קראו את השיעור
בס"ד
יא אייר ה'תשס"ד
שיעור הרב אלון לפרשת אמור
"תורת משה ניצחתכם"
מתוך היום הקשה שאנו מצויים בו, בו אישה הרה וארבע בנותיה נרצחו ע"י בני עולה בדרך מביתם שבמושב קטיף, נבקש לעסוק במצוה מיוחדת המצויה בפרשתנו, מצוות קידוש ה'.
המקור למצוה זו נלמד מפרשתנו בפסוקים:
"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם:
המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה':"
המפרשים השונים נתקשו בשאלה, מה לה לפרשה זו כאן, בפרשת אמור.
הראב"ע, למשל, ביאר שפסוקים אלו נאמרו אל הכהנים, שבזמן שאלו עושים את אשר הם צריכים לעשות כדבעי, שמו של הקב"ה מתקדש בעולמו.
אך נשאל אנו – אם כן מה תוכן הפסוק שלאחריו "המוציא אתכם מארץ מצרים וגו'" – שממנו עולה כי פסוק זה נאמר בזיקה לכלל ישראל, ואינו מתייחס דווקא אל הכהנים, שהרי לא רק הכהנים יצאו ממצרים.
הרמב"ם לומד פסוק זה בזיקה לכלל ישראל וקובע, כאמור לעיל, כי מפסוקים אלו למדנו על מצוות קידוש ה'.
וכך אומר הרמב"ם:
"המצוה התשיעית – הציווי שנצטוינו על קידוש ה',
והוא אמרו: "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
ומכאן מבאר הרמב"ם מהי מצוות קידוש ה':
"וענין מצוה זו: שאנו מצוים לפרסם דת אמת זו ברבים,
ושלא נירא בכך מהזק שום מזיק,
עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה
– לא נשמע לו, אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט,
ואפילו לא ניתן לו לחשוב שכפרנו, אף שלבנו מאמין בו יתעלה"
ומוסיף הרמב"ם ומחדד דבריו תוך שהוא מוסיף לדבריו דוגמא היסטורית:
"וזו היא מצות קידוש ה' שנצטוו בה כל בני ישראל,
כלומר: שנמסור את עצמנו למות בידי העריץ על אהבתו יתעלה והאמונה ביחודו,
כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בימי נבוכדנצר הרשע
כשהכריח להשתחוות לצלם, והשתחוו כל בני אדם וישראל בכללם".
ואז קובע הרמב"ם, שמו של ה' התחלל אז, בימי נבוכדנצאר, מהסיבה הבאה:
"ולא היה שם מקדש שם שמים.
והיה בכך חרפה גדולה לישראל שאבדה מכולם מצוה זו,
ולא היה שם מי שמקים אותה אלא הכל פחדו".
הפחד, אם-כן, הביא חרפה גדולה לישראל, בכך שמנע מהם למסור עצמם ולקדש שמו יתברך [להוציא חנניה מישאל ועזריה] ונדגיש שוב, החרפה אינה עצם ההשתחויה לאל זר, אלא בעצם כך שהאידיאולוגיה התרסקה ואין פוצה פה ומצפצף. לא קם איש ואמר שחיים שכאלה אינם חיים, זהו תורף החרפה שבאה על ישראל שאבדו מצוה זו.
ועל אף שהתורה היא שלמדתנו את הכלל "וחי בהם – ולא שימות בהם" – אך ממיקומו של הפסוק "וחי בהם", המהווה כהקדמה לפרשת העריות שעליהם כזכור נאמר "יהרג ואל יעבור", נלמד תובנה המהווה כבסיס הכרחי לכלל "וחי בהם".
התובנה הנלמדת היא, כי רק חברה (כחברה וכאישים) היודעת כי ישנו קו אדום מוסרי, שברגע שהוא נחצה, החיים מאבדים את משמעותם [כשהמייצגים של אותו קו אדום אחרון הן ג' עברות חמורות של ע"ז, שפיכות דמים וגילוי עריות, שעליהם נאמר יהרג ואל יעבור] רק חברה שכזאת רשאית להשתמש בעקרון: "וחי בהם".
אך חברה שמחליפה את ערכיה, שאינה מפנימה את היסוד, כי ישנם דברים שעליהם אין עוברים על סדר היום, גם אם המחיר הוא כבד, או במילים אחרות, כשישנה חברה שאינה מקדשת את שם ה', הרי שעל חברה שכזאת התייחס הרמב"ם באומרו: "ולא היה שם מקדש שם שמים, והיתה בכך חרפה גדולה לישראל..."
ומכאן מוסיף הרמב"ם את הדברים הבאים:
"וכבר הבטיח ה' על ידי ישעיהו,
שלא תהיה חרפת ישראל גמורה באותו המעמד,
ושיופיעו בהם בחורים באותו המעמד הקשה, שלא ירתיעם המות,
ויפקירו דמם ויפרסמו את האמונה ויקדשו את ה' ברבים,
כמו שציונו יתעלה על ידי משה רבנו,
והוא אמרו: לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו".
מהי הבושה שנמנעה מיעקב?
הוי אומר, הבושה שבאה בגין כך שאין מקדשי ה', זאת הבושה שנמנעה מיעקב אבינו, שכן, מוסיף הרמב"ם:
"כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי
והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו"
ואיך כל האמור עד הלום, נמזג בשני הפסוקים, שהבאנו בריש דברינו, הפסוק בו נצטוינו על קידוש ה', והפסוק שלאחריו האומר כי הקב"ה הוא "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים" וגו'?
על כך משיב הרמב"ם בשם הספרא:
"ולשון ספרא: על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים
– על מנת שתקדישו את שמי ברבים".
נמצינו למדים, אפוא, כי מגמת יציאת מצרים היתה בכדי שישראל יקדשו את שמו של הקב"ה,
ולאור הדברים שהזכרנו מספר פעמים, נוכל להבין את האמור באופן הבא:
מצרים מהווה אבטיפוס של חילול ה'. היא מצרים, ממלכת העבדים, הנשענת על חוסן כלכלי בדמות היאור, ושבראשה עומד מלך הרואה את עצמו כאל.
ישראל היוצאים ממצרים, עניינם הוא לרסק את מחשבת השחץ הזו, בה האדם הוא האדון, ולהראות מהיכן לו לאדם כל אשר לו.
ביום קשה זה, בו אישה הרה וארבע בנותיה נטבחו על ציר כיסופים, ביום שכזה, גם עלינו להתעורר בחשבון נפש עד כמה אנו מקדשים את ה'.
את העמידה ביתר שאת על ענין זה של קידוש ה', נבקש לראות דרך גמרא במסכת סנהדרין המספרת על דמות מענינת, בשם גביהא בן פסיסא.
רש"י שם מוסיף את ההערה, כי לגביהא בן פסיסא "היתה לו עקמומיות בגבו". ובזה מתמצה הרקע לדמות הכמעט ציורית שנראה להלן.
נקדים רקע לארבעת הסיפורים שיובאו והוא, כי סיפור המעשה הראשון מתייחס לויכוח בין "ההוא מינא" – אותו מין, שהיה צדוקי, לבין גביהא בן פסיסא, בזיקה לתחית המתים.
לאחר מכן מובאים שלושה סיפורים המתארים את התדיינותם של כמה מאומות העולם עם ישראל לפני אלכסנדר מוקדון, כשבכולם מבקש גביהא בן פסיסא לבוא בשם העם היהודי, אך בצורה מאוד מיוחדת, וכפי שנראה.
נבוא נא כעת לסיפורים, אחד לאחד:
פותחת הגמרא כך:
"אמר ליה ההוא מינא לגביהא בן פסיסא:
ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי חיין, דחיין מיתי, דמיתי חיין?"
אמר לו ההוא מינא ווי לכם הרשעים, שאתם אומרים שהמתים עתידים לחיות, הרי מי שחי – בסופו של דבר מת (במשמע שחיותו הלכה והתכלתה) אם-כן – המתים יחיו? (במשמע שמי שכבר אין בו חיות איך יחיה?)
"אמר ליה: ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי לא חיין,
דלא הוו – חיי, דהוי חיי – לא כל שכן?"
אמר לו: ווי לכם (אתם הרשעים), שאתם אומרים שהמתים לא יחיו. והלא מי שלא היה בכלל (במשמע תינוק קודם לידתו) חי, אלו שכבר היו בחיים – לא כל שכן?
נסביר קמעא את הדברים. הטענה שבפי אותו צדוקי היא שהלא גם אלו שעכשיו חיים, חיותם הולכת ונמקה עד למוות, אם-כן אלו שכבר הלכה לה כל חיותם – הייתכן שאלו יחזרו לחיות?
וגביהא בן פסיסא משיב לו בקל וחומר הופכי, ומה אדם שנולד – חיותו באה לו כביכול מן האָיִן, והנה היא מופיעה בו ומחל לו תהליך של חיים, אמור מעתה – מי שכבר היו בו חיים לא כל שכן שהוא יחזור לחיות?
הטענה המקופלת בדברי גביהא בן פסיסא היא, כי חיים אינם נגזרת של הקיום הגשמי, חיים הם כח המפעיל את הצד הגשמי וקיומו אינו תלוי בו (אומנם הוא יכול להסתלק ממנו – אך במיתת הגוף מיתת הנפש).
מכאן ממשיכה הגמרא ומתארת את תגובת הצדוקי לדברי גביהא בן פסיסא:
"אמר ליה: חייביא קרית לי?
אי קאימנא בעיטנא בך ופשיטנא לעקמותך מינך!"
"אמר לו: רשע אתה קורא לי? אם אעמוד אבעט בך (בעיטה כל כך חזקה) ואיישר את העקמומיות (הגבנת) שלך."
ואז משיב לו גביהא בן פסיסא בעוקצנות:
"אמר ליה: אם אתה עושה כן, רופא אומן תיקרא, ושכר הרבה תטול".
כלומר – אם תצליח ליישר את הגבנת שלי – כל הכבוד לך! "רופא אומן" תיקרא, ומגיע לך שכר הרבה.
עד כאן לסיפור הראשון, שסיומו ללא ספק מעלה חיוך אך גם תמיהה.
מהו הסגנון הזה? האם יש פה רק קינטור לשון, או שמא ויכוח סמוי מסתתר לו כאן מאחורי הדיון הנוקב על תחית המתים ומאחורי גיבנתו של גביהא בן פסיסא.
נמתין לפי שעה עם התמיהות שהעלינו, ונמשיך למקבץ הסיפורים הבא (שכאמור מורכב לו מג' סיפורים).
פותחת הגמרא בכותרת הבאה:
"תנו רבנן: בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה וירושלים"
ואת המינוח דימוסנאי מבאר רש"י כך:
"דימוסנאי – עוררין בעלי חמס שהיו רוצין ליטול חלק ביהודה ובירושלים:"
ועוד מוסיף רש"י אח"כ:
"ובמגלת תענית חשיב להו כל אותן ימים שנעשה בהן נסים לישראל
וקבעום יו"ט ולהכי קאמר הכא בעשרים וארבעה בניסן
לומר דיום טוב הוא ואסור בהספד משום נס זה:"
כפי שנראה להלן, היה ויכוח בין האומות הסובבות את ישראל לבין עם ישראל, כשהבורר הוא אלכסנדר מוקדון, ומכיוון שהצליחו ישראל באותו יום במשפט הבינלאומי, ביום כ"ד בניסן, קבעום חכמים במגלת תענית כימים שאין אומרים בהם תחנון.
וזהו המעשה הראשון:
"תנו רבנן: בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים
כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא דכתיב: "ארץ כנען לגבולותיה",
וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה".
במשמע – בני אפריקה, צאצאי כנען באים ותובעים את ארץ ישראל, בטענה הכל-כך פשוטה וחזקה, שאף בתורת ישראל מתוארת הארץ כ"ארץ כנען", ולא כארץ ישראל.
הפסוק שהם מביאים לראיה גם הוא אינו מקרי – זהו הפסוק המתאר את גבולותיה של ארץ כנען – של ארצם שלהם. בלשון ימינו היינו מתמצתים את טענתם בכך ש"הארץ היא רק שלנו ולא שלכם".
אלכסנדר מוקדון, שבני אפריקה ניסו לתקוע טריז בינו לבין היהודים, קורא לאחרונים ומבקש מהם תשובה, וכאן מופיעה לה שוב דמותו של גביהא בן פסיסא:
"אמר להו גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות
ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אם ינצחוני – אמרו: הדיוט שבנו נצחתם.
ואם אני אנצח אותם – אמרו להם: תורת משה נצחתכם".
על הניסוח המענין של גביהא בן פסיסא, שאם הוא ינוצח יאמרו חכמי ישראל "הדיוט שבנו נצחתם", ואם הוא ינצח – יאמרו: "תורת משה נצחתכם", נראה להלן שאין בו חידודי לשון בעלמא.
מ"מ חכמי ישראל רואים, "שאין להם מה להפסיד" ועל כן:
"נתנו לו רשות והלך ודן עמהן".
ומכאן מתחילה לה טענתו:
"אמר להם – מהיכן אתם מביאים ראיה? אמרו לו – מן התורה.
אמר להן – אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה,
שנאמר: "ויאמר ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו",
עבד שקנה נכסים – עבד למי ונכסים למי?
ולא עוד אלא שהרי כמה שנים שלא עבדתונו!"
אם כן, אומר גביהא – אתם בני כנען עבדים לנו, ועל כן מה שקנה עבד – קנה רבו, ולא עוד אלא שאתם חייבים לנו...
אך כאן נעיר על עובדה מעניינת, לפנינו למעשה מפגש פסגה של שלושת בניו של נח, כאשר המייצג את יפת הוא אלכסנדר מאקדון (צאצא יוון, שהיה צאצא ליפת) את שם מייצג כמובן גביהה בן פסיסא ואילו את חם מייצגים הכנענים, שכן כנען היה בנו של חם.
הפסוק אותו מביא גביהא בן פסיסא: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" גם הוא מעניין.
פסוק זה, היה בפי נח כאשר נתגלה לו את אשר עולל לו כנען לאחר שהשתכר, או אז אומר נח: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו", ומי הם "אחיו"? הלא הם שם ויפת.
במובן מסויים, כאשר גביהא בן פסיסא משתמש בפסוק: "עבד עבדים יהיה לאחיו" אפשר לומר שהוא מחליש את טענתו, משום שהוא מראה שגם לבני יוון יש זכות על כנען וממילא גם על ארץ כנען.
אפשר לומר כי גביהא לא חשש לכך, אך אפשר לראות את הדברים גם באור אחר כפי שנביא בסוף דברינו. לעת עתה נראה, כיצד ממשיך לו הסיפור להתגלגל:
"אמר להם אלכסנדרוס מלכא: החזירו לו תשובה!
אמרו לו: תנה לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן.
בדקו ולא מצאו תשובה. מיד ברחו והניחו שדותיהן כשהן זרועות
וכרמיהן שהן נטועות ואותה שנה שביעית היתה".
אם-כן, מסתיים לו המעשה בישועה גדולה.
מכאן נעבור לסיפור הבא שבגמרא:
"שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אמרו לו: הרי הוא אומר: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום",
תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו!"
לפני שנכנס לעובי הקורה שבסיפור, נזכיר לעצמנו כי לחם בן נח היו ארבעה בנים, מצרים, כנען, כוש (שממנו יצא נמרוד) ופוט (שע"פ חז"ל אבד בעמים).
בסיפור שלפנינו באים בני מצרים שאף הם צאצאים של חם לדון עם ישראל, שוב לפנינו מפגש פסגה משולש של בני נח, כאשר נציגו של חם התחלף לו (במקום כנען ניגש עכשיו לדון מצרים).
בסיפור שלפנינו טוענים בני מצרים מישראל, להשיב להם את כספם וזהבם שנטלו ישראל בצאתם ממצרים בתואנה שלהם "משאילים אותו".
ושוב מבקש גביהא בן פסיסא את אשר ביקש קודם לכן:
"אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס.
אם ינצחוני – אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם.
ואם אני אנצח אותם – אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם".
ושוב מתרצים חכמים לבקשתו של גביהא בן פסיסא:
"נתנו לו רשות והלך ודן עמהם".
ומכאן מתוארת טענתו של גביהא:
"אמר להן: מהיכן אתם מביאים ראיה? אמרו לו: מן התורה.
אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה,
שנאמר: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה".
תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא
ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה!"
על אף שבני ישראל שועבדו בפועל רק 86 שנה במצרים, גביהא בן פסיסא מביא פסוק המתאר את אותם 430 שנה (שחז"ל דנים מהיכן נמנים ומדוע) בכדי לבלבל את טענותיהם.
והסיפור ממשיך להתנהל בדרך זהה לסיפור הקודם:
"אמר להם אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה!
אמרו לו: תנה לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן.
בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות
וכרמיהן שהן נטועות וברחו ואותה שנה שביעית היתה".
ייתכן שהשמיטה היית אותה שמיטה, או שמיטה שלאחריה, מכל מקום, שוב שעת צרה הפכה לאור של תשועה.
ומכאן נבוא לסיפור האחרון:
"ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב: ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם,
וכתיב: ואלה תולדות יצחק בן אברהם".
כאן כבר ישנו שוני מהותי, אלו המתדיינים עם ישראל אינם עוד רק צאצאים של חם, אלא גם של שם, שכן ישמעאל הוא בנם של אברהם, הבא מזרע שם, ושל הגר, הבאה מזרע מצרים (וממילא צאצאיתו של חם).
את בן התערובת הזה של שם וחם, הוא ישמעאל, ינסו להעלות. ושרה היא זו שתאמר לאברהם לקחת את אותה הגר ולקיים לו זרע, אך גם היא זו שתגיע למסקנה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק".
נשים לב, שלא כקודמיהם בני אפריקה ובני מצרים, אין בני ישמעאל וקטורה טוענים כי הם בעלי הזכות הבלעדיים על מושא המריבה. הם טוענים שזאת הארץ היא "שלנו ושלכם" (בזמן שבני אפריקה אמרו שכל הארץ שלהם, ובני מצרים טענו שכל הכסף והזהב של ישראל מגיע להם למעשה, על חוב עתק של ישראל להם) נזכור נא – כי ישמעאל ובניו נימולים הם, ולא זו בלבד אלא שישמעאל נימול ע"י אברהם עוד קודם ליצחק. וברית המילה היא למעשה גם הברית על הארץ, אם-כן, אין טענתם משוללת כל יסוד מהותי.
ושוב מציע גביהא בן פסיסא את הצעתו:
"אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון.
אם ינצחוני – אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם.
ואם אני אנצח אותם – אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם".
ושוב נתרצו לו חכמים:
"נתנו לו רשות והלך ודן עמהן"
ומכאן מתוארת טענתו:
"אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראיה? אמרו לו: מן התורה.
אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה,
שנאמר: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק
ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות".
אב שנתן אגטין לבניו בחייו ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום?"
וכאן סוף המעשה שונה מקודמיו. כאן לא מתואר שביקשו בני ישמעאל ג' ימים, ולא מתואר שהניחו שדותיהם וברחו. בני ישמעאל לא הלכו להם מן הארץ. הם עדיין כאן...
ושואל הגמ' לסיום –
"מאי מתנות?"
כלומר – מהם אותם מתנות?
ועל כך משיבה הגמ':
"מאי מתנות? אמר ר' ירמיה בר אבא: מלמד שמסר להם שם טומאה".
מפרש רש"י במקום:
"שם טומאה – כישוף ומעשה שדים:"
ונרחיב קימעא את הדברים.
מסתבר שבני הפילגשים קיבלו רכוש רב, לא פחות מיצחק. אך אברהם אבינו קבע כי שם הקדושה יהיה שייך ליצחק אבינו [שזאת הבחינה הנקראת "הכל", שכן היא כוללת את כל המציאות] ואילו ישמעאל מקבל את שם הטומאה.
מכאן מתחילה לה, מלחמת כוחות ערכית-רוחנית-אמונית ובוודאי לא רק מלחמה פרקטית-טכנית.
הישמעאלים נלחמים בנו כביכול בשמו של אותו האל המשותף לנו, אך מה גדול הוא הפער בין בשורת ישראל לעולם לבין כוונותיהם של בני ישמעאל – האיסלאם – כלפי אותו עולם.
ניתן נא את הלב, כי השיחה האחרונה של גביהא בו פסיסא עם בני ישמעאל וקטורה לא מוכרעת ע"י אלכסנדר, שכן זו מלחמה של בני חם עם בני שם, של בניו של אברהם עם בניו של אברהם.
בשעתו, כשנח ובניו היו בתיבה, הם ראו כיצד עולם מושחת אובד בגלל החמס, הגזל והעריות. העולם נמחק כי לא היתה בו פינה טהורה. והנה אז יוצא נח מהתיבה, רצונו הוא לבנות חברה טהורה. הוא שותה יין ואז בא חם ועושה בו את מה שעושה , הוא "מגלה את ערוות אביו". ונח מבין שה"מחר", שהוא קיווה שהעולם יתעורר אליו לאחר חושך המבול, ה"מחר" הזה עדיין לא הגיע, הרשעה עדיין מצויה לה בעולם.
נח מזהה את כנען כמושחת מבני חם, והוא שולחו ל"ארץ כנען", ארץ שקל להיות בה "אדמתני". ואז מופיעה לה האומה הישראלית בזירת האומות, עם תפקידה הגדול להביא את העולם אל אותו ה"מחר".
זאת האומה היוצאת מארץ מצרים, מצרים שאף הם מזרעו של חם, ובאה לארץ כנען, שוב לארץ הנשלטת והקרויה ע"ש זרעו של חם. אך הם מצווים: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשון, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו".
רוצה לומר – אתם ישראל יכולים להעלות את העולם, תנו ליבכם לכך שלא תיפלו ברשתו של חם, שהפיל את העולם.
בויכוח שלפני אלכסנדר מוקדון מביאים בני חם פסוק המתאר את ארץ ישראל כ"ארץ כנען לגבולותיה". ויש כאן אמת המסתתרת לה המופנית כלפי ישראל, שגבולותינו שלנו תלויים עד כמה אנחנו נעשה מארץ כנען ארץ ישראל, או אז נצליח לאחוז בארץ כנען לגבולותיה.
כנען מייצג הרס וקלקול. ישנה כמובן אפשרות לטפל בו ע"י חיסולו מן העולם, אך לא כך דרכם של ישראל. דרכם היא, כי גם את הרשעה ניתן לתקן ולהפוך לטוב. וגם את עמלק שעליו נאמר: "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", כבר דרשו: נאמר מתחת השמים – אין לו לעמלק תיקון ומחייתו היא תיקונו, אך מעל לשמים – לאמר, בשורשו – יש לו לעמלק תיקון.
עלינו לזכור כל לעיתים הרוע מרים בגאון את ראשו בעולם, בגלל התרשלותו של שם לתקן את כנען.
גביהא בן פסיסא אומר לאלכסנדר מוקדון בהקשר לטענת בני כנען, כי כנען הוא עבד עבדים לאחיו (לשון רבים). הוא אינו חושש להזכיר לו כי כנען הוא גם עבדו של יפת, שכן גם ליפת, שהוא רוב רובו של העולם צריך להיות האינטרס שאותה הפקרות ורשעות כנענית תהיה כנועה ומתוקנת. או אז, כשארץ כנען לגבולותיה מתרוממת לארץ ישראל – או אז כל העולם נהנה מכך, שכן מגיע הוא לתעודתו ע"י ישראל הבונים את אותו בית תפילה לכל העמים.
אח"כ ניגשו בני מצרים לדון עם ישראל. מצרים מייצגת את הפילוסופיה המקופלת בדברי פרעה למשה: "מי ה' אשר אשמע בקולו". לאמר – אין סמכות מעלי, כשהנגזרת הישירה לכך היא טבח בתינוקות ישראל ושעבוד אכזרי בהם.
מצרים, שאף היא משתלשלת מהרשע של חם, מייצגת את האידיאולוגיה הכוחנית, בה מאמין האדם כי הוא תכלית הכל וממילא – כל מי שנמצא מתחתיו הוא עבדו שלו. החוסן הזה בא לידי ביטוי בכסף ובזהב.
אך גם את גביהא בן פסיסא מצאנו מתווכח עם צדוקי [בסיפור המעשה הפותח את מקבץ הסיפורים]. באותה שעה היסטורית קרנם של הצדוקים החלה לעלות. הויכוח שנסוב על תחית המתים לא היה רק בזיקה לתחית המתים הפרטית, אלא ניתן להבינו גם בזיקה לתחית המתים הכלל-לאומית.
גביהא בן פסיסא הולך שפוף, הוא מרמז על שפיפותו של היהודי, אך שפיפות הגב הזו היא אינה לנצח, עתידה היא להתהפך ביום מן הימים.
גביהא בן פסיסא אינו מבקש יוקרה לעצמו. הוא אומר לחכמי ישראל: "אם אנצח – אמרו תורת משה נצחתכם". דבר שגם הוא מהווה ביטוי לכך שגביהא בן פסיסא מייצג את היהדות בכלל.
בויכוחו עם הצדוקי, שאומר לו שאין דבר כזה תחית המתים, ואנו הוספנו שכוונתו הייתה גם במישור הכלל-לאומי.
עונה לו גביהא בן פסיסא בקל וחומר משלו, ואומר לו, שרק מה שנראה כחי, אך לא חי באמת – המוות קוטע אותו. אך מי שחייו חי נצח – או אז אין המוות יכול לקוטעו, ורק למראית עין נראה כאילו יש פה סיום.
ואז הצדוקי מעלה חימה ואומר לגביהא – אבעט בך כל-כך חזק עד שאיישר את העקמומיות שבגבך, ועל כך משיב לו גביהא: תבעט! הבעיטות שלך ושל כל שונאי ישראל הן אלו שבסופו של דבר זוקפים את קומתנו...
ומשם כאמור לעיל, ממשיכים הדברים הלאה. לפני זרע יפת, הוא אלכסנדר מוקדון, עומדים נציגיהם של שתי מגמות בעולם. הראשונה היא הישראלית המייצגת את הקודש והשניה היא הכנענית המייצגת את התועבה. גביהא מלמד את אלכסנדר מוקדון כי אל להם, לבני יפת, להיכנע למגמת התועבה הכנענית, שכן, כח זה של כנען, עליו להיות עבד עבדים לאחיו.
והוא הדין בויכוח עם אנשי מצרים, כשההדגש הוא שונה, כפי שהבאנו לעיל.
אך אז מגיעים להם בני ישמעאל. כאן ישנו מאבק שונה, כפי שהערנו לעיל, לבני ישמעאל יש כוחות.
הם חמושים בברכת אברהם ["לו ישמעאל יחיה לפניך"] וגם הם חתומים בברית המילה, בני ישמעאל ניגשים בעורמה. הם אינם חפצים, כביכול, לסלק אותנו מן הארץ. הם אומרים: "זאת הארץ שלנו ושלכם". אך הם יודעים שדרך טענה זו הם לאט-לאט יכולים להפריע את ישראל מלמלא את ייעודם בעולם.
ומכאן נבוא נא לתאריך הפלאי של התרחשות המאורעות הנ"ל, הלא הוא כ"ד בניסן.
נשאלת השאלה – היש מיוחד בתאריך זה?
למעשה נתקלנו בתאריך זה בכפליים בתנ"ך.
הפעם הראשונה הייתה בצאת ישראל ממצרים, כזכור ביום כ"א בניסן נקרע להם הים, ואז מתארת התורה כך:
"ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור
וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים".
הוי אומר – אנו נמצאים בתאריך כ"ד בניסן [שהוא שלושה ימים לאחר קריעת הים, שהיתה כאמור בכ"א ניסן] וכך ממשיכים האירועים שם להשתלשל:
"ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה:
וילונו העם על משה לאמר מה נשתה:
ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים
שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו:
ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה
והאזנת למצוותיו ושמרת כל חקיו
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך:"
הנה כי כן, בכ"ד בניסן למדנו כי אפשר להפוך מים ממרים למתוקים, זהו גם יום שנצטווינו בו קצת דיני תורה ["שם שם לו חוק ומשפט וכו'"].
ומה עוד קרה בכ"ד בניסן?
ביום כ"ד בניסן ראה גם דניאל את חזון אחרית הימים:
"וביום עשרים וארבעה לחדש הראשון ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל:
ואשא את עיני וארא והנה איש אחד לבוש בדים ומתניו חגרים בכתם אופז:
וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש
וזרעתיו ומרגלותיו כעין נחשת קלל וקול דבריו כקול המון:
וראיתי אני דניאל לדבי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה
אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא:
ואני נשארתי לבדי ואראה את המראה הגדולה הזאת
ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח:"
וממשיכים הפסוקים והמלאך מבאר לדניאל את עניין שליחותו:
"ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים כי עוד חזון לימים:
ובדברו עמי כדברים האלה נתתי פני ארצה ונאלמתי:"
ובהמשך מסכם דניאל:
"ואני שמעתי ולא אבין ואמרה אדני מה אחרית אלה:
ויאמר לך דניאל כי סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ:
יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו:"
מכל מקום, למדנו כבר בעבר, בשם הזוהר, כי "במתיבתא דמשיחא", לבית המדרש של המשיח נכנס רק מי שיודע להפוך מר למתוק וחושך לאור (כלשון הזוהר).
ביום כ"ד בניסן למדנו במדבר כי אפשר להפוך מר למתוק, אפשר לתקן ולהעלות את המציאות. ביום זה נגלה רז אחרית הימים (על אף שהוא עדיין נשאר חתום) וביום כ"ד בניסן נערכת ועידת הפסגה של צאצאי נח, פיסגה בין יפת המושל בכיפת העולם, בין צאצאי חם הבאים לערער על בכורתם של ישראל, ובין היהודי הגיבן – מצאצאי שם.
ביום זה מתברר מה בין קידוש ה' לחילול ה', ומתבררת תעודתו של ישראל בעולם.
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
