בס"ד, יום ראשון, כ' תמוז, התשס"ו

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון - לפרשת דברים [סו-35]

"לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"  

 

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

 

אנו בספר דברים ובסדר ההפטרות המיוחדות של "ג' דפורענותא, ז' דנחמתא, תרתי דתיובתא"[1]

 

ההפטרות של שבתות הפורענות והנחמה נקבעו על פי סדר עניינים, אבל רובן הן הפטרות המקובעות לשבתות. כלומר, לעולם תחול ההפטרה שקראנו בשבת הקודמת, הפטרת "שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל" בפרשת מסעי. לעומת זאת ההפטרה של פרק א' של ירמיה על "מקל השקד"  ועל "מצפון תפתח הרעה", חייבת להיות אחר י"ז בתמוז. לפעמים היא תבוא כהפטרה לפרשת פינחס, ואז פרשות מטות מסעי,תהיינה נפרדות. ולפעמים היא תהיה ההפטרה של פרשת מטות. במילים אחרות ההפטרות הן שקבועות אלא שהפרשות "זזות" ומשתנות לפי סדר השנים השונה, כך גם ההפטרה של שבת דברים.

 

וכך, מעבר ההסדר ההגיוני של ההפטרות, ישנו בכ"ז איזהו סדר הגיוני לפרשה שאותה הפטרה נקראת בה. למשל כמו ההפטרה האחרונה, שהיא לעולם תחול כהפטרה של שבת מסעי.

 

וכזכור כך ההפטרה פרשת מסעי:[2]

"שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל:

כֹּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:

וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם:"

 

 

ובמקום שתהיה הערכה לכך , התוצאה היא :

"וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:"

 

אנו מרגישים את השוני בין ההפטרה הזו להפטרה הראשונה של הפורענות, פרק א' בירמיה. שם ההשפעה מן החוץ, האמירה לעם היא אמירה חיובית של " כה אמר ה' זכרתי לך..." אך בפרק זה שונה האווירה לחלוטין, כאן אין עוסקים באויב, הבא מן החוץ, על מלכי צפון הבאים ושמים מושבם בירושלים. כאן עוסקים בבעיות שלנו, כאן עוסקים ב"מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ". כמו כן גם אין מזכירים את הייחוס והסגולה את "חסד נעורייך" אלא דווקא זכרון נטישת ישראל את הקב"ה עולה כאן, שהרי הקב"ה הוא מעלה אותנו ממצרים ואילו הם " וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..." . למדנו, אפוא, שההפטרה עוברת מתיאור מצב ומתיאור הנביא באותו מצב (שזהו  עניינו של פרק א' של ירמיה, כאמור), לעיסוק בעם עצמו.

ואז בא הפסוק הקשה , המתאר את הכתובת של התוכחה הזו:

"הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ:"

 

והתוצאה:

"לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם ה' וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב:"

 

כשפסוקי סיום ההפטרה יהיו

 

"כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם:"

 

כלומר הכתובת והמוקד של הדברים הוא אלו המובילים את העם -  "הַכֹּהֲנִים ,תֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה וְהָרֹעִים".

 

אצל ישעיהו יהיו הדברים קשים עוד יותר:[3]

"שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם"

 

גם כאן מוקד הדברים הוא אותם כוחות, המובילים את העם.

פרשת מסעי, בהקשר זה, גם היא עוסקת בכוהן ובלוי, אך לא בזיקה למקדש אלא בזיקה לכוח מוביל המצוי לו בארץ, שם יֵש גם את חלוקת הארץ ואיך שבמרכזו עומד הלוי שתפקידו להוביל את הצד הפנימי של העם.

 

למעשה כל הפרשות שלנו ובעיקר זו הקודמת לתשעה באב הם בעצם דברי תוכחה. משה רבנו פותח את דברי התוכחה שלו כבר בתחילת פרשת דברים, הפרשה, שנקרא לפני תשעה באב.

ניתוח של תחילת דברי התוכחה של משה רבנו, יכול לשפוך אור על כל דברי התוכחה בכלל.

לכך נקדים הקדמה.

בפרק א' של ירמיה מתואר תפקידו של המוכיח בשער שאיש לא מקשיב לו. אך מי שתפקידו להוביל את התוכחה הזו , לא עומדים בתפקידים, שהרי  "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ". והבעיה היא בעיה שאינה מהיום אלא , היא-היא הבעיה שכל הנביאים מתמודדים איתה.

ישנו פסוק במשלי:[4]

"לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה

 

במילים "מודיעיניות" כתוב כאן שלפני השבר של מלחמת יום כיפור, קודמת האופוריה של ששת הימים. ופשט הפסוק, לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ - כלומר אדם נמצא במקום, שליבו גבוה מאוד עד שהוא לא מאמין שיכול להגיע שבר. וְלִפְנֵי כָבוֹד ישנה  עֲנָוָה  . אנו עוד נשוב לפסוק זה.

 

ספר דברים פותח בפסוקים הבאים:[5]

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:"

 

רש"י אומר שהשמות הללו אינם גיאוגרפים,[6] אלא שמות המרמזים לאותם חטאים שמשה רבנו ירצה להוכיח את עם ישראל  עליהם בהמשך.

"אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:

וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם:"

 

הנה לפנינו, מיקום מדויק וזמן מדויק בו הדברים נאמרים. התאריך הוא א' בשבט של שנת הארבעים, חודש ושבוע לפני יום פטירת משה רבנו. 

ספר זה כשמו כן מהותו הוא כולו "דְּבָרִים" – כולו דיבורים. דיבורים קשים, דברי תוכחה. אנשי העולם מזלזלים בכוחו של הדיבור, אך זו שאלה גדולה מתי הדיבור יכול לחדור ומתי הוא מִילִים שכאלה, המַלִים את ערלת הלב. השאלה מתי הדיבור יכול ליצור הנהגה מסוימת, הביטוי לדַבֵר הוא גם להנהיג , על דרך מה שנאמר "דַבָּר אחד לדור ולא שני דַבָּרִים".

החידוש בספר זה הוא שזה אינו דיבור ה' אלא דיבורו של משה, והשאלה מאז ומעולם היא מסביב  ליכולתו של הנביא לשבור את ערלת הלב של השומעים, לחתוך את גובה הלב בכדי שהם ישמעו. זו אינה בעיה המתחילה היום , זו בעיה המתחילה כשיוסף חולם חלומות והפתרון הוא לסגור את פיו.

 

והנה כעת הולך משה רבנו לדבר על אשר התרחש:

 

"ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר...."

 

ומה היינו מצפים, שמשה יאמר "אנכי ה' אלוקיך" – אך משה מוסיף:

"... רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה:"

 

ואנו נשאל והלא הקב"ה לא אמר לנו, כעין דברים אלו בהר חורב.

והוא עוד מוסיף:

"פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:

רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:"

 

ושוב נשאל, היכן דברים אלו נאמרו ?

וההמשך עוד יותר קשה:

"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:

 

ואנו נשאל איך הדברים קשורים אחד לשני,

ואז ישנה ברכה :

ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב:

ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם:"

 

ועוד אומר משה, וכאן באה לה שוב התוכחה  :

"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם:

הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:

וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:"

 

 

תיאור זה למעשה היה בספר שמות.

אך כאן נשאל, הרי פתיחת הדברים היה בחטא אי הרצון לבוא לארץ, ("רב לשכם שבת בהר הזה") – ואח"כ מתואר ענינם של שרי האלפים והמאות, מדוע, א"כ, ישנם מעברים כל כך חדים מבלי שהעניינים האחרים פותחו. – זו עוד שאלה.

והפסוקים מממשיכים לתאר:

 

"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ:

לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:

וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:

וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:

רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת:"

 

ואז שוב באים להם פסוקים המתארים, את החטא שבאי הרצון להגיע לארץ.

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:"

 

מהו , א"כ פשרם של המעברים החדים שבפסוקים ? הרי שהגיע ישראל לקדש ברנע, שם אמר משה לישראל, הגיע הזמן להיכנס לארץ אז מה הקשר של דברים אלו לחורב. ובכלל מה התוכחה בכך שישנם שרי אלפים ושרי מאות, שהרי גם כך מעיר רש"י, שכשמשה אמר  "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם:"  ועם ישראל השיב לו "וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:" – זו התוכחה עצמה , שהיה להם לשיראל לומר שהם רוצים שהקב"ה ומשה ישפטו אותם, ללא מְמַצְעִים.[7]

 

נזכור את אשר אמרנו בעבר. עם ישראל היה בהר סיני , שנה פחות עשרה ימים. להר סיני הגיע העם ביום ראח חודש סיוון, והיה שם עד לתאריך כ' אייר של השנה שאח"כ. בטווח הזמן הזה , היו עליות ומורדות, בי"ז בתמוז נשברו הלוחות , משה עולה לארבעים יום, ולאח"כ שוב ארבעים יום המתחילים מחודש אלול , ועד שמשה יורד במוצאי יום הכיפורים, עם הלוחות השניים שבידיו.

במוצאי יום הכיפורים בא לו הציווי של עשיית המשכן, עד לר"ח ניסן של השנה השנייה שאז נבנה המשכן. ואז ביום כ' באייר נעלה הענן. והפסוקים מתארים כך:[8]

"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:

 

וכאן מונו מנהיגי העם:

"וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה:

וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:

וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר:"

 

וכך ממשיך התיאור . עד לסיכום של:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ "

 

ה"מסעי" הזה, אינו של שנת הארבעים, המתואר בפרשה הקודמת. אלא זה תחילת המסע של ישראל לכיוון הארץ.

ואז מתואר לו יתרו. אין אנו יודעים מתי יתרו בא, אם לפני מתן תורה או לאחריו. אך הפנייה הראשונה ליתרו, לאחר המתואר בפרשת יתרו, עם מינוי שרי האלפים וכו', שאן אנו יודעים באיזה הקשר זה היה, היא בפרשייה זו. דברי ה', א"כ, המתוארים בספר דברים של "... רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה:", הם מפרשייה זו.

אם כן , לכן משה פותח בתיאור של היציאה מהר חורב. ושם אומר לו משה אנו נוסעים להר ה' כשהכוונה לארץ ישראל. עם ישראל מחכה ליתרו בכדי ללכת איתו לארץ, וכדברי משה:

 

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:"

 

אך יתרו אינו רוצה ללכת עם ישראל:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:"

 

ומשה בכ"ז מפציר בו:

"וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:

וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:"

 

 

"... וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם", ניתן לפרשו על פי פירוש ששמעתי שהוא כך. אומר משה ליתרו, עַם ישראל חי כבר תקופה ארוכה במדבר על ניסים, כאן יש לו ענני כבוד, באר עמוד אש ועמוד ענן, אז אולי הם כבר יחשוב העם כי כך נראה מִדְבַר... ולא יֵדע כי הוא חי בנס. אז מבקש משה מיתרו, שיתלווה אליהם, בכדי שיגיד לעם ולכולם, איך באמת נראה במדבר, וממלא יבינו ישראל את הנס שהם היו בו במדבר.

למעשה עם ישראל, ימאס בניסים בשנת הארבעים, שם הם ימאסו, "בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל", כדבריהם:[9]

 

"וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:"

 

ואז תהיה תגובת ה':

"וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:"

 

הביטוי, " וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים... ", הוא באופן פשוט, שהקב"ה "פתח את הקופסה" – כלומר הקב"ה כאומר לישראל "אתם רוצים טבע אז הנה הטבע כמו שהוא...זה הטבע של המדבר נחשים ועקרבים".

 

אמרנו, א"כ, שעם ישראל החל את המסע, בכ' באייר של השנה השנייה , אז תחלנה לבוא הנפילות, שלושה ימים אח"כ יתרחש חטא המתאווים, עד שהדברים יגיעו עדי חטא המרגלים, שיאריך את שהות ישראל במדבר לעוד שלושים ושמונה שנה .

הנה כי כן, "... רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה:", מתייחס ליום כ' באייר של השנה השנייה בו החלה התזוזה לכיוון ארץ ישראל.

 

ומדוע הם לא רצו ללכת מהר סיני לארץ ישראל  ?

 

כאן ישנו פירושו בידוע של הכלי יקר על הפסוק הזה, שעם ישראל "התאהב" בסוג הזה של עבודת ה' , של "תלמוד ללא מעשה" של "קולות וברקים", ושל "המדרש עיקר". לראות בהר סיני את המציאות ובארץ ישראל את ה"רוח".

 

משה בדבריו יתייחס לחטא המרגלים, אך בסיכום דבריו הוא מנתח מדוע הגיעו ישראל לחטא זה, והתשובה היא כי לישראל קשה היה, או ליתר דיוק הם חששו מלהתמודד עם קשיים. אילולא חטא זה היה משה ניכנס איתם לארץ ישראל, אך ללא עמוד האש ועמוד הענן. אך ישראל רצו את אותם אותות, כשהתפקיד הוא להגיע לארץ ישראל ולהתחיל את כל הבניין מחדש:

"פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:

 

הָבִיאָה לארץ היא לכל חלקיה "בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם" – בינתיים הארץ היא עֲרָבָה ותפקידם של ישראל יהיה להביא את הארץ למצב של:"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת:",[10] במילים אחרות בארץ הזו נזקק ישראל לעמל. שהרי בינתיים הארץ היא עדיין נגב, שפלה וערבה.

 

ומוסיף משה:

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:"

 

 ואז אומר משה:

"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:

 

ואז בא לו כל הסיפור של יתרו. הנסיעה לארץ ישראל מצריכה מבנה ההנהגתי שילך לארץ, אז יש גם צורך שכל נשיאי השבטים לא ילכו רק מסביב למשכן, אלא להתחיל להתקדם למקומם, כל זה היה מתרחש אלמלא היינו חוטאים. החטא גילה, שישראל לא רצו באמת לבוא למקומם.

 

התוכחה כלפי ישראל  היא שהשבר הוא לא בא בכדי לשבור אותם, אלא כי לא ניתן היה "להגיע" אליהם אילולא זה.

 

זהו גם כל סיפור יוסף ואחיו. יעקב ובניו מגיע לארץ ישראל אחרי כל תלאות המסע, והנה יושב בית יעקב בשקט בביתו  שבארץ ישראל. ואז מתחיל יוסף לחלום חלומות – אין הדבר משנה איך נפרש את החלומות. החלום הראשון אומר כי עוד יהיה רעב  -זהו חלום האלומות,  החלום אומר כי יהיה שבר שצריך להתכונן אליו.

יוסף מבקש להעביר את המסר כי השלווה שאנו מצויים בה יכולה להטעות אותנו. הרצון לישב בשלווה לא מאפשר לשמוע כלל את יוסף ואז שונאים את יוסף, כשהכול עטוף בסיבות "אובייקטיביות".

והנה יעקב שולח את יוסף לשכם בכדי להפגיש בין יוסף לבין האחים – בכדי שהוא ידבר איתם. והאחים מתלבטים אם להרוג את הנביא או לגרש אותו. הפחד שלהם הוא מיוסף, מההתעמתות עם נביא השֵבֶר, האומר כי יהיה עוד קשה, ולא מפני שהם טובים או רעים אלא בגלל שנשארה עבודה לעשות . הפחד הזה מונע מהם מלתת לו להתקרב ועל כן:[11]

"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ"

 

כשהנימוק הוא :

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא:

וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:"

 

והדברים הולכים ומתגלגלים בבית יעקב. יעקב קורע שמלותיו, וגם ראובן קורע שמלותיו – אך האחים לא ![12]

"וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו:"

 

וזאת משום שראובן מבין את הקלקול, הוא עושה תשובה , הוא שב אל הבור ואומר:

"וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא:"

 

הקריעה היא ביטוי לשבר של הקונספציה, למה שהאדם היה רגיל אליו

 

ומי עוד יקרע שמלות ?

האחים ! אך בסוף כל התהליך כאשר מתגלה הגביע.

שהרי גם כשהם אומרים:[13]

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:"

 

 

במילים אלו אין חרטה של האחים על עצם המכירה – על עצם הקונספציה, אלא על כך שהם עשו זאת בצורה בלתי אנושית.

הקושי של אדם להודות בטעות הוא קושי גדול, רק כאשר יקרעו את שמלותיהם, שם תהיה לה התשובה. כאשר יתגלה הגביע באמתחת בנימין:[14]

"וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה:"

 

אז יצהיר יהודה בפני יוסף:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ:"

 

 

היכולת לקרוע את השמלות, לעשות תשובה, לשנות הקונספציה, היכולת להודות שהקונספציה שלך מְעִידָה שעליך לתקן דבר באופן אישי – היא היא התשובה –והיא היא עיקר העבודה.

"קריעת השמלות" הוא תהליך התשובה האישי שהאדם צריך לעשות עם עצמו ולכן "לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ" – משום שאילולא השבר  לא תהיה תשובה – וממלא יש את האידך גיסא של  "...וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה" וכך גם האחים ללא קריעת השמלות לא עשו תשובה  - וכל עוד שהם לא יקרעו שמלות יוסף לא יתוודע אליהם.

 

אך נחזור לרגע קמעא לאחור, לאשר אירע מיד לאחר מכירת יוסף:[15]

 

"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:"

 

יהודה הוא המנהיג והוא ממשיך לשדר "עסקים כרגיל" – בַבָית, נזכור, יושב לו יעקב ובוכה.

"וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר:"

 

השם עֵר מראה איך הבית עייף, והתקווה הוא שהממשיך הזה יעורר את בית יהודה, ביתו של המלך. כך גם הבן השני:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן:"

 

"אוֹנָן" הוא גם ביטוי לכוח ביטוי לאון, על דרך אשר נאמר בראובן:[16] "...כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי ..."

ואז מגיע הבן השלישי:

"וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ:"

 

השם "שֵׁלָה", הוא משלון אשליה  -הוא מחכה לתמר והיא מחכה לו, והכול אשליה.

"וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ:" – "אכזב" ו"לידה" הם שני דברים הפוכים שהרי "אכזב –הוא נהר שאינו קבוע שמתייבש ולידה מראה על קביעות – שוב ביטוי לטשטוש פנימי.

והדברים ממשיכים:

"וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר:

וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה':

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ:"

ואונן אינו עושה תפקידו:

"וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו:

וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ:"

 

האב- יהודה, היה אחראי על מכירת אח , והבן אינו מוכן לעשות חסד עם אח, וכך הבית כולו נשבר לרסיסים. ובינתיים תמר ממתינה. "תמר" הוא מלשון "תם –מר". התמר הוא מה שגַדֵל במדבר, ומכול המָרוּת של המדבר הוא מפיק את המתיקות הגדולה. וכך כל מה שמסביב ליהודה מתרסק.

ואז מגיע הסיפור של התחפשות תמר,  ואת אשר קורא בעקבותיו:

"וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף:"

 

יהודה דן אותה לדין שכזה, מפני שמבחינתו עדיין יש לה זיקה לאחד מבניו, לאחד מאחי בעלה. יהודה מרגיש את האחריות של אח אל אח. את שלה הוא לא נותן לה כי יהודה מפחד, "..וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ:" – עדיין יש כאן כזב מסוים, עדיין קשה לעשות תשובה.

 

והדברים ממשיכים:

"הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה:"

 

אף אחד אינו יודע מי האשם , חוץ מיהודה. והוא יכול להכיש הכול. ואז בא לו הפסוק שבשבילו באה כל הפרשייה הזו:

"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ:"

 

יהודה יכול היה להכחיש הכול, או למנוע את שריפת תמר, מנימוקים שלו. אך הוא מודה כי "..צָדְקָה מִמֶּנִּי.." – זה תכלית כל הפרשה הזו. ואיך הגענו לתשובה הזו ע"י "וַיֵּרֶד יְהוּדָה" – ע"י הירידה. כך גם אצל יוסף, וכפי שנראה בפרשייה הבאה, שתתחיל במילים: "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה", ובמצרים ממשיך יוסף לרדת, הוא יורד לבור.

ושם מלמטה –למטה, הוא מחליף את שמלותיו. יוסף הוא זה המחליף הכי הרבה בגדים הוא זה שכל הזמן בודק את כל המציאות.

ובינתיים יעקב בארץ כנען רואה כי יש "שבר במצרים",[17]

"וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ:"

 

ואז אומר יעקב:

"וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת:"

 

יעקב אומר יש שם למטה במצרים -  תקווה, יש שם גאולה- אך בכדי להגיע אליה צריך שיפסיק לגבוה לב איש , כי אם רוצים להגיע אל האמת צריך לבוא מתוך ענווה.

 

משה רבנו פותח את ספר דברים בכוונה מפרשה זו, ומשה כאומר לישראל, בסיס התוכחה הוא מפני שלא רציתם לצאת מהקונצפציה של השבירה, לא הבנתם שצריך לעבור כמה שברים. ומשה מוסיף אני הבנתי שצריך לעבור שברים אמרתי אולי נביא עוד אנשים, אך גם אז לא רציתם – לא רציתם לבוא לארץ. אמרתם שוב הבה נשלח מרגלים, ואני הסכמתי – אך גם זה לא עזר וכל זה כי יש גבהות לב.

כך גם פותח ירמיה את התוכחה,

"הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ:"

 

התפיסה של חוסר היכולת לשמוע את התוכחה, להבין שפונים אל האדם מן השמים – הקושי הזה הוא הקושי הגדול שאיתו מתחיל הנביא.

 

וכך לעולם תחול פרשת דברים, ערב ט' באב. משום שערב ט' באב אינו רק הסיפור ההיסטורי של אשר קרה אז, ערב ט' באב הוא הסיפור ההווי מדוע הכול עדין חַרֵב, משום שעדיין יש את גבהות הלב.

שבת דברים היא שבת חזון, היא השבת של "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה"[18]  והיא היא השבת של " אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם:" ולא מפני שכתובות שתי מילות דומות של "איכה" אלא מפני ששני אלה מזכירות את השאלה הראשונה ששאל הקב"ה את האדם, "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:",[19]

 

וְ"אֵיכָה אלו אותיות "אַיֶּכָּה", ניתן להפוך אֵיכָה הָיְתָה ו"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם"

 למין שאלה שיש לה תשובה היסטורית – אך לא על זה הקינה. השאלה היא על האַיֶּכָּה ישבה בדד.

האבלות היא לא בכדי להיות עצוב אלא להשתחרר מהקונצפציה ע"י קריעת השמלות – ואז באים עדי: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק...",[20] והוא יהיה מי שהוא.