קראו את השיעור

שיעור הרב אלון לפרשת חיי שרה

כשם שבפרשת וירא שקראנו בשבת שעברה,מצאנו פרטים רבים הקשורים לחסד – המקדימים את המסר הראשון של הפרשה [שם בפרשת וירא – זה בשורת המלאכים על לידת יצחק] כך גם בפרשתינו, את פרשת קבורת שרה – ואח"כ פרשת רבקה קודמת לאלו פרשיה של חסד – כל סיפור קניית השדה, הקבר, המערה – ומבלי להיכנס לפרטים השאלה הראשונה ששואלים הפרשנים הוא מדוע נכתבה פרשיה זו.

על פסוק יט' :"ואחרי כן קבר אברהם את שרה את אשתו וגו'".

מפרש האבן עזרא "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר לו ולזרעו".

אנו זוכרים – כי יצחק ורבקה נקברים שם, ואת ההקפדה הגדולה של יעקב אבינו לשוב ולהיקבר שם.

ומוסיף האבן עזרא :"ונזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים"

- קרי, טעם אריכות הדברים בראש הפרשה – להודיע מעלת ארץ ישראל הן לחיים והן למתים, - דבר הבא לידי ביטוי בחשיבות שאברהם מייחס לקניין השדה,

ומוסיף האבן עזרא טעם נוסף:"לקיים דבר ה' לאברהם להיות לו נחלה" – טעם זה מעניין – אין כאן הדגשה של מעלת ארץ ישראל מצד עצמה – אלא שהבטחת "לך-לך מארצך וכו'" – והבטחת קבלת הארץ בכלל, כאן מתקיימת! – הנה כאן אברהם עושה קניין בארץ ישראל !

הרמב"ן – בפרושו לתורה על אותו פסוק, אינו מקבל את דברי האבן עזרא וכך כותב :

"ולא ידעתי טעם לדברי ר' אברהם(האבן עזרא) שאומר להודיע מעלת ארץ ישראל לחיים ולמתים (הטעם הראשון) ועוד לקיים דבר ה' להיות לו נחלה (טעם שני), כי מה מעלה לארץ בזה – כי לא יוליכנה לארץ אחרת לקבורה "[רוצה לומר – זה שאברהם קבר את שרה בא"י זה מפני שההגיון מחייב שאדם קובר את קרוביו במקום שהוא מצוי בו – ואין בכך מעלה!?] – או במילים אחרות איך רואים את מעלת ארץ ישראל בכך שאברהם מחפש קבר לאשתו?

מוסיף הרמב"ן עוד ומקשה על הטעם השני:

"ודבר ה' אל אברהם על כל הארץ היה וזה נתקיים רק בזרעו?"

דהיינו, מקשה הרמב"ן – והלא דבר ה' היה על כל הארץ לגבולותיה – ולא רק על מערת המכפלה – ואת קיום הבטחת הארץ לגבולותיה – זכו רק זרעו של אברהם!, עולה מכאן, שכביכול דברי האבן עזרא אינם מדוייקים,

- אם כן מדוע – בכל זאת נכתבה הפרשה לשיטתו של הרמב"ן – לכך נשוב בהמשך דברינו,

נראה נא, ראשית את הפסוקים מחדש – ונראה מה נוכל אנו לדלות מן הכתובים. אך קודם לכל נציין כי אברהם הופיע בעולם לאחר 2000 שנות עולם, שנים שחיו ומתו בהם רבים,כדאי לשים לב שזו הפעם הראשונה שאנו נפגשים במושג קבורה – וכאן עולה שאלה , מי לימד את אברהם שזו הדרך בטיפול במתים? – זאת ועוד מרגע – שהופיע הקבורה כאן – היא ממשיכה להופיע בהמשך הדרך עד לסוף התורה, כל האבות כל האמהות נקברים. למשל, עתידים להיות שיחות בין יוסף ופרעה בכדי להתיר לו לקחת את יעקב לקבורה. כשירצו להראות את השינוי בין המצריים לעם ישראל הוא יבוא לידי ביטוי גם במישור זה שכן במצרים חונטים את המתים אבל עם ישראל קובר אותם, זהו ממש סוף ספר בראשית :"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים" – וכולנו עכשיו ממתינים – עד שנצא ממצרים – עם ארונו של יוסף ונקבור אותו כפי שהבטחנו לו. עם ישראל הופך כאן להיות מושבע על רעיון הקבורה – מה הרעיון הגדול פה ? מאיפה אברהם למד אותו ? קבורה זו הלכה – מפורשת בתורה, הקבורה ע"פ רוב הפוסקים – היא מצות עשה מן התורה.

אגב היא מופיעה במקום מעניין בספר דברים. בפסוקים שיובאו להלן – מתואר פושע – שהגדיל לעשות ונתחייב מיתה עליו אומרת התורה :"וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת ותלו אותו על עץ – לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא וגו'" נשים לב על מי מדובר כאן – על פושע החייב מיתה. פוסקת ההלכה וכפי שמסגנן בעל ספר החינוך –

"המצווה לקבור מי שנתלה באותו ביום ההוא...ולשון ספרי

נשאל אנחנו וכי לא היה מקור יותר סימפטי למצוות העשה לקבורה, חוץ מ"לא תלין נבלתו על העץ"?!.

אבל חוץ מזה שנפגשים פה לראשונה ברעיון הקבורה, שבעזרת ה' נלבן אותו, - מ"מ נשאל מנין לו לאברהם רעיון הקבורה, מהיכן הוא למד זאת?

מעבר לזה שהאבן עזרא דיבר על מעלת ארץ ישראל לא לחינם הוא דיבר עליה.

נשוב נא ונקרא את הפסוקים (מפסוק ח'):

"וידבר איתם לאמר אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר" -

מה פרוש "מלפני" ? – מסביר הרמב"ן :"...וטעם מלפני – כי אם לא תעשו כן אקברנו בארון – [זאת חנטה אולי]". – כלומר שאלת אברהם – האם תאפשרו לי להגיע לתהליך של קבורה באדמה, שהרי אם לא תעשו כן אצטרך להשתמש בארון.

אנו רואים שמכאן התחדש רעיון הקבורה.

"ויתן לי את מערת המכפלה אשר בקצה שדהו - בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר : ועפרון יושב בתוך בני חת ויען עפרון החיתי את אברהם באוזני בני חת לכל באי שער עירו לאמר : לא אדוני שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך קבור מתיך : וישתחו אברהם לפני עם הארץ ... ויען עפרון את אברהם לאמר לו אדוני שמעני ארץ ארבע מאות שקל ביני ובינך מה היא ואת מתך קבור : וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דיבר באוזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר : ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו : ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא היא חברון בארץ כנען:"

נשאל אנו מה התחדש כאן – ששדה ומערת המכפלה – היא בחברון בארץ כנען – וכי לא ידענו זאת קודם?

על כך משיב הרמב"ן : הרי לפני כן אברהם היה עם אבימלך בגרר בארץ פלישתים, בא הפסוק להדגיש שהקבורה לא היתה בארץ פלישתים אלא בארץ כנען בחברון –

אך עדיין נשאל והלא ידוע לנו כי חברון היא בארץ כנען – על כך נשיב להלן.

ובהמשך הפסוקים "ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" כל כך הרבה אנו מחכים לאחוזה בארץ כנען – והאחוזה הראשונה והיחידה שאנו זוכים לה בספר בראשית היא "אחוזת קבר" – אגב אנו זוכים לאחוזה אחרת – שכשבני ישראל מגיעים לארץ מצרים, לארץ גושן – ובסוף פרק מז' – הם מגיעים למנוחה – שם למרות שהם רק באו ל"גור" שם ולא להשתקע – שם כתוב – " וישב ישראל בארץ מצרים, בארץ גושן ויאחזו בה ...ויפרו וירבו מאוד" – ומה אז עושה יעקב – אחרי שבני ישראל נאחזים בארץ גושן – מהו הדבר האחרון שאותו יצווה את בניו?

הוא אמר להם קחו אותי מהאחוזה הזאת, לאחוזה שלי בחברון, לאחוזת הקבר שלי במערת המכפלה, וכל מצרים תלך עמכם כדי להזכיר לכם אם תשכחו יום אחד, שלא כאן אתם צריכים להיאחז, אלא שם – בארץ ישראל! – ואם תשכחו את זה או מי מאתנו ישכח את זה, אותם מצריים כבר יטרחו להזכיר לנו.

אגב הרמב"ן עצמו שהקשה על האבן עזרא – למה מוזכרת הפרשה הזאת – והרי ברור שאברהם יקבור את שרה בא"י? – הוא נותן את התשובה הבאה:

כל הסיפור הזה על אריכותו בא לומר משהו אחר. נראה נא כי פעמיים מוזכרים בני חת בפרשה שלפנינו – ואותם בני חת [שהם אחד משבעת העממים "החיתי"] מכירים כבר באברהם כ"נשיא אלוקים אתה בתוכנו" – הם מכירים בו כאדון ["שמענו אדוני"] הם מכירים בו כאיש גדול, זה הרבה מעבר להכרה של מלכיצדק מלך שלם או אפילו של מלך סדום לאחר המלחמה : זו כבר ההכרה של בני חת והרמב"ן טוען כי אריכות הדברים בספור באה להראות לנו את מעמדו של אברהם בעיני יושבי הארץ, ולהראות לנו את מה שהובטח "והיה ברכה" – שהקב"ה יעשה אותו ברכה בקרב עמי הארץ שזה קויים כאן, [אך כאמור עוד לא קויימה הבטחת הארץ שמקויים רק אצל זרעו].

אבל זה קשה מאוד – שכן אפילו הרמב"ן מזכיר יותר מפעם אחת בדבריו את ההזכרות החוזרות ונשנות בפרשתינו על ארץ כנען ועל ארץ ישראל וכו'. כמו שראינו הפסוק :"...אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא היא חברון". יתר על כן מכאן והלאה כל פעם שיזכירו את מערת המכפלה אח"כ בהיסטוריה יזכירו עימה את מיקומה בארץ ישראל או בארץ כנען. למשל בצוואת יעקב לבניו – "אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא אשר בארץ כנען אשר קנה אברהם מאת עפרון החיתי לאחוזת קבר" – [שוב פעם הביטוי "אחוזה"] – יעקב אומר לבניו אתם נאחזים פה – אבל אחוזתינו היא שם בארץ כנען, שם קברו את אברהם שם קברו את יצחק ורבקה שם אני קברתי את לאה ושם תקברו אותי.

גם אצל יוסף מצאנו שכשיבוא אח"כ אל פרעה אחרי מות יעקב ויצטרך לבקש מפרעה "אישור יציאה" בכדי לקבור את יעקב בארץ כנען, יפנה לפרעה ויאמר לו, לא את הרעיון של מערת המכפלה וחברון, אלא את העיקרון "אבי השביעני לאמר – הנה אנוכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני".

והזכרנו פעם, שכשיוסף בא לפרעה הוא מזכיר לו את ארץ כנען – הוא לא מזכיר לו שזה קבר של אבותיו של אבא, דהיינו יוסף לא אומר לפרעה שיעקב השביעו לקוברו בקברי אבותיו, מה גם שזה הדבר ההגיוני לומר – הרי פרעה רצה שיעקב יישאר במצרים, והנאמנות שפרעה מצפה מיוסף היא שהוא ואביו יקברו פה – במצרים.

ועל זה יוסף משכנע את פרעה שיתן לו לקבור את יעקב בארץ כנען באומרו "אבי השביעני לאמר... בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען" – כאן גם בכלל קשה שהתיאור כאן – אינו נכון שכן לא היה זה יעקב שכרה את הקבר בארץ כנען.[בין אם נאמר שפרוש המלה "כריתי" – זה "חפרתי" או נאמר "קניתי" – כך או כך זה אינו נכון שכן אברהם הוא זה שעשה זאת].

מדוע יוסף לא מנסה לשכנע את פרעה בטיעון משפחתי – שאבותיו קבורים שם – והוא יעקב, חפץ להיות עימם – ותחת זה יוסף מזכיר את הטיעון של "ארץ כנען" – איזה טיעון זה?

להחריף את שאלתנו נאמר, הרי מצרים עשתה "הפסקה" בעבודתה הממלכתית של שבעים יום בכדי להתאבל עליו, מצרים יודעת מה כוחו של יעקב, וכי זה לא עלבון למצריים להתיר לקבור את יעקב באיזו ארץ קטנה – באיזו מערה? מכל האמור אנו רואים כי רעיון הקבורה ורעיון הארץ – אחוזים אלו באלו.

ונראה עתה את הדברים אחד לאחד.

ראשית – נענה על השאלה, מהיכן למד אברהם אבינו את רעיון הקבורה.

אנו כולנו מכירים את דברי חז"ל שבמערת המכפלה קבורים זוגות זוגות – ולכן היא מערה של זוגות, ואברהם אבינו ראה ששם קבורים אדם וחוה. חז"ל בכך רצו לענות על השאלה מהיכן ראה אברהם אבינו – קבורה קודם לכן [אנו יודעים זאת מאברהם אך מהיכן הוא ידע זאת?] –

בפרקי דר"א – מובא מדרש אגדה מדהים, נלמד אותו יחד וממנו נתחיל להתייחס לכל הפרשה.

המדרש שם מתייחס לפסוק לאמירה של יצחק ליעקב [שבא בתחפושת של עשו] "ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'".

נציין כי ליצחק אבינו יש קשר "לשדה" – את הקשר ראינו כשיצחק בא מבאר לחי רואי – [כשרבקה ואליעזר באים עם הגמלים] ואז יצחק יוצא "לשוח בשדה" יש שם בי"ת הידיעה (בשדה – כלומר שדה ידועה, - מהו אותו שדה – ומהו ""השדה" אשר ברכו ה'").

יצחק גר בקרית ארבע – השדה היחיד שאנו מכירים הוא השדה של מערת המכפלה על כך אומר הזוהר:

"כריח השדה אשר ברכו ה'" – ושואל הזוהר וכי מנין ידע יצחק אז ריח השדה אשר ברכו ה', מהיכן יצחק ידע שזה ריח שברכו ה', אלא אומר הזוהר ישנם שני פסוקים שאמנם נפרדים אחד מהשני אך הם למעשה אחד. פסוק אחד שנאמר בו "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – שואל הזוהר – וכי לא היה לו ליצחק בית? לא היה לו מקום אחר להתפלל? אלא אומר הזוהר אותה השדה הייתה השדה שקנה אברהם סמוך למערה כמו שנאמר "השדה אשר קנה אברהם" – ובשעה יצחק לשם ראה שכינה על השדה – ועולים משם ריחות עליונים וקדושים לכן היה מתפלל שם – וקבע את המקום הזה לתפילתו. – אז יצחק הכיר את השדה אך מנין אברהם הכיר את זה?

על כך אומר הפרקי דרבי אליעזר [פרק לו]

"ואל הבקר רץ אברהם – התחיל אברהם לרוץ אחר הפר, והפר בורח לו,

צריך להבין את האמור לעומק, - ואיך שהכל הוא למעשה עניין אחד.

סיפור מערת המכפלה מתחיל בניסיון הקשה של ארץ ישראל. לא היה ניסיון יותר קשה מניסיונותיו של אברהם יותר מהניסיון של ארץ ישראל. – מדוע אנו אומרים זאת? – מפני שמצד אחד לא היה ניסיון יותר קל ממנו – שכן אברהם הובטח ע"י הקב"ה שכשיעלה לארץ ישראל יתברך בכל הברכות אך מצד שני – קשה לומר, אבל נאמר בזהירות – שדווקא בניסיון העלייה לארץ ישראל – אברהם לא כל כך עמד בו, שכן אברהם בא לארץ ואז היה הרעב או אז ירד אברהם מצרימה – ועל כך אמר הרמב"ן :

מסביר הרמב"ן כי הגלות הייתה דווקא במצרים, - מפאת כך שאברהם ירד למצרים בחטא, [הגלות כשלעצמה היא דבר שנגזר כבר קודם].

ולא רק הרמב"ן אומר זאת , הזוהר בשם רבי יהודה מביא כך:

"אמר רבי יהודה בא וראה – כיון שירד אברהם למצרים ללא

הרא"ש [רבינו אשר] במסכת כתובות כותב : על אברהם : "...לפי שציווה לו המקום לך-לך מארצך אל הארץ אשר אראך ונתעצל ולא הלך (כך מסביר הרא"ש מדוע נאמר ציווי נוסף לאברהם בהיותו בחרן – "לך-לך" – על כך משיב הרא"ש שהייתה עצירה באמצע ולכך אמר לו הקב"ה שוב "לך-לך") ואף אחר שבא לארץ ישראל חזר, ועל זה נענש".

עולה מדברי הזוהר וגדולי הראשונים – עד כמה ניסיון העלייה לארץ (על אף שנראה קל) הוא באמת ניסיון מאוד קשה. הסברנו בשיעורים על הפרשות הקודמות, כי הקושי של ניסיון העלייה מובן.אברהם המצטווה "לך-לך" בהיותו בחרן – זה לאחר שהוא "עשה שם נפש". חרן למעשה הייתה קהילה משגשגת, - היא הייתה גושן של מצרים (בימיה הטובים), "אמריקה" של אותם ימים. חרן אינה אור כשדים אין שם מלחמות, אין שם פוגרומים [לפחות לעת עתה] שם אברהם עושה נפשות – מעמיד תלמידים. הניסיון הוא לעזוב את כל זה ולעלות לארץ ישראל "שם הכנעני בארץ" – הניסיון הוא לעזוב את כל זה - את יכולת ההשפעה על כל העולם ולעסוק בכיבוש ובמדינה, - זה באמת דבר מוזר. אולי זה מסביר את סיבת ההתמהמהות של אברהם – מסתבר שהוא התכוון לעשות את העלייה – אך דחה אותה. – וסיבת הדחייה הוא לא בכדי לשבת בטל, אלא בכדי לעזור לכל העולם לקרוא בשם ה'.

ניסיון זה הוא הניסיון הכי קל – אך מאידך הוא הכי קשה – כי גם אצל צאצאי אברהם ניסיון זה ממשיך להיות הניסיון. – כמה מכות אנו מקבלים ובכל זאת נאחזים מעדיפים את ההאחזות בגלות על פני ארץ ישראל..

זו גם הסברה של בני יעקב כשבאו למצרים. שהרי כאן בארץ ישראל הם עסקו במריבות בין אחים, ברעב, בכיבושים (ככיבוש שכם)– שממלא לא עזרו שהרי ממלא הם יצאו לגלות. – בארץ ישראל דאז כהיום קמים מאחזים ונופלים.אך כשהם מגיעים בני ישראל לארץ גושן יש להם שם מאה שלושים שנה יפות, שם הם משפיעים הרבה יותר מבארץ ישראל, שם הם משפיעים על עיצוב הכלכלה העולמית, על המוסר בגלובוס.

ממלא ברור מדוע הם נאחזים בארץ גושן, אין זה אומר כי רעיון ארץ ישראל ירד מהפרק, הוא ממשיך להיות רעיון נפלא – אך הוא מגייס אין סוף תירוצים מדוע עכשיו זה לא רלוונטי. [ניתן לומר שאין עוד מצוה אחרת בתורה שהיא כל כך ברורה מחד, אך מגייסת כל כך הרבה תירוצים לאי קיומה מאידך] כל זה נובע מבעיה אמיתית.

ואת זה אברהם מנסה לתקן בקבורת שרה.

כששרה נפטרת אברהם אבינו עושה, את מה שמתאר האבן עזרא, הוא בא "לגלות את מעלת ארץ ישראל לחיים ולמתים", הוא בא לקבוע שכאן בארץ ישראל יש אחוזה, לא מפני שכאן יש הרבה מים או ירק – כאן יש קבר! כאן אנו והאדמה כרוכים יחד.

את עניין ה"אחוזה" והזהירות מהתעצלות בנושא הארץ מברר לנו אברהם בקבר שבחברון.

אומרים חז"ל :

"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – הלך למערת המכפלה!

הוא הולך לשם מפני שכשהוא רוצה להמשיך הלאה ולהקים בית הוא הולך לאותו שדה אשר ברכו ה', הוא הולך אל השדה של אבא, לבקש ברכה מאבא ואמא.

הוא מבין שכל ההמשך שלו בנוי על אחוזת הקבר הזאת, הוא רוצה לוודא שמה שהוא הולך ליצור עכשיו

זה לא משהו חדש אלא משהו כבר אחוז בו"

אחוזת הקבר היא האנטיתזה לכל היאחזות אחרת. מול זה יש לנו את ה"ויאחזו בה" – ונדקדק, אין הכוונה שם שהם אחזו בארץ, אלא שהארץ ההיא, אחזה בהם, היא לא נתנה להם לצאת ממנה, הם התמכרו אליה.

לעומת זה אחוזת הקבר משמעותה שהקבר אוחז באדם, זהו החיבור אל המקור שניתן למצוא פה ורק פה.

כשיעקב אבינו מצווה את בניו על העתיד, הוא אומר להם – אתם עכשיו במצרים, אבל אתם תקברוני במערת שדה המכפלה בארץ כנען, כך גם אם תיאחזו בטעות בארץ גושן, אתם תזכרו שבעצם האחוזה שלכם היא לא בארץ גושן, אלא במקום אחר, בארץ כנען.

יוסף כשבא ואומר לפרעה – את הנימוק מדוע לקבור את יעקב בארץ ישראל. הוא למעשה אומר לו את הדבר הבא – אותך פרעה יחנטו – לך, פרעה, אין קברי אבות, ולמי שיבוא אחריך אתה פרעה כבר לא תאמר כלום [וההוכחה ויקם מלך חדש על מצרים וגו'] – יעקב אמר לעומתו לבניו – אתם בני ישראל רגועים בארץ גושן, לכל אחד מכם יש "תפקיד", אתם היועצים של פרעה, אתם "מסודרים" – אך פה אין בחינה של "אבותי". פה, במצרים, יקום מחר מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף", מה שאצלכם, בני ישראל היום אחוזה, מחר יהפוך למטרד שיגדירו אותו "כמטרד שהורס את העולם", אתם תהיו בסקר של החברה המסוכנת ביותר לעולם, מחר ישכחו שבניתם את מצרים ואם תאמרו זאת לעולם רק תעצבנו אותם יותר. אך אני יעקב, מבקש שתקברו אותי עם אבותי, לי יש אבות אך לפרעה – אין!

כשאתם בני ישראל תגיעו לארץ כנען מתי שתגיעו – תוכלו להיפגש עם אבותיכם, - ואם יום אחד מסיבות טובות בכל זאת תחליטו להישאר במדבר בעצת המרגלים, כי שם יותר נוח עם עמוד אש וענן, עם מן ושלו, - מבלי להתעסק במלחמות עם בני ענק. תחשבו בטעות, שאתם מבינים יותר מהקב"ה, או אז תהיה מערת המכפלה למפלט שאם מישהו ירצה להינצל מאותה עצה,עצת המרגלים, יהיה לו מהיכן לשאוב את הכוח, ומכוח זה הוא יאמר לכולם, לרוב, שהם טועים והוא צודק כי לו יש אבות. [וזה כלב שנאמר עליו "ויבא עד חברון"]

כשאברהם רץ אל הבקר להכניס אורחים, הוא ביטל את עצמו ביטול גמור לחסד, להכנסת אורחים, הוא רץ אחר הבקר ושם הוא פוגש את אדם וחוה, המהווים את האדם האחרון בעולם שלא היה לו אבא, להם לא היה אבא. – אם אין אבא אז מיד מתחברים למקור, (בבחינת "גולמי ראו עיניך, הנאמר על אדם הראשון) ,אך כשיש אבא – הרי שאז התכנים עוברים מאב לבן, כשהבן גם הוא הופך לאב וכן הלאה, כאן יש כבר סכנה כי יש הרבה נופלים בדרך.

הולך אברהם, המבטל עצמו ביטול גמור, רץ אחר הבקר ומגיע למקום שדרכו מתחברים למקור של הכל, הוא הגיע לארץ כנען בכדי להעלות אותה לארץ ישראל, - לקדשה ולרוממה, וכאן מגיע אברהם אל המקור, שם במקום הקבורה.

רעיון הקבורה – הוא שלכל דבר יש מקור, גם לאיש החוטא שיש לו משפט מוות, יש לו מקור "לכן לא תלין נבלתו על העץ קבור תקברנו ביום ההוא" – גם אותו רשע, הכי מלוכלך גם לו יש מקור, ובהפרד הנפש מהגוף שבה הרוח אל האלוקים אשר נתנה.

השיבה אל המקוריות היא בעצם רעיון הקבורה.

אברהם אבינו לא חידש את הקבורה בפועל (גם בהיותו עם בני חת הם כבר אמרו לו "במבחר קברנו קבור מתיך") אבל יותר מאלפיים שנה לא ראינו את הפעולה הזאת מתחדשת. אברהם אבינו הוא המוציא את העולם מאלפיים שנות תוהו, ויוצר עכשיו עולם בריא, עולם עם מקור, עולם שעושים בו נפשות הוא המלמד את רעיון הקבורה – ורעיון החזרה אל האבות, שלמעשה הוא למד אותו מאדם הראשון, שהיה הקרוב ביותר למקור.

כשאברהם ביטל עצמו לגמרי במצוות החסד עד כדי ריצה עבור אחרון האנשים שצריך לכבדם או אז כשהוא "רץ אל הבקר" הוא למעשה רץ אל המקור. בריצה שלו הוא משתף את הנער, "ויתן אל הנער" – אין זה משנה מי היה הנער – הרעיון הוא שאברהם חפץ לשתף את כל העולם בריצתו זו. ביכולת של העולם לשוב אל מקורו.

את זה חפץ אברהם ללמד את העולם, ואותנו דרך רעיון מעלת ארץ ישראל. לא להראות לנו שנתקיימה ההבטחה שארץ ישראל היא האחוזה שלנו (שכן זה יתקיים רק בזרעו), אלא ללמדנו שגם כשידמה לנו שאפשר להאחז בהרבה דברים בהרבה מגדלים מעל הקרקע. האחוזה האמיתית שלנו, שם נוכל לפגוש את אבותינו – היא דוקא בארץ כנען. כאן ניסיונו האחרון של אברהם אבינו, להפוך את העלייה לדבר הקבוע, הממשי, שיהיה חזק מכל היאחזות הבל אחרת, הנתוקה מן המקור.