קראו את השיעור
בס"ד, יום ראשון, כ"ט תמוז הת'שס"ד
שיעור הרב אלון לפרשת דברים
גור אריה יהודה
ערב ראש חודש מנחם אב
בהמשך עיוננו בסדר השבטים, נעסו÷ היום בזה שהוא מלך עליהם, ביהודה.
ויפה השעה לעסו÷ בו, שכן אנו בפתחו של חודש מנחם-אב, חודש שמזלו הוא האריה, כברכת יע÷ב ליהודה "גור אריה יהודה".
אריה באופן פשוט נתפס אצלנו כביטוי למנהיגות המכילה בתוכה עוצמה ויציבות, אך יש בו באריה הרבה מעבר לכך, כפי שהדברים ילכו ויתבררו להם.
מ"מ, נפתח את דברינו בעניינו של האריה בחודש אב, חודש השבר והחורבן, חודש שיותר מכל חודש אחר מ÷פל בתוכו את הביטוי לכאב, של איבוד העוצמה הרוחנית והגשמית, איבוד שני בתי המ÷דש, ואיבוד הריבונות על הארץ. מדוע איפוא חודש זה מתאפיין באריה, שבאופן פשוט מראה על הפך אלו ?
יש בידינו לתרץ, כי חודש זה מתאר את ת÷וות הישועה, את הת÷ווה ואת הציפיה כי תשעה באב יהפוך לתשועה באב, וזהו האריה. אם כי הדברים אינם בלתי נכונים, מכל מ÷ום יש להוסיף בהם את ממד ראיית העומ÷, המלמד על תכונת האריה של חודש אב בכלל, ועל תכונת מנהיגותו של יהודה ודוד היוצא מחלציו, בפרט. אך נלך ÷ימעא ÷ימעא.
את הדמיון בין יהודה לאריה ÷בע יע÷ב בברכותיו:
"יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אמך:
גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי י÷ימנו:"
ידועים דברי רש"י במ÷ום, שכששמע יהודה את ברכותיו של יע÷ב לשלושת הבנים הראשונים, התעורר בו חשש כי עתה גם הוא י÷בל תוכחה על מכירת יוסף ומעשה תמר, ונסוג לאחוריו, הוא ויתר על ה"מי-שבירך" של יע÷ב אבינו. ועל כן ÷רא לו יע÷ב: "יהודה! אתה יודוך אחיך, לאמר - דוו÷א אותם אירועים שנראה בהם מורך ומעידה, דוו÷א בהם ועל ידם התגברה, התעצמה ונבנתה אישיותך המנהיגותית.
ומכאן לתיאור: "גור אריה יהודה", ובסיום הפר÷: "כרע רבץ כאריה".
על השוני שבין שני התיאורים (בתחילה גור אריה ולבסוף אריה) כבר עמד רש"י במ÷ום:
"גור אריה - על דוד נתנבא, בתחילה גור,
בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל,
ולבסוף - אריה כשהמליכוהו עליהם".
גור אריה ואריה מתארים, איפוא, את התהליך בו דוד המלך, המתאר יותר מכל את שבט יהודה, ÷ונה את כוחו ומנהיגותו.
להלן נעמוד על הצורך שראתה התורה לתאר תהליך שכזה [שהרי מה הרבותא בכך? כל המלכים על פי רוב, או אפילו שלא על פי רוב, אך על פי הסביר, עוברים תהליך שבו הם הולכים ומבססים את עצמם, מה ראה איפוא יע÷ב אבינו לרמז בברכותיו שנאמרו ברוח ה÷ודש על תהליך שכזה?]
וממשיך יע÷ב: "גור אריה יהודה, מטרף בני עלית":
"מטרף - ממה שחשדתיך בטרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו,
וזהו יהודה שנמשל לאריה.
בני עלית - סל÷ת את עצמך ואמרת מה בצע וגו',
וכן בהריגת תמר שאמר צד÷ה ממני".
ה"חיה רעה", איפוא, שחשב יע÷ב שאכלה את בנו יוסף הייתה יהודה! וכאן משבח יע÷ב את יהודה ש"מטרף בני עלית", לאמר – לא "טרפת" את יוסף, לא הרגת אותו.
וכאן יהיה זה מהנמנע להיז÷÷ לשאלה הבאה:
אכן, יהודה לא הרג את יוסף ולא נתן לאחים להרוג את יוסף. אך יהודה הוא זה שלמעשה יזם את המכירה, הוא שאמר: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו, לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו".אז אומנם להרוג – לא הרג יהודה, אך בכל זאת מה שבח יש כאן?
את הדוגמא השניה כבר נ÷ל עלינו להבין. יהודה גילה עוצמות נפש אדירות, כאשר היו בידו כל האפשרויות לטשטש את "המעידה" עם תמר ולשמור על כבודו ומ÷ומו, ותחת זאת בחר יהודה להודות ולומר: "צד÷ה ממני!".
מצאנו באריה איפוא, את שתי התכונות, את תכונת "גור אריה", המתארת תהליך של חוסר בשלות המתארת בדברי יע÷ב את ראשית מלכות דוד, ואת "כרע רבץ כאריה", המתארת את מלכות בית דוד בביסוסה, [או ע"פ רש"י פירוש אחר שלא הבאנו, שהתיאור הוא לימי שלמה המתוארים והמאופיינים ב"איש תחת גפנו ותחת תאנתו"].
הפסטורליה הכללית המתוארת ב"כרע רבץ כאריה" ממשיכה להיות מתוארת בפסו÷ים:
"לא יסור שבט מיהודה ומחו÷÷ מבין רגליו
עד כי יבוא שילה ולו י÷הת עמים:
אוסרי לגפן עירה ולשור÷ה בני אתונו
כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה:
חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב:"
על טיבו של התהליך המתואר בברכת יע÷ב נעמוד ביתר שאת להלן, וכבר נ÷דים ונדגיש כי התהליכיות היא יסוד מנהיגותו של יהודה.
וכעת נכנס לעובי ה÷ורה.
כדרכנו על עניינו של שבט יהודה נעמוד על-ידי דגלו וצבעו בין השבטים, אלא שהפעם לא נסתפ÷ באיזכור יהודה בלבד, אלא נרענן את זיכרוננו באלו שלפניו, ונראה את צבעם וגדלם של אלו שלאחריו, שכן יהודה מהווה צומת מרכזית של בנין תהליכי, אותו בית יע÷ב עובר, וזה לשון המדרש:
"ראובן אבנו אודם, ומפה שלו צבועה אדום ומצוייר עליו דודאים.
שמעון פטדה ומפה שלו צבוע ירו÷ ומצוייר עליו שכם.
לוי בר÷ת ומפה שלו צבוע שליש לבן ושליש שחור
ושליש אדום ומצוייר עליו אורים ותומים".
ומכאן ליהודה:
"יהודה נופך, וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים ומצוייר עליו אריה".
אחרי יהודה, כזכור, עמדה לאה מלדת, ובע÷בות מעשה הדודאים, שעס÷נו בו באריכות מופיעים שני שבטים נוספים לבית לאה, הלא הם יששכר וזבולון, המתוארים כך:
"יששכר ספיר ומפה שלו צבוע שחור דומה לכחול
ומצוייר עליו שמש וירח על שם 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים'.
זבולון יהלום, ומפה שלו לבנה ומצוייר עליו ספינה
על שם 'זבולון לחוף ימים ישכון'".
ומכאן נשוב לתהליך אותו עובר בית יע÷ב:
ראובן שמעון ולוי שעס÷נו בהם רבות, מאופיינים במזיגת העוצמות האדירה שבהם.
אלו עוצמות מהסוג שאי-אפשר לחיות עמהם. על שמעון ולוי, כזכור, אמר יע÷ב אבינו:
"אחל÷ם ביע÷ב ואפיצם בישראל",
שעליו פירש הנצי"ב במ÷ום:
"ניצרך לפר÷ים מעט אנשים כאלה, אבל רובם במ÷ום אחד – ÷שה".
לאמר – עוצמות שכאלו מרוכזות במ÷ום אחד, הם בבחינת בלתי אפשרי להתנהלות ת÷ינה של החיים.
כל אחד משלושת השבטים הללו, מתאפיין בעוז ובעזות.
על ראובן אומר יע÷ב אבינו: "יתר שאת ויתר עז", ועל שמעון ולוי: "ארור אפם כי עז ועברתם כי ÷שתה".
שלושת השבטים הללו גם נ÷ראים על-ידי אימם על שם מה שאין לה, ראובן – "ראה ה' בעוניי", שמעון – "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", לוי – "הפעם ילווה אישי אלי".
וביתר הרחבה – ראובן, צבעו אדום, כפי שראינו לעיל, צבע זה הוא צבע הבכורה [הוא גם צבעו של עשו ואין כאן המ÷ום להרחיב]. ראובן מנסה בכל כוחו להוביל ולהנהיג, אך הוא נכשל [והיכן שהוא נכשל דוו÷א יהודה מצליח, וכדלהלן].
ראובן הוא זה שמנסה למסור את נפשו על יוסף – הוא חפץ להצילו. ואף כלפי בנה האחר של רחל, בנימין, ראובן מתחייב ואומר ליע÷ב "את שני בני תמית", ובכל-זאת יע÷ב לא מ÷בל את דבריו. ראובן הוא ביטוי לעוצמות נפש אדירות שאינן מצליחות לבוא לידי ביטוי.
שמעון שדגלו הוא ירו÷, ירו÷ שעל-פי חז"ל הוא צבע התהו, עובר תהליך כפול הבא לידי ביטוי בריבונותו על נחלתו שלו, בימי יהושע הוא נוחל בדרום, אך הוא משולל זכות ריבונית, ונחלתו שלו מסופחת לנחלת בני יהודה. לעתיד לבוא הוא עתיד לנחול בפני עצמו.
לוי גם הוא אינו נוחל שכן גם בו נמצאת מזיגה של עוצמות.
והנה, כשנולד יהודה, לאה ÷וראת את שמו לא על-שם מה שחסר לה אלא על שם הודאה ושלימות, כאן הסתיים לו תהליך התהו של שלושת הבנים הראשונים, והופיע התי÷ון, הופיעה ההודאה והתודה.
ביהודה מצויים להם כל הכוחות של בני לאה ורחל. כזכור, צבע דגלו של יהודה הוא תכלת, התכלת היא התרכובת של הכחול השמיימי העמו÷ של יששכר, המרמז על תכונת נפשו של יששכר השמיימית, התורה, יחד עם הלבן של זבולון המייצג את העיסו÷ בעולם הזה. שני אלו יוצרים את צבע התכלת, התכלת המרמז על גילוי שם ה' בעולם, גילוי ה÷ודש במבואות הארציים.
ההרמוניה שבין שני שבטים אלו היא התי÷ון או הביטוי לרצונו של יצח÷ ששני בניו, יע÷ב ועשו, יופיעו בעולם, שהראשון יופיע את הרוח והאחרון את החומר, יחד ית÷נו את העולם במלכות ש-די, אך כידוע שני כוחות אלו בסופו של דבר הופיעו להם בתוך כנסת ישראל.
ביהודה ישנם עוד צבעים, צבעים הנרמזים בברכת יע÷ב אלו: "אוסרי לגפן עירה ולשור÷ה בני אתונו, כבס ביין לבושו ובדם חללים סותה: חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב:"
יש לפנינו את הירו÷ של הגפנים ["אוסרי לגפן עירה"], את האדום של היין ["כבס ביין לבושו... חכלילי עינים מיין"], ואת הלבן של החלב ["ולבן שינים מחלב"].
אלו כאמור שלושת הצבעים המרכזיים של אחיו של יהודה, האדום של ראובן, הירו÷ של שמעון ומזיגת הצבעים של אדום שחור ולבן של לוי.
אך ישנו ÷שר משותף נוסף בין ארבעת בניה הגדולים של לאה. ה÷שר מתבטא ביחסם של אלו ליוסף.
ראובן במעשה מכירת יוסף חפץ להצילו:
"ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם,
השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו"
והתורה מעידה כי עשה זאת:
"...למען הציל אותו מידם להשיבו אך אביו:"
הוא גם מצטער כאשר יוסף איננו בבור:
"וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור וי÷רע את בגדיו:
וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא:"
שמעון ולוי הם אלו הרוצים להרוג נפש את יוסף:
"ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא:
ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות
ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו:"
ר÷ שניים מבים השבטים ÷רויים "אחים", הלא הם שמעון ולוי, אלו הם המב÷שים להרוג את יוסף.
ולבסוף יהודה האומר:
"מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו".
לכאורה ראובן הוא שמסר נפשו ביתר שאת על יוסף אחיו. מדוע איפוא משתבח יהודה על-ידי יע÷ב, "מטרף בני עלית"?
אך בכל-זאת מסתתר לו הבדל הנראה שולי, אך הוא כל-כך מרכזי והוא המעמיד את יסוד השוני שבין שני אישים אלו.
ראובן אומר: "הילד איננו ואני אנא אני בא", ואילו יהודה אומר: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו'".
יהודה, אף ברגעים ÷שים של משבר פנימי, אינו מתנכר לעובדת היות יוסף אח לשאר בני יע÷ב, שלא כראובן המדבר כפטרון "הילד איננו". יהודה מבין את האחווה, אך הוא מפרש, בצורה לא נכונה, כי יש סכנה ביוסף לכלל ישראל, ולפיכך מחליט להרחי÷ו.
אך יהודה הוא גם זה, הלו÷ח אחריות על המציאות. אל מול ההתנערות שהייתה עוד ÷ודם אלו בדברי ימי עולם, עוד בראשית יצירת העולם כאשר חטא האדם, והשיב על שאלת ה÷ב"ה אליו: "איכה?", בטענה – "האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", שם כפר אדם הראשון בטובה, והתנער מאחריות, ואילו יהודה במעשה תמר, כשכל הכלים היו בידיו להעלים את מעשיו – עמד ÷בל עם ועולם והכריז "צד÷ה ממני". יהודה זה – הוא שיחל להצעיד את בית יע÷ב לתעודה האחדותית, ל"יחד שבטי ישראל".
זוהי איפוא גבורתו של יהודה בפרט, והגבורה בכלל, היכולת להודות ולכבוש את העוצמות גם במ÷ום שאין כל מניע אחר. זהו הגיבור הכובש את יצרו,
וכדברי המשנה במסכת אבות:
"בן זומא אומר:... איזהו גיבור? הכובש את יצרו,
שנאמר: טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".
רבנו עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה זו מעלה שאלה, שתשובתה היא יסוד דברינו עד כה.
שאלתו בתמציתה היא – שאין הנידון דומה לראיה, שהרי מב÷שת המשנה להראות כי גיבור הוא מי שכובש את יצרו, והראיה אותה היא מביאה, שארך אפים הוא יותר מגיבור, שנאמר: "טוב ארך אפים מגיבור"! ותשובתו היא: כוונת הפסו÷ היא אחרת לחלוטין ממה שעולה על דעתינו. המ"ם של "טוב ארך אפים מגיבור", איננה מ"ם היתרון [במשמע – אות יחס המראה את העדיפות של הצלע הראשונה על הצלע השניה], כי אם מ"ם המִתוך, המראה על נביעה של עניין אחד ממשנהו.
וכוונת הדברים היא זו – "טוב ארך אפים מגיבור", טובה אריכות אפים הבאה מתוך גבורת נפש, במשמע שאין האדם מאריך אפיו מפאת שאין לו מה להשיב למבזיו, אלא אדרבא, בפנינו אדם שיש בכוחו להגיב, אפילו בצורה מוחצת (אם בדיבור ואם במעשה), ובכל זאת הוא שולט על עצמו, זוהי גבורה אמיתית, גבורה שאיננה תלותית אלא עצמית.
זוהי, אם כן, גבורתו של יהודה כשהודה "צד÷ה ממני" – למרות הבושה, למרות מעמדו הרם ולמרות שיכל ב÷לות "להעלים ראיות", או לפחות "לשמור על זכות השתי÷ה", בכל זאת עמד בגבורתו והודה.
גבורה שכזאת מאפיינת את התהליכים שאיתם ודרכם פועל שבט יהודה. הוא בתחילה גור אריה, ואחר כך אריה, ואין כאן תיאור בעלמא, שכן זוהי תכונת אופיו הבסיסי של יהודה בפרט, ושל מנהיג בכלל, התהליכיות, הבניין השיטתי והעוצמתי, המתאפיין בגבורת הנפש.
למנהיג, איפוא, תכונה שיש בה נשיאת הפכים, הוא מוביל, הוא פועל, הוא מנתב, אך יש בכוחו להרכין ראשו ולהודות בטעויות, יש בו עוצמות ויש בו איפו÷. יש בו עדינות ויש בו ÷ושי. לא בכדי נ÷רא מלכם של ישראל, דוד, "עדינו העצני", שדרשו חז"ל כשהיה עוס÷ בתורה היה עדין, וכשהיה יוצא למלחמה היה ÷שה כעץ. זהו דוד, איש הזמירות והתשו÷ות האדירות והעדינות לאביו שבשמים, וזהו דוד המכריז: "ארדוף אוייבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם".
כשלראשונה מופיעה התודה בעולם, "הפעם אודה את ה'", מופיע לו המנהיג, הופיע המלך שי÷ח את כל עוצמות התהו ש÷דמו לו ויובילם אל התי÷ון, אל ניגון הרמוני של כל צלילי הנפש של כלל ישראל, אך הכל בתהליכיות, בבניין עי÷ש ועי÷בי.
מלכותו של יהודה רמוזה לה במי השילוח ההולכים לאט, בתהליכיות, בגור אריה המתגדל ונהיה כאריה, כאדם העולה אט-אט להר.
זהו גם עניינו של הר המוריה. שלא כהר סיני שם הופיעה ה÷דושה בבת-אחת, במהירות, בכפיית הר כגיגית, ולאחר מתן תורה נסתל÷ה לה ולא נשאר ממנה מאומה – הרי שהר המוריה, ההר שמש÷ף גם את הסיבוכים שעם ישראל עתיד לעבור, הנרמזים באייל ה"נאחז בסבך ב÷רניו", מהר זה לא זזה ה÷דושה, ואף בחורבנו.
להר הזה הולכים האב והבן, המייצגים את כל כלל ישראל הם הולכים שלושה ימים, והם לבדם העו÷ד והנע÷ד והמזבח, עוברים את הניסיון ומתגדלים ופועלים בו פעולה לדורות.
וכדברי הפייטן:
"… אמר לאברהם אדון שמים,
אל תשלח יד אל שליש אוריים,
שובו לאחור מלאכי מחניים,
יום זה זכות לבני ירושלים,
בו שערי רחמים אני פותח,
עו÷ד נע÷ד והמזבח"
זהו, איפוא כוחו לדורות של התהליך, כוחו של הבניין.
יהודה יודע כי יוסף אחיהם, הוא נותן לתהליך להתגלגל. הוא מוכר את יוסף ורוצה לראות להיכן יוביל התהליך, אך הוא גם נוטל אחריות – הוא נהיה ערב לבנימין, ערבות שתשמר גם כשצאצאיהם בעתיד ייפגשו זה עם זה, גם כאשר שמעי בן גרא מבנימין עולב בדוד – האחרון ימנע, על-פי חז"ל, מלהכותו מכח הערבות של ז÷נו יהודה לז÷נו של שמעי, בנימין.
מי שיודע כי המציאות היא תהליך אחד ארוך, המונע על-ידי מסובב הסבות, אדם שכזה – ÷ם ומודה. כשההודאה בכלל היא מאפיינת של כל יהודי (יהודי מלשון מודה) והיא שפותחת את יומו של כל יהודי, "מודה אני לפניך".
יהודה הוא היחיד שבשמו מצויות להן כל ארבע אותיותיו של השם ה÷דוש, שם הוי"ה, השם המעיד על הנצח, על ההיה, הוה ויהיה. שכן ממד הנצח הוא ביטוי לתהליכיות, למסע המוביל מחיל אל חיל, וכך מביא נכדו של הבעל-שם-טוב:
"איש יהודי היה בשושן הבירה
ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן ÷יש איש ימיני.
גלוי וידוע שם יהודי נ÷רא על שם יהודה
ובאותיות יהודה יש שם הוי"ה ברוך-הוא,
שמורה היה הוה ויהיה. והוא רמז איש יהודי היה
והוא הוה בכל דור ויהיה תמיד
ולא יעבור מתוך היהודים בחינת יהודי".
זהו עניינה של התכלת, המרמזת על שי÷וף הים לר÷יע, והר÷יע לכסא הכבוד, כמאמר הגמ', וכדברי הרמב"ן בסופה של פרשת שלח-לך:
"אבל הזכרון הוא בחוט התכלת, שרומז למידה הכוללת הכל,
שהיא בכל והיא תכלית הכל, ולכן אמר וזכרתם את כל,
שהיא מצות השם. וזהו שאמרו מפני שהתכלת דומה לים,
וים דומה לר÷יע, ור÷יע דומה לכסא הכבוד וכו',
והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות,
כי ברחו÷ם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נ÷רא תכלת".
חודש אב מזלו אריה, שכן האריה מרמז על התהליכיות, על גור אריה יהודה, ועל כרע רבץ כאריה. שהרי מי שלא מבין תהליכיות מהי, לא מבין כיצד באותו יום שחרב בית המ÷דש – באותו יום גם נולד משיח.
זוהי תכונתו של מלך, שנמלכים בו והוא נמלך באורים ותומים, להנהיג ולהוביל את העולם עם עוצמות של תהו, אך עוצמות המופיעות בצורה מאוזנת ומתו÷נת.
זוהי גבורתו של מלך, היודע ליטול אחריות ולומר ÷בל עם ועדה "צד÷ה ממני", היודע לפנות לרבונו של עולם בתחינות וב÷שות והאומר: "ארדוף אוייבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם".
מנהיגות אמת, אינה מנהיגות שאינה טועה, אלא מנהיגות אחראית, מנהיגות ממלכתית מלכותית, המובילה את העולם ל÷ראת: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
