בס"ד

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשיות בא-בשלח

 

עבדי המקום ועבדי הזמן

 

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

 

בפרשתנו, נבקש להעמיק בלאו האחד והיחיד המופיע בה, כשעל ידו נבקש לבנות נדבך נוסף בקומת חירותו של האדם.

 

נזכור ונזכיר כי בפרשה הקודמת, פרשת בא, מצאנו סדרה של מצוות, רובן של אלו עסקו בקורבן הפסח, מכל מקום, לענייננו, המצווה הפותחת את צווי המצוות לישראל היא מצוות "החודש הזה לכם", מצווה, שעוד נעמוד על תוכנה והוראתה המיוחדת.

 

ניגש נא לפרשתנו, כאמור המצווה האחת והיחידה שבפרשה זו היא מצוות לא תעשה, השייכת לשבת, מצווה שנאמרה בזיקה למן[1]:

 

"ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו

 

אך על אף הציווי המפורש:

 

"ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו:"

 

ואז בא לו הציווי המזוג בביקורת שבמבט ראשון נראית בלתי פרופורציונלית לחטא:

 

"ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי:

ראו כי ה' נתן לכם השבת

על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם שנים, שבו איש תחתיו

אל יצא איש ממקומו ביום השביעי:"

 

את הפסוק "שבו איש תחתיו" יכולנו ללמוד כנאמר בזיקה למן בלבד, אך לא כך למדו חז"ל. חז"ל למדו כי

 מפסוק זה לומדים את הלכות תחומין, לאמר, האיסור של אדם לצאת ממקומו – תחום שבת.

כהגדרה כוללת נעיין נא בדברי בעל ספר החינוך בזיקה לעניין[2]:

 

"שלא נלך בשבת חוץ לתחום –

שנמענו שלא ללכת בשבת חוץ לגבולים ידועים

שנאמר: אל יצא איש ממקומו ביום השביעי".

 

ואז מתמצת בעל החינוך את גדרי המצווה:

 

"בא הפירוש עליו, שמקומו נקרא

כל שאינו מרחיק יותר משלוש פרסאות חוץ לעיר.

והפרסה ארבעה מילין, והמיל אלפים אמה.

ומודדין משפת הבית החיצון שבעיר, אפילו היתה גדולה כנינוה.

זהו לדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר

ואסרו שלא לילך יותר מאלפים אמה חוץ לעיר".

 

הנה כי כן, חכמים גדרו את השיעור שהתירה התורה ללכת חוץ לתחום והעמידוהו על אלפים אמה. כך או כך, יש תחום שכאמור, בשיעורו נקודת השוני בין דאורייתא לדרבנן.

וכאן כבר עולות להן כמה שאלות בהבנת הפשט, פשט הכתוב ופשטה של מצווה זו.

ראשית, מה עניינה של מצווה זו, ומה מלאכה יש בללכת מחוץ לתחום, הגם שנציין שזו המצווה הראשונה ממצוות שבת, הנאמרת בכתובים, ורק היא ומצוות הבערה[3] נאמרו במפורש בכתובים.

 

בעל החינוך מביא בהמשך דבריו, כדרכו, את "שורש המצווה":

 

"משרשי מצווה זו, שנזכור ונדע שהעולם מחודש,

לא קדמון, כמו שהכתוב בפרוש במצות שבת:

כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ

את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי.

על כן לזכר הדבר, ראוי שננוח במקום אחד,

כלומר שלא נלך בדרך רחוק, רק דרך טיול ועונג,

ובהליכת שנים-עשר מילין אין בו טורח רב".

 

נעיר כי זוהי למעשה המצווה הראשונה שלא נאמרה בזיקה ליציאת ישראל מצרים, שהרי, לצורך הדוגמא, גם מצוות תפילין הנזכרת לה בסופה של פרשת בא, יש בה את זכרון יציאת מצרים, "כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים".

כך או כך, חותרים אנו להבין את עניינה של מצוות תחומין, שלכאורה אין בה כל פעולה יצירתית, כי אם הימנעות מלצאת מתחום מסויים ביום השבת, לצורך כך, שומה עלינו לעשות אתנחתא קצרה ולהקדים ריש מילין.

 

שני דברים מאפיינים יותר מכל דבר אחר, את העולם המודרני. הראשון היא היכולת "לשלוט או להשתלט", לכאורה, על הזמן, באופן מעורר השתהות ותדהמה, והשני היא היכולת להשתלט על המקום.

 

הקב"ה ברא את עולמו עם חלוקת זמן ברורה, ישנו יום וישנו לילה, היום הוא זמן הפעולה בו מטביע האדם את חותמו במציאות, והלילה הוא זמן המנוחה, העצירה, או במובן מסויים, זמן בו פעולת האדם נספגת בו.

 

אך האדם המודרני "הצליח", כביכול, והדגש הוא על המילה "כביכול", להשתחרר מכבלי הזמן המעיק, הוא גילה את החשמל, המניח לו לפעול כאוות נפשו יומן ולילה, ו"לילה כיום מאיר", החשמל "משחרר" את האדם מטבעו הבסיסי, ברמה הפשוטה ביותר, שהלילה נועד לשינה והשחר ליקיצה, בזמן שעכשיו ישנם רבים ש"לילותיהם – ימים, וימיהם – לילות".

 

ההמצאה השניה, או המאפיין השני של המודרנה היא צמצום מרחקי המקום. בעתות קדם לא יכל האדם להיות בשני מקומות בו זמנית, אך בימינו אנו, אם כי גופנו עדיין לא יכול להיות בשני אתרים, אך יכול כל אדם  on-lineלהיות מחובר לעולם ומלואו בו זמנית מחדרו שבביתו, הוא מדלג על אלפי קילומטרים, הוא מחובר       לצידו השני של העולם.

 

או אז,  חשיבות המקום, הטריטוריה, הופכים לפחות ופחות חשובים, כל היחס לאדמה נהפך לנחלתם של אנשים בלתי ריאלים הטובעים בים של נוסטלגיה לא עכשווית, כך לפחות הדבר נתפס.

 

אך כאן עולה שאלה בה יש לעיין רבות – האם האדם המודרני הוא באמת קשור יותר ומקושר, או שמא הוא נהפך לבודד יותר, תלוש יותר, נהפך למין יצור המחפש אחר עוגן של אחיזה כלשהיא, אך מתיר לעצמו להיסחף ולהיסחף.

 

נשאל עוד – האם האדם נהפך לחופשי יותר, טבעי יותר – או שמא לכבוּל יותר, חסר חוט שדרה.

 

המצווה הראשונה שמקבלים בני ישראל בצאתם ממצרים, מאותו בית עבדים, היא "החודש הזה לכם ראש חדשים". משמעותה, על רגל אחת,  היא שאין אנו עבדי הזמן אלא אנו אדוני הזמן. שכן אחד ממאפייניה הבולטים ביותר של העבדות, אם לא המרכזי שבהם, הוא שאין העבד אדון לזמנו, זמנו הוא בלתי רלבנטי. והנה ישראל הם הקובעים את הזמנים, הם פועלים את מושג הזמן בעולם. זהו הבסיס להגיע לפסח, לחירות. המהפכה בתפיסת הזמן – לולא זה אין טעם להגיע לכך.

ואז באה התורה ועוסקת בקורבן הפסח[4]:

 

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמר:

החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה:

דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה

ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית:"

 

ישנה הדגשה כי ציווי זה נאמר למשה ולאהרון "בארץ מצרים", בבית העבדים.

הדגשה שכאמור, ברורה לחלוטין, לנוכח זה כי המהפכה הנפשית העמוקה של החירות מתרחשת דווקא באותו בית עבדים, או אז אלו שחיו רק בשביל לאכול בלילה מסיר הבשר – הנה הם מתכוננים למסע החירות, שלעולם לא ייפסק:

 

"ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף

על הבתים אשר יאכלו אותו בהם:"

 

והנה עולה תמונה כי שני המוטיבים הכפולים של הפסח, הוא הזמן המדוייק – חצות, והמקום המדוייק – הבית:

והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם

וראיתי את הדם ופסחתי עליכם

ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים:...

שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת

ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ:"

 

פסח מצרים, עוד יותר מפסח דורות, מדגיש את ה"בית", הקב"ה פוסח מעל בתי בני ישראל, לא רק מעל ישראל, אלא מעל בתיהם. לאמר – יש למקום ערך עצמי.

 

הנה כי כן, באחד בניסן בשנת צאת ישראל ממצרים קיבלנו את קדושת הזמן, ובשנה שלאחר מכן, גם כן בא' בניסן קיבלנו את קדושת המקום[5]:

"וידבר ה' אל משה לאמר: ביום החודש הראשון

באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד:"

 

אז מתקדש לו המקום. המושג "מועד" נאמר בזיקה לאוהל מועד, בזיקה למקום, ללמדך ש"מועד", בלשון הקודש, אין עניינו  סתם יום של חג אלא הוועדות, חיבור.

ישנו הזמן שבו נועדת הכלה, כנסת ישראל, עם דודה, הקב"ה. וישנו המקום בו הן נועדים – "אוהל מועד".

הוועדות בזמן הוא שהקב"ה קובע תאריך, בחמישה-עשר בחודש ניסן, וכנסת ישראל קובעת מתי הדבר יחול, שכן הדבר תלוי אימתי נתקדש החודש.

 

למדנו איפוא, שמועד עניינו להפוך כל דבר לייעוד, ישנו זמן מיועד וישנו מקום מיועד.

 

והנה בפגישה הראשונה עם מצוות השבת, למדים אנו כי לא רק הזמן מקודש אלא כי גם למקום יש חשיבות וקדושה – "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". [אמנם מצוות תחומין לא קובעת כי קדושה חלה במקום ששובת בו האדם, אך ללא ספק היא מראה את חשיבותו של מימד המקום].

ושוב נשלח שאלה לחלל המחשבה – האם שליטתו, כמעט בלא מיצרים, של האדם המודרני במקום, היכולת להיות מחובר בו זמנית למקצה העולם ועד קצהו – הופכת אותו למי שנותן קדושה וערך למקום, או שמא למזלזל גדול, לתלוש ללא שורשים לאיזה מקום שהוא.

 

האם גם שליטתו, הכמעט ללא מיצרים, בזמן, הופכת את הזמן למוערך יותר, למנוצל יותר, או שמא האדם נהיה בטלן יותר. בלשון אחרת – האם הופך האדם ליותר מיועד (מלשון מועד) או חי במיצרים?

 

בהמשך ישיר לאמור עד כה – אומר השולחן-ערוך בפתיחה לאורח-חיים[6]:

 

"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו,

שיהא הוא מעורר השחר".

 

מגמת היהודי בבוקר היא "שיהא הוא מעורר [את] השחר", ולא השחר אותו. ניתן ליבנו – כי לשון השו"ע מדוקדקת היא. לא נאמר בהלכה שלפנינו שזוהי "מידה טובה", או "דרך חסידות", אלא קביעה לה מצפים מכל יהודי, שיהא הוא מעורר השחר.

 

מרתקים דברי השל"ה בזיקה להלכה זו, כי יש עניין על-פי הסוד לחבר את הלילה והיום בדברי תורה, לאמר – מעניקים אנו את התוכן השמיימי בנקודת התפר שבין הזמנים.

ל"עורר את השחר" – משמעותו שהאדם יוזם את הפגישה, את המועד, עם רבונו של עולם. הוא, האדם, אינו סתם אוסף של זמנים, לא כך! הוא האדם יוזם ומחבר בין היום ובין הלילה בדברי נצח, בתורה.

בכך משתחרר האדם במובן החיובי, מכבלי הזמן, הוא אינו עבד של הזמן, אלא הוא החותר במסדרונות הזמן, כשיוקדת בו אש של נצח.

הטיב להגדיר זאת רבי יהודה הלוי במתק לשון שירתו, בהבדל בין זה שהוא עבד לזמן, למציאות, לבין זה שהוא עבד ה', המעניק את המימד הנצחי לכבלי המקום והזמן:

 

עבדי הזמן – עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי,

על כן בבקש אנוש חלקו – חלקי ה' אמרה נפשי".

 

זה שהוא "עבד לזמן", לנסיבות, הוא עבד לעבד, שכן הזמן והמקום עבדים הם, כלים הם, לזה המתנשא למרחב האלוקי. זה החי את האינסוף בסוף – רק זה האחרון הוא לבדו חופשי.

זהו האדם המעורר השחר, המתגבר כארי, בעוז ובאמונה, ברוח אחרת שבקרבו.

 

ומה יעשה אותו אדם המעורר את השחר, המקדש את הזמן:

"המשכים להתחנן לפני בוראו יכון לשעות שמשתנות המשמרות,

שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה,

שהתפילה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות רצויה".

 

אותו עילוי וקידוש הזמן, מביא את האדם לְבַכּוֹת ולִבְכּוֹת על המקום הקדוש שאבד, ועדיין איננו עומד בבניינו.

הנה כי כן, נמזגים להם המקום והזמן בנפשו של זה המתגבר כארי, בזה עבד ה' שהוא לבדו חופשי.

 

מצרים היא בית עבדים, שם בממלכה ההיא, שלבושים שונים שלה היום מאפיינים את העולם המערבי,

הפרודוקטיביות היא העיקר, אדם שאינו עומד בקצב – מושלך ליאור.

 

מצרים אינה צריכה מטר, היא חיה על הנילוס, ששם זה, העומד ומחזיק את "הברז", את החיים, הוא רייך אכזר, הוא המפקד העליון במצרים, במידה כזו שהוא, חלילה, רואה עצמו כאלוה. ואז מוכה אותה ממלכה מצרית, הנילוס, ליבת החיים המצרית, מאבד את כוחו. הם, המצרים ששלטו בו, ובפועל שלטו על כל העולם, רדו הרגו והשחיתו, נילוס זה סוד כוחם של המצרים הופך לדם, עולים ממנו צפרדעים, והמכות ממשיכות בכל הסמלים המצריים, בשחין ובדבר, המצרים לומדים כיצד הפכים חיים בכפיפה אחת אש ומים היורדים מן השמים, אך ורק מפאת היותם שליחי ה'.

 

ולבסוף – גם הזמן שהמצרים חשבו וביקשו כל-כך לשלוט בו, גם הוא מתרסק לעיניהם. באה מכת החושך ומשתקת את הזמן ואת המקום ["לא קמו איש מתחתיו"]. עד למכת המחץ – מכת בכורות, המרסקת את התפיסה המצרית הרואה את האנושות כפירמידה היררכית הנתונה לחסדיו, או ליתר דיוק לאי-חסדיו, של זה העומד בראשה. או אז באה מכת הבכורות ומרסקת את תפיסת הבכורה המצרית ומעמידה את העולם על סוג בכורה אחר לחלוטין, בכורה של אחריות ומסירות כלל-עולמית, בכורה של "בני בכורי ישראל", העתיד להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, הקורא ומביא לתיקון עולם במלכות ש-די.

 

זהו עניינה של פתיחת השו"ע, היא איננה סתמית. היציאה משעבוד מצרים נכון לכל זמן ולכל תקופה, ואולי עוד יותר לאדם המודרני שבהיכלות הכסף והזהב.

 

למדנו שעיקרה של התפילה הוא בהשכמה. אם-כן מניין למדנו שרשאים להתפלל עד ארבע שעות? עיקרה של תפילת שחרית הוא כנגד קורבן תמיד של שחר. ומעשה שהיה וקרב קורבן התמיד לארבע שעות, ומשם הותר להתפלל עד ארבע שעות.

 

מהו אותו מעשה? על כך מצאנו את הדברים הבאים במדרש רבה[7]:

 

"הדא הוא דכתיב: דברי למואל מלך.

למה נקרא שלמה למואל? אמר רבי ישמעאל:

באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש

נשא בתיה בת פרעה".

 

שלמה קורא לעצמו "למואל", אשר ייסרתו אימו. ומכאן מסביר המדרש את הסיבה לכך – שבאותו לילה, ליל חנוכת המקדש הראשון, מקדש שלמה, באותו לילה נשא שלמה את בת פרעה. מבהילה המחשבה שבאותו לילה עשה שלמה הצדיק מעשה קשה, שעליו מתבטאים חז"ל, שבאותה שעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה עליו שרטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי", במשמע – כאן החל תהליך ההידרדרות שהביא בסופו של דבר לחורבן המקדש.

אך התיאור הוא קשה עוד יותר:

 

"והיה שם צהלת שמחת בית המקדש וצהלת בת פרעה,

ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש".

ויש על כל משל:

 

הוא דאמר: מתלא כלא מחנפים למלכא".

 

כולם מתחנפים למלך, ואין איש מזדעזע ששמחת בת פרעה עולה על שמחת המקדש.

ומכאן בא התיאור החריף לפשר שמו של שלמה 'למואל':

 

"ולכך נקרא 'למואל' שהשליך עול מלכות שמים מעליו,

כלומר למה לו אל".

 

 

ולכך תוצאות נוראות ביותר:

 

"ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים,

הדא הוא דכתיב כי על אפי ועל חמתי".

 

ומה באמת התרחש באותו לילה? מה עשתה בת פרעה לשלמה?

 

"רבנן אמרי: אלף מיני זמר הכניסה לו בת פרעה

והיה מצוה לזמר לפניו באותו לילה, והיתה אומרת לו:

כך מזמרין לפני עבודה זרה פלונית

וכך מזמרין לפני עבודה זרה פלונית".

 

בחוץ שרים על בניין בית-המקדש, ומבית מלמדת בת פרעה את שלמה כיצד שרים לפני עבודה זרה.

ואז עושה בת פרעה לשלמה "תרגיל", לזה שחיכה כל-כך הרבה לבניין בית המקדש, שמרוב חיבתו למקדש – מפתחותיו היו רק בידו:

 

"מה עשתה בת פרעה? כמין פרס שטחה לו למעלה ממנו

וקבעה בו כל מיני אבנים טובות ומרגליות

שהיו מבהיקות כעין כוכבים ומזלות".

 

ואז באה המלחמה הפנימית:

"וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמוד,

היה רואה אותן הכוכבים והמזלות והיה ישן לו עד ארבע שעות".

 

ומסיים המדרש:

 

"אמר רבי לוי: אותו היום נתקרב תמיד בארבע שעות,

ועל אותה שעה שנינו: מעשה היה

ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות והיו ישראל עצבים,

שהיה יום חנוכת בית המקדש ולא היו יכולין לעשות

מפני שהיה ישן שלמה והיו מתיראים להקיצו מפני אימת המלכות.

הלכו והודיעו לבת שבע אימו, והלכה היא והקיצתו והוכיחתו".

 

שחז"ל מתארים כיצד בת שבע מוכיחה בלשון קשה את שלמה. או אז בפרק שלאחר הפרק הנ"ל במשלי, מתאר שלמה את "אשת חיל מי ימצא", שלמעשה [על-פי אחת הפרשנויות] זהו שיר הלל ותודה לאימו בת שבע.

 

כל ימיו חיכה שלמה לאותו בוקר מיוחד, בו יעורר הוא את השחר. שלמה "צמצם רווחים", הוא היה מחובר לכל העולם, מצרים נכנסה לתמונה, ואז, על-ידי דימיונות שונות – הוא נפל במלכודת הזמן ולא העיר את השחר, כאביו דוד.

אז החל התהליך הקשה שעליו אנו מתפללים ביקיצת השחר, בניין המקדש החרב

 

שירת הים קובעת כיצד "סוס ורוכבו רמה בים", כיצד כל התפיסה העבדותית מתרסקת. או אז "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידך". המקום מקבל משמעות.

וגם הזמן הוא מתעלה לדרגות קדושה של אמת, שאין בו סתירה בין עבר, הווה ועתיד. "אז ישיר", "אז", בעבר, "ישיר", לעתיד, עד ל"ה' ימלוך לעולם ועד".

 

ומכאן נשוב לריש דברינו: כשבאה התורה לעסוק בקדושת הזמן, בשבת, מדגישה היא בד בבד את ערכו של המקום, "אל יצא איש ממקומו ביום השבת".

 

הסכנה בחירות המקום והזמן היא סכנת מצרים. המן המייצג לחם מן השמים, יכול לתת לאדם את התחושה שמא הוא הכח, הוא העוצמה, וממילא למעוד.

 

אך כוחו של האדם הוא זה המקדש את המקום ואת הזמן, החי המחובר לנצח, והמופיע זאת בכל מבואות החיים, המופיעים במקום ובזמן.

 

[1] שמות טז כו-כט.

[2] ספר החינוך מצוה כד.

[3] שעל כתיבת המצווה תמהה הגמ' מדוע נכתבה, ואין כאן המקום להרחיב.

[4] שמות יב א-ג... ז... יג... יט.

[5] שמות מ א-ב.

[6] אורח-חיים סימן א א-ג.

[7] במדבר רבה י, ב.