, ורק אז גם היא תהיה עם אותן עוצמות פנימיות כמוהו, כרבי עקיבא, ואז "תהיה לה תשובה". ואכן -

"הלכה ונתגיירה ונשאת לו לרבי עקיבא והכניסה לו ממון הרבה".

זהו, איפוא, תיקונו של זמרי. זמרי שביקש חיבור ותיקון מיידי, מתוקן על-ידי רבי עקיבא, בעל יכולת האיפוק האדירה שבסופו של דבר מקבל את אשת טורונסרופוס, אך רק לאחר שזו נתגיירה ונתקנה.

אבנו של שמעון היא כאמור אבן ירוקה, על צבע זה למדונו רבותינו כזאת:

"תנא: תהו - קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו

שממנו יצא חושך, שנאמר: ישת חשך סתרו סביבותיו".

שמעון, איפוא, מאופיין בעוצמות של תוהו, ומכאן צבעו הירוק.

תהו, היא המציאות שהייתה בזמן הבריאה, טרם שכל כח נתקן ועמד על מקומו.

תהו מרמז על מזיגה של עוצמה אדירה, אך כגודל עוצמתה כך גודל החורבן וההרס, שיכולה עוצמה זו לפעול.

יעקב אבינו מזהה את עוצמת התהו שבשמעון ובלוי, הוא מבין את הסיכון כשעוצמות כאלו מרוכזות במקום אחד. ועל כן "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", אין זה עונש אלא רפואה לעוצמות האדירות הללו, שאין טוב שיהיו הרבה כאלו במקום אחד (כדברי הנצי"ב בריש דברינו).

גם שמעון וגם לוי הם משוללי נחלה עצמית. לוי פזור בערי לויה, ושמעון נחלתו מובלעת בתוך נחלת יהודה. במשמע שיש סכנה כשכוחו של שמעון אינו מרוסן, אינו נשלט, אלא עומד לעצמו, כשאת טיבה של סכנה זו למדנו מזמרי, המלמד לדורות עד היכן עוצמת התהו של שבט זה יכולה לרדת.

שמעון זוכה בנגב לאדמה צחיחה וחמה, אך הוא זוכה בה כי הוא עם עוצמות הנפש האדירות שבו, שאמנם עדיין כפופות לשבט יהודה, יכול להפריח את השממה. אך לעתיד לבוא, כשהנגב יהיה ירוק, שהרי כדברי הנביא "יששון מדבר וציה ותגל ערבה" - או אז שמעון יהיה לעצמו, אז העולם יתוקן. עוצמות נפשו האדירות לא יצטרכו ביקורת וגבול, ואדרבא, יבואו שבטים מן הצפון לדרום להיות במחיצת שמעון וללמוד ממזיגת כוחותיו. אז "שכם" הירוקה והפוריה, המסמלת את ההתפרצות העוצמתית של שמעון, תהפך לסמל וביטוי, כיצד ניתן לנתב עומצות אדירות שכאלו לתקן עולם במלכות שדי. אז גם המדבר הצהוב והצחיח יהפך לירוק מלבלב.

אך לזאת נדרשת סבלנות, כוחות נפש אדירים, שכשם שיכולים להיות כחומר ביערה הנושא את האדם השמיימה, המביא אותו לקנא על כבודם של ישראל מבלי להתחשב בהשלכות הפוליטיות (ועל כן שמעון לא מהסס להכות בשכם כשהנימוק שמניע אותו היא הקנאות לאחותו ולבית יעקב: "הכזונה יעשה את אחותינו"?) אלה ממש אותן עוצמות, שכשאין הן מעודנות, כשהתהו אינו נשלט, הם יכולים לגרום להתרסקות גדולה, הבאה מתביעה בלתי מתפשרת למציאות שטרם הוכשר לה העולם, כשכל אלו מתוארים במעשה זמרי.

אז דווקא זה הנקרא "אח לשמעון", איש מבני לוי, פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, הוא שאוחז בחרב, ומכה בתהו של אחיו, והוא ורק הוא יכול לפעול פעולה כזו, משום שגם בו קיים ממד של תהו, הוא זה שידע לאחוז בחרב כשצריך, הוא שיקנה את כהונת העולם ו"את בריתי שלום".