בס"ד, יום ראשון, ו' תמוז, התשס"ו

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון - לפרשת בלק [סו-33]

"פי האתון וערב שבת" 

 

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

 

ניתן לומר כי פרשת בלק, אינה דומה לאף פרשה אחרת בתורה. אכן נכון הדבר כי כל פרשה היא מיוחדת בפני עצמה ובכ"ז בין כל בייחוד של כל פרשה הייחוד של פרשת בלק הוא גדול יותר.  

מלמדים אותנו  חז"ל:[1]

"משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב"

 

והדבר מוזר וכי פרשת בלעם אינה חלק מתורת משה.  מאידך גיסא עניין תמוה אחר הוא כי פרשת בלעם היא אחת הפרשיות היחידות בתורה בהן משה אינו מוזכר כלל – אמנם את השאלה האחרונה ניתן לתרץ בעובדה שהדברים לא התרחשו מסביב למשה רבנו, ובכ"ז אנו נבקש להעמיק בדבר עוד .

עובדה נוספת היא שפרשה זו כולה נעה מסביב לעניין אחד. את בקשת בלק לבלעם וכל המתרחש והמשתלשל מכך. והפירוט שבכתובים הוא לפרטי פרטים.

בסוף הפרשה ישנה פרשייה אחת קטנה של ההצמדות לבעל פעור:[2]

"וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל:"

 

במילים אחרות גם פרשייה זו קשורה לליבת הפרשה, וגם היא קשורה לבלעם.

נעיר בשלב זה קצרות כי בהתבוננות בפרשייה האחרונה של ההצמדות לבעל פעור, עולה הפלא כי משה רבנו פסיבי לחוטין במתרחש. הקב"ה מודיע אליו נחרצות, ללא תיאור ללא כל הקדמה של "עד מתי ינאצנוי העם הזה" – שום הקדמה אלא מיד :

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל:"

 

ומשה אינו מגיב בנפילה על פניו, כפי שהיה עם עדת קורח , או כמו בחטא האספסוף בו הוא מראה את מורת רוחו מהעם אלא מיד עושה כצו האלוקי:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:"

 

אין לפנינו כל דיון ולא מתרחש כל בירור - הקב"ה אומר למשה מה לעשות ואיך לעשות ללא הקדמה., והדברים מתבצעים מיד  -  זו תגובה שהיינו מכנים אותה כתגובה טוטלית.

וכאן מתחילה התפתחות שיש לה זיקה ישירה והתרסה ברורה כנגד משה רבנו ע"ה:

" וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:"

 

רק בפרשה הבא נדע כי האיש הוא זמרי בן סלוא  והאישה היא כזבי. ההתרסה של זמרי היא התרסה ברורה כנגד משה רבנו. כך ברור ממטבע הלשון של הפסוק: "...לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." – הקדמת משה מראה כי יש כאן צעד המכוון כנגד משה רבנו.

ועל כך , אכן מעירים חז"ל, כי ההתרסה היא בדבר  ציפורה, אשת משה שהייתה מדינית.[3]

ועל כך חז"ל עומדים במדרש:[4]

"אמר לו(זמרי): בן עמרם ! זו מותרת או אסורה  ?

אמר לו (משה) אסורה היא לך !

אמר לו זמרי ואותה שלקחת מדינית היא ! "

 

והמדרש מסיים:

"מיד נתרשלו ידיו של משה ונתעלמה ממנו הלכה

וגעו כולם בבכיה ..."

 

עוד נקודה שנבקש לתת עליה את הלב היא כי בחתימת התורה, בה מתוארת מיתת משה וקבורתו, מוזכר מכלול פעולותיו ותכונותיו של משה, ובכ"ז ישנן שתי אזכרות הרומזות לבלעם: [5]

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר:

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה':

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:"

 

מקום קבורת משה לא נודע, אך זאת אנו יודעים כי הא קבור מול בית פעור. זהו "ייחוס מוזר.

שנית, נשאל עוד –אם אין רוצים לומר לנו את מקום קבורת משה , מדוע "לפזר רמזים" – מדוע לא נסתם הדבר לחלוטין בתורה ?

כך או כך זו אזכרה עקיפה לבלעם נותן העצה לזנות בשיטים, בבית פעור.  

וממשיכה התורה ואומרת:

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים:"

 

ועל כך אומרים חז"ל:[6]

"'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה' בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ... ואיזה נביא היה להם כמשה זה בלעם בן בעור"

 

משה רבנו נקבר, אפוא, מול העבודה זרה הגסה ביותר, בית פעור, ע"ז גסה, פורצת הגדר בצורה הטוטאלית ביותר הנעבדת בתורה של פעירה – דהיינו עשיית הצרכים לפניה.

חז"ל נזקקים לכך במסכת סוטה ואומרים:[7]

"וא"ר חמא ברבי חנינא מפני מה נקבר משה אצל בית פעור ?

כדי לכפר על מעשה פעור"

 

 

זכויותיו של משה רבנו מועילים לדברים רבים, אך אם אנו רוצים למקד על מה זכויותיו מועילות ביותר, הוי אומר זה על מעשה פעור, כאשר הדמות שהי;א שווה לו אך היא בבחינת האנטיתזה שלו היא בלעם. את יסוד זה נבקש להרחיב ולהבין.

בעלי התוס' על דברי הגמרא דלעיל מביאים מדרש אגדה:

"בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב, באותו פרק בית פעור עולה ללמעלה בכדי לקטרג ולהזכיר עוון"

 

במילים אחרות כששם שלחיוב יש הארה מיוחדת, הארה המשלחת את ענפיה לנתיבי הזמן –וכך בכל יום ט"ו בניסן, למשל, מתעוררת בחינת החירות בעולם,  כך גם לחטא יש את הסגולה הלא טובה הזו. וכך בכל שנה ושנה "עולה" הפעור כשהמשעות לכך היא שהוא כאילו בא להציף את העולם,

"וכשהוא רואה את קברו של משה חוזר ושוקע בקרקע, שמשה רבנו שקעו בקרקע עד חוטמו, וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבנו...."

 

אלו דברי תוספות.

הנה כי כן התורה נחתמת במאבק משה מול בלעם, ובמאבק מול בית פעור. כל התורה כולה מתארת לנו מי משה, ובסופה רומזת לנו כי, להבדיל, היה אחד כמותו באוה"ע. והתורה אומרת כי אין אנו יודעים היכן הוא קבור – אך אלמלא היה קבור שם היה הפעור מְשַקֵע את כל העולם.

 

אנו נפתח בשאלה האם לפנינו שתי פרשיות שונות לחלוטין, הראשונה בה בלעם רוצה לקלל,  והדבר אינו עולה בידו. ואז כמו "עורך דין רע", עושה בלעם תרגיל אחר ומציע להפיל בזנות את ישראל. או שלפנינו  מהלך אחד, שדרכו נְגַלֶה את קלקולו של בלעם ודרכו נבין את כל הפרשה הזו.

נעיר הערת פתיחה נוספת,

 

את דברי חז"ל, שהבאנו לעיל כי, ""משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב" מסביר החת"ס באומרו כי כל פרשייה שאינה קובץ הלכתי, המצויה בתורה, מתארת אירוע היסטורי, שאנשים ראו אותו כיציאת מצרים וקריעת ים סוף, המן השליו וכו'. אך פרשת בלק ובלעם היא פרשה שנתרחשה הרחק מעיניו של ישראל שכן האירוע אותו היא מתארת הוא אירוע סמוי. ובעצם, אומר החת"ס, אילולא שהיה  משה רבנו כותב את פרשת בלעם, לא היה "הכשר" להכניס אותה לתורת משה. לולא שמשה היה כותב אותה היא הייתה נשארת בגדר של סיפור עממי.הנה כי כן, ההגד "משה כתב פרשת בלעם" – כוונתו שמשה עשה אותה כחלק מתורה.

 

זו הגדרה מדהימה המסבירה עוד יותר את הצורך להעמיק בפרשה זו.

שני מריכיבי הפרשה מעלים סתירה כביכול, בחלקה הראשון והעיקרי מנסה בלעם בכל דרך להכניע את ישראל בכוח הדיבור- והדבר אינו עולה בידו, ואז הוא מציע להיזקק למה שהוא הביטוי לגופניות המוחלטת-לזנות, מה הוא , אפוא, עניינו של בלעם ?

 

לשיעור זה נקרא בשם של "פי האתון וערב שבת" בכך רמזנו כי עניין האתון מהווה מפתח להבנת פרשה זו. ומה לפי האתון ולערב שבת ?

הדבר הוא על פי המשנה במסכת אבות:[8]

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה"

 

בין השמשות הוא זמן שהקב"ה –"יכול" (-במרכאות) לעשות מלאכה משום שהוא יודע מתי נכנסת שבת ואז הוא שובת, אך לנו-לבני האדם, אין לעשות מלאכה מפני שאין אנו  יודעים לדייק בזמנים. ועל כן בין השמשות היא תוספת שבת אצלנו. והנה בבין השמשות נבראו עשרה הדברים האלה. השפ"א מעיר כי דברים אלו שבים ונבראים כל בין ערב שבת בין השמשות  

אנו נעסוק באחד מעשרה אלה – פי האתון. ובכ"ז נעיר הערה קצרה כי רוב הדברים קשורים למשה "פי הארץ" – קשור לקורח ועדתו החולקים על משה, "פי הבאר" מופיע בפרשה הקודמת , פי האתון- נעסוק בו. הוא הדין למן, למטה –שהוא מטה משה, לשמיר - שבו נכתבו הלוחות. ובוודאי גם הכתב והמכתב והלוחות. רק ה"קשת" קשורה לנוח. גם  לשיטתם של הי"א –ישנה עוד אופציה הקשורה למשה והיא מקום קבורתו.

ומכאן נבקש להיכנס בעובי הקורה, בהבדל שבין משה ובלעם ועניינו של בית פעור –כשאת הדברים, כאמור נבקש לברר דרך "פי האתון".ניתן את הלב כי מה שנברא בבין השמשות הוא לא האתון אלא "פי האתון" כלומר הכוח של האתון לפתוח את פיה ולדבר.

"פי האתון" – כפי שעוד נראה הוא  הניצחון הגדול על בלעם.

 

כבר במבט ראשון עולים  דמיונות רבים בין משה ובין, להבדיל, בלעם.

את שניהם מבקשים ללכת לשליחות ושניהם מסרבים, כ"א מנימוקיו שלו. משה מסרב ואומר:[9] "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".  משה אומר כי צריך את השליחות וצריך שליח , אך אין הוא ראוי לכך. בלעם, להבדיל, גם הוא מסרב, אך הדבר נובע משחצנות- ויחד עם זאת הוא מצהיר כי רק הקב"ה יכול להרשות למי לדבר, וכלשון הכתוב:[10] "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם  כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם".

לאחר מכן ששני אישים אלו כבר יוצאים לדרכם, מתרחש אירוע מסויים. אצל משה, מתארים הכתובים:[11]

 "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:"

 

צפורה היא שמזהה את הבעייה, והיא כורתת את ערלת בנה וכך משה רבנו ניצל:

 

"וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:

 

בלעם, להבדיל, גם הוא הולך בדרך , אך לא עם חמור אלא עם אתון, ואינו מזהה את הבעיה העומדת לפניו:[12]

"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ: "

 

 וכך הדבר נמשך שלושה פעמים עד שהאתון פותחת את פיה, אותו פה שנברא בערב שבת בין השמשות:

"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:"

 

ההנגדה בין האתון לבין בלעם מתעצמת. האתון מדברת, ובלעם המדבר הגדול הוא מכה. בזמן שמנהג העולם שדווקא בלעם היה לו לדבר ואילו האתון, זו בועטת ומכה.  

וכאן, להבדיל, נחזור למשה רבנו: משה רבנו טועה במקום אחד בו היה לו לדבר והוא מכה. הקב"ה מצווה אותו במי מריבה:[13]

 

"קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:"

כשמשה מיישם את הדברים באופן הבא:

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:

וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:"

 

ועל כך נענש משה רבנו ע"ה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:

הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם:" 

 

אך נשוב נא לבלעם ולאתונו. לא רק שאתון בלעם מדברת , אלא שהיא יותר חופשייה מדיבורה מבלעם –המדבר הגדול. על האתון נאמר, כאמור: "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן..." ולעומתה בבלעם מתואר:[14] וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר:" הוא אינו יכול לדבר ולדבר, הוא מוגבל רק במה שהקב"ה מניח בפיו.[15]

פי האתון במובן מסויים דומה לפי הארץ ולפי הבאר, הללו האחרונות פותחות את פיהן ללא הגבלה, כך האתון פותחת את פיה. אמור מעתה בלעם דרגתו, היא מתחת לאתונו.

 

ומה דבריה של האתון ?

"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים: "

האתון כאומרת לבלעם אני מדברת ואתה מכה. ובלעם משיב, בכוחנות לא מסותרת:

 

" וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן

כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:"

 

כוחנותו של בלעם נמצאת ב"עליית מדרגה" לא רק שהוא מכה הוא אף היה הורג את האתון לו רק הייתה האפשרות בידו.

אך יש להעמיק עוד בטיבו  של הגד "כי התעללת בי", מהי אותה התעללות.

צוהר להבנת העניין ניתן לראות בפרושו של רבינו בחיי על הפסוק אותו אומר הקב"ה: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':".[16] מהי אותה התעללות ? האם זוהי המעלה ?!

מסביר שם רבינו בחיי כי "להתעלל" נגזר מן השורש ע.ל.ל, שמשמעותו קשר של עילה ועלול, דהיינו קשר סיבתי בין אלמנטים שונים. יש "עילה", שהיא האלמנט המרכזי בה תלויים "עלולים". במצרים היה פרעה, הוא חשב כי הוא עילת הכל, כל שקיים בעולם וכל תכלית העולם היא רק למענו. בא הקב"ה והראה לו כי הוא רק "עלול" קטן, ורק הקב"ה הוא עילת העילות וסיבת הסיבות. ובנידון דידן, בלעם כאומר לאתון "פתאום נעשית יותר קרובה לעילה ממני, ולכן אני רוצה להרוג אותך."

והאתון משיבה:

 

"וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא "

 

בשלב זה נגלה המלאך:

 

"וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו "

 

 

והדו שיח מתחיל:

רש"י במקום מעיר כי האתון ראתה את המלאך ובלעם לא ראהו, מפני שלאתון אין דעת.  וכלשונו:[17]

"ותרא האתון - והוא לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין:"

 

 

אילו לאדם הייתה ראיה כמו האתון הוא לא היה מחזיק מעמד במה שעיניו רואות.

ה"אתון" היא הביטוי לבהמה הנמוכה ביותר מבחינה חומרית. האתון היא למעשה במקום "שאין בו כלום" וכל כולה מבצעת את מה שרוצה ממנה אדונה. לא זו אלא שאף האתון, היא נמוכה יותר  מהחמור, משום שהיא נכנעת אליו והוא נכנע לאדם. והנה אתון זו ראתה את מלאך ה' נטתה הצידה, זה מעשה קלאסי של רפלקס, שכשיש מונע מצד אחד הולכים מסביב .

 

ולעומתה בלעם הוא "נפוח" מדעת , הוא אומר על עצמו:[18]  

"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:

נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:"

 

אך דווקא מרוב ה"נפיחות" הזו הוא אינו רואה את המלאך עם החרב. היינו אומרים כי החידוש הוא לא בכך  שראתה האתון את המלאך , אלא בעובדה  שבלעם לא ראה.

 

ומכאן נבקש לבנות את קומת העומק:

ישנם שני תפקידים, שתי מהויות, חכם ונביא.

הייחוד של משה רבנו הוא בכך ש: 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה'. משה הוא וודאי אבי החכמה, אך אנו מצווים להאמין בנבואתו ולא  בחוכמתו.

 

ומה ההבדל בין נבואה לחכמה ?

חכמה מביאה משהו מן החוץ אליי, הנבואה חושפת את הקיים באדם מפנים. הלכה לא ניתן לפסוק ע"י נביא, משום שצריכים כללי הגדרה אמפיריים ואלו שייכים לחכמה. הנביא הוא בעצם זה  המביא את דבר ה' הקיים באדם באופן טבעי, הוא שמחרר את בהחסימה הפניית ומעלה את הדבר אל התודעה.

 

ומכאן לנדבך הבא. לתורה בכלל, ולמחנך בפרט, יש שני תפקידים, האחד הוא הוראה, שעניינה הוא  ההודעה מבחוץ, והשני הוא החשיפה את הקיים בפנים. עומק דברי חז"ל, הרמוזים בתורה בפסוק, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:",[19] כי כל ישראל עמדו על הר סיני , משמעותם העמוקה היא התורה קיימת בליבת הזהות של כל אחד ואחד מאיתנו, כדברי המשורר בתהילים:[20] "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי:". זו גם משמעות דברי ישראל, "...וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע",[21] כשהרבותא היא לא רק בדבריהם " נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" אלא גם במטבע הלשון של "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר"  - והלא הקב"ה עוד לא דיבר איתם,, שהרי הם לפני מתן תורה, והיה להם לומר כל אשר "יְדַבֶּר" – ועל כך מלמדים אותנו חז"ל כי בשעה שהקב"ה התחיל לדבר איתם, הם נתנו את הלב כי הם יודעים את הדיבורים אותו הוא מדבר איתם והסיבה הייתה מפני שהדבר היה חקוק בליבם. – זהו הביטוי לעומק הזהות בה חקוקה התורה.

 

התפקיד של הנביא, א"כ,  הוא לחשוף את האדם בפני המצוי והגנוז בקרבו. נעיר כי בהרבה מאוד בחינות  אין אנו שמים את לב לחובת החשיפה של תורה. האמונה בכוחו של כל יהודי שהוא שייך  לתורה דבר שנובע מפאת היותם של כל ישראל בבחינת נביאים.[22]  זהו גם היסוד של ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי",[23]  -כוח ראייתה של השפחה הוא בגלל החשיפה העצומה שהיא נחשפה למי שהיא, עת שעמדה על ים סוף. היא כמו של שאר ישראל היו במוקד ההתרחשות.

זוהי, אפוא, הנבואה היא באה לחשוף את הקיים הטבעי, ולעומתה החכמה מביאה משהו מן החוץ.

אך ישנו יסוד נוסף והוא כי הנבואה עניינה לפרוץ.  ולעומתה החכמה, עניינה הוא לתַחֵם ולהציב גבולות, ולכן קשורה החכמה למושג היראה. ועל כן: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'...".[24]

בלב קיימת הסכנה של ההתפרצות הבלתי מבוקרת, זוהי בחינת האהבה המקלקלת את השורה, או לאידך גיסא "השנאה המקלקלת את השורה" – האהבה והשנאה נובעות מן הלב ולכן הן יכולות לשנות את מהלך המחשבה.  "השורה"- היא בחינת "הדין" כלומר ההתנהגות המוגדרת השכלית. "קלקול השורה" – הוא שיברת מסגרת זו.

 

ומכאן נשוב נא לענייננו:

בלק מלך מואב קורא לבלעם – ולקריאה הזו יש חשיבות אסטרטגית גבוהה. לבלק אין אינטרס להתמודד עם ישראל, שכן ישראל מצווים שלא להילחם במואב, וכמאמר הכתוב:[25] "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה". מהו אם כן בכ"ז האינטרס של מואב ?

מואב מציירים את עצמם כדואגים לשלום העולם, הם מודאגים מכוחו הגדול של ישראל ההולך ומתפשט סביבותם. אמנם הם אינם מצויים בסכנ חרב, אבל כוחו של ישראל מציק להם.

כך מסביר בעל העקדה את הפסוק:"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה...".[26] השור דרכו לאכול באופן שבו הוא מניח את סנטרו על הקרקע ואז לוחך עם לשונו את כל העשבים שמסביב. היינו אומרים כי המקום "הבטוח ביותר" הוא מתחת הסנטר שלו, משום שלשם השור אינו מגיע.

כך הם מואב ביחס לישראל, הם  נמצאים במקום שישראל אינם יכולים להגיע אליהם, וזה מפאת איסור המלחמה במואב, הם בבחינת העשב הנמצא מתחת לסנטרו של השור, ודאגתם היא מכוחם של ישראל ההולך ומתפשט. לעשב

ומכיוון שאין למואב בעיה פיסית עם ישראל, הם מבקשים לפתור את הבעיה היהודית בצורה יסודית, דרך אותו כוח שמתאפיין בו ישראל – דרך כוח הדיבור.

 

וביתר הרחבה:

הדיבור הוא החשיפה של הדבר הטבעי. אדם מדבר אל סביבתו כשהוא מבקש להביא דבר להבנתם, שמכוחו כל אחד יבוא אליו. לעומת זה הכאה היא כוחנית היא אינה מתחשבת במקומו של זה העומד מול האדם, היא מבקשת לכפות את השני לבוא למקום בו נמצא המכה .

 

כשמשה נצטווה במי מריבה לדבר אל הסלע, רצה הקב"ה ללמד את ישראל כי גם הטבע מבין את הפנימיות שלו. לכן לוקח משה את המטה עימו ובכ"ז הוא מצטווה לדבר, בכדי שכל העם יראה , שגם כשיש מטה ביד – העיקר הוא הדיבור. חטאו של משה היה שהוא היכה בסלע, ולא דיבר – בכך העם לא למד כיצד ניתן לחשוף את הפְנִים.

 

לבלעם , להבדיל, יש כוח עצום – הוא הנביא מאוה"ע שנבואתו היא כנבואת משה, גם הוא יכול   לדבר ולחשוף את הכוחות עד למקום העמוק ביותר שלהם. ובכ"ז, ההבדל בינו לבין משה בא לידי ביטוי בכך שלבלעם יש את הכוח הפורץ, ללא הכוח הבולם יש לו נבואה אך אין לו יראת שמים, הוא אינו ירא את ה'. הקב"ה לגביו הוא מקור כוח, שהכול בא ממנו, ותו לא.

במילים אחרות היינו אומרים כי לבלעם יש כוחות של  אהבה אל ללא יראה.

 

גם אברהם אבינו זה המאפיין הגדול ביותר של תכונת האהבה, זה הנקרא בפיו של הקב"ה, "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי: ",[27] גם הוא אין אהבתו אהבה ללא יראה. סיכום מעשה העקדה יהיה :"וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:" אברהם אינו רק אוהב אלא הוא גם ירא את ה'.[28]

 

בית פעור הוא  ביטוי לעוצמה אדירה של אהבה בלי יראה. דרך עבודתו של פעור הוא ע"י שפוערים עליו – עושים את הצרכים, זהו הביטוי לחוסר גבול טוטלי, לרצון להגיע לקרבה לאלוהות, שאין כל מונע אליה. וכאן עומדת לה נקודת היסוד שאהבה שבאה ללא יראה יכולה לבוא מן מקום האלוקי אך יכולה להיות שקרית.  זו תגובתו של בלעם, שעל אף שהוא רואה את ההסתייגות הגדולה של הקב"ה, על אף שהמלאך עומד מולו, הוא מנתב את הדברים למקום הקלוקל שלו.

ההצהרה מצידו כי הוא יעשה רק את אשר יאמר לו הקב"ה אינה נחשבת כיראת שמים. שהרי היה לו כבר להבין, אילולא הוא היה מלא נפח וחשיבות עצמית, כי הקב"ה אינו רוצה שילך למואב.

ולעומתו, להבדיל, אברהם ויצחק, הללו עולים יחד לעקדה, ויצחק מבקש להיעקד על אף שהקב"ה לא ציווה על כך מהחשש , שמא הוא יזוז בעת השחיטה ונמצא אברהם מקריב בעל מום – ועל שם בקשה זו קרוי כל סיפור המעשה בשם עקידת יצחק- במילים אחרות היכולת להכיר את הגבטולות את המקבלות, וההבנה כי צריך לפעמים לקשור את עצמך ולא לתת לאהבה להתפרץ ללא יראה.

 

בלעם הוא פעור ובעור והכול היינו הך – לבלעם אין גבולות הוא בלי עם, הוא בולע עם, הוא נביא שניתן לאוה"ע והוא לא קטן ממשה. אך הוא שלא כמו משה –הוא ללא גבולות- הוא ללא יראה.  התורה שבאה להדגיש בסופה כי קם באוה"ע נביא כמשה, באה להצביע בד בבד, על התוצאה כשיש תורה ללא יראה.

משה הוא זה המקים את המשכן, אך הוא אינו יכול להיכנס אליו מפני שהקב"ה לךא קרא לו. וזהו תחילת ספר ויקרא "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: ",[29]

ובסיום התורה מתואר משה רבנו כ" עֶבֶד ה'",[30]

 

"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה':"

לא "אבי הנביאים" ולא כל שם אחר אלא  עֶבֶד ה'.  

 

ולעומת זה עומדת האומה המואבית, שמה כבר מראה את הגועל המזוג בו. אומה זו נולדה כתוצאה מזנות של בת עם אביה-עם לוט, וכדברי הכתוב:[31]

"וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן:

וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם:"

 

ורש"י מעיר כי הבת הבכורה לא הייתה צנועה, לא היה בה בושה, והיא פירשה בשם בנה מואב כי הוא בא מהאב. וכלשון רש"י:

 

"מואב - זו שלא היתה צנועה פירשה שמאביה הוא..."

 

הנה כי כן "מואב" הוא ביטוי למקסימום אהבה ללא גבולות,  זה הביטוי לפעור, ומול מקום זה נקבר האנטיתזה הגמור – משה רבנו  זה הנקרא  עֶבֶד ה'.

ובכ"ז – קשה לאדם המודרני להבין את ענינו של "בעל פעור" – הדבר נראה כ"כ מאוס,

וכמו שמתואר ברש"י :

 

"פעור - על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו:"

א"כ, כיצד עובדים עבודה שכזו ?

 

וכאן ניזקק לדברי הרב חרל"פ המבאר לנו ביתר שאת  את הדברים:[32]

 

"יסוד עבודתה של פעור היה להפר יראה, ולהפר רגשי כבוד מהעניין האלוקי."

 

כלומר ללא שום נימוס ביחס לאלוקי. גם אנו עלולים לסכנה זו אם נזכור שהוא רק אבינו ולא נזכור שהוא גם מלכנו.

"ולזאת מצאו לעבוד עבודה זרה בביזיון, כדי שע"י זה יוקל הכבוד האלוקי בעולם, ויהיה כל היחס לאלוקות אך ורק מצד התרגלות, רֵיעות ואהבה, כבן המטנף את אביו, ששניהם שמחים בזה."

 

כלומר עבודה חופשית ללא גבולות.

 ולא עוד אלא שכל כוונתם לבזותה הייתה כדי למשוך אחריה בני אדם בטענה שאין זו ע"ז כלל., אולם מתוך זה עצמו נלכדו ברשתה, שכן דרך עבודתה בכך."

 

לפי זה בנות מדין המְזָנוֹת ובעל פעור הכל עניין אחד. 

"ומכיוון שעיקר פעור היה להסיר את היראה , היה צורך שמשה רבנו ייקבר מול בית פעור,[33] שכן עיקר מגמתו של משה הייתה היראה"

 

היראה של משה היא כולה מבחינה של אהבה, הוא אינו מסוגל לראות מצרי המכה עברי, ועברי המכה עברי. ואז בא הקב"ה ושולח אותו צלדבר אל ישראל, והוא לוקח את החמור והוא הולך למדיין הוא לא רואה כי הנחש בא להרוג את הבן שלו כי הוא לא נימול, וצפורה היא זו המצילה אותו.  וזה אשר היה חסר לבלעם –  לבלעם לא הייתה בחינה של צפורה, שהצילה אותו. אלמלא הייתה מצילה צפורה את שמה  - לא היינו יוצאים ממצרים כי משה היה מת. צפורה היא שראתה את החרב השלופה ואז היא כרתה את ערלת בנה היא הבינה שצריך למול שצריך לחתוך היא הבינה שיש יראה. הנה כי כן משה ובלעם – הם  "אותו הסיפור" אך בהפכים.  צפורה היא "המדינית" של משה – אך היא פעלה ההפך מהמדינים – היא שיצרה את הגבול , את החיץ. ומול המדינית הזו – צפורה אשת משה, מביא זמרי את המדינית שלו –את כזבי – והוא  מבקש לפרוץ את הגבול – שזו הבחינה של בעל פעור. בזמן שה"מדינית" של משה היא שהצילה את כולם, היא צפורה שהצילה את כלל ישראל ועתה עומדת מולה המדינית האחרת – כזבי.  ועל כן זה הדבר האחרון שיעשה משה רבנו קודם פטירתו:[34] "וַיְדַבֵּר ה'  אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם:"

 

ומכאן ממשיך הרב חרל"פ:

" שכן עיקר מגמתו של משה הייתה היראה ועתה ישראל מה ה' דורש מעמך כי אם ליראה – אטו יראה מלתא זוטריה היא . אין –לגבי משה מילתא זוטרתא."

הרב חרל"פ בדברים אלו מכוון לדברי הגמרא במסכת ברכות:[35]

 

"ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה"

 

וכאן הגמרא שואלת וכי יראת שמים היא דבר כ"כ קטן, שהפסוק מתנסח כי רק את מבקש הקב"ה, וכלשון הגמרא:

 

" אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא ? "

 

וכאן עונה הגמרא תשובה תמוהה:

" אִין ! (כן !)

  לגבי משה מילתא זוטרתא היא"

 

כלומר ביחס למשה רבנו זה דבר פשוט . והתשובה היא יותר תמוהה מהשאלה, וכי התורה מתייחסת רק למשה ולא אלינו ?

ועל כך מסביר הרב חרל"פ:

"כי משה ידע כי בלי יראה אין כלום ומכיוון שיש הכרח להשיגה לכן היא מילתא זוטרתא, ולכן אין מכניעים את פעור אלא ע"י משה רבנו"

 

כלומר הביטוי "מילתא זוטריה" אין כוונתו שהדבר קל אלא שהדבר הוא חיוני. אם מבינים כי לולא יראת שמים מתים, אז כמה שהדבר יהיה קשה אדם עושה את המאמץ בכדי להשיג אותו. וזה העניין שכל שנה ושנה עולה הפעור ומשה משקיע אותו. ע"י השילוב בין האהבה והיראה.

 

ערב שבת בין השמשות הוא הגבול בין הקודש לחול, אז גם נברא פי האתון –האתון נצחה את בלעם לא כי היא חכמה ממנו, אלא כי בעצם גִלְתה דבר טבעי, כי לולא היראה שלה המלאך היה הורג אותה, ואז מה היה נשאר מ"הפילוסופיות" הגדולות של בלעם.

 

אמרנו כי כל הדברים שייכים לערב שבת, שייכים למשה, פי האתון הוא הביטוי למה שמשה רבנו רוצה לגלות, זה האנטיתזה לבלעם. זה גם עניין שמשה כתב את ספרו ואת פרשת בלעם, זה ביטוי לכך שמשה אומר אני לא הנביא היחיד הגדול – גם באומות העולם יש, אך לולא יראת שמים אין לכך ערך. בערב שבת אפשר להפוך חול לקודש זה ביטוי לאהבה ומאידך גיסא זה הזמן שצריך לתחום אותו וזה הביטוי לכך שיש גם יראה .