קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, כ"ב בניסן הת'שס"ה

בשבוע שעבר נכנסנו אגב פרשת בחוקותי עם סיום ספר ויקרא לענין ה-IMAX שלשת המימדים ושלשת האבות ברובד האחד היום ניגע ברובד השני.

כמו"כ אנו נתייחס לל"ג בעומר שעברנו וליום ירושלים שיבוא ונשתדל לגעת מעט אף בחג השבועות.

שבוע שעבר דברנו על ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו ברובד אחד, על ירושלים של מעלה ושל מטה והזכרנו שבהר המוריה יעקב חולם ורואה את הסולם את השער לשמים את החיבור ביננו לבין הקב"ה.

השבוע נדבר על הרובד השני על ירושלים, על העיר שעושה את כל ישראל חברים. מה הענין בעיר שעושה את כולם חברים?

קודם כל נפתח בעניני ל"ג בעומר. יש שאלות רבות על ענין השמחה החגיגה ההילולה בל"ג בעומר, מה עניינה?

כיום אנו חוגגים בעיקר את יום פטירתו של רשב"י, את ההילולה שלו. החיד"א מביא שבל"ג בעומר נהגו לעשות הילולה לזכר רשב"י אך הוא חוזר בו. הליטאים תמהים מה ליום פטירת צדיק ולהילולה וליום שמחה?! אחד מחכמי ליטא ה"שם אריה" עונה תשובה שהחסידים לא היו אוהבים אותה, שעושים שמחה משום שרשב"י נפטר לבסוף במיתה טבעית ולא ע"י הרומאים שרדפו אותו וחיפשו אחריו על מנת להורגו.

אולם יש מקורות קדומים יותר לחגיגה ולשמחה בל"ג בעומר. בגמרא מסופר שבימים הללו בין פסח לעצרת מתו 12 אלף זוגי תלמידים של ר"ע משום שלא נהגו כבוד זה בזה. במאירי בשם הגאונים מובא שבל"ג בעומר פסקו תלמידי ר"ע מלמות. 1. האם אנו חוגגים בסיומה של מגיפה? 2. בגמרא מובא שתלמידיו של ר"ע מתו בכל התקופה שבין פסח לעצרת ולכן יש שאומרים שמל"ג בעומר רק ירדה כמות המתים שבכל יום עד שפסקה המגיפה בעצרת, אז בכלל לא מובן למה לחגוג הרי המגיפה המשיכה?

בגמרא מובא שלאחר תום המגיפה בתלמידי ר"ע העולם היה שומם, ריק מתורה. צריך לזכור שהיו אלה ימים מעטים לאחר ימי חורבן בית שני ולאחר הכשלון של מרד בר כוכבא ברומאים. באותם ימים של חורבן וייאוש ר"ע מעמיד דור חדש של תלמידים שימשיכו את תורתו. הוא מלמד את חמשת תלמידיו המפורסמים וסומך אותם במקום 24 אלף תלמידיו שמתו במגיפה ואלו הם: ר' מאיר, ר' יהודה, ר' יוסי, ר' נחמיה, רשב"י. מובא בספרים שיום סמיכתם היה בל"ג בעומר. כעת אם נחבר את כל הסיבות יחדיו נראה דבר מעניין מאד, שבל"ג בעומר ביום בו פסקה המגיפה של תלמידיו מוצא ר"ע לנכון לסמוך את חמשת תלמידיו המפורסמים שימשיכו את דרכו וביום זה התגלתה תורת הנסתר לרשב"י. ר"ע הופך את יום האבל, יום המגיפה, ליום הסמיכה - ליום של תקוה ליום של שמחה.

אך עדיין לא ברור מה למדורה ולחגיגה הכ"כ גדולה ביום שכזה?

אני חושב שיש שני ארועים שמצוינים בל"ג בעומר. אני רואה את המדורה הגדולה בתור נר נשמה אחד גדול מאד הבא להזכיר לנו את המגיפה ואת הסיבה שלה, שנזכור ללמוד ולעשות חשבון נפש על המוות של 24 אלף תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה. על 12 אלף זוגות תלמידים כ-12 שבטי ישראל שנהרגו במגיפה, על 12 אלף חברותות שלא הצליחו לשבת יחד בחברותא ולכבד איש את רעהו. אלו היו לא אחרים מאשר תלמידיו של הרב'ה, ר"ע, שלימד אהבת איש לאישתו יותר מכל אחד אחר, שאהב את רחל ונישא לה והלך איתה מהמתבן המלא בקש עד שקנה לה תכשיט "ירושלים של זהב" והלך ללמד בגללה תורה. ר"ע שאהב את עמו וארצו יותר מכל אחד אחר והיה אומר "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". ר"ע שהאמין בקב"ה יותר מכל אדם אחר, שרצה למסור את נפשו על תורת ה' והיה אומר: כל ימי הייתי מחכה מתי יבוא פסוק זה לידי ואקימנו "ואהבת את ה'.. בכל נפשך" אפילו הוא נוטל את נפשך. לר"ע הגדול הזה יצאו 24 אלף תלמידים שמתו מישום שלא נהגו כבוד זה בזה.

אותו ר"ע שמלמדנו לראות בשועל שמהלך בקודש הקודשים לא רק את הגלות והחורבן אלא גם סימן לגאולה אותו ר"ע לא השאיר לנו סתם נר נשמה, אלא מתוך העולם שחרב מתוך המגיפה הוא בא עם נר הנשמה והדליק עולם חדש, עולם של תיקון "שנאת חינם" ע"י חמשת תלמידיו שימשיכו את תורתו.

צריך להבין מה קורה פה וללמוד את זה טוב. גדולי התלמידים של גדול התנאים שכל התורה שבע"פ על פי שיטתו "כולהו אליבא דר"ע" לא נוהגים כבוד זה בזה, עד שהם מתחייבים מיתה?

גם את הבית שחרב בגלל שנאת חינם ועדין לא ניבנה. צריך להבין שללא קיומו של הבית - בית המקדש כל העולם מתקיים רק כלפי חוץ אך הוא ריק מנשמתו מהתוכן הפנימי שמזין אותו והופ את פעולותיו למשמעותיות כמו שאמרנו בשבוע שעבר.

כולנו משתדלים לזכור רק את שני השלישים האחרונים של חיי ר"ע אבל לא את השליש הראשון שלו. את השליש הזה מחקנו כמו שמוחקים שליש על התנהגות טובה. ברומנטיקה של סליחה אנו רואים את ר"ע בתור רועה צאן המסתובב לו בספרד ובדרום אמריקה. בתור ילד ציירתי את ר"ע רועה את הצאן הרחק מהעיר יושב ומנגן בחליל, זה ציור נחמד אך לא נכון כלל. ר"ע היה רועה עדריו של כלבא שבוע הוא ישב בירושלים ועסק בניהול כל משק הבית של אדונו של כלבא שבוע. זה היה אותו כלבא שבוע, שהאכיל את כל עניי ירושלים וכולם יצאו ממנו שבעים ר"ע היה המנכ"ל שלו הוא החזיק בפנקס הצ'קים שלו. זו היתה תקופת הזוהר של ירושלים מבחינה כלכלית ומבחינה רוחנית. ימי התנאים הגדולים כמו ר' אלעזר בן ערך וימי העושר הגדולים כפי שכתוב באיכה: "בני ציון היקרים המסולעים בפז", לכן כשר"ע מתעשר הוא קונה לרחל לביתו של כלבא שבוע "ירושלים של זהב". באותה תקופה יושב לו ר"ע בצומת הראשית של ירושלים של התנאים והעשירים ואינו נכנס לבית המדרש. ב-40 שנה הללו אף היה אומר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", דווקא כחמור ולא ככלב שנשיכתו מתרפאת. כשנכנס ר"ע ללמוד הוא למד לשמה, לשם רחל אשתו.

ר"ע אינו תינוק שנשבה רועה שבא לפתע מספרד או מדרום אמריקה ואינו יודע דבר. הוא גר בירושלים הוא מכיר את הכל את כולם הוא בעל מידות גדולות ובכוונה אינו רוצה להכנס לבית המדרש.

מה זה לדון לכף זכות? ומה זה לא לדון לכף חובה?

לדון לכף זכות זה קשה מאד. אנו רגילים לומר, שלדון לכף זכות זה לומר: נו מה לעשות הוא מסכן כ"כ הוא הפריע לי בטעות לא בכוונה. בעברית זה לא נקרא לדון לכף זכות, אלא לא לדון לכף חובה. אמנם גם לא לדון לכף חובה זה קשה וזו מעלה שיש לעבוד עליה אך לדון לכף זכות זוהי מלאכה יותר קשה והיא מעולה יותר.

לא לדון לכף חובה – זה לומר שהבן אדם מסכן נתקע לו האוטו ולכן הוא חנה מול הכניסה לבית שלי.

לדון לכף זכות – זה כבר לומר שהוא חונה בחניה שלי בכוונה כדי לעשות לי טובה להביא את האוכל כשהוא עוד חם.

נזכרתי בדוגמאות הללו כאשר ראיתי את הסיפור בגמרא על הפועל שעבד שלש שנים אצל אדונו עד שבא לבקש שכרו. אותו הפועל בא בערב יוהכ"פ לאדונו וביקש כסף כדי משכורתו על שלשת שנות עבודתו כדי לזון את בני ביתו. אדונו אמר לו: אין לי כסף. אמר לו הפועל: א"כ תן לי פירות בדמי שכרי. אמר לו: אין לי. אמר לו הפועל: א"כ תן לי קרקע. אמר לו: אין לי. אמר לו הפועל: א"כ תן לי בהמותיך. אמר לו: אין לי. אמר לו הפועל: א"כ תן לי כרים וכסתות. אמר לו: אין לי. יצא הפועל לביתו במפח נפש. לאחר חג הסוכות הגיע אדונו לביתו עם שלשה חמורים עמוסים בכל טוב והם התיישבו לאכול. בתום הסעודה נתן לו אדונו את שכרו, ואמר לו שאלה לי אליך: מה אמרת לעצמך כשאמרתי לך שאין לי כסף. אמר לו הפועל: אמרתי בלבי שמא נזדמנה לך עסקה בזול והשקעת את כל כספך במסחר. שאל אותו עוד: מה אמרת בלבך כשאמרתי לך שאין לי קרקע. אמר לו הפועל: אמרתי בלבי שמא החכרת את כל שדותיך. שאל אותו עוד: מה אמרת בלבך כשאמרתי לך שאין לי כרים וכסתות. אמר לו הפועל: אמרתי בלבי שמא הקדשת את כל ממונך לאלוקים. האדון אמר לו: כך היה. יש לי בן הורקנוס שמו, שהתרחק מהתורה ואני הקדשתי את כל נכסי לאלוקים, כדי שיחזור ללימודו, ושכחתי שעוד לא שילמתי לך את שכרך אך לא היה בידי זמן להפר את נדרי. לאחר החג הלכתי לרבותינו שבדרום, שהתירו לי את נדרי ובאתי לשלם לך את שכרך. אך לא האמנתי שיש מישהו בעולם שדן לכף זכות וכשם שדנת אותי לכף זכות כך ידון הקב"ה אותך לכף זכות. בגמרא הפועל נזכר כ"אדם שלא מהעולם הזה".

רב האי מביא את כל הגמרא הזאת ומוסיף: האדון הוא אליעזר בן הורקנוס, הבן הוא נכדו הורקנוס והפועל הוא ר"ע לפני שעשה תשובה.

החתם סופר שואל: אדם בעל מידות כ"כ גדולות אומר: "מי יתנני ת"ח ואשכנו כחמור", מה זו שנאת תלמידי חכמים הגדולה כל כך?

זהו אותו ר"ע שהולך ללמוד תורה בבית המדרש בגלל אישתו ששלחה אותו. זהו אותו ר"ע שאומר לכולם ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. זהו אותו ר"ע ש-24 אלף תלמידיו מתים במגיפה.

הימים הם ימי הבית השני בו יש תורה ומצוות וגמ"ח אך יש בו גם שנאת אחים שמביאה לחורבן הבית.

ר"ע מחזיק את פנקס הצ'קים של כלבא שבוע ויושב בצומת המרכזית של ירושלים של תורה ומצוות וגמ"ח. הוא בעל מידות אך אינו קשור לתורה. רחל בוחרת בו לחתן כי הוא איש מעולה וצנוע, אך אביה האיש הכי עשיר בירושלים מדיר אותם מנכסיו כי הוא לא מסתפק במידותיו אלא רוצה בחתן שקשור לתורה. לאחר 24 שנים בהם יושב ר"ע ולומד תורה הוא חוזר לביתו, וכלבא שבוע חמיו מתיר את נדרו כי הוא לא ידע שר"ע יהיה ת"ח כמו"כ הוא מצהיר שאפילו אם ר"ע היה יודע משנה אחת או פסוק אחד הוא לא היה מדיר אותו ואת ביתו מנכסיו. זה מחייב הבנה.

לפי דעתי ר"ע בכוונה לא נכנס במשך 40 שנה לבית המדרש בו עוסקים רק בתורה ואין בו פנאי לעסוק במידות בדברים הכי בנאלים הכי פשוטים. בית המדרש הזה ייצר 24 אלף ת"ח 12 אלף חברותות שלא יודעות לנהוג כבוד זה בזה. "את והב בסופה" – בתחילה היו נוצחים זה את זה בהלכה ולבסוף מסיימים באהבה. הם לא למדו, לסיים באהבה.

בספרים (הקדושים) מובא ש-12 אלף הזוגות תלמידים של ר"ע הם הלוחות הראשונים וחמשת תלמידיו המפורסמים הם הלוחות השניים. כמו משה רבינו שבמשך 120 שנותיו העביר את התורה שבכתב כך העביר ר"ע את התורה שבע"פ, וכמו שאצל משה רבינו הלוחות הראשונים שנכתבו ביד ה' נשברים ויש לוחות שניים שנכתבים בידו כך אצל ר"ע 24 אלף התלמידים - הלוחות הראשונים הגדולים מחמשת התלמידים - מהלוחות השניים מתו במגיפה, מפני שמרוב גדולתם לא הצליחו לנהוג כבוד זה בזה.

אך עדיין קשה להבין איך הגדולים שבתלמידי ר"ע מתחייבים מיתה, ומתים במגיפה?!

לשם כך נחזור ונזכיר את מה שאמרנו בשבוע שעבר על המשנה באבות "הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה". הסתכל בשלשת המימדים שבעולם, בשלשת האבות ובשלשה רגלים.

דברנו על שלשת האבות על אברהם אבינו שבא לעולם של עובדי אלילים, שהאדם אינו יכול לראות בו את ה' את האין סוף. אברהם בא לרומם את העולם לגלות את האין סוף שבו את ה' מלך העולם אך הוא אינו יכול לעשות זאת באור-כשדים ובחרן מפני הלכלוך והזוהמה של העבודת אלילים ששם. הוא נכנס לארץ ישראל עד להר המוריה ומשם הוא קורא בשם ה' אל עולם. אברהם קורא לה' הר שנאמר "בהר ה' יראה". את ההר ואת הפסגה שלו כולם רואים מלמטה ואי אפשר לומר שעולמם לא משתנה. בתחילה הם ראו סתם הר כמו עבדי אברהם שלא ראו משהו מיוחד, מה שאין כן אברהם ויצחק שראו וזיהו מרחוק את ההר, מפני שה' שכן עליו. לכן אברהם השאיר את נעריו עם החמור. אולם לאחר העקידה ולאחר שאברהם קרא בשם ה' כל העולם כבר הכיר את המקום את הר המוריה את ה' מלך העולם, למרות שהוא קורא לו בכל מיני שמות אחרים. בשלב הזה העולם הופך מחד מימדי לדו מימדי, מעולם שבו רק האדם נמצא לעולם בו יש גם את ה'. מה שאברהם עושה זה נקרא חסד, אתה רק צריך להסתכל אליו למעלה אל ראש ההר והוא וה' יתן לך חסד.

יצחק הולך לשוח בשדה במקום העקידה, בהר המוריה. יצחק חופר בארות בשדה, כל חייו הם בשדה. הוא שולח את עשיו לצוד ציד בשדה. השדה הוא גבורה, יש צורך לסקל את האבנים כדי שהאדמה תהנה מהגשם ותתן את פריה, יש לעשות מעשה כדי שה' יתן כדי לקבל מה'. זה לא חסד אלא זאת התגברות, גבורת "אתה גיבור" ברכתו של יצחק של הבן הנעקד בגבורה.

אך עדיין שניהם, אברהם ויצחק, מאפשרים לאדם להשאר במקומו למטה ולהביט ממנו על ה', שנמצא מבעד למסך מלמעלה בלי להתקרב בלי להתחבר.

יעקב מכיר את כל הסיפורים על המקום על הר המוריה בו הוא הולך לישון. הוא יודע שהמקום נקרא הר ושדה בפי אבותיו. המקום הזה הוא מושא שאיפותיו והוא הולך לישון בו?! איך זה יתכן? מדבריו לאחר שהוא מתעורר מהחלום אנחנו נבין את הכל. הוא מתעורר ואומר "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". מה הוא לא ידע שה' התגלה פה לאבותיו אברהם ויצחק? הוא לא ידע מה שאנחנו למדנו בגן?

יעקב בונה עולם תלת מימדי. יעקב לוקח את שני הסרטונים את ההר - החסד ואת השדה – הגבורה ומקרינם ביחד באותו הזמן אחד ע"ג השני בדיוק על המסך בשיטת ה-IMAX ע"י התפארת שלו ויוצר מהם סרט תלת מימדי, עולם שלם תלת מימדי ופתאום לה' יש בית עם עומק, בית עם כניסה ויציאה. יעקב מחבר את בני האדם עם בורא עולם ע"י סולם ומלאכים שיורדים ועולים בו ובונה לקב"ה דירה בתחתונים. דירה בה ה' מתהלך ביננו ואינו עוד על המסך.

שלשת הרגלים כנגד שלשת האבות. אברהם שהמלאכים באו אליו בפסח, יצחק – שבועות ויעקב שבנה סוכות.

אברהם – פסח - ה' פסח על בתינו כשהיינו במ"ט שערי טומאה. הוא עשה עמנו חסד שהוציאנו גוי מקרב גוי רגע לפני שירדנו לנ' שערי טומאה, שכבר לא היינו יכולים לצאת והיינו נשארים אנו ובננו עבדים לפרעה עד עולם. אנו זוכרים שאנו כלום ע"י החמץ הלחם עוני והמצות שהן הדבר היחיד שיכולנו לעשות במצרים. מצד ה' הוא נקרא פסח ומצידנו מצד מעשינו הוא נקרא מצות.

יצחק- שבועות "בשבועותיכם" אליו אנו מגיעים על ידי ספירה שלנו של חמישים יום שמתחילה בשדה, בקצירת העומר ומסתיימת בקרבן שהוא חמץ- שאור. ובמתן תורה שהיה לנו בז' בסיוון ואנו היינו מוכנים בו' בסיון לקבלה. שבועות הוא חג במימד השני- מלמטה למעלה כנגד מידת הגבורה, לכן הקב"ה אינו אומר מה לעשות בו וצביונו ניתן על ידנו, על ידי אמא שמכינה בלינצ'ס.

יעקב- סוכות , הקב"ה בנה לנו סוכות במדבר על ידי ענני הכבוד ואנו בונים היום סוכה. אנו ישנים אוכלים והולכים בסוכה, כל חיינו בסוכה. סוכות הוא הבית, בית עראי של "צילא דמהימנותא", דירה של ה' בתחתונים. "נתאווה ה' שתהיה לו דירה בתחתונים".

חז"ל אומרים: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל בעיר שרובה נכרים ואל ידור בחוצה לארץ בעיר שרובה ישראל מפני שכל הדר בחוצה לארץ דומה כאילו אין לו אלוה" וזה נפסק להלכה ברמב"ם. דברים אלו נראים כדברי כפירה, אולם לפי הסברנו הדבר מובן בהחלט. מי שיושב בחו"ל הוא דומה למי שאין לו אלוה, למי שלאדמתו לכלכלתו לצבאו, ולכל חייו הפרטיים והלאומיים אין קשר לה'. ומי שישב בארץ ואח"כ ירד לחוצה לארץ מרגיש כמו מי שראה סרט בשיטת ה-IMAX, ואח"כ בא לראות את אותו סרט בדו – מימד בצורה רגילה, הסרט המוקרן בצורה רגילה אינו נחשב בעיניו עוד.

"כמי שיש לו אלוה" - זה לגעת בדירתו של ה', לחוש אותה ואותו בדירה בארץ ישראל. חז"ל השוו את ארץ ישראל לסוכה כי גם בה זה כל מעשינו האכילה הישיבה וההליכה הם מצוות, וכשם שבדירת הסוכה יש איסור של "תעשה ולא מן העשוי" כן גם בארץ ישראל ישנו "תעשה ולא מן העשוי" אין עשוי בארץ הזאת, בארץ ישראל אוכלים חצץ בונים את הכל לאט כדברי הגר"א לתלמידיו.

כאן אנו פותחים במדרגה הבאה. בשבוע שעבר הזכרנו את בית אלוקי יעקב, יש לקב"ה בית, יש ה' במקום הזה וזה שער השמיים. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". "ציון" היא נקודת הציון של ירושלים של מעלה ושל מטה המכוונות זו אל זו "מכון לשבתך", שמתוכן יצא דבר ה', תצא התורה לכל העולם.

כשיש מימד שלישי יש דבר מהותי אשר לא היה קיים בשני המימדים. כאשר ישנו סרט של שני מימדים העיקר הוא שלא יפריעו לי לראות את המסך שלא יעשו לי בלגן, אבל זה לא משנה לי מה שאר הצופים יעשו אם הם לא יפריעו לי. העיקר הוא אני והתוכן שעל המסך שמולי. כך גם לפעמים עשו ויעקב ישמעאל ויצחק חייבים להפרד אחד מן השני כדי שיעקב יוכל לבנות את בית ה' שלו. אולם כשהסרט הוא תלת מימדי כולם שותפים בו ואין אפשרות להוציא אף אחד ממנו כי אחרת הסרט ייפסק. כשמגיעים לבית לא רק מתחברים אלא שיש כללים חדשים.

כשעשו עושה חור בספינה שלו בהר שעיר הוא טובע ואני יכול לשלוח לו מכתבי תנחומים, סיוע ועזרה אבל אם כולם נכנסים לבית אחד אם מישהו יחליט לעשות חור מתחת לספינה כולנו נטבע. במימד השלישי המוסיף את העומק, בבית אני לא לבד, כשאני עושה לה' דירה בתחתונים אני צריך לשתף את כולם את כל חברי הבית בדירה שאני בונה. "כל ישראל ערבים זה בזה". חז"ל הסבירו את המושג הזה במשל הספינה, שפלוני היה יכול לעשות חור בספינה בעולם שני המימדים ולא בבית שהוא חלק מעולם שלושת המימדים.

לפי דעתי ספר בראשית מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הוא תאור של עולם חד מימדי ההופך לדו מימדי. עולם חד מימדי שלא מכיר כלל בקיומו של ה' וטובע במבול ובונה את מגדל בבל עד השמים כי אין אלוקים לעולם, עד שאברהם מגלה לעולם את הקשר אל הקב"ה מלמעלה למטה, את החסד, ויצחק מגלה את הקשר מלמטה למעלה, את הגבורה. בחלק הראשון של ספר בראשית מתגלה לנו לאיטו עולם בו הקב"ה מוקרן על מסך רחוק ועלינו להכירו ולהיזהר מעובדי האלילים אשר סביבנו החיים במימד אחד ללא ה' בעולם, שלא יפריעו לנו להמשיך ולגלותו. החלק הזה מסתיים כאשר יצחק שולח את יעקב ומפרידו בצער מעשיו אחיו, כמו שעשה אברהם אביו לו ולישמעאל כמו שה' הפריד בין אברהם ללוט, ובין שם, חם ויפת כדי לתת לעולם להמשיך ולגלותו ללא הפרעות.

בחלק השני של ספר בראשית מתגלה לנו העולם התלת מימדי. לאחר שיעקב עולה מחרן הוא בונה בית, שבכניסה לארץ ישראל הופך לשילוב מושלם של בני לאה רחל זלפה ובלהה. בחלק השני של הספר יש שוב ניסיון להפריד בין הכאילו "יעקובים" לבין "העשוים", בשאלה האם יהיה ניתן יהיה להיפרד כידידים, להיפרד מיוסף או לשלוח אותו רחוק ככל האפשר, למכור אותו למצרים, כדי שיפסיק עם החלומות שמטרטרים שמפריעים לנו כל הזמן או כדי שלפחות הם לא יגיעו עוד אלינו. אולם המסקנה היא שיש שנים עשר שבילים וחדרים לה' לשער השמיים וכולם נשארים ואת כולם צריכים ואי אפשר להסתדר בלי אחד מהחדרים- אחים.

לפי האמור לעיל נבין למה בחג הפסח, שהוא כנגד מידתו של אברהם יושבים סביב השולחן רק מי שנמנו על מביאי קרבן הפסח, המשפחה ללא אנשים אחרים שלעיתים מפריעים.

בסוכות- כולם ביחד, כל ארבעת המינים, כל עם ישראל, "כל האזרח בישראל ישבו בסכות", אי אפשר לוותר על ערבה כשם שלא ניתן להיפרד מאתרוג, זה כמפריד את אותיות הוי"ה זו מזו.

כישעקב בונה בית הוא קובע קביעה: לבית הזה יש 12 חדרים ו 12 שותפים ואף אחד לא יכול להוציא את אחיו ממנו. כשהקב"ה מתאווה לדירה בתחתונים הוא רוצה שאני אהפוך את ביתי ואת בתי חברי לדירה שלו בתחתונים. אולם אם הוא יבוא לדירה של חברי ואני אומר לו שזו לא דירתו אלא דירתו נמצאת רק בביתי אז דירתו תהיה סוויטה יחידה נפרדת מכל העם, ולא דירה בתחתונים בה יש שנים עשר שבטים, קומות וחדרים.

"על שלושה דברים העולם עומד על התורה- חסד- מלמעלה למטה.

העבודה- גבורה- מלמטה למעלה.

גמ"ח – תפארת- חיבור.

על שלושת העמודים הללו עומדת דירתו של ה' בתחתונים ואלו הן עמודיה.

לכאורה המושג כל ישראל ערבים זה בזה לא קשור דווקא לארץ ישראל או לגולה. ברם על פי מאמר חז"ל על הפסוק "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" אותו רש"י מביא: אם תאמרו מה אנו ערבים לכך שהיחיד חוטא? כשהייתם בגלות כל אחד היה ערב על הדברים הנגלים בקהילתו אולם עם הכניסה לארץ אתם שותפים אתם מערבים זה בזה ונענשים אף על הנסתרות כי אם לא תדאגו לכך תטבע ספינתכם המשותפת. שותפות שדואגת לאחווה ורעות, שננהג כבוד זה בזה. בית דירה ללא ערבות ואחווה וללא אהבה לא יחזיק מעמד. בית שיש בו שנאת חינם אינו מחזיק את המימד השלישי את החיבור עם ה' יתברך והבית, בית המקדש נחרב. דווקא תלמידי ר"ע העוסקים בהתחברותם למימד האלוקי בהתקשרות יותר עליונה לקב"ה בשני המימדים מסתכנים יותר בשכחת הדאגה לאנשים היושבים בחדרים הצדדיים. לזה אמר ר"ע שאינו מצטרף.

זה יכול לקרות בעיקר לתלמידי ר"ע העוסקים בהפיכת עצמם ל"דירה" שכך אפשר להגיע לידי הבנה שחבר שמבין הפוך ממך הוא אפיקורוס. אני בטוח שהם היו גומלי חסדים תלמידי חכמים כמו כל הדור של בית שני אך הייתה ביניהם שנאת חינם. אולם צריך לעשות גם מהסביבה דירה למרות שבהתחלה נראה שיש ירידה אך לא היא, כי אם תהפוך גם את שאר העולם, את כל הסביבה, לדירה, אינך יכול להגיע בכלל לידי אפשרות של עשיית עבירה.

חשבתם פעם על המילה ציוויו?

1. פקודה של ה' מלמעלה למטה

2. צוות.

נראה שביאור הפירוש השני הוא שהמצווה מביאה את המימד השלישי, ע"י חיבורנו אליו וחיבורו אלינו. אי אפשר לחיות במצווה לבד. אולם כאשר יש ציווי לפקודה בעולם דו מימדי קשה לראות את החיבור בינינו למפקד. אך כאשר ציווה ה' אותנו בגן עדן בעולם תלת מימדי מה לאכול ומה לא לאכול כל אכילה או אי-אכילה כל מעשה הוא מצווה כמו בארץ ישראל וכמו בסוכה שהם מעין גן עדן, מעין המציאות שלפני חאט אדם הראשון. מימד זה התפרק ואנו יצאנו מגן עדן כאשר הדו מימד כבר לא הסתדר, הצוות התפרק כאשר הקב"ה שאל את האדם: אכלת? והוא ענה קודם כל: "האישה אשר נתת עמדי..." ואח"כ רק הודה שאכל. אין תלת בלי דו, אין הקב"ה בתחתונים, כאשר הצוות "איש ואשתו" מתפרק ה' מתרחק ממנו לאיטו.

"באתי לגני" כשמדברים על "והתהלכתי בתוככם" שאליו אנו מחכים אנחנו מדברים על כל החלקים של המימד השלישי, החלק שביננו, בין אדם לחבירו ועל החלק שביננו בין אדם למקום.

ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, שמחברת למעלה ולמטה ושעושה כל ישראל חברים.