קראו את השיעור

בס"ד

שיעור הרב אלון לפרשת בשלח,

ט' בשבט, ה'תשס"ד,

בפרשתנו, פרשת בשלח, נבקש לעסוק בעניינו של המן דרך המצווה האחת והיחידה המופיעה בה היא מצוות "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי."

על תוכן מצווה זו נחלקו הראשונים. הרמב"ן קובע כי עניינה הוא הציווי שלא להוציא דבר מרשות לרשות ביום השבת, לעומתו הרמב"ם ושאר ראשונים לומדים שעניינה של מצווה זו היא מצוות תחומין, לאמר, איסור היציאה בשבת מהתחום.

כך או כך, כאמור לעיל, ראוי שוב להדגיש כי מצווה זו נאמרה בזיקה לפרשת המן ולא בזיקה ישירה למצוות העוסקות בשבת, דהיינו, עם ישראל נצטווה שלא לצאת ללקוט את המן ביום השביעי, תוך שביום השישי יורדת מנה כפולה של המן. ובלשון הפסוק: "ראו כי ה' נתן לכם השבת, על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומיים, שבו איש תחתיו אל ייצא איש ממקומו ביום השביעי".

על המן ועל המסתתר מאחורי הציווי "שבו איש תחתיו" – נייחד את הדיון שלפנינו.

נזכור נא לרגע – היכן ואימתי מופיעה לה פרשת המן.

פרשה זו מופיעה לאחר קריעת ים סוף והשירה הגדולה, לאחר שמגיעים למרה ולאילים, והנה כך מתארים הפסוקים:

מתארים הפסוקים, איפוא, כי לאחר שהגיעו ישראל לאילים בתאריך חמישה עשר לחודש אייר, חודש, לאחר צאתם מארץ מצרים, ושלושה שבועות לאחר קריעת ים סוף, החלו להלין על הקב"ה בזוכרם את "סיר הבשר" שהיה להם במצרים.

מעצם קביעת תאריך תלונה זו עולה קושי אדיר – והלא עם ישראל נמצא בסמוך כ"כ למאורעות הגדולים, זיכרון שעבוד מצרים בוודאי עוד מצוי בתודעתו, כיצד, איפוא, עולה על דעתם כי שעבוד מצרים טוב להם ממצבם הנוכחי ? מה גם שבתלונה שלפנינו נעשה שימוש בביטויים הנראים כגוזמא, כ"סיר הבשר" ואכילת "לחם לשבע" – כיצד איפוא עולה על דעתם להיזכר בגעגוע למצרים? הייתכן שעם ישראל הספיק לשכוח את השעבוד הקשה בו היה נתון?

היו מן הפרשנים שניסו לתרץ קושי זה באמרם, כי שנת השעבוד האחרונה במצרים לא הייתה בקושי גדול. בשנה זו הוכו המצרים מכה אחר מכה, וממילא ידם הייתה פחות תקיפה על ישראל.

אך הטענה כנגד תירוץ זה היא, שאף אם נאמר כן, הרי שסוף סוף ישראל היו משועבדים תחת יד מצרים, ועל כן זכרון מצרים בהתרפקות שכזו – עדיין אינו מובן. ועל אף שרגילים אנו, לדאבונינו, לתלונות ישראל, אך זו חורגת מכל פרופורציה. ואף לטענות מסוג שכזה, טענות ללא פרופורציה, גם להן יש גבול עד היכן מרחיקים לכת.

אך תמיהתנו לא נעצרת רק בתלונת ישראל על הקב"ה. תגובת הקב"ה לדברים אף היא מעלה תמיהה. שכן לאחר תלונה קשה שכזו, שיש בה, לכאורה, כפירה בטוב, היינו מצפים לתגובה תקיפה וכעס אלוקי, תחת זאת מתבשרים ישראל בבשורה הבאה:

"ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא:"

נשאל אנו – מה פתרון חינוכי יש כאן על תלונותיהם כפויות הטובה, לכאורה, של ישראל על הקב"ה בהורדת מן מן השמים?

ועוד נשאל: מסיומת הפסוק: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" – למדים אנו, כי המן בא לעסוק בבעיה שורשית יותר, המסתתרת מאחורי געגועיהם של ישראל לסיר הבשר שבמצרים, שעל כן מדגיש הפסוק כי תכלית המן הוא "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". מהי, איפוא, אותה בעיה פנימית, שאותה בא המן לפתור?

הפסוק הסמוך לפסוקים הנ"ל גם הוא מוסיף לחוסר הבנתנו:

"והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום:"

לא ברור מדוע מיד לאחר בשורת המן נגשים לעסוק במצב המורכב של השבת, בו יורד המן פעמיים?

ומכאן ממשיכים הפסוקים בתיאור המן:

"וידבר ה' אל משה לאמר. שמעתי את תלונת בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה. ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ. ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אלהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה:"

שמו של המן מאלף גם הוא: התורה מתארת כי שמו "מן" מפאת כך שבני ישראל לא ידעו מה הוא. ואכן, רש"י מסביר שפירוש המילים "מן הוא" הכוונה "מה הוא", ואילו הרשב"ם טוען שהמילה "מן" איננה בלשון הקודש כמו צמד המילים "יגר שהדותא" - המופיעות בספר בראשית, ומשמעות "מן הוא" בלשון ערבי (כנראה ערבית בדומה) הוא "הלחם הזה".

כך או כך, אין כאן שם ספציפי בו נקרא המן, בוודאי לפירוש רש"י ששם המן נגזר מהתמיהה שתמהו ישראל ושאלו "מה הוא". על נקודה זו ניתן את הלב בהמשך דברינו.

בהמשך, הפסוקים שבים ומתארים את ציווי ה', שלא לצאת ללקוט ביום השבת, מפאת כך שביום השישי ירד לחם משנה. ואז מגיע יום השביעי ועימו הניסיון של לא לצאת ללקוט.

אך חלק מן העם אינם עומדים בניסיון ויוצאים ללקוט:

"ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו:"

ומיד לאחר מכן באה התגובה האלוקית:

לכאורה לא ברור, מדוע ישנה תגובה כה חריפה של "עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי" – לא פחות מכך ! , על מעשה שנראה לכאורה פעוט.

משם ממשיכה התורה ומביאה את הציווי שבו פתחנו את דברינו:

וממשיכים עוד הפסוקים עד דברי משה, המתארים את ציווי ה' לשמור מן המן למשמרת:

"ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים. ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדרתיכם. כאשר צוה ה' אל משה ויניחהו אהרן לפני העדת למשמרת:"

היוצא, איפוא, כי מן המן שירד לראשונה, שמו למשמרת בצנצנת, שהונחה במשכן.

וכאן נשאל אנו – והלא את המן אכלו ישראל ארבעים שנה, וכלשון הפסוק:

מדוע, איפוא, להניחו כעת למשמרת ולזכרון? היינו מצפים שדווקא לאחר שפסק המן מלרדת נניח ממנו אז לזיכרון ולא כבר מעכשיו, מזמן תחילת ירידתו. הגם שלאחר שבאו ישראל לארץ נושבת – כמעט ולא נפגשנו, אם בכלל – בצנצנת המן.

העולה מן הדברים, שעיקר פעולתה של צנצנת המן, שהונחה למשמרת, הייתה דווקא בזמן היותם של ישראל במדבר, ועל כך נשאל אנו – מדוע?

לפני שניגש ללבן את סוגיית המן ונשיב על הקשיים שהעלינו – נעסוק תחילה בסוגיית ברכת המזון, שהיא הברכה היחידה שיש לה חיוב ברור מדאורייתא, כאשר נראה מה זיקתה של ברכה זו לפרשת המן.

ברכת המזון, כידוע לכולנו, מורכבת מארבע ברכות: ברכת הזן, ברכת הארץ [המסתיימת בברכה "על הארץ ועל המזון"], ברכת בונה ירושלים [המתחלת ב- "רחם נא ה' וכו' – ומסתיימת בברכת בונה ירושלים] ואחרונה – ברכת הטוב והמיטיב.

הגמ' במסכת ברכות מתארת אימתי ועל מה נתקנו, ברכות ברכת המזון, וזה לשונה:

ברכת הזן, איפוא, תוקנה ע"י משה רבנו לאחר שירד להם המן. זו נקודה חשובה שנרחיב עליה להלן את דיבורנו. אך ראשית נראה את המקור לברכת המזון המופיע במצוות התורה בספר דברים. שם מופיע ציווי ברכת המזון בזיקה לארץ ישראל.

נעיין נא בפסוקים הקודמים לציווי על ברכת המזון, שתחילתם מתארים את מסע ו של עם ישראל במדבר.

וכך מתארים שם הפסוקים את מסעם של ישראל:

ומשם מיד עוברים לתיאור המן:

וכך ממשיכים הפסוקים הלאה בתיאור השמירה היתרה, שהייתה להם לישראל במדבר.

ומשם עוברים הפסוקים להבטחת הארץ ותיאור מעלתה:

או אז, לאחר תיאור ארוך זה מופיע הפסוק ממנו למדים אנו את חיוב ברכת המזון:

אך דווקא הכניסה לארץ יכולה לעורר בעיות המתוארות כך:

או אז עלינו לזכור את ניסי ה' שעשה עימנו במדבר:

אך כשזכרון זה אינו לנגד עיננו, כאשר נשכח מאיתנו זכרון המן, או אז זו המחשבה שבאה בלבבנו:

אך תמיד עלינו לזכור כי:

הנה כי כן, נמצינו למדים מספר דברים: ראשית – ציווי ברכת המזון נאמר בזיקה לארץ ישראל. והראיה, מסדר הפסוקים, שהובאו לעיל, שלאחר שאלו תיארו את הארץ שאנו באים אליה, ארץ זבת חלב ודבש – נאמרה החובה – "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" ועל מה נברכהו? "על הארץ הטבה אשר נתן לך". – במשמע שההודאה היא על ארץ ישראל.

מהפסוקים שהבאנו עולה גם כן, כי תכלית המן הייתה "למען ענותך, למען נסותך" – שוב רואים אנו כי ישנו ניסיון נסתר במן. הדבר מזכיר לנו את אשר ראינו בפרשתנו שם אומר ה' למשה "…הנני ממטיר לכם לחם מן המשים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".

ושוב עולה השאלה – מה ניסיון יש במן?

לאור הקדמות ארוכות אלו נתבונן בדברים, בעניינו של המן, ובזיקתה של ברכת המזון בכלל, וברכת "הזן את העולם כולו" בפרט – אותה תיקן משה, אל המן.

אחת מנקודות המפתח המסתתרות מתחת לפני השטח, היא שבאמת ברכת הזן איננה שייכת ממש לברכת המזון, שכן על פי האמור לעיל – עניינה של ברכת המזון היא "להודות על הארץ הטובה", דבר הבא לידי ביטוי דווקא בברכה השניה של ברכת המזון: "נודה לך ה' אלהינו על ארץ חמדה טובה וכו'".

מהו אם כן עניינה של ברכת הזן?

על כך נשיב, שמשה תיקן להם לישראל את ברכת הזן – שהיא כנגד המן, בכדי שכשיגיעו אלו לארץ – יהיה זיכרון המן לנגד עיניהם, הזיכרון כי "ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

שכן ישנה סכנה המסתתרת לה בארץ, סכנה המתעוררת בעקבות כיבוש הארץ ובנין ירושלים והמקדש – והיא סכנת "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אם כן – טרם שנודה על הארץ ועל המקדש – ואדרבא – בכדי שנודה כהוגן על אלו – שומה עלינו שזיכרון המן יהיה לנגד עינינו, זיכרון הלחם, שירד יום אחר יום במדבר, לחם שציוונו ה' שלא להותיר ממנו למחרת, ובכך קנינו בנפשנו את הידיעה, כי ה' הוא הזן והמפרנס את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים.

נעיר במאמר מוסגר, כי עובדת היותה של ברכת הזן יחידה עצמאית בתוך ברכת המזון – יש לה סימוכין בהלכה. למשל, בדין שלושה, שאכלו ושכחו לזמן, והחל האחד לברך ברכת המזון, או אז רשאי הוא לסיים את הברכה הראשונה ולענות לזימון, מפאת היותה של ברכת הזן הקדמה לברכת המזון שעיקר עניינה, הוא הברכה על הארץ, כאמור לעיל. (כך גם עולה מדברי רש"י בגמרא במסכת ברכות – שברכת הזן שייכת לזימון) .

ונשוב לענייננו – הנה כי כן זה עניינו של המן לחנך את האדם ולטעת בנפשו את התלות האמיתית בבוראו ולא בשום גורם אחר בין אם זה הוא עצמו, בין אם זה אדם אחר המשעבד בו.

ומכאן נשוב לשאלות שתפחנו בהן.

שאלנו, כיצד ייתכן, שחודש לאחר יציאת ישראל ממצרים, לאחר ניסיו הגדולים של הקב"ה, מלינים ישראל על הקב"ה ומתרפקים בגעגוע אל "סיר הבשר".

תמהנו גם לנוכח התגובה האלוקית, שעל פי הנראה קיבלה את הדברים בהבנה, ושאלנו, והלא דווקא על תלונה שכזו כשזכרון יציאת מצרים וקריעת ים סוף כל כך טרי – ראוי היה שתבוא תגובה אלוקית חריפה, תקיפה וחד משמעית.

המפתח לשאלות אלו נעוץ בהבנת המושג "סיר הבשר" – וממילא בהבנת געגועיהם של ישראל אליו.

מהו איפוא אותו "סיר הבשר"?

דומה, שהעברית בת ימינו שיבשה מושג קדום זה. את משמעותו האמיתית של מושג זה נוכל להבין ע"י הבנת הרקע שבו היו בני ישראל בזמן שעבודם במצרים.

באותם ימים קשים שעברו על עמנו, ימים בהם שמונים אחוז מעמנו הושמד בממלכת העבדות מצרים, אז שרד מי שהיה עבד טוב.

ומיהו עבד טוב?

עבד טוב הוא זה שאינו שואל שאלות, אין בליבו מחשבות חירות וכל דאגתו היא לקבל את אותה פיסת מזון בסוף היום ממנה יאכל ויתן לבני ביתו וכך יעביר עוד יום. כך אט-אט השתלט פרעה על ליבותם ונפשם של ישראל, הם הפכו משועבדים למזון שאותו הם צריכים לקיומם, הם השתעבדו לאותו 'סיר הבשר', לאותה תלות קיומית במצרים.[

וכשרק מתחילה לה מחשבה של חירות לעלות על פני השטח, כשרק מתחילים משה ואהרון לדרוש מפרעה שישלח את העם, נוקט פרעה בפעולה פשוטה – הוא מכביד את העבודה על ישראל, וכלשון הפסוק: "תכבד העבודה על האנשים וגו'". בכך גורם פרעה שהדאגה לקיום היומיומי תהפוך ליותר קשה וממילא גם ליותר משעבדת.

או אז יוצאים הנוגשים בישראל ואומרים להם: "כלו מעשיכם דבר יום ביומו", כשביטוי זה "דבר יום ביומו" הוא אותו ביטוי האמור על המן בפרשתנו, כששם המשמעות היא בדיוק הפוכה (כפי שנבאר עוד דלהלן).

אך במערכת שעבוד מחרידה זו – המשעבדת ע"י הפעלת לחץ ואיום קיומי על בני אנוש, יש גם צד שנראה כחיובי, שכן היא מעמידה מערכת בה מיקומו של הפרט ברור הוא. הפרט בה יודע מה עליו לעשות בכדי לשרוד, הוא מבין במי ובמה תלויים חייו. אך כל זה טוב ויפה – כשאותו פרט משתף פעולה עם המערכת – או אז הוא שורד. אך כשאין הוא מוכן לעשות כן – הרי שהגיע סופו.

מכאן נחזור לטענת "סיר הבשר". המסתתר מאחורי טענה זו הוא, שישראל אינם יודעים מה לעשות בחופש שניתן להם, הם אינם יודעים לתפקד במערכת שכבר אין בסופה "סיר בשר". שכן על אף שהחוקיות של "סיר הבשר" היא חוקיות משעבדת, עלובה, אך יחד עם זאת היא ברורה לחלוטין.

על כן אין כעס של הקב"ה על ישראל – טענתם מובנת בהחלט בהתחשב ברקע המצרי שגדלו בו, ובהתחשב בעובדה שזה עתה יצאו ממצרים.

אך כאן בא הקב"ה והוריד לישראל מן מן השמים "דבר יום ביומו" – ובכך לעקור מישראל את אותו שיעבוד לשיטה המצרית הקלוקלת, ולהראות לישראל במי באמת הוא תלוי.

כאן מצווים ישראל לא לשמור מן המן ליום המחרת, ולצאת ללקט כל יום ובכך לחנך את עצמם – כי למעשה אין הם נתונים ונשלטים ע"י בשר ודם, אלא רק ע"י הקב"ה.

זהו בדיוק תוכן הדברים: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" – לאמר, אכילת המן "דבר יום ביומו" מבלי להשאיר ממנו למחרת – מהווה נגזרת ישירה של אמונה בו יתברך, אמונה כי רק הוא זן את העולם כולו בחן, בחסד וברחמים. זוהי הדרך להשתחרר משעבודו של "סיר הבשר" המצרי.

רעיון זה בא לידי ביטוי גם בפרשנות הבאה המופיעה מכילתא, שם נאמר כך על הפסוק "דבר יום ביומו":

ובמכילתא דרשב"י ישנה הדגשה נוספת לרעיון "דבר יום ביומו" – שם ישנו ביטוי כי דווקא התלות היומיומית מראה את הקשר של הקב"ה עם בניו – ולא כמלך שנותן מזונותיו לבנו בתחילת השנה ואומר לו – מעתה אל תתראה אצלי.

נסיונו של המן, איפוא, הוא הניסיון בו אדם הולך לישון בלא שנשאר לו כלום ליום המחרת, ובכל זאת מאמין הוא כי הקב"ה יזמן לו את מזונו גם למחרת.

אך, באם משאיר האדם מעט ליום המחרת – או אז מעלה הוא תולעים. אותם תולעים, אינם מעין עונש חיצוני, אלא הם מהווים תוצאה טבעית להתיחסות האדם למן. שכן, אם טורח האדם להשאיר מזון למחרת – סימן הוא שהוא סומך על הטבע יותר מן הקב"ה, אם כן את המן הוא רואה יותר כביטוי ללחם טבעי מאשר ניסי. ממלא חל על אותו מן החוק הטבעי של המדבר בו לחם, שנשאר בו במשך הלילה מתליע ומתקלקל.

מכאן נבין, מדוע נצרכה צנצנת המן דווקא לתקופה, שהיו ישראל במדבר. שכן לאחר שנס זה יימשך לאורך ארבעים שנה יש חשש שישראל יחדלו מלראות בו נס ויסברו שעל פי הטבע כך הוא. על כן מצווים ישראל בתחילת ירידת המן, כבר אז, לשים בצנצנת ממנו, בכדי לזכור כי לחם זה נס הוא ולא טבעי. ועל כן נקרא שמו מן מלשון מה – לאמר , אין כאן הגדרה טבעית שכן נס לפנינו.

משה תקן לישראל את ברכת הזן, זו הברכה המהווה כהקדמה לברכת המזון, שכן ישנו חשש שכשעוסקים בדברים הגדולים כארץ, ירושלים ומקדש – נוטים לשכוח כי גם הלחם שאוכלים – נס הוא. שוכחים כי גם בדברים הקטנים היומיומיים של החיים מצוי נס, אך נס שמסתתר בטבע.

הזכרנו לעיל שעל המן נאמר גם הציווי של הלקיטה הכפולה ביום השישי ואי-הלקיטה בשבת.

ציווי זה מצביע על העקרון שהעלנו, שכן השבת היא המלמדת את האדם שכל עמלו והצלחתו באות לו מיד הבורא. ועל כן גם אי הלקיטה בשבת של המן הוא בכדי לחנך את האדם לעמוד בניסיון שגם אם יש מן בשדה – אין הדבר מעניינו – שכן ביום זה מצווה הוא לשבות.

לסיום – נביא מנהג של ישראל בשבת זו, שבת שירה, המשלים את הרעיון שהעלנו עד כה.

ישנו מנהג בשבת שירה לתת אוכל לציפורים [ועל אף שחלק מהפוסקים חלקו עליו שכן בשבת לא התירו לו להאכיל אלא בהמה וחיה שלו – בכ"ז נשתרש המנהג].

המנהג וטעמו מתוארים כך:

העולה , איפוא, ע"פ טעם זה שאם ישראל יעסקו בתורה ובמצוות ויאמינו ברבונו של עולם שיספק להם פרנסתם – "ימציא להם הקב"ה פרנסתם ללא עמל ויגיעה". יש בדברים שוב להצהיר כי פרנסתו של האדם באה לו אך ורק מאת ה'.

טעם נוסף הוא:

הדברים מבוססים על פי מדרש שהיו אלו דתן ואבירם שפיזרו ביום השבת מעט מן בשדה בכדי להכחיש דברי משה רבנו עליו השלום, או אז באות הציפורים ואוכלות את אותו מן ומזכירות לנו כי הכל ממנו יתברך.

מעניין הוא שגם אלו שיצאו ללקוט היו דתן ואבירם, אותם אלו שפיזרו הם אותם אלו שהלכו ללקוט. מי שאינו מאמין ובא להכחיש את אמונת ההשגחה הוא עצמו נופל שבוי לאותה השקפה.

אך המן והשבת באות לחנכנו כי גם אותם דברים הנראים כטבעיים, גם אותו מזון שאדם ניזון ממנו, הוא ניסי, וניתן לנו מיד מי שאמר והיה העולם.

זוהי עיקר מעלתו של האדם, היכולת לראות ולחוות את הקב"ה גם בדברים הנראים טבעיים ביותר, הארציים ביותר, ולא רק בהופעות האלוקיות המשדדות את מערכות הטבע.