קראו את השיעור

בס"ד, י"ח אייר ה'תשס"ד

שיעור הרב אלון לפרשות בהר-בחוקותי

אנו נבקש הפעם לעסוק בפסוקים הפותחים את הפרשה, החותמת את ספר ויקרא, היא פרשת בחוקותי.

וזה לשון הכתוב:

על הכפילות העולה לכאורה מן הפסוק, בצמד "אם בחוקותי תלכו" "ואת מצוותי תשמרו", כבר מתרץ רש"י, בזה הלשון:

רש"י, מוכיח על דרך השלילה, כי לא ייתכן, שמשמעות "אם בחוקותי תלכו" – קיום המצוות, שהרי קיום המצוות מופיע לו בפסוק הבא מיד אחריו – "ואת מצוותי תשמרו" (שמייד ניזקק גם לו).

אם-כן, מסביר רש"י, מהו "אם בחוקותי תלכו", שתהיו עמלים בתורה.

מושג זה, להיות "עמל בתורה", ילך ויתבאר לו בהמשך דברינו, בשלב זה נניח לו.

ומכאן ממשיך רש"י ומבאר מהו "ואת מצוותי תשמרו":

משמעותו השלמה של הפסוק, אם-כן, היא כזו: אם בחוקותי תלכו, כלומר, אם תהיו עמלים בתורה בכדי ש"את מצוותי תשמרו" – דהיינו, שאותו עמל, תכליתו יהיה על מנת לשמור ולקיים, או אז תתברכו בברכות.

ומהן אותן ברכות?

ומכאן נזקק רש"י לפרש כל אחת ואחת מהברכות, פירוש המרחיב את ההבנה הפשוטה בהם, שכן – מה שהוקשה לו לרש"י הוא שאותן "ברכות" של גשמים ו"עץ השדה יתן פריו" – קיימים גם במקום שבני ישראל לא כל-כך הולכים בחוקות ה'... (לדאבון לב), ועל כן חייבים אנו לומר כי יש בברכות אלו יותר ממשמעותן הפשוטה.

ועל כן מפרש רש"י כך:

לאמר, אין כאן הכוונה לגשם "בעתו", במשמע שהגשם יורד בזמנו, אלא גשם המתאים לצרכיהם של בני האדם, כמו שרש"י אומר ב'לילי שבתות', שאין דרך בני אדם לצאת מביתם.

ומכאן מבאר רש"י את "ועץ השדה יתן פריו" – ושוב, לא יתכן להסביר את הדברים ברובד ההבנה הראשונית שעצי השדה נותנים פרים – שכן מהי הרבותא בכך? והלא גם כשישראל אינם עושים רצון קונם עצי הפרי נותנים פרים, ועל כן מבאר רש"י:

הנה כי כן, עמלותם של ישראל בתורה תביא לכך שגם האדמה תתעורר לה ואף אותם עצי סרק שאינם עושים פירות יחלו לעשות פירות.

ומוסיף עוד רש"י:

שוב ביטוי לשפע העל-טבעי שיופיע במסגרת הטבעית של העולם, שיהא הדיש כל-כך מרובה עד שתתעסקו בו עד לעונה הבאה שהיא עונת הבציר.

ומוסיף עוד רש"י:

שהרי אם המשמעות היא, שאדם אוכל עד שהוא שבע – מה הרבותא בכך? ועל כן מפרש רש"י אדם אוכל מעט ומתברך האוכל במעיו.

וכך הולכים הפסוקים ומתארים עוד ועוד ברכות, שלא נעסוק בהם במסגרת זו.

נמצינו למדים מן הכתובים, כי השכר, הבא לאותם עמלים ויגעים בתורה, היא ברכת הארץ.

וכאן נשאל אנו – והיכן השכר הרוחני? מדוע נעדר מקומו? ומדוע הוא אינו מופיע, לכל הפחות, בנוסף לברכות הגשמיות? זו נקודה שתלך ותתבהר לה בהמשך דברינו, כשנבין את המושג "עמל בתורה" על בוריו.

וכאן המקום לשאול מהו תוכן המושג להיות עמל בתורה?

נראה שדרך אחד האופנים אותם מבאר האור-החיים הקדוש בפרושו את הפסוק "אם בחוקותי תלכו" נוכל אט-אט לעמוד על מושג זה של "להיות עמל בתורה"

ואלו דברי בעל האור החיים הקדוש :

לדוד המלך, לא הייתה רק "סיעתא דשמיא" שהוליכה אותו תדיר אל ביהמ"ד, אלא היה זה רצונו הפנימי של דוד המלך שכ"כ כסף ורצה להגיע לביהמ"ד, הוא שגרם לו שאף כשחשב לעשות עניינים אחרים מצא ש"רגליו מוליכות אותו מעצמם אל ביהמ"ד".

העולה מהדברים הוא דבר מעניין, דוד בבחירתו פעם אחר פעם לבוא לביהמ"ד, גרם לכך שהבחירה תעבור ממנו, וכבר באופן טבעי רגליו יוליכו אותו לשם.

וכעת מוסיף האור-החיים את זיקתם של הדברים לפרשתנו:

לאמר – תלכו – הכוונה שרגליכם יהיו "הולכות מעצמם", זהו הביטוי לעמל התורה.

ומתוך פרשה מופלאה זו נבקש לחדד עוד את הרצון וההתעוררות לתורה, והרצון וההתעוררות לארץ, כשיסודם של הדברים הוא שגם בזיקה לתורה וגם בזיקה לארץ מכירים אנו בשתי צורות של התקשרות. לראשונה נקרא התקשרות בדרך של הכרח, ולשניה התקשרות בדרך של בחירה.

נפתח את דברינו בקישורינו לארץ-ישראל.

לארץ ישראל ניתן להתקשר ולהתחבר בדרך של הכרח, מפא ש"סלקו אותנו מן הגלות", עקב האנטישמיות וכדו'. ואכן עם ישראל הגיע לארצו במסות הגדולות מפאת תופת הגיהנום שעבר בגלות.

אך ישנה מדרגה גדולה יותר. מדרגה שבה רצונו הפנימי של האדם, ליבת חייו, נהפך לכח המניע את מעשיו, לאמר – עם ישראל שב ונשאר בארצו, לא מפאת צרות הגלות ולא מפאת כך ש"אין ברירה". אלא אדרבא, יש ברירה ויש אפשרות "לקחת את המזוודות ולהניח את הכל", אך עם ישראל ככלל והאיש הישראלי בפרט בוחר להשאר בארץ ישראל ולא רק משיקולי נוחות כלשהם גשמיים ואפילו רוחניים, אלא הרבה מעבר לכך.

את שאמרנו בזיקה לארץ – הוא הדין אמור ביחס לתורה. אדם יכול ללמוד תורה מתוך הכרח, אפילו חיובי כרצון להתנתק מן העולם הזה על תחלואיו הרוחניים, ולפעמים אף פחות מכך – כהכרח גשמי.

אך אדם יכול לנסוק לגובה בו הוא לומד תורה לא כי הוא מוכרח אלא כי הוא רוצה. למרות שיש בידו הזדמנויות ואפשרויות אחרות הוא דבק בתורת ה', מתוך הבחירה!

למעשה, חיינו נעים בין שתי פעימות אלו של הכרח ובחירה. נקח לדוגמא אפילו את חיי הנישואין. אדם יכול להמשיך לחיות עם אשתו כי הוא מוכרח (בשל אי אלו סיבות) אך אז – כיצד ייראו חיים שכאלה... או שמא הוא יכול לבחור לחיות עם אשתו ולעמול להביא את בנינו הזוגי לגבהים אחרים.

כשאדם בוחר לרצות ולא רוצה מתוך הכרח, או אז נעשה רצונו ( במובנים מסוימים) דומה לרצון ה'. זהו הביטוי העמוק לדברי חז"ל בפרקי אבות "עשה רצונך כרצונו", לאמר – כמו שהקב"ה רוצה לא כי הוא מוכרח לרצות, אלא כי הוא רוצה לרצות – אף האדם ירצה לא כי הוא מוכרח אלא כי הוא רוצה.

הרצון לרצות בהשתוקקות עומד ביסודו של הפסוק "אם בחוקותי תלכו". אין כאן רצון של הכרח חיצוני, אלא רצון פנימי שהולך ומתגבר לו, עד לממדים שהוא הופך לטבע האדם [כדוד שכל-כך רצה עד שנהפך טבעו, ורגליו הוליכוהו לביהמ"ד].

על אותם נתיבים הקושרים את הרצון הבחירי לתורה והרצון הבחירי לארץ מביא ר' יששכר דב טייכטל בספרו "אם הבנים שמחה", ואלו דבריו:

ה"אם הבנים שמחה" מביא כאן את מנהגם של ישראל להישאר ניעורים כל ליל שבועות, והטעם שנותן המגן-אברהם למנהג זה הוא הקלקול שקלקלו ישראל, שישנו בלילה שקדם למתן תורה – משל חתן הבא לשאת את כלתו ומוצא אותה ישנה.

מכאן ממשיך "אם הבנים שמחה" את הדברים בהקשר לחבת הארץ:

לאמר, אם על קלקול שכזה, אותה שינה, שקדמה למתן תורה, שלא היה בה רצון ישיר למאוס את דבר ה' אלא ביטוי למיעוט ההכנה למעמד הגדול של מתן-תורה, הוצרכו ישראל לתקן את חטאם זה שנה שנה – "על אחת כמה וכמה שעלינו לתקן קלקול רב שכזה" – כשהדברים מכוונים למאיסת ארץ ישראל ע"י המרגלים.

עלינו, אומר ר' יישכר דב טייכטל, לתקן את אותו "חוב בישא" – החוב הרע של מאיסת ארץ חמדה ע"י השתוקקות מחודשת לארץ ישראל.

ומוסיף בעל "אם הבנים שמחה", ואומר את הדברים בצורה חדה יותר:

מכאן ממשיך "אם הבנים שמחה" ומביא מן הספר "מגיד מישרים" על ענין חטא המרגלים.

נקדים לכך מספר מילים. ה"מגיד מישרים" היה מלאך שהיה נגלה למרן בעל הבית יוסף. ההתגלויות שהיה חווה הבית-יוסף לא היו רק בצינעא – אלא פעמים בנוכחותם של חכמים אחרים מאותה תקופה (וכפי שנראה להלן). בהתגלויות אלו היה ה"מגיד" מדריך את בעל הבית-יוסף, ר' יוסף קארו, הן הדרכות מעשיות והן היה לומד עימו ומעלה לו "שאלות בלימוד".

את המו"מ שהיה מתנהל בין המגיד לר' יוסף קארו אפשר למצוא בספר "מגיד מישרים", שמיד ניכנס לדבריו, שנאמרו בזיקה לחטא המרגלים.

מכל מקום, "אם הבנים שמחה" מביא את תמצית דבריו בדברים שלפנינו:

נתבונן נא בדברים במקומם במגיד מישרים ונרחיב אותם בכדי לעמוד ביתר שאת על האמור לעיל.

בתאריך "אור ליום שבת כ"ג סיוון" – מתאר ר' יוסף קארו כי נגלה לו המגיד מישרים והעלה חמש שאלות המתייחסות לחטא המרגלים.

ראשית שאלו המגיד, מצאנו בשני מקומות בתורה התיחסות לחטא המרגלים, בפרשת שלח לך, שבספר במדבר, ובפרשת ואתחנן, שבספר דברים, אך אין הדברים בדבר היוזמה לשילוח מרגלים לרגל את הארץ, עולה בקנה אחד משני המקומות, שכן בספר במדבר מתארת התורה את היוזמה כבאה מצידו של הקב"ה, שכן אומר הקב"ה למשה: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען", ואילו בספר דברים מתוארת היוזמה כבאה מצידם של בני ישראל, שכן מתאר משה: "ותקרבון אלי כלכם וכו'" – מיהו, איפוא, בעל היוזמה?

שנית, משה מבקש מהמרגלים שיתנו את הלב האם "הארץ שמנה היא אם רזה".

ועל כך שאל המגיד – גם אם נאמר שהקב"ה ציווה על שילוח המרגלים – איזה מן מדד בוחר לו משה רבנו, שיספר לו על הארץ?

שאלה שלישית, שהיא המשך ישיר לשאלה הקודמת, והיא – מה תוכן בדיקה זו. האם הארץ שמנה או רזה – והלא הקב"ה הבטיח כי היא "ארץ זבת חלב ודבש"?

שאלה נוספת – מדוע נענשו המרגלים שהוציאו דיבת הארץ, והלא משה רבנו בסוף ספר דברים אומר גם הוא דברים קשים על הארץ!

שאלה אחרונה – מהי תשובת כלב למרגלים, והלא גם הם הודו שטובה הארץ, והוא בא ואומר "עלה נעלה וכו'"!

ועל כך משיב המגיד (נביא את הדברים כלשונם ולאחר מכן תרגומם):

"הלא יש לך לדעת שישראל משום שניסו כמה נסיונות את הקב"ה התחייבו (מלשון חובה, נענשו) שלא להכנס בארץ".

כלומר – כיוון שניסו ישראל את הקב"ה ניסיונות במדבר – נגזר עליהם [עוד קודם חטא המרגלים!] שלא להכנס לארץ ישראל.

"אלא מרוב רחמיו וחסדיו (של הקב"ה) הכניס בליבם (של ישראל) שיבקשו לשלוח אנשים לרגל את הארץ, ואם היו זוכים באותה שליחות – היה מכניסם באותה זכות לארץ ורק אח"כ היה נפרע מהם חטאיהם מעט-מעט".

ביאורם של דברים: הקב"ה הכניס בליבותם של ישראל שיבקשו לשלוח את המרגלים כדי (וכפי שנראה להלן) שהללו יחזרו ויעוררו בליבם של ישראל את הכיסופים לארץ ישראל ובכך יהיו זכאים לרשת את הארץ. ולכן כשמתוארת פרשת המרגלים בספר במדבר – מתוארת היוזמה לשליחת המרגלים כבאה מאת ה', אך כשהיא מתוארת במשנה-תורה דרך עיניו של משה רבנו – מתוארים הדברים כבאים מכוחם של ישראל, שכאמור משמעותם של הדברים היא שהקב"ה נתן בליבותם לבקש לשלוח את המרגלים.

וכך היא לשון המגיד:

"וכדי לרמוז שהקב"ה הכניס בליבותם בקשה זו, משום כך לא כתב (בספר במדבר) שקרבו אליו כולם כמו שכתב במשנה תורה (הוא ספר דברים)".

נדלג קימעא בדברי המגיד לציווי משה למרגלים:

לאמר – משה ידע כי הארץ שמנה, שהרי כך הקב"ה אמר, אלא בשאלותיו של משה למרגלים ביקש לרמוז להם, שכשיחזרו ישבחו את ארץ ישראל באותם שבחים ובכך יעוררו את הכיסופים לארץ ישראל בליבותיהם של ישראל.

וכאן מגיעה לה תגובת המרגלים:

דהיינו, טענת המרגלים היא, שמשה רבנו ע"ה אמר רק את הדברים הטובים, שהארץ טובה וכו', אך הוא לא אמר, שארץ ישראל היא ארץ, שבה אנשים רכים כעם ישראל לא יכולים להחזיק בה מעמד.

וכאן מופיעה ההחמצה הגדולה, שכן כל תכלית שליחת המרגלים, כל עניינו של אותו רצון, שהקב"ה נתן בליבותם של ישראל הוא בכדי לעורר את החשק ואת הכיסופים לבוא לארץ ישראל, אפילו כיסופים לפירותיה ולמעלותיה הגשמיות שכן הללו ישמשו כקרש קפיצה לכיסופים עמוקים יותר.

אך המרגלים בוגדים בשליחותם ואומרים לעם – הארץ טובה, אך משה רבנו לא מספר לכם את כל האמת...

כלב בן יפונה, שמבין את תכלית השליחות אומר: "אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם" – הוא אומר להם למעשה, אכן! העם היושב בארץ ישראל הוא חזק, אך הוא חזק כי אנחנו עדיין לא הגענו לשם.

המרגלים נתנו תשובה לדבר היחיד אותו לא שאל משה. הם למעשה אמרו – נכנס בשעריה של ארץ ישראל לא מפאת כך שאנו רוצים אלא מפאת הצו האלוקי.

מכאן מובנת לה תגובתו הקשה של משה רבנו. משה מבין, שאופי החטא שלפנינו אינו כחטא קורח ועדתו למשל, או כחטאים אחרים, ששם החוטאים שבעדה מתו. שכן כאן, אף לאחר שימותו המרגלים החוטאים, מה תועיל מיתתם... וכי היא תגרום כעת לישראל כיסופי אמת אל הארץ..

סיכומם של דברים הוא, המרגלים הרסו את רצון של ישראל לרצות את הארץ בבחירתם, הם הראו להם שהקשר של ישראל לארץ-ישראל הוא קשר של הכרח, או אם נתבטא בלשון פשוטה "כי אין ברירה".

למעשה, כאמור לעיל, הקיום האנושי נע בין שני רבדים, רובד של הכרח ורובד של בחירה. לאמר – פעמים מתנהג האדם בחייו מכח הכרח ופעמים מכח הבחירה. כשהקומה העליונה בהתנהגות האנושית היא עשיית הדברים מהכח הבחירי ולא מאילוצי ההכרח.

וכך גם בימינו אנו, העליה הגדולה לארץ ישראל ברובה הייתה מכוחו של הכרח, מכח ההרג והטבח שנטבחו קדושי עמנו בגיא ההריגה האירופאי.

אך כל זו קומה אחת, וכאן מתחיל לו המבחן על הארץ. האם נבחר בה, גם כשיש בידינו לזנוח אותה לאנחות? האם נבחר להשתוקק אליה לפחות באותן עוצמות של השתוקקות כפי שהשתוקקנו אליה לפני מאה שנה, מתוך הכרח?

ייתכן מאוד כי המבחן שמצויים בו העם והארץ בעת שכזאת – האם להפרד זו מזו (לפחות מחלקים ממנה) מתוך בחירה ולא מתוך כפיה, הוא מבחן בירור אמוני גדול, שתכליתו להעלות אותנו לקומה האחרת בקישורינו לארץ, הקומה הבחירית.

זהו עומק ההבדל בין תורת חוץ לארץ לתורת ארץ-ישראל. בתורת חוץ לארץ יש ממד של הכרח, שכן יהודי שלא ישמור נתיב כלשהו ולו הקל ביותר הקושר אותו לקהילה – סופו לאבד את זהותו הלאומית ולהטמע בין העמים. בחוץ לארץ 'ד' אמות של הלכה' מעניקים את דופק החיים לקיום הלאומי.

אך בארץ ישראל מבחן תלמוד התורה הוא הרבה יותר קשה, שכן בארץ ישראל הזהות הלאומית נשמרת, אין הכרח להישען על התורה לכאורה, בכדי לשמור על הזהות. וכאן מופיעה לה השאלה – האם נבחר ברצוננו, שלא מתוך הכרח, בתורה.

למעשה, המתבונן יראה שנמצאים אנו בתקופה בה נעה האומה מפעילות של הכרח לפעילות של בחירה.

זהו למעשה הקשר הגדול שבין התורה לארץ ישראל.

ואולי יתבהרו הדברים מתוך דברי חז"ל המפורסמים כי "ג' דברים נקנים ע"י יסורין – תורה, ארץ-ישראל והעולם הבא".

ונשאל אנו – והלא אפשר ללמוד תורה ללא יסורין? והתשובה שנשיב היא שאכן כן, אך זו תורה שלומד האדם בהכרח, שכן תורה הנלמדת מתוך בחירה היא תורה שעמלים לקנותה. הוא הדין בנוגע לארץ-ישראל ולעולם הבא – שגם אותם אפשר לקנות בנחת, אך כשהנקודה הבחירית בוערת במלוא עוזה – הקניין הוא קניין אחר.

זהו המבחן האולטימטיבי המסתתר לו בפסוק "אם בחוקותי תלכו" – לאמר, האם תרצו בתכלית הרצון ולא מתוך הכרח. ובאם תרצו כך, הרי שרצונכם זה יעורר את הרצונות החבויים להם בארץ באופן שגם הארץ תרצה הרבה מעבר לכוחותיה, ובכך גם עץ סרק ייתן פרי.

את שעובר על האדם הפרטי עובר גם על התנועה הכללית של חזון העצמות היבשות, את אותה תנועה בהיסטוריה של עמנו שהבאתנו שוב לארצנו.

כעת מפעל התחיה הלאומי נמצא במבחן הרצון האם נרצה את החול הזהוב של ארצנו למרות, שיש באפשרותינו להניח את הכל ולעזוב את ארץ ישראל, האם נרצה את ארצנו עם אותה שלהבת כיסופים כפי שרצה אותה עמנו לפני 100-200 שנה מתוך הכרח?...

בכדי לחתום את דבריו של ה"מגיד מישרים", נביא עדות של ר' שלמה אלקבץ (בעל ה"לכה דודי") המופיעה בשל"ה הקדוש על כך שנכח בעת שהופיע המגיד לפני הבית-יוסף בליל שבועות, וכך אמר המגיד לבני החבורה, שישבו ועסקו בתורה באותו לילה קדוש:

במשפטים דלעיל מראה להם המגיד כמה ערבה לימודם של בני החבורה בליל שבועות לפני שמיא.

ותגובת בני החבורה הייתה:

ואז אומר להם המגיד:

ונשאל אנו – מהו "ועלו לארץ ישראל" שאומר המגיד, והלא הם היו בצפת!

אלא שמשמעותם של הדברים – תיכספו עוד ועוד לארץ ישראל.

אפשר לסכם את הדברים באופיו של חג השבועות שהוא גם חג מתן תורה, אך הוא גם יום שנקשר בדוד מלך ישראל (זהו היום שנסתלק בו), לאמר – התורה והמלכות, המופיעה לה בארץ קשורות זו זבו, ואולי זה מה שמנסה המגיד לעורר בליבותם של החכמים.

ונחתום את דברינו בדברי בעל האם הבנים שמחה, הקורא לתקן את התשוקה לארץ ישראל, ובמדה שקלקלו בה – בה נתקן:

זהו המבחן הגדול של התורה ושל הארץ.

במילה אחת – זהו מבחנה של תורת ארץ ישראל.

וחותם ר' יששכר דב טייכטל את דבריו: