קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, ז' שבט, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת בשלח

" לא בחפזון - בין גאולת ראשית לגאולת אחרית"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

בדברו על הגאולה האחרונה, מתאר הנביא ישעיהו, במה שתהיה אחת מן הפטרות הנחמה:

"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן-אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן"

ובהמשך אומר הנביא עוד:

"מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ :

קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן:

פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי-נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם :

חָשַׂף ה' אֶת-זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל-הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ"

ומוסיף הנביא:

"סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ--הִבָּרוּ, נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה':"

ואז אומר הנביא את הפסוק שעליו נבקש לעמוד בארוכה:

"כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"

פסוק זה האחרון מתאר את הגאולה העתידית. התיאור של גאולה זו הוא מפורט ביותר. גאולה זו מתאורת בראש ובראשונה על דרך השלילה. היא, ראשית כל, אינה גאולה של "חפזון" או של "מנוסה". וההנגדה היא מאוד ברורה, לגאולת מצרים. שם מתואר:

"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ"

התיאור הוא תיאור של בריחה. עם ישראל בורח מפרעה.

לעומת זאת,כאמור, הגאולה העתידה אינה גאולה בדרך של חפזון, ואינה במנוסה, וזאת מפאת העובדה "... כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה', וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". –

ניתן נא את הלב, לשני שמות ה' המופיעים בפסוק זה. שם "הויה" הוא השם ההולך בראש ("...כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה'..."), ואילו שם "אלקים" הוא השם המאסף, הוא כביכול הולך לאחרי ישראל ("...וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל")

ואנו נשאל וכי בגאולה הראשונה, גאולת מצרים, לא הלך לפנינו ה' . ועוד נשאל והלא בגאולה האחרונה ישנה גם בחינה של "אֲחִישֶׁנָּה", מהו א"כ ההבדל בין המהלך של "אֲחִישֶׁנָּה" לבין כך, שהגאולה האחרונה לא תבוא "בחפזון" ?

השאלות הנ"ל ילכו ויתבררו בהמשך דברינו.

ראש דבר, נאמר עתה את היסוד, אליו נבקש להגיע במהלך דברינו.

אנו טוענים כי כהבדל שבין יום טוב ראשון של פסח, יום בו יצאנו ממצרים לבין שביעי של פסח, בו נקרע לנו הים, כך ההבדל בין הגאולה הראשונה, שהיא בבחינת יו"ט ראשון של פסח לבין הגאולה האחרונה שהיא בבחינת שביעי של פסח.

בראשון של פסח, או בכללות במהלך גאולתנו הראשון, יצאנו ממצרים בעל כורחנו, ה' הוא שסעד אותנו. ולעומת זאת בשביעי של פסח, נעשו ניסים, אך הייתה צריכה להיות השתדלות של בני ישראל בכדי לחולל אותם, ולא סתם השתדלות אלא מסירות נפש.

או בניסוח אחר היינו אומרים כי בליל ראשון של פסח אנו באנו עדי האמונה בה', ובשביעי של פסח באנו עדי הידיעה כי גם ה' מאמין בנו.

את היסודות הנ"ל נבקש להעמיד דרך התבוננות בפסוקי פרשתנו.

לאחר מרדף פרעה בעקבות בני ישראל מתארים הפסוקים כך:

"וּפַרְעֹה הִקְרִיב

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל ה'"

פשט הפסוק, הוא כמובן, כי הנה פרעה הולך ומתקרב אל ישראל, והסכנה הולכת ונהיית מוחשית יותר ויותר מרגע לרגע. אך למקשיב היטב עולה המחשבה, שהייתה בסופו של דבר בפועל, כי פרעה, אותו רודן, אכזר ומטורף, מקריב את עמו, על מזבח שנאתו לסובב וסגידתו לעצמו. ועל כן "וּפַרְעֹה הִקְרִיב...", את מי ? את עמו שלו !

ובחזרה לענייננו.

המצוקה הגדולה, הסכנה ההולכת וסוגרת מכל עבר, מטבע הדברים מביאה את העם למצוקה גדולה ביותר, מה שמביא אותם לטעון כלפי משה רבנו:

"וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם"

הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"

או אז משיב משה רבנו לעם ישראל:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם :

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן"

או אז ממשיכים הפסוקים ומתארים את דברי ה' אל משה רבנו:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"

הדיבור שלפנינו, אינו ברור די הצורך, ועל כך נזקק רש"י בפירושו.

רש"י מביא שני פירושים לדבריו אלו של הקב"ה. אומר רש"י:

"למדנו שהיה משה עומד ומתפלל,

אמר לו הקב"ה לא עת להאריך בתפילה כשישראל נתונים בצרה"

ופירוש שני בדברי רש"י:

"מה תצעק אליי- עלי הדבר תלוי ולא עליך ! כמו שנאמר להלן

'... עַל-בָּנַי וְעַל-פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי "

ההבנה, א"כ, היא כזו:

לאחר שאמר משה לישראל "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן", פונה משה רבנו לקב"ה ועומד בתפילה לפניו.

או אז לפי פירושו הראשון של רש"י, אומר הקב"ה למשה - 'אין זה הזמן להאריך בתפילה'. ולפי הפירוש השני דברי הקב"ה הם חריפים עוד יותר, הקב"ה כאומר למשה – אני אינני צריך את התפילה שלך על עם ישראל – אני מושיע אותם בגללי, אין לי צורך שתצווה אותי על מעשה ידיי.

המשותף לשני פירושים אלו הוא כי, ישנה תוכחה על משה רבנו. לפי הראשון הדבר הוא על כך, שהוא עומד בתפילה ואינו עושה מעשה. ולפי פירוש רש"י השני התוכחה היא על כך, שמשה בכלל מתפלל, במקום שהקב"ה אינו צריך את התזכורת שלו.

ומכאן אומר הקב"ה למשה רבנו, "... דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" כשעל כך מפרש רש"י:

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעו– אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם את הים"

הנה כי כן העולה עד כאן, כי במצרים כוחנו היה בתפילתנו, שם נאמר:

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה:

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים "

ואילו עתה, אומר הקב"ה, למשה רבנו כי, אין זה זמן תפילה. על שוני זה והנגזר ממנו, נבקש להעמיק עוד.

על משמעותו העמוקה של הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", מביאים חז"ל כמה וכמה פירושים, הנעים מסביב לאבחנה דלעיל, כששנים מהם כבר ראינו בדברי רש"י.

וכך מצאנו במכליתא את קובץ הפירושים הבא:

"דבר אחר 'מַה-תִּצְעַק אֵלָי' – הדא הוא דכתיב (זה שכתוב): "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה-- עָדֶיךָ, כָּל-בָּשָׂר יָבֹאוּ',

ואמר ר"י בר שלום בשר ודם (מלך ב"ו)

אם בא עני לומר דבר לפניו - אינו שומע הימנו.

אם בא עשיר לפניו - מיד שומע ומקבלו.

אבל הקב"ה אינו כן הכל שווים לפניו, הנשים, העבדים, העשירים והעניים"

ומכאן מביא המדרש ראייה לדבריו:

"תדע לך, שהרי משה רבן של כל הנביאים כתוב בו מה שכתוב בעני.

במשה כתוב: 'תְּפִלָּה, לְמֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים...'

ובעני: 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִי-יַעֲטֹף...'

להודיע לך שהכל שווים בתפילה לפני המקום"

ומוסיף המדרש:

"תדע לך שכשיצאו ישראל ממצרים רדף אחריהם פרעה שנאמר 'וּפַרְעֹה הִקְרִיב' וכתיב 'וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל ה''.

התחיל משה אף הוא להתפלל לפני המקום.

אמר לו הקב"ה 'ומה אתה מתפלל ? -כבר התפללו בניי, ושמעתי את תפילתם ! שנאמר: ' מַה-תִּצְעַק אֵלָי'"

בכדי להבין את עוצמת החריפות שבמדרש זה נשוב נא לרגע, לרצף הפסוקים שהבאנו בראש דברינו. כזכור פרעה הולך ומתקרב לישראל או אז מתאר הכתוב כך: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל ה'".

עם ישראל, בשלב זה, בשלב הבלבול והחרדה, מתפלל אל הקב"ה. אך מייד לאח"כ הוא מתלונן קשות אל ועל משה, "וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם". והם מוסיפים: "הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"

אך אפילו תפילה זו, שהיא מבולבלת, שלאחריה באה טרוניה על משה, היא תפילה גדולה יותר מתפילתו של משה, אדון הנביאים – למדנו, אפוא, מה מעלתה של תפילת ציבור, אפילו על תפילתו של אדון הנביאים.

ואז ניתן להבין את השתלשלות הפסוקים כך:

לאחר ש"וּפַרְעֹה הִקְרִיב" – עם ישראל פונה לתפילה, המתוארת בקצרה ב"וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל ה'". השלב הבא לאח"כ הן התלונות על משה. או אז כשרואה משה את תפילתו המבולבלת של העם הוא אומר להם, "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" – או במילים אחרות, כעת ,אני משה, הולך להתפלל עליכם, והכל יהיה בסדר.

ואז כשהוא עומד ומתפלל לנוכח ה' אומר לו הקב"ה, "מַה-תִּצְעַק אֵלָי" – אין לי צורך בתפילה שלך, שהרי בני ישראל כבר התפללו ונתקבלה תפילתם, משום שתפילתם היא יותר גדולה אפילו מתפילתך שלך.

מהלך זה שופך אור על כל השתלשלות הפסוקים.

ומצאנו עוד במדרש:

"ר' אבטולס הזקן אומר משל למה הדבר דומה ?

לאדם שכעס על בנו וטרדו מביתו.

נכנס אוהבו לבקש הימנו ולהחזירו לביתו.

אמר לו : 'כלום אתה מבקש ממני אלא מפני בני ?

כבר נתרצתי לבני ! '

כך אמר לו המקום ' מַה-תִּצְעַק אֵלָי' כבר אני מרוצה עליהם"

והמדרש בהמשך מביא אף דברים חריפים יותר:

" רבי אומר:

אמר לו [הקב"ה למשה]: אמש היית אומר ומאז באתי אל פרעה [לדבר בשמך הרע לעם הזה] ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה ? 'מה תצעק אלי' ?

במילים אחרות ישנה ביקורת כלפי משה רבנו – הקב"ה כאומר לך היכן הייתה האמונה שלך בי כאשר היינו שם במצרים, עת אשר התגבר השיעבוד על בני ישראל.

עוד במדרש, אנו רואים כי הקב"ה גם חפץ להביא את ישראל לתפיסה אחרת, לשנות את אשר בליבם:

"רבי אומר

'דבר אל בני ישראל ויסעו' - יסיעו דברים, שהיו דוברים מלבן.

אמש היו אומרים המבלי אין קברים במצרים

ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו יסיעו דברים מלבן"

ומכאן באנו עדי האמונה של ישראל, שהיא מביאה אותם לכך שהים ייבקע לפניהם:

" רבי אומר:

כדאי היא האמנה, שהאמינו בי, שאקרע להם את הים.

שנ' 'וישובו ויחנו לפני פי החירות'"

במילים אחרות לא לתפילת משה ולא לתפילת ישראל יש עתה כוח, עכשיו, דרושה השתדלות.

וכאן אומר רבי צדוק הכהן מלובלין את דבריו המפורסמים: "יותר ממה שצריך האדם להאמין בהשי"ת, עוד ועוד צריך שיאמין האדם בעצמו"

ובהמשך אומר המדרש:

"ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, ר' יהושע אומר אמר הקב"ה למשה משה אין להם לישראל אלא ליסע בלבד"

על מדרשים אלו נבקש להוסיף תוספת חשובה בשם ה"משך חכמה", וממנה נשוב ונברר דברים על דיוקם. ה"משך חכמה", נזקק לדבריו אלו האחרונים של רבי יהושע במכליתא, אליהם הוא מתייחס בפירושו על הפסוק וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי ַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" ואלו דבריו:

"במכליתא, ר"י אמר,'אמר הקב"ה למשה, אין להם לישראל אלא ליסע'"

ומכאן לבירורם של הדברים:

"נראה דמפרש דכל בני ישראל הלכו אחר משה,

כצאן בבקעה אחר הרועה"

בלשון ימינו היינו אומרים כי משה רבנו היה כמו מפקד שהלך לו בראש המחנה, כך היה הדבר עד שהגיעו בני ישראל אל הים. ושם היה צריך להתחולל לו המהפך הגדול.

"אמנם בים ציווה הקב"ה למשה שייסע אחרי העם,

והם באמונתם בו ילכו בתוך הים,

ובזכות הנסיעה שיבואו תוך המים בים, ייבקע להם הים "

דבריו אלו של ה"משך חכמה", מפליאים. במילים אחרות עד עתה היה משה רבנו הולך בראש המחנה ואילו עתה מבקש הקב"ה ממשה רבנו שיהיה הוא המאסף, מפני שעכשיו הגיע "זמן הבגרות" של עם ישראל, עתה הם נדרשים לגלות תעצומות אמונה מתוכם.

"לכן כתוב 'וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם...' –

זה משה שנקרא כאן ' מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים'

וכמו שכתוב בחגי ' וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ...'

לכן בזכות שהלכו לים ומשה אחריהם נבקע הים

ולכן אמרו להלן במכליתא מתוך שהיו נוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב וכו' לתוך גלי הים ...

וזה שאמר אל בני ישראל ' וְיִסָּעוּ',

הם יסעו, ואתה אחריהם, ובזכות זה ייבקע הים ודו"ק"

הנה כי כן, עם ישראל נדרש עתה, לגלות את העוצמות שבתוכו. להיות בוגר במישור זה, שהוא מאמין כי הוא עצמו יכול להביא לכך שהים ייבקע. על כן נדרש משה רבנו לנוע לאחור. משל היו עם ישראל ילד קטן, הנדרש לסעד לסומכו והנה עתה אביו הולך לאחור בכדי לאפשר לבנו ללמוד ללכת בכוחות עצמו.

ומכאן נשוב נא לראש דברינו. אנו פתחנו בפסוקים המתארים את הגאולה העתידית, הגאולה האחרונה, זו מתאפיינת בכך, שהיציאה ממנה אינו בחפזון, ""כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן..." ה"חפזון" הוא ביטוי לתהליך חריף, תהליך חירום שאותו עובר העם בכדי לבוא ליעדו.

שהרי בגאולת מצרים, עם ישראל מצוי לו במ"ט שערי טומאה, הנה עוד רגע קט ואותם מיצרים של מצרים יבלעו את עם ישראל עד לבלי הכר. כאן נדרשת לה פעולת חירום, עם ישראל נשלף לו מתוך מיצרי מצרים. הקב"ה מנשאו לדרגות, שהוא לא עמל בהם, למקומות נפשיים ורוחניים שלא התפתחו בתוכו בצורה הדרגתית, זהו למעשה אופיו של החיפזון.

עם ישראל ביציאתו ממצרים, לא גמר לברר את הרוע המצרי, הוא לא גמר לתקן את נפשו באופן, שהמצריות מסולקת ממנו. הוא נשלף ממצרים, אך מצרים דולקת אחריו בכל המובנים.

עם ישראל נמצא במצב של שסע פנימי מחד הוא עומד ומתפלל לפני הקב"ה, מחד הפסוקים מתארים וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" –בני ישראל זועקים לקב"ה,- בהתרוממות רוח אדירה בביטול עצום –עד כדי כך, שתפילת משה אינה בדרגה זו (כפי שהבאנו). ומאידך, או בלשון ימינו "שנייה אח"כ" הם מלינים על משה רבנו, ""וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" ומוסיפים עוד בחריפות: "הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"

התנועה ההפוכה הזו שמחד היא כולה אמונה ומאידך היא נפילה לקטנות היא הנגזרת לכך, שעם ישראל לא מצוי בדרגה פנימית-נפשית יציבה, מפאת גאולת החיפזון.

או אז, משה, המזהה את המצב בו נתון העם, דבר שאינו חדש לו-וכפי שיתברר להלן, הוא כאומר להם – 'עקב דרגתכם זו תבוא עליכם גאולה ניסית על טבעית'.

זהו תיאור הפסוקים: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם:" ומכאן ניגש הוא להתפלל לפני הקב"ה, תוך שהוא מצהיר "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" ומיד הוא ניגש ועומד בתפילה לפני הקב"ה.

והקב"ה אומר לו, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", הקב"ה כאומר למשה רבנו 'זאת הפעם – לים, לא ייכנסו בני ישראל ב"חפזון". הדבר עתה תלוי בהם, אני אינני חפץ עתה בתפילה, משום שעליהם עתה לברר את מדרגתם שלהם, או לכל הפחות לעשות בירור כל שהוא, עליהם להאמין בעצמם ! '- או כלשון המכליתא, " אין להם לישראל אלא ליסע'"

נעיר כי משה רבנו כבר חש מתחילת הדרך את ה"בעיתיות" הזאת שבעם ישראל.

אז כשנצטווה משה מפי הקב"ה:

"וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"

אומר משה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"

פסוק זה האחרון נראה ככולו ביטוי לעִנְוְתָנוּתוֹ של משה. אך מרש"י, עולה כי הייתה כאן ביקורת מרומזת של משה רבנו על עם ישראל:

בדבריו הראשונים אומר משה רבנו כך:

"מי אנכי – מה אני חשוב לדבר עם מלכים ?"

אך אז מוסיף משה רבנו:

"וכי אוציא את בני ישראל – ואף אם אני חשוב, מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים ? "

את דבריו אלו האחרונים של משה, אין להבין כקטרוג, חלילה, אלא כראייה שעם ישראל אינו מצוי בדרגה זו של היציאה ממצרים, יש בו עדיין אלמנטים מצריים. משה רבנו, מביע דאגה מאותה גאולה הקרויה בפינו "גאולת החיפזון". משה רבנו חושש כי הוא לא יצליח לדבר עִם עַם ישראל כי הם מצויים מבחינה נפשית-רוחנית במקום אחר לחלוטין.

ועל כך משיב לו הקב"ה:

"וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ ְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"

אומר לו הקב"ה, אותה גאולת חיפזון, תלך ותיבנה לה נדבך על נדבך, בימי הספירה, ספירת העומר הקושרת את פסח לשבועות. כשיגעו בני ישראל להר סיני יהיה הדבר אחרי תהליך התפתחותי פנימי, שהם יעברו.

ומכאן נשוב נא להכללה, שפתחנו בה בראש דברינו.

גאולת האחרית, היא כנגד שביעי של פסח, גאולה זו ענינה הוא היכולת של העם לעמוד על רגליו הוא. כשם שאז בקריעת הים נדרש משה רבנו לנוע לאחור, בכדי לתת לעם ישראל לעמוד על רגליו הוא הדין בנידון דידן. גאולה זו היא מבחנו של העם.

כאמור לעיל אומר הנביא:

"מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ"

אין המדובר כאן על המבשר, גרידא, אלא על רַגְלֵי מְבַשֵּׂר. אין אנו חפצים לשמוע רק את המבשר אלא לראות כיצד כל שיעור הקומה מופיע, כיצד הכל נגאל. כולנו מכירים את ההגד "עקבתא דמשיחא" – גאולה זו האחרונה מתאפיינת בכך, שהי באה לתקן את הכל, אין גאולה זו כגאולת החיפזון, בה היה פער בין שיעור הקומה הפנימי לבין התהליך הגאולי. גאולה זו תכליתה הוא הבירור הפנימי, בררת הטוב מן הרע או אז היא באה בשלמותה.

ואף אם מצאנו את הביטוי של גאולת ה"אחישנה" – אין זה דומה ל"חיפזון" – משום שה"אחישנה" הוא ביטוי לדרגה המכונה בפי חז"ל "זכו" – ישנה זַכּוּת- ישנה הכשרה פנימית, במצב שכזה אין טעם לעכב את הגאולה. וזה כמובן אינו ה"חפזון" – שהוא ביטוי למצב ההפוך בו אין כלים פנימיים לגילוי האלוקי.

גאולה זו האחרונה, "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" – מלמדת אותנו כי הנה אנו פועלים. גם מלפנים וגם מאחור ישנו גילוי אלוקי – אך החובה היא עלינו להתקדם.

ונעיר הערה אחרונה לסיום. לו יכולנו לצייר בעיני רוחנו כיצד נראו באותו שביעי של פסח מופלא, בצאת ישראל ממצרים, שני מנהיגים גדולים משה, ולהבדיל, פרעה. הרי שאת משה היינו רואים הולך למאחורי העם, בלשון ימינו "איפה שכל הזקנים" – הוא כביכול נראה כבלתי רלוונטי, ואילו פרעה צועד בראש אנשיו, כמנהיג חזק- זה שהצליח להביא את מצרים לאחר המכה הנוראה האחרונה שבאה עלה, מכה שזעזעה את כל מצרים, כלשון הכתוב "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת" – והנה הוא הצליח לאושש את עמו אחר השנה הקשה שעברה עליו ולצאת במרדף עצום. – לעין המתבוננת התבוננות שטחית קודם שנבקע הים איזה מנהיג הוא יותר גדול ?

וכאן מצוי לו היסוד, כוחו של משה

– מנהיג האמת, זה המוסר נפשו באמת ובתמים למען ישראל, הוא ללכת לאחור בציווי ה'. ה' הראה לו את טובתו האמיתית של העם, והוא הרועה הנאמן הולך לו לאחור בכדי לאפשר לעם ישראל להתבגר –לעמוד על רגליו, ולקפוץ אל הים את קפיצת האמונה. מולו עומד מנהיג מטורף, הגורר אומה שלמה –אחריו, לאבדון. הוא אינו מוביל אותם, מפאת כך שהוא מאמין בדרך, הוא אינו דואג באמת לעמו –הוא דואג לעצמו הוא. הנה כי כן שני מנהיגים, הראשון "רעיא מהימנא", עניו עצום, הזז לאחור- הוא אינו תופס נפח, וככזה הוא נהפך לדמות הייחודית ביותר בהיסטוריה: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים" ומולו עומד שחצן, מטורף, המביא על עמו מכה אחר מכה- ועכשיו צועד בראש עמו ומוביל אותם לאבדון השלם.

זהו, א"כ, שביעי של פסח, שהוא כנגד הגאולה העתידית – שסודה הוא האמונה בכוחנו הפנימי, באמונת ה' בנו.

ידוע מנהגם של חסידים לעשות בשביעי של פסח "סעודת משיח" – וזה מפאת העניין ששביעי של פסח הוא המיניאטורה של גאולת העתיד. ידועים הם דברי הזוהר, שהבאנום בעבר כי בישיבתו של משיח יבואו אלו היודעים להפוך מר למתוק וחושך לאור. זהו המבחן של העצמיות כיצד ניתן להפוך את החולשה למנוף, המביא את האדם אל על. מרתק לראות, שלאחר קריעת ים סוף מבחנם הראשון של עם ישראל היה בכך:

"וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ מָרָה"

מבחנם הראשון של עם ישראל אחר שביעי של פסח, יהיה בפגישה עם ה"מרירות" – וזה גם ענינה של הגאולה העתידית להפוך "חשוכא לנהורא ומרירו למתיקו".

ישעיהו נ"א, י"ב

שם, נ"ב, מפסוק ז' ואילך

לא במקומות רבים מתוארים דברים בתורה הן על דרך החיוב והן על דרך השלילה. דוגמא נוספת לכך היא ארץ ישראל דברים י"א, י-י"ב) "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" עד כאן לתיאור על דרך השלילה ומכאן לתיאור על דרך החיוב: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"

שמות י"ד, ה'

על דרך דברי חז"ל על הפסוק (ישעיהו ס', כ"ב) " הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף, וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם; אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" שם אנו זוכים הרי שהגאולה תבוא בבחינת "אֲחִישֶׁנָּה", ואם לא היא תבוא בבחינת "בְּעִתָּהּ" – בזמנה.

שמות, י"ד, מפסוק י' ואילך

ישעיהו מ"ה, י"א

שמות ב', כ"ג-כ"ה

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי בשלח פרשה ג

תהילים ס"ה, ג'

תהילים צ', א'

שם ק"ב, א'

שמות ה, כ"ג

שם י"ד, י"ט

חגי א', י"ג

"בירור – במשמעות של ברירת הטוב מהרע (על דרך מלאכת "בורר" האסורה בשבת) - היכולת ליצור הפרדה במציאות בה שני כוחות נדבקו אחד לשני. אין הכוונה במילה "בירור", בהקשר שבו אנו משתמשים, לחקירה אחר משהו.