פרשתינו, פרשת בא, עוסקת בחלקה בסיום עשרת המכות, כשבסופן מתרחשת יציאת מצרים. בתוך פרשתינו ישנו קובץ של מצוות הפותח בדברי ה' אל משה : "החודש הזה לכם ראש חדשים וגו'" וממשיך במצוות השייכות לקורבן פסח ובעוד מצוות.

המאפיין את אותן מצוות הוא שלראשונה נמסרו מצוות לישראל בצורת קובץ מסודר ולאו דווקא בזיקה לאירוע היסטורי זה או אחר (כפי שמאפיינות המצוות שבספר בראשית).

נזכור נא, כי עד כה נצטווינו בשלוש מצוות, המצויות בספר בראשית: פרו ורבו, מצוות מילה, איסור אכילת גיד הנשה. על אלו נשוב ונצטווה בסיני, אופן ציווים של אלו השלוש בתורה מתאפיין בזיקה או תהליך או מאורע מסוים.

מצוות פרו ורבו היא בזיקה לבריאת האדם כשזה אחד מייעודיו (המצווה, שנאמרה אז, אפיינה את כלל האנושות).

מצווה מילה נאמרה בזיקה למילתו של אברהם, ואיסור אכילת גיד הנשה בעקבות מאבקו של יעקב במלאך.

אך כעת נמסר לישראל קובץ חוקים ראשון מסודר, יאמר האומר, כי גם מצוות אלו נאמרו בהקשר ליציאת ישראל ממצרים כשמצוות אכילת קורבן פסח היא כעת רלוונטית . על כך נשיב אנו – כי בין מצוות אלו ישנן מצוות העתידות לנהוג רק כיגיע עם ישראל לארץ ישראל, כמו למשל מצוות קידוש בכורות (שנוהגת מדאורייתא רק בארץ ישראל). ישנן גם מצוות בקובץ זה שאין להן קשר ישיר עם קורבן הפסח בפרט וליציאת מצרים בכלל, כגון מצוות פטר חמור ומצוות עריפת חמור (אם לא פדו אותו). גם על מצוות קידוש החודש שמצטווים בה ישראל בעת הזאת – נשאל אנו מה טעם נתינתה דווקא עכשיו, והלא עיקרה הוא דווקא בארץ ישראל. ואם תאמר – בכדי לדעת את מועד הפסח – על כך נקשה – והלא יכל הקב"ה לצוות את משה שבעוד חמישה עשר יום יחול הפסח ולא היה לו לומר את הדברים בזיקה אל מצוות קידוש החודש?

מדוע איפוא מצוות אלו נאמרות דווקא כאן ולא בסיני?

גרעין התשובה, מונח בניתוח מיקומו המדוייק של קובץ מצוות זה ברצף הפרשיות.

כבר במבט ראשון רואים אנו, שקובץ זה ממוקם בין מכת החושך למכת בכורות.

אך בכדי שנוכל להבין את הדברים לעומקם, נראה נא את השתשלשות הפרשיות והמאורעות צעד אחר צעד .

לאחר מכת ארבה ומכת החושך מגרש פרעה את משה באומרו:

ועל כך משיב לו משה:

ואז אומר ה' למשה כדברים הללו:

ומכאן מתארים הפסוקים כיצד מצווה ה' את משה שיאמר לישראל, שישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב.

הפסוקים ממשיכים ומתארים את האזהרה למכת בכורות.

ואז מגיעים אנו אל הפסוקים שפתחנו בהם.

כאן באמצע מהלך המאורעות מתחילים הפסוקים בשרשרת הציווים של ה' לישראל, כשהפותחת היא מצוות קידוש החודש:

ומכאן מצווים ישראל בעשרים מצוות עשה ולא-תעשה, שנמשכים לאורך עשרים ושמונה פסוקים, כשהפסוק החותם מתאר כך:

ומכאן חוזרים הפסוקים למהלך המאורעות שהתרחשו במצרים באותה שעה:

מאלפת היא העובדה, שפעמים לא נותנים עליה את הלב, שמכת בכורות (תיאור המכה ולא האזהרות, שקדמו לה), הלא היא הקשה שבמכות, מתוארת בתורה בפסוק אחד תמציתי, זה בשונה משאר המכות, המתוארות באריכות קצת יותר גדולה.

זוהי נקודה שתתברר בהמשך דברינו.

מכאן ממשיכים הפסוקים ומתארים את תגובת פרעה ומצרים למכת בכורות:

ניתן את הלב בדברים אלו של פרעה: איזה שינוי עצום מתחולל בתפיסתו!

ראשית אומר פרעה: "לכו עבדו את ה' (כדברכם)", אין הוא אומר "ה' אלהיכם", אלא סתם ה', במשמע שגם הוא מקבל את אלקותו של הקב"ה.

שנית , הוא אומר, "לכו עבדו את ה' כדברכם", לאמור – אין עוד משא ומתן, לכו איך שאתם רוצים,

ואף חתימת דבריו של פרעה מעניינת – "וברכתם גם אותי", כאן עולה הודאה מוחלטת של פרעה בה' וכפירה בהאלהת עצמו. דמות פרעה העולה מבקשתו זו היא דמות של בן אנוש המבקש ברכה ולא עוד דמות של איש החושב עצמו לאלוהים כל יכול.

זהו, איפוא, מהלך הפסוקים, וכעת תובן ביתר שאת שאלתנו: מה לאותן מצוות להיאמר דווקא בין מכת החושך למכת בכורות? מדוע שלא נמתין (לפחות על חלקן) לסיני, ושם יאמרו, כנאה וכיאה?

כיוון לתשובה על שאלה זו עולה מדברי הרמב"ן על פרשתנו.

נדגיש עוד קודם שנעיין בו, שהרמב"ן בדבריו, (שיובאו להלן) לא בא לענות על השאלה שהצגנו, אם כי הנראה שבמסתתר מאחורי דבריו ישנה תשובה לאמור לעיל.

דבריו של הרמב"ן מתייחסים בעיקר על בירור יסודן וענינן של המצוות בכלל ושל המצוות שהן זכר ליציאת מצרים בפרט. את דבריו פותח הרמב"ן בביאור ובבירור סוגי הכפירה שרווחו ורווחים בעולם, ואלו דבריו:

הרמב"ן מביא לפנינו קבוצה ראשונה של כופרים או תפיסה כפרנית, הטוענים כי העולם קדמון, לאמר – אין עולם מחודש, אין עולם נברא.

ומכאן בא הרמב"ן לסוג אחר של כפירה:

לאמר – הללו מודים שיש בורא, אך כופרים בידיעתו של האל את אשר מתרחש בעולמות תחתונים, שכן זו פחיתות כבוד לבורא לדעת מה עניינו ופעולותיו של כל פרט ופרט בעולם הנברא.

ומכאן ממשיך הרמב"ן לתפיסת הכפירה השלישית האומרת כך:

קבוצה זו מודה שיש בורא ויש לו ידיעה על המתרחש בעולם, אך היא כופרת במושג השגחה. לדידם אין הבורא בא דין וחשבון עם בריותיו, אין מעשה רצוי ושאינו רצוי וממילא אין שכר ועונש.

נעיר כי הרמב"ן לפי שיטה זו מבאר פסוקים רבים, כיצד הם מתייחסים לאחד , לחלק או לכל שלושת הקבוצות שתיארנו.

מכאן ממשיך הרמב"ן וקובע כי כאשר נבחרת אומה או יחיד ונעשה עימהם מופת בשינוי מנהגו של עולם – מתברר כי כל שלושת הקבוצות טעו, ואלו דבריו:

והטעם לכך

לאמר – ההתערבות בטבע מראה כי יש יכול אלוקית לכך, דבר המעיד כי האלוה הוא גם הבורא, ובכך שהמופת מתחדש דווקא ליחיד או לעדה מסויימת מראה כי הבורא יודע את ההבחנה שבינם לבין אחרים ("יודע").

והיאך נכון לעשות להם נס זה (או עקב מעשיהם או עקב בחירתם וסגולתם). וזהו הביטוי להשגחה האלוקית.

ומוסיף הרמב"ן עוד כי כאשר המופת הנ"ל ייעשה לאחר שנביא ניבא אותו הרי שכאן יוכח ביתר שאת כי הוא יתברך בורא, יודע ומשגיח, שכן הדבר מורה על הקשר שבינו ובין הנביאים, ובכך תתקיים גם אמיתות הנבואה, כי ידבר אלהים את האדם, וכלשונו של הרמב"ן:

המכות, עפ"י הרמב"ן, באות ללמד את פרעה כי ה' הוא הבורא, הוא היודע והוא המשגיח.

מכאן מעיר הרמב"ן על שלוש לשונות המתוארות במכות מצרים, בהם נמזגו ג' ידיעות אלו.

נראה ראשית את דבריו בקצרה, ונרחיב אותם להלן:

לאחר מכת הערוב נאמר: "כי אני ה' בקרב הארץ". אומר הרמב"ן, לשון זאת בא להורות על עיקרון ההשגחה.

לאחר מכת השחין שנאמר בה – "כי אין כמוני בכל הארץ", משמעות הדבר, להורות כי ה' הוא השליט ואין מעכב בידו והוא היודע את כל אשר מתרחש.

ולסיום, במכת הברד, שם נאמר "כי לה' הארץ" – כאן פרעה ומצרים למדים כי ה' הוא הבורא.

נראה כעת את לשון הרמב"ן ונחזור לבאר בהרחבה את האמור לעיל. אומר הרמב"ן אם כן:

נראה נא כעת את דברי הרמב"ן בהרחבה מתוך הכתובים.

כאמור לעיל, במכת הערוב לומד פרעה כי ה' משגיח בארץ. נראה נא שוב את הפסוקים המקדימים את מכת הערוב.

כאן בא לידי ביטוי במלוא תוקפה ההשגחה האלוקית, שכן במכות שהמצריים הוכו עד כה לא הייתה הבחנה ברמה שכזו בין ישראל ובין המצרים. מכת הדם למשל, הייתה בכל היאור, הוא הדין במכת הצפרדע, וכן הלאה. כאן מופיעה ההשגחה האלוקית עד כדי הבחנה בין ארץ מצרים וארץ גושן, זוהי אבחנה העושה את ההבדלה הלאומית בין מצרים ובין עם ישראל, היושב בארץ גושן.

הנה כי כן, כעת אנו יודעים כי ה' הוא בקרב הארץ לאמר – משגיח באשר מתרחש ומתהלך בינינו ועיניו פקוחות עלינו.

מכאן עובר הרמב"ן בדבריו למכת הברד (אף שבסדר הכתובים קדמה לה מכת הדבר), שהיא המבררת כי ה' הוא הבורא שמים וארץ, וכן מתארים הפסוקים את אשר מתרחש:

מכת הברד היא כבר אינה מכה הקשורה בארץ, אלא מופיעה מן השמים.

הביטוי לנס שבה הוא באופנים הבאים: ראשית – בעצם כך שירד ברד מן השמים בארץ מצרים, ארץ שאין מצויים בה אפילו גשמים. שנית – בברד עצמו יש אש מתלקחת. פרעה שרואה זאת מפציר במשה להתפלל אל ה', או אז עונה לו משה רבנו בלשון הזו:

הנה כי כן, כאן לומדים פרעה והמצרים כי לה' הארץ, הוא בוראה ועל כן הוא יכול לשדד מערכותיה. הוא היכול לקטוע את אותה חוקיות טבעית בה אש ומים אינם דרים בכפיפה אחת – ולהורידם קשורים זה בזה מן השמים.

מכאן חוזר הרמב"ן למכת השחין שתכליתה להורות על ידיעת ה' באשר מתרחש בארץ, וזה לשון הפסוקים:

כאן ידיעת ה' את הפרטים באה ביתר שאת. כאן נוצרת הבחנה בין ישראל למצרים המראה כי ה' יודע לפרטי פרטים את אלו המצויים בארץ, עד כדי אבחנה בין האזרח המצרי לישראלי.

(נעיר כי במכת הערוב שהבאנו לעיל יותר באה לדי ביטוי ההשגחה האלוקית מכיוון ששם האבחנה הייתה בין "ארץ מצרים" ל"ארץ גושן", לאמר יש כאן ממד יותר חד של השגחה לאומית.)

סיכום האמור עד כה בדברי הרמב"ן הוא , כי מכת הערוב באה להורות לנו על ההשגחה האלוקית,

מכת השחין באה להורות לנו את ידיעת ה' את המציאות לפרטי פרטיה,

ולסיום – מכת הברד באה להורות כי הקב"ה הוא השולט בכל מערכות השמים והארץ,לאמר, הוא הבורא.

למעשה כבר פרעה כשפגש לראשונה את משה ואהרון, העלה ג' תמיהות שהלכו והתבררו בג' המכות הללו.

כזכור כך מתארים הפסוקים את הדו-שיח שבין משה ואהרון לפרעה:

ואז עונה פרעה כלשון הזו:

ניתן נא את הלב, כי פרעה טוען בפני משה ואהרון שלוש טענות:

ראשית, טוען פרעה – "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל". בטענה זו של פרעה מקופלת תפיסת העולם כי אין בורא לעולם, וממילא כוחו של פרעה הוא ככוחו של אותו אחד שאתם, משה ואהרון, מכנים אותו ה'.

טענה נוספת שפרעה טוען היא – "לא ידעתי את ה'" שמשמעותה היא, גם אם אני פרעה אגלה את ה' ואגלה כי העולם נברא מחודש (כפי שעתיד להתגלות במכת הברד) מכל מקום – "לא ידעתי את ה'" וממילא גם הוא לא יודע אותי, דהיינו – אין בינינו ידיעה הדדית. הוא הבורא אין לו ידיעה באשר מתרחש כאן בתחתונים. (נעיר במאמר מוסגר כי פועל זה "לדעת" משמעותו בתנ"ך קשר וידיעה הדדית)

ומכאן עובר פרעה לטענה החותמת – "וגם את ישראל לא אשלח", לאמר – גם אם אתם, משה ואהרון, תוכיחו לי שה' הוא הבורא (כפי שעתידים לראות במכת ברד) והוא היודע (כפי שעתיד ללמוד פרעה במכת השחין) אך מי אמר שהוא משגיח וכי יש לו עם נבחר בארץ, ועם זה – ישראל הוא, שעליו הוא משגיח ואותו הוא מצווה מה לעשות ומה לא לעשות. ואת התשובה לכך יקבל פרעה במכת הערוב.

וכעת נחזור לרמב"ן ונסכם את המשך דבריו.

שואל הרמב"ן, כיצד בהמשך הדורות נדע כי הקב"ה הוא הבורא, היודע והמשגיח?

על כך משיב הרמב"ן כי זוהי עיקר המגמה בזכירת יציאת מצרים, לאמר – הידיעה כי ה' הוא הבורא, הוא היודע והוא המשגיח, נמזגת במצוות שהן זכר ליציאת מצרים בפרט, ובשאר המצוות ככלל. דרכם קונה האדם את הידיעות האמוניות הללו.

הקב"ה לא עושה בכל דור ניסים גלויים, שכן ברגע שהם יהיו על בסיס קבוע – הם יחדלו מלהיות ניסים. אך ישנה עוד סיבה, עמוקה יותר, מדוע מופתים לא נעשים בצורה תדירה ,והיא לחנך את האדם לראות את אותם ניסים נסתרים המצויים בעולם.

דרך משל – אדם הקם בבוקר משנתו – רואה בכך פעולה טבעית, אך מי אמר שהדבר הוא אכן כך? אדרבה, מבחינה פיסיולוגית, בשעה שאדם ישן קצב נשימותיו הולך ופוחת ואין שום סיבה נגלית שקצב זה לא ימשיך לפחות עד כדי מוות. או אז מופיעה לה היקיצה, מופיע אותו נס יומיומי, שרבים מאיתנו חדלו מלראות בו נס ורואים בו טבע גרידא.

מאלפת היא אותה הכרזה, שכל יהודי מכריז עליה, עת הוא פוקח עיניו בבוקר באמרו: "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך".

נתבונן נא לעומק בתוכן הכרזה זו – "מודה אני לפניך מלך חי וקיים" –

בביטוי "מלך חי וקיים", אנו מכריזים כי הקב"ה הוא שברא את עולמו ועל כן הוא מלך עליו

"חי וקים" מלמד אותנו כי קיימים יחסי גומלין בין הבורא לברואיו, שזה הביטוי העמוק למילה "חיים", או "חיות", דהיינו – יחס הדדי. ושיש יחס הדדי שכזה, ממילא ישנה ידיעה של הבורא על ברואיו.

ומכאן באים ל"רבה אמונתך". אילו המבוקש באמירה זו היה לומר כי אמונתי גדולה בה' שהחזיר נשמתי – היה לנו לומר – "רבה אמונתי", מהי איפוא "רבה אמונתך"? –

משמעותו היא שזה שאדם פלוני פוקח את עיניו בבוקר, זה רק מפאת כך שרבה אמונתו של הקב"ה באדם זה, בכוחותיו ובתפקידו עלי אדמות. ועל כן מחזיר הקב"ה את נשמתו לאדם בבוקר, ובכך עוצר את תהליך המוות האיטי המתחיל בשעת השינה, אין ביטוי גדול מזה להשגחה האלוקית של הבורא על ברואיו.

ועל כל אלו אומר האדם – "מודה אני", לאמר – הוא מודה ומתוודה, מודה על האמון המחודש ומצר על העבר, כשפניו אל העתיד, אל תיקון העולם.

מכאן נחזור לשאלה שפתחנו בה – מדוע מופיעה לה קבוצת המצוות הפותחת ב"החודש הזה לכם ראש חדשים" דווקא כאן, באמצע סיפור מעשה המכות, כשדברי הרמב"ן יחדדו את התשובה אותה אנו מבקשים.

בכדי להשיב על כך, נצייר בעיני רוחנו, את אשר התרחש במצרים מראש חודש ניסן ועד היציאה בליל ט"ו.

זה עתה הסתיימה לה מכת החושך, מכה בה מתו ע"פ חז"ל רבים רבים מבני עמנו. מתו אותם אלו שהתבוללו במצרים, אותם אלו שכפרו בייחודם ובבחירתם והעדיפו את עבודתם של מצרים על פני החירות האלוקית.

ללא ספק מכה זו שניחתה גם על ראשם של ישראל זיעזעה אל כל החברה היהודית דאז.

אנו יכולים לתאר לעצמנו, כי עם ישראל גם עייף ומותש בכל מובן שהוא, ממאתים ועשר שנות השעבוד הארוכות.

ואז מופיע לו הציווי האלוקי למשה "דבר נא באזני העם ושאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב".

יש בלשון הקב"ה לשון בקשה – "דבר נא", שכן, עפ"י האמור לעיל,האומה הישראלית באותה שעה עייפה ומותשת, ואנו יכולים לתאר לעצמנו, שלא נותרה לעם ישראל סבלנות באותה שעה להמתין אפילו רגע אחד ליציאה ממצרים, אפילו אם בסופה של המתנה זו הוא יהיה עמוס בכסף ובזהב.

ואז מתחיל לו "סמינריון" לעם ישראל בניצוחו של משה רבנו בו לומדים את הלכות הפסח.

נזכור נא כי ללימוד זה ישנה השלכה מעשית מיידית, שכן בעשור לחודש, צריכים עם ישראל להתחיל ליישם את אותם הלכות, במשיכת השה ובהכנתו לקורבן פסח. ביטוי מעשי נוסף יהיה כעבור מספר ימים, כאשר בי"ד ניסן הם יצטרכו להקריב את קורבן הפסח.

וכפי שהבאנו בראש דברנו ישנם גם הלכות שנאמרו בפרשיה זו, שהם אינם רלוונטיים לזמן הקרוב, אלא רק לאחר הכניסה לארץ.

ניתן נא את הלב – באיזה מצב כמעט בלתי אפשרי מלמד משה את ישראל תורה. לאחר שנות שעבוד ארוכות, לאחר מכת החושך שטילטלה את אמות הסיפים של החברה היהודית, ולאחר שגם נצטוו לשאול כלי כסף וכלי זהב, בתוך כל העומס הזה נלמדים ציווי התורה על קורבן פסח. אם כן – שאלתנו מדוע דווקא עכשיו?

וכאן לומדים אנו יסוד עצום לדורות, כי עתה, כאשר הגאולה השלמה עומדת להופיע, עתה קודם למכת בכורות, השונה במהותה מהמכות האחרות, המכה בו השגחת ה' עתידה להתגלות במלוא עוזה, כאן יש צורך להתחבר ללב ליבה של הזהות היהודית. כאן יש את הצורך להתחבר לתורה.

במכת בכורות לא "יד ה'" היא שמכה, לא גילוייו הם המופיעים, אלא כביכול יש כאן גילוי יותר עמוק של הנוכחות האלוקית בעולם. יש כאן ביטוי של "וה' הכה כל בכור" וכלשון בעל ההגדה – "הוא ולא שרף, הוא ולא מלאך". במכה זו עולה האבחנה בין ישראל לבין האומות במלוא עוזה. עד למכה זו כבר יודעים מצרים ויודע העולם כי הקב"ה הוא "הבורא" והוא "היודע".גם את כך שהקב"ה הוא "המשגיח" למדנו, כפי שמראה הרמב"ן.

אך יחד עם זאת הביטוי הגדול והעמוק להשגחת ה' בעולם, הביטוי לכך כי בחר ה' בישראל וכי בחירתם יונקת את כוחה מתפקידם העצום עלי אדמות, יבוא במלוא עוזו כאשר יוכו בכורי מצרים בגין ששעבדו ב"בני בכורי ישראל", בעם ישראל, בכורו של הקב"ה.

אך בכדי להגיע לתוכן עמוק זה של גילוי והופעה אלוקית חייבים ישראל להראות מהיכן כוחם, וממלא את עומק תפקידם. לכך חייב להיות חיבור עמוק לתורה, לנשמתם של ישראל.התורה היא היסוד המהותי, המעניק לנו את צדקתנו המוסרית כעם וכאומה.

מצרים, כפי שאמרנו מספר פעמים, נשענה בתפיסת עולמה על ההשקפה ההיררכית, לאמר, השקפה הקובעת כי בהיררכיה שבמציאות, יש זכות לכל עליון לשעבד את התחתון ממנו.

במכת בכורות מוכים הבכורות המצריים, ובכך מתרסקת לה אותה היררכיה, (אף הפנים-משפחתית), כי לבכור ישנה זכות לרמוס את אלו שמתחתיו.

ותחת אותה היררכיה דורסנית מופיעה הבשורה האחרת של ישראל, מופיעה הבשורה כי כולנו בנים למקום.

להשלמת העניין נצייר נא לנגד עינינו את ברכת האבות לבנים בישראל. הברכה היא "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וגו'...",

היסוד הנלמד מהקדמת אפרים למנשה הוא כי אין מעמד שליט יותר מן השני, אין בכור הרודה באחיו וכי כל אדם נמדד בזכות מה שהוא ולא בזכות שליטתו באחר.

הנה כי כן, במכת בכורות מתה אותה "בכורה מצרית", בכורה שבשמה משעבדים אחרים, ומתגלה לה בכורה אחרת, מתגלה הידיעה כי "בני בכורי ישראל", לאמר – יש עם ושמו ישראל, ולו תפקיד עצום עלי אדמות, לתקן עולם במלכות שדי.

אך בכדי שתהיה אותה הצדקה מוסרית המבחינה בין מצרים לישראל – צריך לדבוק בשורש, במהות, בלב ליבה של העוצמה הלא היא – התורה. וכשאוחזים בה – או אז לא "יד ה'" היא המכה במצרים כי אם ה' בכבודו ובעצמו.

מתי מופיע עסק זה של תורה? כשעם ישראל נתון בשיא הלחץ והדריכות. או אז ואולי דווקא אז מבררים לנו ולעולם מהיכן אנו יונקים את כוחנו וחוסננו.

זוהי אם כן הדרך להגיע אל הגאולה השלמה, גאולה שאיננה רק "אצבע אלוקים" או "יד ה'"

גאולה שלא על ידי מלאך ושרף,כי אם גאולה של ה' בכבודו ובעצמו.

הדרך לגאולה זו היא דרך התורה השלמה, לימודה , עיונה והבנתה, רק אז נוכל להבין שהחירות ממצרים והחירות בכלל מכל אומה וגלות, היא רק תחנת ביניים בדרך לסיני, בדרכנו לאחוז בתוכן האידיאלים האלוקיים. זו הדרך לגאולה השלמה, "וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – אמן ואמן.