בס"ד, יום ראשון, כ"ט טבת, התשס"ו

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת בא   [סו-014]

"והיא שעמדה" או  "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים" 

 

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

 

את הפעם נבקש לייחד לסימניו, המיוחדים של רבי יהודה על עשר מכות מצרים שבמבט ראשון נראים פשטניים למדיי – ולא היא !

כידוע לשון בעל ההגדה:

 

"רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב"

 

שכמובן הללו מרכיבים בראשי תיבות את עשר מכות מצרים.

השאלה העולה, ונזקקנו לה בעבר היא, מה תכליתם של סימנים אלו, וכי אין אנו יודעים לעשות ראשי תיבות או סימנים אחרים, בעצמנו ?

בלימודינו היום נבקש ללכת בנתיב חדש. נתיב שתכליתו לשוב ולהראות כי מצרים ושיעבוד מצרים אינו דבר שעבר מן העולם, הוא קיים.

למעשה נאמר אף יותר מכך, במצרים נִטְבַע מַטְבֵעַ השעבוד, נקבע אותו תוואי שלילי, שברגע שאומה, חברה או יחיד נעים על צירו, אחריתם הוא שיעבוד על כל סוגיו. נניח לאמירות סתומות אלו לפי שעה, ונראה נא בעין בוחנת את מכות מצרים, בהם נעוץ הקוד ההופכי לקוד השעבוד –בהם נעוץ הקוד שתכליתו לשחרר מן השעבוד, דרכו נעמוד על טיב השעבוד.

 

מכות מצרים הם למעשה, שלוש סדרות של ג' מכות. ואם ישאל השואל והלא הסדרה הרביעית, המכונה בפיו של רבי יהודה באח"ב היא סדרה בת ארבע מכות, כשהמכה החותמת היא מכת בכורות. על כך נשיב כי, מכת בכורות נמצאת ביסוד הכל, היא המקפלת בתוכה את התכלית, אותה מבקש הקב"ה שמלך מצרים ידע ללא הצורך כלל במכות, והיא בסופו של דבר תהיה המכה בהא הידיעה.

 

את זאת ראינו עת יעמוד משה לפני פרעה בציווי ה' ויגדיר לו את מהות המאבק שבין הזהות המצרית, לבני ישראל:[1]

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם"

 

ומכאן לציווי המפתח, לציר, שעליו ינוע הכל:

"וְאָמַרְתָּ אֶל-פַּרְעֹה  כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל"

 

ומכאן למאבק בין הבכורות:

"וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ"

 

הנה כי כן, לפנינו מלחמת בכורות בבכורות, או ליתר דיוק מחלוקת איזו סוג של בכורה תופיע בעולם, הבכורה הנקייה המזוקקת, שעמדנו על טיבה,[2] או הבכורה הדורסנית, העומדת בבסיס התפיסה המצרית. בתמצית היינו אומרים, כי זו השאלה האם החזק, המתואר כבכור הוא רודן, שמתחתיו מצוי לו אבק אדם, או שמא הבכור הוא האחראי , הוא שעליו לתקן עולם.

עובדה נוספת המראה כי מכת בכורות היא מכה מ"סֵדֵר אחר" היא עובדת היותה מוזכרת בתנ"ך כזו שהוכתה בה מצרים, ללא אזכור המכות האחרות,[3] או כלשון ספר תהילים:[4]

" לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם    כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"

 

למדנו, אם כן, כי מכת בכורות היא מכה מיוחדת בפני עצמה ועל כן נשארו בידינו תשעת המכות, אלו בעלי מקשה אחת. ואנו נבקש להראות כי ישנן ג' פעימות החוזרות להם בל סדרה מאותן ג' סדרות אותם חילק רבי יהודה.

 

הזכרנו בשבוע שעבר את עניין ירידתנו לצרים, עקב מכירת יוסף, ואת סיבת הישארותנו שם עקב השעבוד באחינו. אך אלו הם הגורמים המיידים, אלו הם הכלים דרכם השעבוד קיבל פנים קונקרטיות.

שורש השעבוד נעוץ לו עוד קודם לכן, עוד בימיו של זקנו של יעקב, הלא הוא אברהם אבינו. כזכור שם בברית בין הבתרים נאמר לאברהם אבינו כְדֵין:[5]

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע

כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם

וַעֲבָדוּם

וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"

 

ועל ברית בין הבתרים אומרים אנו בהגדה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", כשהכוונה היא לא רק על כך ש"לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" – כשהכוונה היא רק על ההצלה, כפי המקובל לחשוב אלא הכוונה לכל הנאמר קודם לכן, כל זה הוא שעמד לאבותינו.

ומה נאמר בדיוק לפני שמתחילים לומר את "והיא שעמדה" ? שם נאמר "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", כלומר את  ברית בין הבתרים. ועל זה  נאמר והיא שעמדה לאבותינו ולנו.

 

ומכאן לעניין ברית בין הבתרים עצמה. גם שם היו ג' סדרות של שלושה-שלושה. או כלשון הפסוק:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל"

 

אך נראה נא בצורה יותר מדויקת את השתלשלות פרשיית ברית בין הבתרים.

אברהם אבינו שב ממלחמת ארבעת המלכים בחמישה ואז מתארים הפסוקים כך:

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל-אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר  אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד"

 

ואברהם משיב לקב"ה:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה' אלוקים מַה תִּתֶּן-לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. 

ואברהם מוסיף:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי."

 

ועל כך משיב הקב"ה :

"וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה  כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ"

ואז הקב"ה מראה לו את עניין זה הלכה למעשה:

"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים--אִם-תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ"

 

כשסיכום שלב זה בתורה הוא:

"וְהֶאֱמִן  בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"

 

ואז מתחילה לה שיחה נוספת של הקב"ה עם אברהם:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו  אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ"

 

ישנו לפנינו שימוש במטבע לשון המזכיר לנו ממש את הדיבר של "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"

 

מ"מ, על דברי הקב"ה הללו שואל אברהם:

"וַיֹּאמַר ה' אלקים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה"

 

וכאן מתחילה לה ברית בין הבתרים:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל :

 

וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת-הַצִּפֹּר לֹא בָתָר:

 

 וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל-הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:

 

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו"

 

על כל הדימויים הללו יש לתת את הלב. אך הנוגע לענייננו, הוא הפסוק הבא, המתאר את תבנית השעבוד בכלל, והשעבוד במצרים בפרט:

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"

 

ומוסיף הקב"ה:

 וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם  תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה :

 

וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה  כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד-הֵנָּה"

 

כשהסיום הוא:

"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה:

 

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם--בְּרִית לֵאמֹר  לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת:

 

אֶת-הַקֵּינִי וְאֶת-הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:

 

וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַפְּרִזִּי, וְאֶת-הָרְפָאִים:

 

וְאֶת-הָאֱמֹרִי וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת-הַיְבוּסִי"

 

 

הנה כי כן, בתחילה הייתה הבטחה על זרע ואח"כ באה לה הברית על הארץ.

אך נניח לכך לפי שעה ונראה נא את פסוק המפתח לענייננו. "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".

הקב"ה קובע כאן מספר שנים של ארבע מאות. ארבע מאות שנה הן התקרה המקסימאלית של השעבוד, למעשה הוא יכול להיות קצר בהרבה. אך מ"מ תבנית השעבוד היא  "... כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם..", לאמר ג' שלבים לפניננו:

 

(1)     "גֵרות" ("... כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם..)

(2)     "עבדות" ("...וַעֲבָדוּם..")

(3)     "עינוי" ("וְעִנּוּ אֹתָם...)

 

ומכאן נפרט יותר.

לפנינו מונחת התשתית כיצד, להפוך את חלק מהאוכלוסייה לעבדים משועבדים. אך, וכפי שעוד ניווכח לדעת אין המדובר בעבדות המופנית כלפי חוץ, אלא גם בתוואי דרכו אני, האדם הפרטי נעשה משועבד להתמכרות מסוימת, אך לכך עוד נגיע.

 

השלב הראשון, אם כן, בשעבוד הוא ה"גֵרות". "גֵרות", ענינה זָרות. במילים אחרות בכדי שרודן אכזר יקבל את הלגיטימציה לרדות באוכלוסיה, ראשית יש לו לתת עליהם את התדמית, שהם זרים, בכך באופן טבעי הם מאבדים מהזכות השווה להם עם בְנֵי הארץ.

 

אין המדובר כאן על המעמד המתוקן של התורה של "גֵר תושב" – המקנה לאותו זר זכויות מוגדרות של "תושב" על אף היותו "גר" ובכ"ז קובע את גֵרותו. כאן לעומת זאת ישנה שלילה מוחלטת של כל מעמד של האחר.

ברגע שתפיסת ה"גֵרות", מַכָּה שורשים, מכאן הדרך עד השעבוד היא קצרה מאוד. משום שאם לפנינו אדם, נטול זכויות, הרי שזה לגיטימי לשעבד בו, ואדרבא, מתפתחת אידיאליזציה לעבדות זאת, האומרת שעל העבד עוד להכיר תודה, שאָדוֹנֵי הארץ בכלל מעניקים לו פרנסה. כאמור בשבוע שעבר, "עבדות" היא מושג רחב, ניתן בימינו לומר כי עבודה ללא תנאים, במשכורת שהיא מתחת למינימום, היא לא פחות עבדות.

 

אך בזמן ששני שלבים אלו יש בהם מן ההיגיון החולני והמעוות, אך בכל זאת ישנו היגיון ברֶשַע הרי, שהשלב הבא על פי כל קני מידה הוא חסר היגיון לחלוטין.

השלב הבא הוא שלב "העינוי", זהו השלב בו הרודן מתעלל בנתיניו, בו הוא מתחיל להרוג בהם לשם תענוג. עינוי זה  שולל את ההיגיון, שהרי עבדיו הם כוח עבודה זול שיש לו בשפע, והנה הוא הורג במו ידו את עוצמתו.

אין צורך להפליג למחוזות רחוקים, די לנו בהתבוננות במפקדי מחנות ריכוז של הגרמנים, שהיו מיליונרים, על ידי השימוש ב"כוח העבודה הזול" שהיה בידם. ובכ"ז אלו הורגים בצורה חולנית את כוח העבודה שלהם.

ומה בכל זאת עומד ביסוד העינוי ?

התשובה היא פשוטה, כך הרודן חש את כוחו החולני, כך הוא מרגיש שהוא שווה משהו ע"י שהוא מתעמר בחלשים.

"העבדים" לא מבינים את החולי שברשע, הם חשובים אדרבא בזה, שאנו עבדים, הדבר מראה כי הרודן צריך אותנו ועל כן לא יהרוג אותנו, כך אמרו חלק מהיהודים במחנות, שכל שהתרחש היה בגלל שהם לא עבדו מספיק טוב.

למשעה הם לא יכלו לראות מעבר לכך, משום שהשלב של ההרג של העינוי הוא שלב החסר כל היגיון.

 

אך כאמור החשיבות לעניננו היא שכל חברה יכולה להיות נגועה בדבר זה, והחשיבות היותר גדולה היא , שאנו כיחידים יכולים להיות נגועים בזה ומשמעבדים בעצמנו.

 

וכך כל התמכרות מתחילה באותם ג' שלבים של"גרות", "עבדות", "עינוי". ראשית מתחיל האדם בשלב ה"גרות", הוא משכנע את עצמו כי צריכת אותה התמכרות, אותו "סם", היכול להיות גם התמכרות מינית, או כל מידה רעה,  כל זה הוא רק גֵרות, כלומר דבר הזר לו, מעין טיול, העומד להסתיים.

ומשם נופל האדם לשלב העבדות, בשלב זהו הוא כבר יודע  כי הוא משועבד, אך יש לו היגיון בשעבוד, בשלב זה הוא עדיין נהנה מההתמכרות. והדבר נמשך עד שהוא מגיע לשלב העינוי. שם כבר חש האדם כי הוא מצוי בגיהינום אך אין הוא יכול להשתחרר ממנו.

 

ומכאן נשוב למכות מצרים.

 

מכות מצרים הם תהליך הגמילה, של המצריים, מתהליך, שהם העבירו את בני ישראל.

וכך לפנינו סדרה בת ג' שלשות דצ"ך עד"ש באח"ב (כאמור מכת בכורות היא מכה בפני עצמה ועל כן יש לפנינו תשע מכות המחולקות לקבוצה של ג' מכות).

 

מכל אחת מן הקבוצות, המכה הראשונה היא כנגד ה"גֵרות" (מכת דם, מכת ערוב, ומכת ברד). המכה השנייה, שבכל סדרה היא כנגד ה"עבדות" (מכת צפרדע, מכת דבר ומכת ארבה). והמכות השלישיות שבכל סדרה הן כנגד ה"עינוי". (מכות כינים, שחין, וחושך)

 

זאת חלוקה רוחבית של כל המכות

ומכאן נראה נא סדרה-סדרה לעצמה.

סדרת המכות הראשונה, דצ"ך, היא השלב הראשון של תהליך הגמילה של המצרים מ"גרות", "עבדות" ו"עינוי". וביתר פירוט:

 

"דם" – כנגד  גֵרות. סוד כוחם של המצריים, הוא היאור. היאור הוא הנותן למצריים את אותה תחושה של עליונות. מצרים אינה תלויה בגשם היורד מן השמים, קיומה הוא כביכול מובטח.  עד כדי כך שפרעה חושב שהוא האלהים. בא הקב"ה והרי הוא כאומר למצריים "אתם חושבים שאתם קבועים, שאתם יציבים, שאיש לא יכול לגעת בכם. אתם גֵרים ! והראיה שהיאור שהוא ליבת הכוח שלכם יהפוך לדם, ודווקא, היהודים, אלו הגֵרים-הזרים, הם יוכלו לקחת ממקוד כוחכם ולא אתם".

 

"צפרדע" – כנגד  עבדות. הצפרדע היא החיה השפלה, העולה מן היאור. מן הסתם המצריים נתקלו בחיה זו בטיולים שלהם מסביב ליאור, ומן הסתם ברגע שחיה זו ראתה אותם היא נסה על נפשה וקפצה אל היאור. דווקא חיה שפלה זו , המרמזת על האפסיות, היא המראה למצריים כי הם כלום, וכל כוחם הוא הבל. הצפרדע, המייצגת את העבדים והעַבְדוּת, מראה למצרים כי היא שולטת בהם. שולטת עד חדרי משכבם, מקום שם השוביניזם הגברי הדורסני, בא לידי ביטוי.

 

"כינים" -  כנד עינוי. כאמור בעינוי אין היגיון, תכליתו להביא לסבל. ועל כן באים כינים על המצריים, למה ? בכדי שיסבלו, שיטעמו את הטעם של גרימת הסבל לאחרים – מכה זו היא מכה בגופם- שם העינוי הוא גדול.

 

עד כאן סדרה ראשונה של המכות, שהמאפיין את שלושתם הוא כי הם נמצאים במימד הקרקע. "הדם" הוא ביאור, הצפרדע גם היא מקפצת לה מן היאור אל הקרקע, והכינים אלו באים ע"י ההכאה בקרע.

 

מכאן מתחילה לה הסדרה השנייה של המכות, שכאמור, גם בהן יהיו ג' שלבים של "גֵרות, עבדות ועינוי". – אך אלו יהיו מכות שיהיו במרחב האוויר.

 

"ערוב" – הוא כנגד הבחינה  של גרות. ושוב אנו חוזרים לסוד עוצמתה של מצרים. מצרים על אף היותה שוכנת במדבר, הרי שהיא מיושבת והיא אימפריה אזורית, ולמה ? מכוחו של היאור.

מביא הקב"ה עליהם את חיות הערבה , ומזכיר להם כי לולא הוא הם חוזרים להיות מה שהם באמת, שוכני מדבר  ובמדבר ישנן חיות...

וכל זאת להראות למצרים כי הם אינם בעלי-בית על שום דבר, הם גֵרים בארץ.

 

"דֵבר" - כנגד  עבדות. מהו הסמל לכוח המצרי המשעבד באחרים ? הוי אומר הסוס. כך בשירת הים ישירו ישראל על "סוס ורוכבו", שרמה בים. – אומר להם הקב"ה למצריים "אתם משעבדים בישראל בגלל כוחכם.  בגלל עוצמה זאת הבא לידי ביטוי בסוסים, אתם מחזיקים בעם של עבדים. עתה תראו כי כל העוצמה הזאת שלכם, היא כלום ! "

או אז באה מכת הדבר ומכה בבהמות מצרים.

 

"שחין" - כנד עינוי. השלב השלישי הוא שוב, לתת למצריים "לטעום" מטעם העינוי. זאת הפעם מוּכים המצריים בשחין, כל גופם מגרד עד זוב טעם. כך טועם הרָשע את טעם רִשְעוּתוֹ שלו.

 

וכאן מסתיימת לה "סדרת החינוך השנייה" – ופרעה ומצרים עדיין בשלהם.

 

ועל כך באה הסדרה השלשית של  "גרות", "עבדות" ו"עינוי", והפעם ישנה "הפצצה" מן השמים.

 

"ברד"- כנגד  גֵרות. אין דבר יותר מבהיל למצריים, שאינם מסתכלים כלל כלפי שמיא, מפאת העובדה שהם סומכים על היאור, אין דבר שיותר מבהיל מכך ש"השמים" מתחילים להילחם בהם. כל כוחם הנשען על הארץ נראה כלא יציב , הם מרגישים כי הם אינם יותר בעלי הבית, הם עצמם גֵרים.

 

"ארבה" -  כנגד  עבדות. המכה היחידה, שיש בה קשר לחברתה היא מכה זו. כאמור אומר הקב"ה כי הארבה יְכַלֶה, את אשר השאיר הברד אחריו.  כל עוד נשאר משהו, המצריים לא חשו לגמרי את תלותם בשמים, את כך כי אין הם אדונים. ואם הם שוכחים את מקומם הרי שהם עבדים. זהו למעשה תוכן הפסוק שבא אחר מכת הברד, האומר כי הפשתה והשעורה הם שהוכו, אך החיטה והכוסמת לא הוכו כי "אָפִילוֹת המה". כלומר, הם גְדֵלִים, בשלבים יותר מאוחרים של השנה ועל כן הם לא היו בזמן הברד. אין כאן רק דיווח של "משרד החלקאות " המצרי, אלא הסבר לסיכון בכך שהמצרים לא יפנימו את המכה הקודמת, מכת הברד. ואז בא לו הארבה, צבא שלם, שבמובן מסוים מזכיר לנו, מהו צבא של עבדים. אך תכליתו של צבא זה הוא  לשבור את ממלכת העבדים המצרית, להראות למצריים כי גם הם חסרי כל. ארבה זה, בלשון ימינו, פשוט "מגלח" את האדמה.

 

"חושך" - כנד עינוי. מכאן אנו באים לשלב של העינוי היותר קשה מכינים  ואפילו משחין, המכה בכל הגוף. עתה מונחים המצריים בבתי כלא "ללא נוף", ללא יכולת לנוע לשום מקום. אין עינוי למעלה מזה, כך הם חשים בודדים. ובעיני עצמם הם מן הסתם חשים ספק קיימים ספק לא קיימים.

 

הנה כי כן,  כאן נשלמת לה הסדרה השלישית של  "גרות", "עבדות" ו"עינוי". כשלאחריהם  מופעלת המכה, בהֵא הידיעה, זו שהכל סבב סביבה , מכת בכורות. הבאה לקבוע  כי "בכור" – במובן של זה בעל הכוח יכול להיות רודן כפרעה או וכפי שצריך להיות אחראי על העולם "בני בכורי ישראל".

 

 נזכור נא כי יסוד כל השלבים נקבע עוד בברית בין הבתרים, שם כאמור בראש דברינו נאמר כי, "...כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם...". כזכור בפרשיית ברית בין הבתרים פותחת בְ "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר ה' אֶל-אַבְרָם, בַּמַּחֲזֶה, לֵאמֹר:  אַל-תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ--שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד"

 

כאמור "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" מתייחס למלחמת ארבעת המלכים את החמשה. מלחמה זו הייתה לא רק מלחמה שנלחם אברהם עליה, בעקבות לקיחת בן אחיו לוט בשבי. זו הייתה מטרתו המשנית של אברהם, וכפי שהפסוקים אומרים זאת מפורש: וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגם את הנשים ואת העם:"

התורה מגלה לנו כי המלכים נטלו אף נשים עימהם, כנאה וכיאה לרשע שכזה, לקחת עימו את הנשים להנאותיו שלו עצמו.

הפסוק שלפנינו מתאר את אשר עשה אברהם לאחר המלחמה, שממנו נוכל לעמוד על מגמת המלחמה. ראשית, השיב אברהם את כל הרכוש, ורק לאחר מכן: "וגם את לוט אחיו ואת כל רכושו השיב".

 

הנה כי כן זהו האמור לעיל, מגמתו הראשונה של אברהם אבינו  לא הייתה הצלת לוט, אלא השבת הרכוש לבעליו החוקיים הלא הם חמשת המלכים. לצורך כך אוחז אברהם בחרבו ולוקח עימו את חניכיו ורודף אחר המלכים עד דן שבצפון [שהרי אלו כבר החלו לשוב לארצם]..

ואז לאחר כל הדברים האלה בא מלך סדום אל אברהם ומראה לו כי הוא עצמו נגוּע באותו רֵשַע, של אלו שכבשו אותו. הוא מציע לאברהם הצעה:

"ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך:"

 

הרי הוא כאומר לאברהם "בוא נעשה עסקה", אתה תן לי את צבא העבדים שעתה שוחרר, וקח לעצמך את כל השלל הכספי.

אברהם אבינו מזדעזע מדברים אלו:

"ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה'

א-ל עליון קונה שמים וארץ: אם מחוט ועד שרוך נעל

ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם:

 

בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו איתי

ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם:"

 

אברהם מוכן רק לתת לנעריו את אשר מגיע להם ולא מעבר לזה, ולעצמו הוא אינו מוכן לקבל מאומה. זוהי א"כ פרשייה קלאסית המראה את העבדות של מלך בנתיניו. נתינים שזה עתה שוחררו מעולו של משעבד אחר ועתה מלכם שלהם רוצה לשעבד בהם. זהו דמיון עצום למצרים. מה גם שהפסוקים עצמם מתארים את משיכתו של לוט לסדום וסביבותיה משום שהיא "כארץ מצרים". על רקע עבדות זו, שהייתה עוד בימיו של אברהם באה לה ברית בין הבתרים.

 

ומעתה נבוא להכללה גבוהה יותר.

תהליך השעבוד של "גרות", "עבדות", "עינוי", הוא למשעה תהליך שכל אחד מאיתנו עובר.

ראשית אנו מתפתים להציץ, לטעום, להיות כמו תיירים התרים ממקום למקום, כשבאמת נאמנינו שמורה למקום אחר, או לפחות כך אנו שמכנעים את עצמנו. כך אנו בוחרים להתנסות בסם פעם אחת, שכאמור סם יכול להיות כל התמכרות אחרת, או כל מידה מושחתת אחרת.

 

לאחר שאנו מתנסים פעם אחת באווירה שזו בסך הכול "גֵרות", שהדבר זר לי, אנו אט-אט משתעבדים אנו ממשיכים כי אנו נהנים, - אנו נעשים מודעים למצבנו, אך עדיין ישנו היגיון מסוים בפעולות שלנו. אנו צורכים את אותו סם כי אנחנו נהנים, אך למעשה בכך נעשינו לעבדים לאותו סם.

 

ומשם בא השלב הנורא שלב העינוי" האדם חש כי הוא מעונה כי כחייו הפכו לגיהנום עלי אדמות והוא ממשיך וממשיך לענות את עצמו כי הוא אינו יכול להפסיק יותר.

 

אלו יסודות אותן הניח הרש"ר הריש בפרשנותו על ברית בין הבתרים, נהמראים כמה העבדות היא כ"כ רלוונטית, כ"כ מצויה בכל דור ודור ובכל אדם ואדם. דברים אלו נכתבו בפרנקפורט, ומה מזעזעת המחשבה כי באותו מקום, לא הרבה שנים לאחר כך, קמה ואתה מפלצת נוראה, ששעבדה בעם ישראל. אך גם משם יצא עם ישראל לחירות , "ודור רביעי ישובו הנה"