קראו את השיעור

בס"ד, יום שני ב' תמוז ה'תשס"ד

שיעור הרב אלון לחודש תמוז ופרשת חוקת

ראש-חודש וחודש תמוז

את השיעור הפעם נייחד לעניינו של ר"ח בכלל ולראש חודש תמוז בפרט,

שיעור זה יהיה בבחינת אתנחתא קלה, למהלך הכללי, שאנו מבקשים להביא בשיעורים הבאים, העוסק בענינו, ובייחודו של כל שבט ושבט, ייחוד הנמזג לו בצבע אבנו של אותו שבט בחושן המשפט, ובצבע וצורת דגלו שבמדבר. ומכאן ניגש לעניננו,

השולחן-ערוך מתחיל את הלכות ראש-חודש בהלכה, שכפי שנראה היא קובעת את אופיו הרוחני של ראש החודש:

"ראש חודש מותר בעשית מלאכה"

ממטבע לשון זו כבר אנחנו יכולים ללמוד, כי הייתה יכולה לעלות בליבנו מחשבה – שאסור לעשות מלאכה בראש חודש, ועל כן ההדגשה "ראש חודש מותר בעשיית מלאכה".

ומוסיף המחבר:

"והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב:"

על נוסח זה התחבטו כל המפרשים ונעו מן הקצה אל הקצה.

היו שאמרו שאכן כן, אין לנשים לעשות מלאכה בר"ח, ולשון המחבר: "והנשים שנוהגות וכו'" אין משמעותו להכהות את עוצמת האיסור, כי אם לומר שיסודו של איסור זה הוא במנהג ולא בהלכה.

והיו שאמרו, וביניהם הב"ח, שאין איסור כלל לעשות מלאכה בר"ח, אלא שהמחבר בא ללמדנו כי מנהג טוב הוא, שלא לעשות מלאכה, ואי אפשר לכוף אישה לעשות מלאכה, מכיוון שיכולה היא לטעון כי נהגה להימנע ממלאכה בראשי חודשים.

דן באריכות על הדעות הללו, בעל המשנה ברורה בחיבורו "ביאור הלכה", ומסקנתו:

"אכן מכל הפוסקים שהבאתי למעלה לא משמע כדבריו

אלא דיש מצווה על הנשים למנוע בראש-חודש ממלאכה:"

סיכום מאוד ברור, איפוא, של בעל המשנה ברורה, שיש מצווה על הנשים שלא לעשות מלאכה בר"ח.

כפי שנוכחנו פעמים רבות, עולם ההלכה מהווה כשופר, שדרכו מתנגן לו אל הנגלה עולם האגדה, המאגד בתוכו את התוכן הפנימי של הדברים . ועל כן מכח דברים אלו, הנראים טכניים למדי, נבקש לעסוק בעניינו של ר"ח.

מהו, אם-כן, ראש חודש? האם חג, מועד? נזכור ונזכיר כי ר"ח על אף שיש בו מוסף כמו ביו"ט, אינו רגל, אין בו עליה לרגל למקדש.

מדוע, איפוא, שונה בר"ח בצורה מהותית מכל רגל אחר, שאין עולים לעזרה בו?

ראש חודש מופיע בתורה בהקשר נוסף. יש דין בתורה של תקיעה בחצוצרות, החל בשני מצבים:

"וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות..."

כלומר – יש מלחמה (או כלשון הרמב"ם – "על כל צרה שלא תבוא על הציבור") צריך לצעוק ולהריע בחצוצרות.

אחרי עניין זה מופיע הפסוק הבא:

"וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם

ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם

והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם:"

ניתן נא את הלב למבנה המדורג של שלושת סוגי הימים שלפנינו:

1. יום שמחתכם, 2. במועדיכם – משמע הרגלים, 3. ראשי חדשיכם.

בג' ימים אלו, איפוא, כשמקריבים את קורבנות הציבור (שזהו "עולותיכם") בימים אלו, בזמן ההקרבה בנוסף לשיר שהיו שרים הלווים בזמן ההקרבה – גם היו תוקעים בחצוצרות.

נחזור נא לבירור המושגים,

"מועדיכם", כאמור אלה הרגלים, לכאורה מעמדם של אלו חשוב יותר משל ראשי חדשים.

מדוע, איפוא, במבנה המדורג של הפסוק, שכפי שמייד נראה, שמבנה זה נע מן הקל אל הכבד בחשיבותו, מדוע אם-כן מופיעים המועדים באמצע הרשימה ולא בסופה, כנאה וכיאה למועדים, שהם החשובים יותר מראשי חדשים. זהו עניין אחד, שיהיה עלינו לתת את הלב עליו.

מהו "שמחתכם" ? – להלכה יום שמחתכם הוא כל יום! (בניגוד לתפיסה המודרנית שלנו את המושג "שמחה"), כשהכוונה לתקיעה בחצוצרות על קורבנות התמידים, תמיד של שחר ושל בין הערביים.

היוצא, איפוא, שאם במבנה של חשיבות עסקינן – אין ברור מדוע קודמים הרגלים לראשי חדשים, שכן לכאורה היה להם להיות באחרונה, שהרי הם חשובים מכל אלו.

ואם מבנה הפסוק הוא בזיקה לתדירות הקורבנות – גם כאן היה לראשי חדשים לקדום למועדים, שהרי האחרונים אינם מופיעים בתדירות גבוהה כמו ראשי החדשים.

אלא שכנראה אין ברירה אלא להסביר שלפנינו סדר עולה. כשהנמוכים מכולם הם קורבנות התמידים, שהיו קרבים יום יום, מעליהם הרגלים, והנמצא בפסגת החשיבות הוא ראש החודש.

מהאמור עד כה, מצטיירת התמונה, כי יש בו בראש החודש משהו ייחודי, המנשא אותו מעל המועדים, כשטיבו של ייחוד זה, המהווה נגזרת ישירה לענינו של ראש החודש, אותו יהיה עלינו לברר.

בספר ישעיהו מופיע האזכור האחרון בתנ"ך לעניין של ראש חודש:

"כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה

עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם:

והיה מדי חדש בחודשו ומדי שבת בשבתו

יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה':"

פסוקים אלו מתארים את העתיד לבוא. הנה מתאר הנביא ישעיה כי לעתיד לבוא בראשי חדשים: "יבוא כל בשר להשתחוות לפני", במשמע שאז דינו של ראש החודש יהיה כדינם של הרגלים כיום.

אך ישנה כאן הדגשה עמוקה נוספת שיש לעמוד עליה.

בפסוקים אלו חותם הנביא ישעיהו את חזונו לעתיד לבוא, ומהו האפיון החותם? שאז, בעתיד, יבואו למקדש בראש חודש כמו ברגל.

ואנו נשאל – זה כל האפיון?

ישעיהו מתאר אידיליה של "ארץ חדשה ושמים חדשים", של נצח ישראל, של "כן יעמוד זרעכם ושמכם", כשאידיליה זו נתלית בתיאור הנביא את העלייה לרגל בראשי חודשים כרגלים, תיאור זה מעלה את התובנה כי יש בהם בראשי חודשים יסוד עתידי. יסוד , שעדיין אינו מצוי בהופעת העולם של ימינו. אך לעתיד לבוא כאשר יהיו " שמים חדשים וארץ חדשה" או אז גם מעלתו של ראש החודש ופעולתו תתגלה במלוא יפעתה.

מ"מ, העולה, שהעליה בראש חודש למקדש, מהווה אפיון מהותי המבחין בין התקופות. וזו נקודה שיהיה עלינו לברר – מה מסתתר בשוני זה שבין התקופות, או במילים אחרות, מדוע ראש חודש בימינו הוא כל-כך צדדי ואילו ראש חודש העתידי הוא מרכזי. מהי אותה נקודה המבחינה בין השניים?

נעיר, כי המנהג שפתחנו בו – שאין הנשים עושות מלאכה בר"ח, מקורו בטור:

"והכי נמי איתא בירושלמי: הני נשי דנהיגי

דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא"

["וכן כך מובא גם בירושלמי שאותם נשים שאינן עושות מלאכה בר"ח, מנהג הוא"]

ואז מוסיף הטור:

"ואיתא בפרק מ"ה מפרקי דרבי אליעזר

לפי שלא רצו נשים ליתן נזמיהן לבעליהן במעשה העגל,

לכך נתן להן הקב"ה שכרן שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים:

למנהגן של הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש יש, אם-כן, קשר לכך שהן לא חטאו בחטא העגל.

ומוסיף עוד הטור:

"ושמעתי מאחי הרב יהודה טעם לדבר,

לפי שהמועדים נתקנו כנגד האבות:

פסח כנגד אברהם דכתיב לושי ועשי עוגות, ופסח היה.

שבועות כנגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תורה

היה בשופר מאילו של יצחק.

סוכות כנגד יעקב דכתיב ולמקנהו עשה סוכות".

ואז מגיע הטור לראשי החדשים:

"וי"ב ראשי חדשי השנה שגם הם נקראים מועדים

כנגד י"ב שבטים וכשחטאו בעגל ניטלו מהם

וניתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא:"

ראשי החדשים, אם-כן, הם כנגד י"ב שבטי ישראל, וכשחטאו אלו בעגל "ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם", כשהקשר הסמוי בין העגל לראשי חודשים ילך ויתברר לו אט-אט בדברינו.

ונסיים בהערה אחרונה קודם שניכנס ללב ליבם של הדברים.

בתפילת מוסף של ראש חודש אומרים אנו:

"ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם,

בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעירי חטאת לכפר בעדם.

זכרון לכולם יהיו ותשועת נפשם מיד שונא.

מזבח חדש בציון תכין, ועולת ראש חודש נעלה עליו

ושעירי עזים נעשה ברצון, ובעבודת מקדש נשמח כולנו,

ובשירי דוד עבדך הנשמעים בעירך, האמורים לפני מזבחך,

אהבת עולם תביא להם וברית אבות לבנים תזכור".

קטע תפילה זה המיוחד לראש חודש, כולו אומר דרשני,

ראש חודש הוא זמן כפרה, "בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון". וכאן נשאל אנו – וכי ברגלים היו מקריבים זבחים שאינם לרצון?

"ותשועת נפשם מיד שונא" – מהו ומיהו אותו שונא?

וישנן נקודות נוספות שאינן ברורות: "מזבח חדש בציון תכין ועולת ר"ח נעלה עליו" – ושוב, וכי במזבח זה לא נקריב קורבנות אחרים?

"ושעירי עזים נעשה ברצון" – שוב פעם חוזר לו הביטוי "רצון" שאינו ברור די הצורך.

ומכאן החתימה "ובשירי דוד עבדך הנשמעים בעירך" – והלא בכל יום שרים לפני המזבח?

"אהבת עולם תביא להם" – מהי אותה אהבת עולם? כשהסיומת לא פחות תמוהה –

"וברית אבות לבנים תזכור" – מה מיוחד כאן בראש חודש?

לאחר הקדמה ארוכה זו, נחל את סוגיית ראש חודש מתחילתה.

סוגיית ראש החודש, קשורה, כאמור, לחטא העגל, וחטא העגל ששינה את מהלכם של דברים היה בשבעה עשר בתמוז.

אילו זוכים היינו, היה יום י"ז בתמוז יום של קבלת תורה, יום בו ירד משה רבנו עם לוחות הברית. יום זה עתיד לעתיד לבוא להפוך ליום של שמחה וששון, במשמע, שאותם מאפייני האבל מתהפכים.

ומכאן ללב העניין: דומה שההבדל בין ר"ח לשאר הרגלים, הוא שבכל רגל קרה אירוע מסויים, המצויין על ידי פעולתינו. בפסח – נגאלנו ממצרים וכן על זה הדרך בשאר הרגלים. ואף בימים שאינם מאופיינים באירוע היסטורי כראש השנה ויוה"כ, הרי שהם ימים שיושב הקב"ה ו"ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו", דבר המצויין על ידינו.

ראש חודש שונה מכל אלו שוני מהותי בכך, שהוא אינו מתאפיין באירוע היסטורי זה או אחר, זהו גם סוד כוחו, שכן אירוע היסטורי שקרה – עתידו שיום אחד נפסיק להזכירו, וככל שאירוע זה יהיה גדול יותר – הפסקתו תהיה ברורה יותר, אך ציון, שאינו קשור לאירוע זה או אחר, שהתרחש בציר הזמן, לו יש הופעה תמידית.

כשבאורם של דברים הוא כזה: אירוע יציאת מצרים ללא ספק היה אירוע אדיר, שהאיר רשמים עזים וברורים בהתפתחות העולם בכלל, ובגיבוש האומה הישראלית בפרט.

אך ביום בו נזכה לגאולה השלמה, זו האחרונה תעלה על הגאולה הראשונה, ותעמיד אותה בצל. או אז אירוע יציאת מצרים יתגמד או יתבטל לגמרי.

ראש חודש לעומת זאת אינו מאפיין אירוע שקרה בשעה ובתקופה זו או אחרת. ראש חודש הוא עניין הרבה יותר נישא, שבעולם הזה אין ניתן לעמוד על טיבו.

את מהותו הפנימית של ראש החודש, נוכל לדלות דווקא מתיאור הנביאים על שינוי הטבע שיתרחש לעתיד לבוא.

נקדים לפסוקים את התיאור הבא. יחזקאל הנביא חותם את נבואותיו בתיאור בית המקדש השלישי. אחד התיאורים אותם מתאר יחזקאל הוא מים היוצאים מן המקדש, אותם מים מפכים ועולים מעלה מעלה, יחזקאל הנביא אינו מצליח לעמוד שם ועולה על מדרגה להציל את עצמו, ואט-אט הוא רואה כי אותם מים, שיצאו מן המקדש מחילים לרדת לכיוון דרום-מזרח, ויורדים אל ים המלח הוא ים המוות.

וכך נאמר ליחזקאל:

"ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה

וירדו על הערבה ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים:"

מים אלו, איפוא, ירדו לים המלח [הוא ים "המוצאים"] כשמים אלו מחוללים תמורות אדירות בים המלח ובסביבותיו:

"והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ

אל כל אשר יבוא שם נחלים יחיה,

והיה הדגה רבה מאוד כי באו שמה המים האלה

וירפאו וחי כל אשר יבוא שמה הנחל:"

ים המלח, אם-כן, יהיה מלא חיים "והיה הדגה רבה מאוד" ומדוע – "כי באו שמה המים האלה", המים שיצאו מן המקדש.

בים המלח יהיו דייגים:

"והיה יעמדו עליו דוגים מעין גדי ועד עין עגלים

משטוח לחרמים יהיו, למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאוד:"

אך בכל-זאת יישארו בים המלח מעט גבעות מלח:

"בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו למלח נתנו:"

ומכאן הקשר לראש חודש:

"ועל הנחל יעלה על שפתו מזה מזה כל עץ מאכל

לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר

כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיו פריו למאכל ועלהו לתרופה:"

"לחדשיו יבכר" – במשמע שכל ראש חודש יהיו ביכורים, הפירות יבכרו מדי חודש. לאמר – לא יהיו עונות השנה, לא יהיה חורף, אלא כל חודש עם התחדשות הלבנה, יתחדש כל הטבע מחדש. אלו א"כ פרקי הנבואה, הנמצאים לקראת סוף נבואותיו של יחזקאל.

הדברים מזכירים לנו את דברי הנביא ישעיהו שהבאנו לעיל: "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה", כשיסודם של דברים הוא אחד.

במציאות של ימינו יש שמים וארץ, הקשורים לעונות השנה. אך לעתיד לבוא תהיה התחדשות בטבע העולם, אז לא יהיו עונות, ואם-כן כשם שתהיה התחדשות שכזו בשמים ובארץ כך עם ישראל מתחדש.

הקושי שבקיום העולמי והאנושי שבימינו הוא כי אין אור בלי חושך, אין יום בלי לילה, ואין אביב וקיץ ללא חורף, שקדם להם.

במילה זו "חורף" מקופלת לה תמצית חיינו בעוה"ז,

"חורף" בלשון הקודש נגזרת מן השורש ח.ר.פ. כמו מלשון חרפה. מהי חרפה?

חרפה, מופיעה בזיקה לעורלה אותה מלים, העורלה היא חרפה, וכדברי יהושע לאחר שמל את ישראל בגלגל "היום הזה גלותי את חרפת מצרים מעליכם".

ערלה,א"כ, היא כיסוי, כשמסירים את הכיסוי מסירים את החרפה.

חרפה מופיעה לראשונה בתורה בדברי רחל, שהיא בבחינת העקרה שבעקרות, לאחר שנפקדה אומרת רחל: "אסף אלהים את חרפתי", לאמר – הכל היה מכוסה עד כה.

גם חנה המתחננת לצאת מעקרותה, אומרת בשירתה: "אין צור כאלוקינו...כי לה' מצוקי ארץ", מצוקי ארץ אלו הם תיאור של חנה עצמה, תיאור למצוקים ולמניעות הבולמות את זרימת החיים שלה.

העקרות, אפוא, קשורה לחרפה, למניעה , לבלימה.

זו העקרות, הכואבת, המעיקה, המונעת מכוחות החיים לפרוץ אל החוץ.

נקודה יסודית היא שהעקרות בעולם מתחילה אצל שרה, שרה אמנו המופיעה לאחר אלפיים שנות התוהו והנה אז מופיעה לה בעולם תכונת העקרות.

.

ולא רק שרה עקרה אלא כל אימותינו היו עקרות, שרה, רבקה, רחל ואף לאה הייתה עקרה, שכן נאמר בה: "ויפתח ה' רחמה", במשמע שעקרה הייתה.

בנוסף לארבע אימותנו העקרות ישנן עוד שלוש עקרות בתנ"ך והן: אשת מנוח (אם שמשון), חנה, והעקרה האחרונה היא ציון, וכדברי הנביא: "רני עקרה לא ילדה".

הסרת החרפה, איפוא, היא להסיר את אותו כיסוי המונע את פרית הכמוס אל הנגלה.

זהו ענינו של החורף בטבע, בחורף היבול מכוסה תחת האדמה, הוא אינו יוצא.

לעתיד לבוא, לא יהיה לילה ויום, שכן עתיד להיות אור הלבנה כאור החמה. וכשהלבנה תהיה מתוקנת יהיה ר"ח, שבו יהיו שמיים חדשים וארץ חדשה.

לעתיד לבוא כל יום ראש חודש יהיה יום ביכורים של הטבע, שכן אותם מים שעתידים לצאת יהיו מים אחרים, מים מחיים, מים של עתיד לבוא.כשמים אלו יצאו מן המקדש, יתברר שאין מדבר, שכן הערבה תפרח ותלבלב.

זהו גם ההסבר לקריאת מזמור ברכי נפשי בר"ח.

מזמור זה במבט ראשוני לכאורה לא שייך למציאות ארצנו. הוא מדבר על שפנים ויעלים, שלכאורה מקומם במדבר, ואז מיד הוא ממשיך "זה הים גדול ורחב ידיים", ואחר-כך "לויתן זה יצרת לשחק בו", מה מקומם של אלו במדבר יהודה? ואם יאמר האומר כי לפנינו קובץ של תיאורים גם דבר זה אינו סביר נאמר – שזהו קובץ רעיונות – גם זה אינו סביר.

אלא יסודם של דברים הוא בתיאור הבא,

דוד יושב במדבר יהודה, ושם הוא רואה את הסלעים והיעלים, השפנים והנמרים, ואז מסתכל לו דוד על ים המלח ים המוות, ועליו אומר דוד: "זה הים גדול ורחב ידיים, שם אניות יהלכון".

"יהלכון" - לשון עתיד, במשמע, אומר דוד כאן במדבר יהודה המשקיף על ים המוות, אראה לעתיד לבוא במקום אחד סלעים ושפנים וביחד מים וים – או אז "ברכי נפשי את ה'", אז סימן בידינו, שהגענו לימים בהם "יתמו חטאים מן הארץ". אז "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", לאמר – גם ה', כביכול, ישמח במעשיו, שכן אז "ישושום מדבר וציה ותגל ערבה".

בראש חודש אומרים אנו את מזמור ברכי נפשי, שהוא המזמור של הטבע המתחדש, בבחינת "ותחדש פני אדמה". מזמור זה מתאר כיצד הטבע המת, גם הוא מתחדש וקם לחיים, וזהו כל ענינו ומהותו של ראש החודש, התחדשות וחידוש הכל.

ראש חודש, איפוא, אינו אירוע היסטורי, אלא הידיעה שהעולם יתחדש. ראש חודש הוא הידיעה שיום יבוא ונצא מחורף וקיץ ולילה ויום, בחינת "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", יום שלא נצטרך לפניו לילה.

זכור לנו מעשה מיעוט הלבנה, בו קטרגה הלבנה ואמרה "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" ועל כן מיעט אותה הקב"ה.

שם, שואלת הלבנה את הקב"ה, וכי מאחר ואמרתי דבר הגון אמעט את עצמי?

ומשם מחל לו מהלך בו הקב"ה מנסה לפייס את הלבנה, והיא מסרבת להתנחם, עד שאמר הקב"ה לישראל "להביא שעיר עזים ביום ר"ח", שעיר זה, כלשון הקב"ה, מהווה "כפרה על שמיעטתי הירח".

בזיקה לגמ' הנ"ל בא הרב חרל"פ לבאר, מדוע בכל הרגלים מצינו עלייה לרגל וראיית פנים בעזרה ואילו בר"ח אין הדבר כן, ועל כך משיב כזאת:

"ונראה לומר בטעם הדבר, שבר"ח אומר הקב"ה

"שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח",

כביכול מרגיש הקב"ה עצמו חייב במיעוט הירח.

ומפני שמיסוד התשובה היא הבושה,

לא באה המצווה של ראיית הפנים בעזרה בר"ח,

כדי להבליט את בחינת הבושה.

ואמנם לעתיד כשיתוקן חטא זה ויהיה אור הלבנה כאור החמה,

תהיה באמת ראיית פנים בעזרה גם בר"ח".

במשמע, שהקב"ה, כביכול, מתבייש מכך שישראל יבואו לעזרה, שכן כביכול באותה שעה הוא "עושה תשובה", ואין ראוי מפאת הבושה, כביכול, של הקב"ה לבוא ולראותו בעזרה.

אך ביסודם של דברים אין כאן בושה של הקב"ה, כביכול, בלבד אלא יש כאן מגמה להבליט את הבושה של הכל, של עם ישראל, של הטבע, של החורף, של המוות.

אך לעתיד לבוא, כשהלבנה תיתקן ויהיה אורה כאור החמה – אז תהיה ראיית פנים בעזרה גם בראשי חדשים, אז, לעתיד לבוא, נבוא חודש בחודשו לעזרה.

ונעמיק עוד בעניין.

כשהלבנה קיטרגה ואמרה: "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" – היא אכן צדקה! אך מה לה ולמשפט כזה בכלל – מי עשה אותה מלכה שהיא תבוא בטענה שכזו?!

אומר הקב"ה ללבנה: את אינך יכולה לשמש בכתר אחד עם החמה מפאת הגאוה שבך! את רואה בעצמך מלך ולא שליח, את והחמה שלוחים ולא מלכים! ושני שלוחים יכולים גם יכולים להיות משמים מלך אחד.

ואז אומר לה הקב"ה – "מעטי את עצמך", כשמיעוט זה הוא שיביא אותך לפרופורציות הנכונות שלך.

ומכאן מתחילה לה "סדרת חינוך", שכן הלבנה אינה מתפייסת.

ועל כך אומר לה הקב"ה – משלי ביום ובלילה, במשמע שמי ש"תופס נפח" – מוגבל בזמן.

אומרת לו הלבנה – "שרגא בטיהרא מאי אהני?" – מה משמעותו של נר בשמש? כשיסוד טענתה – מי ירגיש בי בכלל ביום, אז מה הטעם לכל זה?

אומר לה הקב"ה – נעבור לשלב הבא – אם תמעטי את עצמך יהיו סביבך הרבה כוכבים, שכן מי שממעט עצמו מאוד נעים להיות לצידו [למרות שכוכבים אלו ייתכן שהם גדולים ממנה אך אין להם משמעות, לידה כולם נראים קטנים, שכן הגודל האמיתי נמדד ביכולת המיעוט העצמי].

אך עדיין לא מתיישבת דעתה של הלבנה, כי בעולם הזה – אין אנו יודעים עדיין למעט עצמנו די הצורך... הלבנה חפצה להופיע ביום, אך שאיפה זו היא עצמה שתמנע מכך שלא יהיו עוד שמים חדשים וארץ חדשה, שאיפה זו עדיין תיצור מצב בו יש יום ויש לילה.

ואז אומר הקב"ה: "הביאו עלי כפרה שמיעטתי הלבנה", שכן כל עוד שלא מבין העולם שכל גדולתו הוא במיעוט עצמו – אז עדיין קיימת לה הבושה בעולם הזה, וראש החודש לא יכול להופיע בשיא יפעתו.

ראש חודש אינו זכר לאירוע זה או אחר, ראש חודש מלמד את יסוד ההתחדשות שבעולם, בחינת "ותחדש פני אדמה".

ראש חודש אינו זכר להצלה ממוות, אלא הוא ביטול המוות, הוא תיאור לכך שאין עוד מוות בים המוות, הוא הזמן שהשמיים החדשים והארץ החדשה עומדת כך יעמוד זרעכם.

ראש חודש הוא הזמן שבו אדם מסתכל על הטבע מסביבו, ורואה שכל אשר סביבו מדבר חיים ואלוקות. ועל כן ראש חודש הוא חגו של לעתיד לבוא.

ועל כן בעולם הזה הוא נסתר, הוא קרוי "בכסה ליום חגנו", אז הלבנה נכסתה. אך באותו סתר, הכל מתחולל.

בחטא העגל, משה לא נראה, הוא מתבושש. משה שהוא כפני חמה – הוא המיצג את ההובלה האלוקית, הוא נסתר, ועל כן בא העם אל אהרון וביקש משהו מוחשי. העם מסרב להמתין, וכאשר האנשים לא יכלו עם כיסוי זה – הנשים לא חטאו!

בעולם הזה ראש החודש, שלא כרגלים, אינו ברור, שהרי למשל פסח, שם ראינו רע – ראינו את הטוב, וראינו כיצד גבר הטוב על הרע, ועל כן בודאי שהשמחה יותר גדולה.

אך בראש חודש הטוב לא מנצח את הרע, אלא הרע נהפך לטוב.

לעתיד לבוא נגלה את הראש חודש. וזהו תוכן תפילת ראש חודש.

"ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם" – במשמע שבר"ח מנצחים את הזמן, אז מביאים זבחים שהם לרצון. לא רק זבחים שבאו כהודאה על אירוע (למשל שיעבוד מצרים) שבו אנו מודים על גאולתינו אך באמת היינו מעדיפים, שלא היה קורה. כאן זבחי ראש חודש הם זבחי רצון.

כאן החטאת היא חטאת לה', במשמע שכביכול-כביכול, הקב"ה עוד מתבייש, שלא יכולה להיות ההופעה הנורמלית בעולם.

בראש חודש אנו מביאים חטאת לה' בצניעות כדי לפייס! לפייס את הלבנה שלא מבינה את המיעוט, ולהגיד לקב"ה שאנו לקראת "ותחדש פני אדמה".

"מזבח חדש בציון תכין" – כל עניינו של ראש חודש הוא מזבח חדש, הוא אינו שייך למשהו שקרה.

"ועולת ראש חודש נעלה עליו" – על אותו מזבח זה.

וכשנבוא לביהמ"ק בר"ח נביא את הביכורים, את הביכורים שיתחדשו שלהם מידי חודש בחודשו.

"ובעבודת בית המקדש נשמח כולנו" – שכן קורבנות אלו אינן עקב צרה ומצוקה אלא מכח שמחה אמיתית.

"ובשירי דוד עבדך האמורים על מזבחך" – אותם שירי דוד יפעלו בנפש ש"אהבת עולם תביא להם".

אהבת עולם שכאן, משמעותה, שהאדם יבין סוף סוף כיצד לאהוב את העולם, לאמר – החיבור בין התוכן הפנימי לעולם יופיע לו. או אז אנו נאהב את העולם והעולם יאהב אותנו.

וכשזה יקרה – או אז "ברית אבות לבנים תזכור" – שכן אז תוכן הקורבנות הוא לא על נסים שהתרחשו לאבות אלא על מעשי הבנים (ועל כן מוזכרים האבות רק בזיקה לברית).

ומכאן ממשיכה לה התפילה כבכל רגל: "והביאנו לציון עירך ברינה".

את דברינו פתחנו בפסוק: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם" – תמהנו מדוע ר"ח נמצא בפסגת הרשימה – אך כל שאלה אין כאן! שהרי ר"ח הוא מעל כולם.

עם ישראל היה זוכה לעוד י"ב מועדים, הם ראשי חדשים, שתכליתם לגלות את העצמאות הפנימית של עם ישראל, אך אנו מעדנו בחטא העגל וניתקנו השמים מן הארץ. ועל כן אין לנו את ראשי החדשים.

אך היו כאלו שלא מעדו בייעודם, אלו שלא שמעו לדברי פרעה, אלו שלא פרקו נזמיהם במדבר, הן הנשים, בנותיהן של ארבע האמהות העקרות, שלימדו את העולם שגם מה שלא רואים – אינו אומר שאינו קיים, אלא אדרבא ואדרבא התוכן הנכסה של העולם קיים בכוחו וביפעתו הנעלמת עשרת מונים מן המציאות הנגלית. להן נשאר הראש חודש.

וכשכל ישראל יידעו זאת, תוסר החרפה. ואז יהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, ואז נגלה את ראשי החדשים של עם ישראל.

מובא בספרי הרז כי ראש החודש הוא יומה של רחל אימנו, ורמז לדבר נתנו ש"ראשי חודשים להם (נתת..וכו') עולה בראשי תיבות רחל.

רחל אימנו, כאמור לעיל, היא ה"העקרה שבעקרות", רחל יותר מכולן לימדה את העולם, שהנעלם ביותר הוא האמיתי ביותר, וגם כ"שאסף ה' את חרפתה", בהולדת יוסף, גם אז הכריזה רחל "יוסף ה' לי בן אחר" במשמע שגם זה הקיים, קשור לנעלם, שיבוא אחריו,

היא מלמדת אותנו את מהותו של ראש החודש, שאינו קשור לאירוע זה אור אחר, אלא יש בו שאיפה לאחוז יותר ויותר בנעלם ולהדריך אותו אל הנגלה.

זוהי גם עבודתינו עלי אדמות, להוסיף ולהשתלם עוד ועוד מכוח התובנה כי דווקא זה ה"ממועט", העניו, דווקא זה שהוא בבחינת לבנה, הוא המושל ביום ובלילה , הוא גם זה שיש לצידו כוכבים, מפאת נעימות הענווה המזוגה בו. והוא שבסופו של תהליך עתיד להגיע לאותם ימים של שמים חדשים וארץ חדשה, לימים בהם "אור הלבנה יהיה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה' עמו ומחץ מכתו ירפא" אמן ואמן !