Read the Shiur - Keren Yishai (Hebrew)

בס"ד, ט' בסיון התשס"ג

הרב מרדכי אלון שליט"א

אחרי החגים

לפרשיות המועדים שמחוץ למועדים (בהעלותך)

בדרך כלל אחרי החגים שמור בלכסיקון שלנו לאחרי סוכות, ולא משתמשים בזה גם לאחר שבועות. אבל בכל זאת אני מבקש לעסוק דווקא הפעם במושג הזה, גם מפני שבאמת מעכשיו ועד לחג הבא עלינו לטובה, הרגל הבא עלינו לטובה, החגים, חודש תשרי, באמת זמן ארוך עובר. וגם מפני שבפרשה שלנו, פרשת בהעלותך, אנחנו עוסקים בפסוק מעניין מאוד ששייך למועדים, דין מיוחד שקשור למועדים ולחגים, אבל הוא שייך גם למה שקראתי בכותרת השיעור למועדים שמחוץ למועדים. אני מתכוון לפסוקים שמופיעים במקור 1 בפרק י', פסוקים ט' ו-י' לפנינו במקור 1. שני פסוקים, נושא אחד משותף, אבל לכאורה שני נושאים או תתי נושאים שהופכים אולי לשתי מצוות או לשני עניינים שונים.

"וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאיביכם: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם". פסוק ראשון עוסק בצרה, בצר הצורר אתכם, מתרחשת מלחמה. בפסוק הראשון לא מדובר כאשר כבר ניצחנו, אלא הפוך, מדובר בזמן שהדברים הם קשים מאוד. אגב, הביטוי "וכי תבאו מלחמה בארצכם", הוא ביטוי קשה בעברית – "וכי תבאו מלחמה". כי תקרנה מלחמה, כי תקרה מלחמה, כי תבוא מלחמה, אבל מה זה "וכי תבאו"? האם מלחמה זה דבר עד כדי כך קשה? שיש מן הפרשנים, כמו הנצי"ב שחוקר בדעתו, שאולי הכוונה היא חלילה שכי תבואו ביניכם לבין עצמכם מלחמה. הוא דוחה את זה, אבל הוא אומר שמבחינת העברית זה נראה יותר כך, כי מה זה "וכי תבאו מלחמה בארצכם"? אבל המדובר פה הוא על מצוות תרועה בחצוצרות. דין של תרועה, נראה אם יש הבדל בין תקיעה לתרועה, לא ניכנס לזה, אל יש פה תרועת חצוצרות שנועדה כדי "ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאיביכם". מה זה "ונזכרתם לפני ה' אלהיכם"? בפשטות זה שה' יזכור אתכם. זו מין גזירת הכתוב כזאת, כי ה' יכול לזכור אותנו גם בלי שאנחנו נתקע בחצוצרות. אבל אולי בדומה ליום התרועה, לראש השנה, שאנחנו תוקעים בשופר או תוקעים בחצוצרות וה' זוכר אותנו. לפני זה, זה "ונזכרתם לפני ה' אלהיכם".

הפסוק השני עוסק לא ביום צרה אלא ההפך. "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם". מיד נמשיך, אבל בואו נראה רגע את פירוט הדברים. לגבי ראשי חודשים אין פה שאלות, כולנו יודעים מה זה. הנה התייחסות מעניינת מאוד לראשי חודשים, מסתבר שראש חודש איננו רק יום שמקריבים בו קורבן, אלא הוא יום שתוקעים בחצוצרות וזה בין תוך המועדים. "מועדיכם" – כנראה זה כל המועדים. אז מה זה "יום שמחתכם"? מה פירוש המילים? "וביום שמחתכם ובמועדיכם", אם הייתם אומרים שיום שמחתכם זה כותרת, אז היה כתוב וביום שמחתכם – במועדיכם ובראשי חדשכם". זה לא יכול להיות כותרת, זה דבר בפני עצמו. אגב, זה גם לא ימי שמחתכם. מהו יום שמחתכם? מיהו?

האבן עזרא, שאנחנו רגילים להיתקל בפשט הפשטים של האבן עזרא, טוען שביום שמחתכם זה ממשיך את פסוק ט'. כשאתם תגמרו את המלחמה ותנצחו אז הרי אתם תשמחו, אז ביום שמחתכם בניצחון. חז"ל לא קיבלו, זה גם קשה כי זו כבר פתיחה של נושא חדש – יום שמחתכם, מועדיכם וראשי חודשיכם". אז מה זה יום שמחתכם, הרי לכאורה כל המועדים הם ימי שמחה, אם זה הולך על-פי "ושמחת בחגך". ואם לא, אז מה זה כן? נגיע לזה מיד. אבל מה הדין שם? "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם", פה כבר מדובר על קורבנות, כי זה לא דובר בפסוק הקודם, אלא בפסוק הקודם זו הייתה רק תקיעה תוך כדי צרה. אגב, זה גם לא במקדש הפסוק הקודם בכלל, אלא אתם צריכים להריע בחצוצרות. אנחנו יודעים שמוציאים תיבה אל רחובה של עיר, מוציאים ומריעים, אז יש את החצוצרות. כאן מדובר על בקורבנות של המקדש, אז על הקורבנות, שרש"י אומר שאלה קורבנות הציבור, תוקעים בחצוצרות, "ועל זבחי שלמיכם" אלה שלמי החגיגה. "והיו לכם", הקורבנות הללו, "לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם".

אגב, חז"ל ראו פה את מלכויות, זיכרונות ושופרות רמוזים בפסוק הזה. מובא ברש"י, אם נסתכל בדיבור המתחיל "אני ה' אלהיכם. מכאן למדו מלכויות עם זיכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם זה שופרות, לזיכרון זה זיכרונות, אני ה' אלהיכם זו מלכויות". אגב, אני חושב שאנחנו זוכרים מיום העצמאות ומיום ירושלים שנוהגים לומר את הפסוקים האלה אחרי תפילת שמונה-עשרה, והאשכנזים שבינינו לא מכירים, אבל הרי אנחנו יודעים שגם חלק מהאשכנזים והספרדים כמעט כולם לרוב המנהגים והתימנים ודאי, שיש את המנהג שאומרים פסוק לפני שמונה-עשרה בשבתות "ושמרו בני-ישראל אל השבת", או "אלה מועדי ה'", או "תקעו בחודש שופר" בראש השנה. בראש השנה לחלק גדל ממנהגי הספרדים והתימנים הפסוקים שאומרים הם אלה ולא "תקעו בחודש שופר". אלא הם אומרים את הפסוקים "וכי תבאו מלחמה בארצכם… וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם". זה דבר שמחייב הבנה, המנהג המופלא הזה, מפני שלא מדובר פה על ראש השנה, אלא מדובר פה על משהו אחר לגמרי. נצטרך לאט לאט להבין את זה.

אני רוצה כדי להתחיל להבין את זה, לפני העניין של יום שמחתכם נבין קודם כל רגע את פסוק ט' בפני עצמו. המדובר הוא על צרה, הרמב"ם מנסח את זה להלכה במקור 5.

הלכה א': "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור", כך הוא למד את הפסוק שזו מצוות עשה מן התורה. "שנאמר (במדבר י') 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'". הוא מבין ש"על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר, כל דבר שייצר לכם. אגב, אפשר להבין לפי זה ברמב"ם גם את הפתיחה "כי תבאו מלחמה בארצכם", כלומר, כל מלחמה ולאו דווקא אם היא באה מבחוץ, אלא גם דברי כמו: דבר, בצורת, רעב, מלחמה. הוא באמת מסיים כך "כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו".

אומר הרמב"ם בהלכה ב': "ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') 'עונותיכם הטו' וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם". אגב, עוד בלי להבין הרבה, אבל לפי זה כנראה החצוצרות נועדו, כמו שהרמב"ם כותב בהלכות תשובה, לעורר את הלבבות, "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם". ומה תהיה מגמת ההתעוררות הזאת?

הנה בהלכה ג' ברמב"ם: "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו", מהשלילה נלמד את החיוב. "אלא יאמרו דבר זה", שקרה כמו: מלחמה, בצורת, דבר, "ממנהג העולם אירע לנו", הזכרנו את זה לא מזמן. "וצרה זו נקרה נקרית", זה קרה, זה מקרה. "הרי זו דרך אכזריות". זה רמב"ם מופלא, למה זו דרך אכזריות? כי אם מתרחשת צרה, ואני אינני בודק מה אני יכול לעשות כאן, אז אני ממשיך פה את החלק שלי. זה הכל בגלל השיטה, בגלל הדברים, כלומר אני לא אשנה כלום, אלא זה טבע, זו מציאות. "הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות". אחרי-כן זה ילך ויגדל, יגדל ויגדל. "הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי", מקרה, קרה נקרית, "אוסיף לכם חמת אותו קרי", כי אם זה מקרה אז ממשיכים.

אלה הם החצוצרות של פסוק ט', אז מהם החצוצרות של פסוק י'? זה דבר אחר לגמרי – קורבנות של שמחה, של ימים טובים. אני עוד לא יודע מה זה יום שמחתכם, אבל זה לכאורה דבר לגמרי אחר. במקור 6 מעיר המגיד-משנה הערה מדהימה. "מצוות עשה מן התורה וכו'. זה מבואר בכתוב ומפורש בספרי (פ' בהעלותך)", כלומר, מה שהרמב"ם למד. "וראיתי לרבינו בספר המצוות שלו (מצוות עשה נט), כלומר, הרמב"ם כשהוא מונה את המצוות, "שמנה תרועה זו". איזו תרועה? בשעת הצרה. "ותקיעה שבשעת הקורבנות" של המועדים "במצווה אחת. ותמה אני למה, שהרי שני פסוקים הם בכתוב". זו שאלה הלכתית. בספר המצוות מונה הרמב"ם מצווה אחת לתקוע ולהריע בחצוצרות בשעת צרה ובשעת המועדים על הקורבנות. שואל המגיד משנה: זו אומנם אותה פעולה, אבל הרי אלה הם בכלל שני דברים אחרים לגמרי. צריך לתקוע בשופר בראש השנה, וצריך לתקוע בשופר ביום כיפור בשנת היובל, זה אותו שופר, אז האם זו מצווה אחת? אלה הן שתי מצוות עשה. יש מצוות עשה של יום תרועה, ויש מצוות עשה של שנת היובל לתקוע בשופר. בשופר של שנת היובל מקדשים את שנת היובל, משחררים את העבדים לבתיהם וכו' וכו'. ובשופר של ראש השנה מתעוררים. אין בכלל קשר. בחצוצרות של פסוק ט' מתעוררים בצרות, ובחצוצרות – בתקיעות על הקורבנות של פסוק י' – זה בכלל בהקשר אחר, זה על קורבנות, זה במקדש וזה בכלל לא אותו דבר. "ותמה אני", למה מנה אותם מצווה אחת? הוא כותב כך: "ונראה שדעתו ז"ל שהמצווה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקורבנות, ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין", בכל מקום. "ואין ראוי למנותן בשתי מצוות", כך כנראה הוא חושב. אבל איך המגיד-משנה מסיים? "ועוד צריך עיון". זה נחמד מאוד שדעתו היא שזו מצוות עשה אחת, רק לא הבנתי מה הוא אומר, מה הקשר בכלל בין שתי המצוות? פתחנו בשאלה הלכתית לימודית.

עוד לפני שאכנס למה הוא יום שמחתכם, אני רוצה לנסות לפתור את השאלה של המגיד משנה, וממנה לחזור ליום שמחתכם. ספר החינוך גם הוא מונה כרמב"ם את שתי המצוות האלה של פסוקים ט' ו-י' כמצווה אחת. הוא גם מסביר את טעמה, ויכול להיות שמזה ניתן להבין למה ראה הרמב"ם שתי מצוות שהן כל-כך שונות אחת מרעותה – לתקוע בחצוצרות בשעת צרה, ולתקוע בחצוצרות בקורבנות ובמועדים יחד? ננסה לראות את זה, נראה את ספר החינוך במקור 4.

מצווה שפב. "לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום". זה חידוש גדול, איפה הוא ראה בכל יום? "בהקריב כל קורבן, וכמו-כן בשעת הצרות". שמענו מה הוא אומר? מתי זה בכל יום? איפה זה כתוב בפסוק? כנראה שזה בכל קורבן ציבור, אבל מאיפה למדו את זה? אולי זה בכל קורבן תמיד, אולי זו ההלכה, שבתמיד של שחר ובתמיד של בין-הערביים צריך לתקוע בחצוצרות, אבל איפה זה כתוב בפסוק? אומרים חז"ל במסכת ראש השנה "וביום שמחתכם" – רמז לתמידין. זאת אומרת, ש"ביום שמחתכם" זה כל יום? יש שיר של נעמי שמר "יש לי יום יום חג", יכול שזה המקור של השיר. יוצא ש"ביום שמחתכם" זה רמז לתמידין, זה יום יום. בואו נשאיר רגע את הספר החינוך, נמשיך איתו אחר-כך, כדי להבין, כי יש פה דבר מוזר, הרי אנחנו לא יודעים מה זה יום שמחתכם. אילמלא היה כתוב יום שמחתכם והיה כתוב רק מועדיכם וראשי חודשיכם לא היינו מגיעים לזה.

אגב, שאלה נוספת, מה עם שבתות, האם לתקוע בחצוצרות? לכאורה כן, כי תמידין כן, אבל חצוצרות בשבת? תוקעים במוספים, איפה כתוב פה שבתות? ישנן שתי דעות, זוהי סוגיה ארוכה במסכת סוכה, וכדי לעשות את זה יותר ברור הבאתי את הרב הירש, כי הוא פשוט עושה סיכום נפלא עם הצעה פשוטה שלו בהבנה של הסוגיה. אני רואה את זה כאילו זה כבר ממש תוך סיכום הסוגיה במקור 3. כותב הרב הירש: "וביום שמחתכם. נתבאר במסכת סוכה נג ע"ב שהיו תוקעים כל יום לתמיד של שחר ושל ערב". קודם כל אלה נתונים, שכל יום היו תוקעים לתמיד של שחר ושל ערב. עוד מעט נראה שלא פחתו מעשרים ואחת תקיעות, ולא הוסיפו על ארבעים ושמונה תקיעות. כל יום ויום היו תקיעות גדולות בבית-המקדש, ועכשיו אני לא מדבר רק בשעת צרה. "וכן היו תוקעים לכל המוספים בשבתות ובימים טובים. ורק זו השאלה הנידונה שם, נד ע"א: כיצד תוקעים ביום שיש בו קדושות שונות וקרבים בו אפוא מוספים אחדים? ראש חודש שחל להיות בשבת", אז יש גם זה וגם זה, אז מתי תוקעים את התקיעות ואיך? אבל מוסכם וברור לגמרי, אין שאלות שתוקעים כל יום בתמיד של שחר ובתמיד של בין-הערביים וכל שבת ויום טוב במוספים שלהם.

אני מדלג שם כמה שורות, הרב הירש ממשיך. "אלא שקשה להבין לפי זה את הפסוק שלנו. נזכרו בו בפירוש מועדים, ראשי חודשים, ונוסף על כך 'יום שמחתכם'". "השאלה היא, מחד, מה משמעות 'יום שמחתכם'? ברור על כל פנים שאין הוא כלול במועדים, שהרי הוא נזכר בצידם", "וביום שמחתכם ובמועדיכם". "מאידך יש לשאול, איזה מן הסוגים האלה כולל את השבת ואת התמיד? בספרי נאמרו שתי שיטות. האחת מבארת: 'וביום שמחתכם אלו שבתות'". אז לפי זה איפה למדו את התמידין? אומר הרב הירש מ"במועדיכם". כלומר, "ביום שמחתכם אלו שבתות", ואז במועדיכם כנראה רמז לתמידין שכל פעם כאשר קרב קורבן ציבור, בכל מועד שקרב קורבן ציבור. לפי זה זו תפיסה חדשה של המילה מועד. אנחנו התרגלנו למועד כיום חג קבוע בתורה בשנה. שיטה שניה תופסת את יום שמחתכם כרמז לתמידין. "ולא נתבאר, לדעה זו, איזה סוג כולל את השבתות". בהמשך הרב הירש יטען שלפי זה השבתות נמצאות במילה מועדיכם, ודרך אגב, זה לא קשה, כי כתוב בתורה "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם", ומועדי ה' זה כולל גם שבת. זה דווקא בסדר, אלה הם מועדי, אלה מועדי ה'. כלומר, בתוך המילה מועד יכול להיכנס למרות שכתוב מועדיכם. הרב הירש דן בזה באריכות. יוצא שיום שמחתכם זה או התמידין או השבתות.

אני פה משאיר באוויר שני דברים מעניינים. אם יום שמחתכם זה שבתות, למה לא כתוב בפירוש שבתותיכם? האם שבת זה משהו כזה בנסתר? אב, אני מכיר "ושמחת בחגך", אבל אני לא מכיר מצוות שמחה בשבת. יש מצוות עונג שבת בנביא, אבל לא מופיעה מצוות שמחה. "ושמחת בחגך" זו מצווה מיוחדת בבשר, ביין ובבגדים, יש לזה הגדרות הלכתיות, יש קורבנות מיוחדים של "ושמחת בחגך", אבל אין את זה בשבת. פתאום מסתבר שבתורה סתם יום שמחתכם זה שבתות, אז איזה מין דבר זה? אם נגיד שיום שמחתכם זה התמידין אז זה בכלל פלאי פלאות. מילא שהתמידין רמוזים במילה מועדיכם, אז כנראה מועדיכם זה הזמן שאני נועד איתכם, ואז זה יפה שבכל פעם שיש קורבן ציבור הקדוש ברוך הוא נועד איתנו. אבל האם כל יום בגלל שיש תמיד של שחר ותמיד של בין-הערביים הופך ליום שמחתכם? מהי הגדרת המילה שמחה? יום שמחתכם זה מושג. הפסוק הוא מאוד קשה, ואני אגיע לזה, אבל אני אגיע לזה רק אחרי שנגמור את החינוך.

אני חוזר למקור 4, חזרה לסוגיה הקודמת. "לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קורבן", הכוונה היא קורבן ציבור. זה לא עובד בקורבנות פרטים, אין שום דין בקורבן פרטי. "וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר 'וכי תבואו מלחמה' (במדבר י' ט'), וכתוב אחריו גם כן 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וכו'' (שם י'). ועף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חודש", עכשיו לומד החינוך ש"לאו דווקא, דבכל יום היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקורבן". אני מדלג שם, "למדנו מכל מקום", הוא מוכיח את זה מהגמרא, "דבכל השנה כולה, כלומר בכל יום ויום איכא חצוצרות במקדש. ואמרו במסכת ערכין פרק שני אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה".

"משורשי המצווה", מה הטעם של המצווה? שימו לב שאצל החינוך כמו אצל הרמב"ם זו מצווה אחת לתקוע בשעת צרה, ולתקוע על הקורבנות בשעת שמחה. "משורשי המצווה, לפי שבשעת הקורבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בעניינו, כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות". אגב, לפי זה למה זה דווקא בקורבן ציבור, הרי זה בכל קורבן? בכל קורבן צריך להתכוון יפה שהוא לא יפסל. ידוע "שבשעת הקורבן צריכין לכוון דעתם יפה בעניינו, כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות. וגם-כן צריך הקורבן כוונה שלימה לפני אדון הכל שציוונו עליו. וגם-כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול", תראו איך הוא משווה בין שני הדברים. "בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה". למה חצוצרות? "לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן". אם האדם לא יהיה ער הטבע יעמוד כמו גוף, כמו גולם. "ואין דבר יעוררהו כמו קולות הניגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקו החצוצרות לפי הדומה מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכוח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם, ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקורבן". התקיעה החזקה של החצוצרה נותנת לך ריכוז בדבר אחד פתאום לרגע. "ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה". הוא אומר: מה אני אתן פה עכשיו הרצאה במוסיקה, מי שפעם שמע שופר וחצוצרות יודע על מה אני מדבר, ומי שלא זה לא יעזור לו. ידוע הדבר לכל מי ששמע פעם שופר וחצוצרות בכוונה. אומר החינוך כך: החצוצרות נועדו כדי שתצליח להתכוון. מה החשש שלי שלא תתכוון? כי האדם הוא בעל חומר, וצריך לעזור לו להתעורר אל הכוונה. אז למה זה שייך דווקא לקורבן ציבור? ולמה זה שייך לצרה?

הפרי-מגדים במקור 4 שמשמאל רואה בחינוך הזה תשובה ששאלנו מקודם על הרמב"ם. אני אקרא אותו, ואז נתחיל לראות את הכל יחד. הוא כותב כך: "עיין מגיד-משנה פרק א' מהלכות תעניות", ואחרי זה הוא מביא שם "ומשכתב שם שהרמב"ם ז"ל כלל מצוות עשה אחת לקורבנות ולצרה. ותמהו שם למה לא מנה לב' מצוות עשה אחר שהם זמנים מתחלפים, כמו שופר של ראש השנה ויובל ביום הכיפורים, יעוין שם. ועיין בספר החינוך פרשת בהעלותך למדת קצת תירוץ", זה ביטוי יפה של הפרי-מגדים. "עיין בספר החינוך פרשת בהעלותך", עיינו, זה מה שקראנו הרגע. "שהכוונה להם", לשתי התקיעות האלה, "אחת. שאדם צריך כוונה גדולה בקורבן (ושלא יקריבהו רק לשמים לא לשום מזל וכו'). וכן בעת צרה צריך כיוון גדול לה'. והיינו נמי כמו שכתב הרמב"ם בסמוך שלא יאמר מקרה הוא או ממערכת השמים, האדם חומר צריך התעוררות רב". שלא יגיד שהצרה הזאת נקרית סתם במקרה. מתי צריך התעוררות? כשלא תקבל את זה כשחיקה וכשגרה. "לזה צריך התעוררות רב, ולזה נצטווינו להריע בחצוצרות, וכיוון שהכוונה אחת מנה במצוות עשה אחת. כך יש לומר קצת", כלומר, מצאתי תירוץ קצת. "ושופר של ראש השנה ויובל שתי כוונות להם". למה זה נמנה כשתי מצוות? "זה לחירות, וזה לשבור ליבנו ולשוב בתשובה ולזכור עקידת יצחק ותענית בחצוצרות ושופר ושופר בראש השנה משום הכי אתיא שפיר" וכו'. זה תירוץ יפה מאוד, ששני החצוצרות, גם של המועדים וגם של הצרות, כוונתם אחת – לעורר את האדם.

צריך להבין את זה לעומק. למה זה דווקא בקורבנות ציבור? ואיך צריך לעשות את זה כל יום ויום? האם זה לא מקטין החצוצרות של יום יום? אני חשבתי שחצוצרות זה עסק מיוחד של מועדים, של ראשי חודשים. נדמה לי שהדברים פשוטים מאוד, וצריך להבין אותם על-פי הרעיון של המושגים של יום שמחתכם.

"וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת". אגב, מעניין שהדבר הזה חל בארץ-ישראל. למה זה לא חל בכל מקום? מה זה "וכי תבאו מלחמה בארצכם"? ואם תהיה צרה, אם יש דבר, חרב וכל מיני דברים? מה זה שייך? הרמב"ם מגדיר לנו שכשיש צרה אז האסון הגדול ביותר שיכול להתרחש הוא השגרה, השחיקה, הכניסה לזה שזה מנהג העולם, קרו נקרה. המושג שזהו מנהג העולם הוא סכנה קיומית למוסר של האדם. כל היכולת של האדם לקלוט משהו ולהתעורר אליו נובעת מקבלתו את מה שקורה בעולם כהשגחה של הקדוש ברוך הוא, ויש לו לאדם מה לעשות כדי לתקן. כשאדם מביא קורבן פרטי לבית-המקדש, כל קורבן, אז מה הוא מביא? נניח שהוא מביא קורבן תודה על שמחה, אני לא צריך לעורר אותו לכוונה, הוא בא להגיד תודה. נניח שהוא מביא קורבן חטאת על חטא, אני לא צריך לעורר אותו, הוא יודע מה הוא עושה. אבל תמיד של שחר ותמיד של בין-הערביים זה אבי אבות השגרה. כל בוקר זה הנוהל, כך מתחילה עבודת המקדש בתמיד של שחר. זו שגרה משתי סיבות: סיבה אחת כי זה תמידי, וסיבה שניה כי אין כאן אף אחד שזה מעניין אותו, זה של כל הציבור, זה ממחצית השקל. זה לא קורבן התודה שאני האדם הפרטי מביא על הנס הפרטי שקרה לי עם כל הרגשות שלי, עם כל המשפחה, כולם יודעים וכולם באים. אלא זה סתם כי התעוררנו הבוקר, ואנחנו עם ישראל ועם ישראל חי, אז מקריבים קורבן תמיד של שחר. אגב, מביאים אותו ממחצית השקל של כל הציבור. אין כאן שום עסק פרטי שלי, אני לא יודע כלום. אני קם בבוקר, זה לא יום שמחה, אין כאן בשר ויין, אין כאן איזה אירוע מיוחד. לא קרה כלום היום, זה לא פסח שהקדוש ברוך הוא פסח על בתי בני-ישראל, זה לא סוכות וזה לא כלום, זה קורבן ציבור. סכנת השגרה שבנס הקיום וסכנת השגרה שבשעת הצרה היא בדיוק בדיוק אותה סכנה קיומית לרוח, לטבע ולמוסר של האדם.

באה התורה ואומרת אמירה שהיא עכשיו הופכת לגבינו למהפכת עולם. "ביום שמחתכם" רמז לתמידין. פסח הוא יום שמחה גדול כי הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים, זה נכון לט"ו בניסן עד כ"א בניסן כשקרע לנו את הים. מכ"ב בניסן זה לא נכון, אז פסח נגמר. סוכות זו מדרגה עצומה, אבל מה קורה יום אחרי החג? מה קורה יומיים אחרי, שלושה ימים אחרי? בסוכות יש כל-כך הרבה דברים שמזכירים לנו את מה שקרה לנו עכשיו, את הנס הגדול שקרה לנו, אוכלים בשר ושותים יין. אבל בבוקר סתם במקרה הטוב אוכלים גבינה וזיתים כשזוכרים לאכול, זה הבוקר. באה התורה ואומרת: אני רוצה לחדש לך חידוש. לאדם שיש לו קורבן תמיד התמידין הופכים את יומו ליום שמחתכם יותר ממועדיכם וראשי חודשיכם. זה מדהים, זה הולך לפי סדר מלמעלה למטה – יום שמחתכם, מועדיכם, ראשי חודשיכם, כי מועד זה יתר מראש חודש. אז יום שמחתכם, מועדיכם, ראשי חודשיכם. למה? כי אדם שיכול להגיע עם התמידיות הזאת הציבורית לשמחה שלו הוא נמצא במציאות הגדולה ביותר של שמחה, כי מהי שמחה? מה פירוש שמחה? המושג שמחה הוא לא רק "ושמחת בחגך", יש עוד פעמים שמחה. "אור זרוע לצדיק ולישרי שמחה", כלומר, יש גם משהו תמידי בשמחה.

מה זו שמחה? ההגדרה ההלכתית לשמחה זה התרת הספיקות. שמחה זה כשהאדם יודע שהוא שייך למשהו, והמשהו הזה הוא בלתי נפסק. שמחה זה כשהאדם יודע שהוא לא תלוש, כשהאדם יודע שהוא ממשיך, כשהאדם יודע שהוא חלק מאיזשהו נצח ששום דבר לא יכול לעצור אותו. אדם שמח כאשר הוא מבין שעם כל הרוחות שיש מסביב הוא שייך למשהו שימשיך הלאה. "ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי", אז באה השמחה. השמחה היא בעצם הביטוי של ידיעת האדם מאין הוא בא, לאן הוא הולך, ולמה הוא שייך, יש איזה מין רגעים של עונג כזה. אבל שמחה בעומק היא שפתאום האדם מתחבר למקור שלו, לכן בחגים יש שמחה מיוחדת "ושמחת בחגך", "זכר ליציאת מצרים". "היום הזה נהיית לעם", "היום הזה ה' הוציא אתכם על צבאותיכם מארץ מצרים", "היום הושבתי אתכם בסוכות". אז אתה יושב פה ומבין שאני קשור למשהו שכל הזמן ממשיך.

באה התורה ואומרת, יום שמחתכם רומז לתמידין, שיש שמחה שהיא הרבה יותר גדולה מהשמחה של החג, שהיא השמחה התמידית של עצם זה שאתה חי ואתה חלק מאיזשהו נצח שלא נפסק. החצוצרות באים לעורר אל התחושה הזאת. בקורבן פרטי אין עניין בחצוצרות, אבל בקורבן כללי יש עניין כי האדם הוא בעל חומר, והחינוך כותב שבאופן טבעי אדם בעל חומר יהיה ישן אם לא יעירו אותו. צריך להבין את זה לעומק, שאדם בעל חומר הוא אדם פרטי. יש לי את הגוף שלי, אני חי בעולם שלי ואני שורד. החצוצרות באים להעיר אותי ולהגיד לי למה אני שייך, אתה מחצית השקל. אתה עכשיו יושב בבית ואוכל ארוחת בוקר, קמת הבוקר, ובבית-המקדש עכשיו מקריבים קורבן ציבור בשמך. קורבן הציבור שקרב עכשיו כל יום הוא ביטוי שלך הפרטי בתוך הכלל הגדול הזה שלא נפסק אף פעם לתמידיות.

פעם הזכרתי, יש מדרש מדהים שמופיע בהקדמתו של ה"עין-יעקב" במקור 7. אחרי הדברים האלה זה פתאום מקבל משמעות. כתוב בהקדמת הכותב ל"עין-יעקב" "מצאתי כתוב בשם המדרש", מצטט הכותב שזה שם הפרשן. "ובקשתיהו ולא מצאתיהו". הוא זוכר מדרש, הוא אומר: חיפשתי, חיפשתי "בקשתיהו ולא מצאתיהו", אני לא מוצא אותו, אבל אני זוכר אותו. צריך לסמוך על ה"עין-יעקב". "ובקשתיהו ולא מצאתיהו בכל שיתא סדרי", כלומר, חיפשתי בכל שישה סדרים, אבל אין, לא מצאתי צריך להיות בעל מדרגה כדי להגיד שאין את זה בכל שישה סדרים. "וזהו נוסחו", כלומר, אני זוכר בדיוק מה כתוב שם. פעם הזכרנו את זה, שיש מחלוקת ידועה בין רבי עקיבא לבין בן זומא. רבי עקיבא אומר ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"? בן זומא אומר שיש פסוק אחד אחר שזה כלל יותר גדול. את "ואהבת לרעך כמוך" אנחנו זוכרים, אבל בן זומא מוסיף תוספת "זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול ממנו". רבים דנים מה הכוונה שלו וכו', אבל לא ניכנס. ה"עין-יעקב" הכותב מצא מדרש אחר. "בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר", כלומר, מצאנו פסוק שכולל יותר מכל הפסוקים. "והוא 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'". באמת מה יכול להיות יותר, ה' אחד פירושו שהוא ממלא כל עלמין, הוא אחד והכל הכל הכל בתוכו. "בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח)". באמת עם היינו צריכים לקחת שני פסוקים הכי בולטים ומיוחדים, שאין פסוק יותר מיוחד, זה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" – אחדות ה', ו"אהבת לרעך כמוך" – אחדות הרע ואחדות ישראל, גדול מאוד.

עכשיו אנחנו מגיעים לעיקר. "שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר", האם יותר מאחדות ה' ויותר מ"ואהבת לרעך כמוך"? כן, בטח. "והוא 'את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים' (במדבר כח, ד)". זה פלאי פלאות, יש "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", יש "ואהבת לרעך כמוך", ויש אחד שהוא בכלל "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים?. "עמד ר' פלוני על רגליו", כי הרי אין לו את המדרש, הוא לא זוכר מי, אבל הוא זוכר שהיה איזה ר' פלוני. "עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי". מה פתאום הלכה? האם זו שאלה הלכתית? "הלכה כבן פזי, דכתיב 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו' (שמות כה, ט). איך זה קשור בכלל? כשהקדוש ברוך הוא ציווה את משה את המשכן אז הוא אמר לו: מה שאתה רואה עכשיו את התבנית בשמים ככה תעשו. זה מוזר מאוד, זה כמו שאחד אומר "שמע ישראל", אחד אומר "ואהבת", בא השלישי ואומר: יש לי אחד יותר, אי אפשר לעשות תה בכלי שני בשבת. זה דבר חשוב, אבל מה אתה מכניס את זה פה?

אני חושב שזה פלאי פלאות. יש ויכוח איך אפשר לבטא בצורה הגדולה ביותר את מה שכולל את הכל? דעה ראשונה אומרת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" – מלמעלה, זה מהקדוש ברוך הוא – בין אדם למקום. דעה שניה אומרת מלמטה – "ואהבת לרעך כמוך". בא רבי שמעון בן פזי ואומר: ודאי ששני הדברים האלה נכונים, אבל האם יכול אדם להגיד שהוא חי כל הזמן במציאות הזאת של לייחד את ה'? האם יכול אדם להגיד את זה על עצמו, שהוא כל הזמן מייחד את ה', שהוא מגיע למדרגה של "ה' אלוהינו ה' אחד" כל הזמן? זה הפסוק הכי כולל, זאת אומרת, אתה חותר לזה, אבל האם יכול אדם להגיד שהוא כל הזמן נמצא ב"ואהבת לרעך כמוך"? הוא שואף, הוא רוצה. אומר בן פזי: אותי מעניין אם אפשר להוריד את זה למציאות. "מצינו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", זה מבחן של כל יום ויום, שחר וערב, כל יום כל יהודי הוא מחצית השקל חלק מכלל ישראל, ומייחדים את הקדוש ברוך הוא, כי אנחנו חלק מהאחד של העולם. "מצינו פסוק כולל יותר", שזה מתרחש כל יום ויום, זה תמידי. זה הדבר הכולל ביותר שיכול להיות, זה המפגש עם יום שמחתכם בפועל, רמז לתמידין. מאיפה אני יודע שההלכה כבן פזי? "דכתיב 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן'", זה בשמים. אבל אני אומר לכם שאתם יכולים לעשות כך בארץ. איך? "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".

אתם יודעים איך נראית עבודת המקדש? היא נראית במבנה מאוד פשוט. קורבן ראשון של היום הוא קורבן ציבור תמיד של שחר, לפניו אין אף קורבן קרב במקדש. קורבן אחרון של היום הוא קורבן תמיד של בין הערביים, אחריו אף תמיד לא קרב במקדש. בין שני קורבנות הציבור האלה, שבהם אף אחד הוא לא יותר מהשני אלא כל העולם הוא אחד, ביניהם כל הקורבנות הפרטיים של עם ישראל. קורבן הכהן הגדול, קורבן היולדת, קורבן הזב, קורבן המצורע וקורבן החולה, לכל אחד יש את המקום שלו אבל איפה? בתוך המתחם שמתחיל בתמיד של שחר ומסתיים בתמיד של בין-הערביים. אגב, האדם בחייו הפרטיים עושה את אותו דבר אבל בנגטיב. כל התפילות שלנו אנחנו משתפים את הציבור בתוך התפילות. "רפאנו ה' ונרפא", למרות שאני מבקש את זה. בפסוק כתוב "רפאני", אבל אנחנו משתמשים בלשון רבים בכל. גם תפילת הדרך שאני נוסע לבד אני אומר תוליכנו, תדריכנו, תגיענו". ישנן שתי תפילות שאומרים בלשון פרטית. התפילה הראשונה היא כשאני קם בבוקר – "מודה אני". מודה אני זו עוד לא ברכה, מפני שאי אפשר להגיד בשם ומלכות, כי אני עוד לא נטלתי ידיים. אני מדבר על עצמי "מודה אני לפניך… שהחזרת בי". מיד אני מתרגם את הברכה הזאת בלי שם לברכה עם שם, מהי? "אלוהי נשמה שנתת בי טהורה היא… נפחת בי… משמרה בקרבי… אתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי". ומהי הברכה האחת הנוספת? "המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי". אחרי ברכת המפיל לא אומרים כלום ולפני "מודה אני" לא אומרים כלום, ובאמצע כל הציבור. זו בדיוק התמונה הנגטיבית של מה שקורה במקדש.

המקדש מתחיל בקורבנות התמידין של הציבור, ואיך הם מתחילים עם החצוצרות כדי שאתה שעכשיו נמצא בביתך, ספון לא יודע איפה, תתעורר להבין שאתה חלק מכלל. תתעורר להבין מה זה בעצם להיות חלק מכלל? מה זו שמחה בכלל? שמחה זה שאתה לא יצור פרטי תלוש, אלא אתה חלק ממשהו שאין לו הפסק שהוא תמידי. כשאדם יודע את זה הוא מגיע לשיא השמחה. החצוצרות באים להעיר לא את הכהן שנמצא ליד הקורבן, אלא אותי שאוכל ארוחת בוקר עכשיו בסוף העולם בגלובוס, שבמחצית השקל שלי השתמשו עכשיו בקורבן התמיד של שחר. הידיעה הזאת, הקורבן הזה, זה קורבן יום שמחתכם.

לפי זה שבתות זה במועדיכם. ואם נגיד שיום שמחתכם אלו שבתות אז מה הפירוש? זה פלאי פלאות. אמרנו שכל חג נקרא יום שמחה אבל לא שבת. ההבדל בין חגים לשבתות הוא הבדל, שהייתי משתמש בביטוי אחד בו. לעתיד לבוא, בעזרת ה' יבטלו כל החגים, כלומר, הרגלים. אני לא רוצה את פסח לעתיד לבוא, כי פסח זה זכר ליציאת מצרים, ולעתיד לבוא נעסוק, בעזרת ה', בגאולה השלמה. מקסימום הוא יהיה טפל, אבל המגמה שלי היא לזכור את יציאת מצרים כדי שבסוף היא תהיה טפילה. אני צריך לזכור את הסוכות? כל המועדים בטלים. מה עם שבת לעתיד לבוא? לא רק שהשבת לא בטלה לעתיד לבוא, אלא שכל העתיד לבוא הוא שבת. כלומר, בעצם שבת כאן זה מיניאטורה, זה ככה דוגמית, זו איזו מין דוגמית לשבת. החגים כמה שיותר מהר נזכה שכבר לא יהיו סימן שהגענו לשבת. אבל שבת כאן זה עוד לא השבת הגדולה.

מה זו בעצם השבת? עכשיו אם נמשיך את כל מה שאמרנו, מה זה נקרא שיש שמחה, שיש יום שמחתכם, שאני קשור למשהו? כשאני אומר שאני קשור למשהו, זאת אומרת, שאני אומר: זה "ה' אלוהינו ה' אחד", זה "ואהבת לרעך כמוך" וזה הכל אותו דבר. אני אומר שה' הוא המלך, ואני שייך למלכות הזאת. אתם יודעים מתי מופיעה בשבת שמחה? בתפילה. "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג", מתי? לעתיד. מתי ישמחו? כשתמלוך לגמרי. חז"ל אומרים שאילו עם ישראל היה אומר ה' מלך עולם ועד בשירת הים במקום "ה' ימלוך לעולם ועד", לא היה אף גוי ולשון יכול לעשות לנו כלום. אז למה בכל זאת לא אמרו ה' מלך עולם ועד? זו לא טענה. לא אמרו ה' מלך עולם ועד, כי אמרו שעוד לא הגענו לזה שה' מולך על הכל, הכל, הכל. אנחנו מחכים לשבת הגדולה "מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ואז ה' מולך על הכל. זה קיים כבר כאן, זה מתגלה לאט לאט, אבל אנחנו מחכים שזה יתגלה. החסידים מסבירים "ישמחו במלכותך שומרי שבת", מה זה שומרי שבת? באנגלית אומרים שהם שומרים על השבת, אבל לשמור בעברית זה עוד משהו. לשמור זה כמו "ואביו שמר את הדבר". יוסף חולם, ורש"י אומר, שאבא מצפה שזה יתקיים. "ישמחו במלכותך", אלה שממתינים לשבת. שומרי השבת, השומרים שכל הזמן שומרים ומצפים, כמו אלה שעומדים בתצפית ושומרים, הם מחכים כבר, מייחלים לשבת, הם עוד יראו את המלכות הגדולה.

"ביום שמחתכם" אלו שבתות, שכאן ה' מולך, אבל זה עוד לא "ה' ימלוך לעולם ועד", כי עוד יש כוחות כאלה וכוחות כאלה. יש פסח, מה פירוש שיש פסח? שניצחנו את מצרים, זאת אומרת, שיש מצרים. אבל יום יבוא ויהיה שבת, ואז "השבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם". אז השבתי את רעת החיה, אז שבתה הארץ שבת, ואז יהיה יום שמחתכם. כאן בעולם הזה יש דוגמית כזאת, שכל שבת זה בעצם יום שאנחנו אין לנו בו שום יכולת לעשות כלום. זה לא יום שאנחנו קבענו אותו בכלל, אלא הקדוש ברוך הוא קבע שהוא מולך. כל שבת היא קצת עולם הבא, היא מעין עולם הבא יום שבת מנוחה. "ה' ימלוך לעולם ועד", זה יתרחש, כאן זה הולך ומתרחש לאט. הדרך, התהליך, התרחיש שלקראתו זה הולך ומתרחש הוא משהו שהולך להיות, אבל הוא יופיע בשיאו רק ב"ה' ימלוך לעולם ועד".

אתם זוכרים איך מתרגמים את "ה' ימלוך לעולם ועד". אנחנו זוכרים, לא תמיד שמים לב שזה תרגום, אבל אומרים את זה כל יום בתפילה. בתפילה אחרי אשרי השני, בתפילה בשחרית, אומרים "ובא לציון גואל", ושם מזכירים את הפסוקים. "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו" ומתרגמים "קדוש קדוש קדוש" – "קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתה, קדיש על ארעא", זה התרגום. אחרי זה יש "ברוך כבוד ה' ממקומו" – "בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתה". אחרי זה אנחנו אומרים "ה' ימלוך לעולם ועד" ומביאים את תרגום אונקלוס. איך התרגום בתפילה? "ה' ימלוך לעולם ועד" – "ה' מלכותה קאם לעלם ולעלמי עלמיא", קאם זה עכשיו. היה צריך להיות כתוב ה' מלכותה יתקיים. מה זה "ה' מלכותה קאם", הרי עכשיו זה עוד לא נכון, זה לא תרגום מילולי לה' ימלוך. אבל אונקלוס ככה מתרגם.

כותב ה"באר-משה" במקור האחרון, שזה הרבי מקוז'ניץ, "בוודאי מלכותו בכל משלה, אך שהוא", כאן בינתיים הוא "דרך אחוריים, "וראית את אחוריי", "שאין נראה גודל מלכותו". אתה עוד לא רואה את "ה' ימלוך לעולם ועד". מתי תראה את "ה' ימלוך לעולם ועד"? כשישמחו במלכותך. "אבל המתרגם פירש לאמת ובוודאי מלכותו קאים". "ה' מלכותה קאם", אבל זה עוד לא מתגלה בצורה הגלויה שלו עד שזה יתגלה בצורה האחרונה הגדולה הגדולה של השבת של לעתיד לבוא. "וביום שמחתכם", צריך התעוררות מיוחדת בשבת של העולם הזה להרגיש את היום שמחתכם. שמחה היא היכולת לחוש שאני חלק ממשהו אינסופי, שאין שום גבול, שאני שייך למשהו, ואני שייך לנצח גדול.

מתי זה בא לידי ביטוי? לא בחגים, לא בראשי חודשים. זו מחלוקת – אחד אומר יום יום בקורבן התמיד, ואחד אומר בשבת. שניהם צודקים. מי שאומר בשבת אומר, ששם תטעם את הטעם של השמחה הגדולה המוחלטת והסופית, שתגיע לעולם כשישמחו במלכותך שומרי שבת. אלה שמצפים לשבת בינתיים הם קוראי עונג, אבל הם שומרי, הם מצפי, הם יודעים שזה יגיע. השמחה השניה, וזו הדעה השניה, היא איך אדם יכול כל יום לדעת שיש יעוד, שיש טעם, שיש למה בחיים שלו. ההלכה היא שתוקעים כל יום ויום בשעת הקורבן של הציבור ובמוספים, בשבתות ובימים טובים ובעת הצרות, והכל מצווה אחת, מצווה שמתעורר בה האדם להבין שהוא שייך. בשייכות הזאת למלכות הגדולה הוא הופך להיות למי שיכול בעצם לציין את השמחה לא רק בימי החגים אלא גם, קוראים לזה אחרי החגים, גם בתמידיות של יום יום. אולי התמידיות הזאת היא בעצם הפסוק הכולל יותר מכל החגים כולם, המבחן הגדול של כל מה שאנחנו עוברים בחגים, הם שני הפירושים של יום שמחתכם, אלו שבתות ורמז לתמידים.

קראו את השיעור