קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, ט' אייר, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת אמור [סו-25]

 "האָב האֹב וההבדלה" 

 כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה
זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

לאחר כמה שיעורים שעסקנו במועדים ישנים וחדשים, נשוב נא לרצף הפרשות ולספר ויקרא. בשיעור שלפנינו נבקש לעסוק במכלול גדול, נבקש לעסוק במעשה הבריאה וביצירת אדם. את הדבר נתחיל  מהפסוק הראשון של פרשתנו:[1]

 "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו"

 הקושי שבפסוק מיד עולה, מהו טיבה של אותה כפילות מיותרת של "וַיֹּאמֶר ה...אֱמֹר...וְאָמַרְתָּ"

מדוע שלא ייאמר, למשל,  "אמור אל הכוהנים לנפש לא יטמא בעמיו"

 רש"י מתרץ:[2]

" 'אֱמֹר...וְאָמַרְתָּ' להזהיר גדולים על הקטנים"

 במשמע שכל אחד אומר לחברו להמשיך ולומר.

בשלב זה נניח פסוק זה נשוב אליו בסוף דברינו, לאחר שנברר את היסוד שנבקש להשעין עליו.

 שאלה אחרת הנמצאת בתחילת הפרשה היא על רקע סוף הפרשה הקודמת, פרשת קדושים.

כידוע פרשות אחרי מות וקדושים מקדישות אריכות דברים לנושא העריות, ומשם באים להבדלות נוספות, הבדלות "בין הטמא והטהור" ובין המותר והאסור כשבסיום הפרשה מופיע הפסוק הבא:[3]

 "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא:

 וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי"

סיום זה נראה כסיום המתאים והענייני של  האמור בפרשת קדושים, שתתחה בציווי הכללי של "קדושים תהיו", שהלך ונפרט לכל אורכה לפרוטות-פרוטות.  אך אז בא לו הפסוק החותם את הפרשה.  ומשאיר אותנו תמהים לנוכח ציווי שלכאורה אינו מצוי במקומו:

וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי--מוֹת יוּמָתוּ

 בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם"

 "אוב" – "וידעוני"  -הן טכניקות שונות וצורות התקשרות אל המתים. ומכאן עולות השאלות הבאות,

ראשית, מדוע הפרשה מסתיימת לה ב"אקורד צורם" שכזה. שנית, כאמור, מה ענינם של האוב והידעוני ברקע הפסוקים שלפנינו, ואם ננסה לתרץ ולומר, שהקשר הוא להמשך הפסוקים, לתחילת פרשת אמור, הרי לכאורה גם לשם  פסוק זה אינו קשור.

שאלה נוספת שנבקש להעלות, היא על הציווים השונים, בדבר האיסור על אוב וידעוני. בפרשת קדושים ישנם נושאים רבים. מדוע האיסור לפנות אל האוב והידעונים הוא כ"כ חשוב עד שהוא מוזכר מספר פעמים.  הנה מצאנו:[4]

 "אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים אַל-תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'"

 אִזְכוּר לאוב וידעוני, אם כי לא במפורש, מצאנו עוד קודם לכן, ממש בתחילתה של פרשת קדושים:[5]

 "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ  אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם  אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם

 "הָאֱלִילִם", הם ביטוי לכל צורות דרישה והישענות על כוחות כביכול, מבלעדי הקב"ה.

 ציווי יותר מפורש מצאנו בהמשך:[6]

 "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם--וְנָתַתִּי אֶת-פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ:
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם--וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים  כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם  אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם:"

 והפסוק הבא מיד לאח"כ הוא:

 "כִּי-אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ--מוֹת יוּמָת 

אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ"

יש כאן אִזְכוּר נוסף למקומם של האב והאם, אִזְכוּר, שמיד נתייחס אליו.

ולסיום בסוף הפרשה חוזר, כמובא לעיל, הציווי בנוגע לאוב וידעוני שוב:[7]

"וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי--מוֹת יוּמָתוּ

 בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם"

ניתן נא את הלב, ששלושת האִזְכוּרִים הראשונים שהבאנו בזיקה לאוב וידעוני, נמצאים בסמוך לסמכות קיימת, או לסמכות ההולכת לאיבוד. וכך מוצאים אנו את האיסור בשימוש באוב וידעוני בסמוך, לציווי על יראת אב ואם, על איסור קיללת אב ואם ובסמוך לציווי של "והדרת פני זקן".[8]

בשלב זה נסתפק בהערה כי מסתבר, שהחיפוש אחר האוב והידעוני נובע מפאת איבוד סמכות, שהיה לאדם. כנראה שלזה הדורש אל המתים חסרה תפיסת סמכות של אב ואם או של זקן, ועל כן הוא מחפש את התשובה ב"מקומות חריגים". ועל כן מצויים ציווים אלו בסמיכות לנידון דידן.

ועדיין, כאמור, יקשה לנו, לפשר החזרות הרבות, ולפשר הציווי שבסוף פרשת קדושים.

נניח לכך לפי שעה ונפתח בסוגיה, העוסקת, לכאורה במישור אחר לחלוטין, סוגיה העולה ממנה יסוד, שנראה כי הוא החורז והנחרז לאורך כל ספר ויקרא, והוא שישפוך אור על השאלות שפתחנו בהם.

לשם כך ניפרד לפי שעה מספר ויקרא ונשוב נא לסיפור מעשה הבריאה, ונפתח בשאלה הבאה.

מה הפעולה הפיסית-ממשית, אותה מפעיל הקב"ה בבריאה ?

הווי אומר פעולה זו היא פעולת ההבדלה.

הנה מתארים כך הכתובים:[9]

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"

ורש"י במקום מעיר, שפסוק זה הוא הפתיחה הכללית למעשה הבריאה ופירושו, בתחילת בריאת שמים וארץ, הארץ הייתה תוהו ובוהו.  "שמים" ו"ארץ", לפי זה הם ביטוי כללי, המכיל בתוכו את כל הבריאה , ואין הכוונה שהדבר הראשון שנברא היה השמים והארץ, הספציפיים.

אם כן הפסוקים מתארים כי:

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם"

מהו אותו "תֹהוּ וָבֹהוּ", את זאת ניתן לדעת ע"י פעולתו של הקב"ה:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר:"

ועתה באים לפעולה הראשונה של הקב"ה, פעולה שנקרא לה בלשון מושאלת, הפעולה "הממשית" הראשונה,[10]

"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ": 

הנה כי כן פעולתו הראשונה של הקב"ה היא ההבדלה, היא יצירת החיץ בין האור והחושך, שהיו מעורבבים קודם לכן. אמור מעתה אותו "תֹהוּ וָבֹהוּ", שהיה קודם לכן, משמעותו הוא ערבוב. "תֹהוּ וָבֹהוּ" זה הוא ביטוי לכוחות אין סופיים הפועלים כולם, אך הם אינם בהרמוניה, הם נכנסים איש לתחומו של חברו, ואת אלו צריך להבדיל אחד מהשני באופן שלכל כוח נקבע תחומו שלו,. זוהי אם כם פעולת הבורא הראשונה בבריאה. לא זו אלא שכפי שנראה להלן, פעולה זו של ההבדלה היא הפעולה המרכזית בבריאה.

ומכאן לסיכום היום הראשון:

"וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד"

מטבעות לשון אלו,של "עֶרֶב" וְ "בֹקֶר",  מתארים את הנידון דידן בצורה מדויקת . ה"עֶרֶב"  הוא הביטוי לערבוב, בלילה אין אנו רואים את החיץ ואת הגבולות העומדים בין הגופים השונים, בין המקומות השונים, וכן על זה הדרך, הכל חשוך ומעורבב. לעומת זאת "בֹקֶר" הוא ביטוי ליכולת לבַקֵּר - לבקרה ליכולת האבחנה וההבדלה בין דבר לדבר.

ומכאן ליום השני:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:"

שוב עולה לפננו פעולת ההבדלה, כפעולה דומיננטית בבריאה. הרקיע הוא המבדיל, בין המים למים, שהיו להם בערבוביה.

את תמונת מעשה הבריאה ניתן להגדיר כפעולה של קביעת תחומים.

זאת ועוד, אופייה של פעולת ההבדלה הוא  צמצום, ללא היכולת ליצור גבולות, הכל מתערבב. ודווקא ריבוי הכטוחות יוצר חורבן ואפיסה.

ברגע שיש דבר מוגדר הוא גם יכול להיקרות בשם ועל כן:

"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי-כֵן:

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי"

ומכאן באים אנו עדי היום השלישי :

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי-כֵן:"

היבשה לא נבראה ביום השלישי אלא נחשפה בו. "היבשה", היא יבשה, כי המים יבשו ממנה.  ושוב באנו עדי היסוד של כל מלאכת הבריאה. מלאכת הבריאה היא לקחת אור גדול, לקחת כוחות המתפשטים ללא גבולות ולהגביל אותם איש על מקומו ואיש על מתכונתו, בכך התוהו  הראשוני הולך ומצטמצם ונוצר בו סדר. פעולה זו בהכרח יש בה מן הכואב. היא מגבילה את אשר היה קודם ללא גבולות, ללא אבחנות.

מעניין לומר כי ישנן גם נשמות שהם בבחינת תוהו, אלו סוג הנשמות, החשות מכאובים ברגע שהם צריכים להצטמצם או לעסוק בחֶלְקִי במקום בשלם.[11] במילים אחרות ה"תוהו" אינו תיאור של מצב הבריאה גרידא הוא גם תיאור של זהויות אנושיות.[12]

נעשה אתנחתא קלה ונראה כיצד המילה בריאה  הנגזרת מן השורש ב.ר.א מגלה את האמור עד כה.

המילה בריאה יש בה מחד מן המשמעות החיובית, מן השורש ב.ר.א נגזרת המילה להבריא, שהיא וודאי מילה חיובית. אך יש למילה זו משמעות נוספת אחרת המגלה את הצד האחר שלה, את ההטיה האחרת מצאנו בספר יהושע.

הרקע, לעניננו הוא בני יוסף הבאים לפני יהושע ומתלוננים, על כך שקיבלו נחלה קטנה והם בני שני שבטים:[13]

"וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:  מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה, גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד, וַאֲנִי עַם-רָב, עַד אֲשֶׁר-עַד-כֹּה בֵּרְכַנִי ה'"

ויהושע עונה :

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים  כִּי-אָץ לְךָ הַר- אֶפְרָיִם"

כלומר, יהושע אומר לבני אותם שבטים לכו ליערות הסביבה נכשו את עצי הסרק ויהיה לכם נחלה. לפי זה "וּבֵרֵאתָ" הכוונה תהרוס, תכלה. זוהי, אפוא הטיה שיש בה צד של שלילה לשורש זה.

ובני יוסף משיבים:

"וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף לֹא-יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר וְרֶכֶב בַּרְזֶל בְּכָל-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בְּאֶרֶץ-הָעֵמֶק לַאֲשֶׁר בְּבֵית-שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל"

במילים אחרות משיבים בני יוסף כי קשה להם לשמוע בעיצה זו מפני שחסרים כילים מתאימים בכדי לעשות את עבודת הניכוש הזאת.

ויהושע נוזף בהם:

"וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-בֵּית יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם וְלִמְנַשֶּׁה לֵאמֹר  עַם-רַב אַתָּה וְכֹחַ גָּדוֹל לָךְ--לֹא-יִהְיֶה לְךָ גּוֹרָל אֶחָד" 

ומוסיף:

"כִּי הַר יִהְיֶה-לָּךְ כִּי-יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו  כִּי-תוֹרִישׁ אֶת-הַכְּנַעֲנִי כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ--כִּי חָזָק הוּא"

הנה שוב משתמש יהושע בשורש ב.ר.א, בהטיה שעניינה הוא להשחית ולהרוס.("וּבֵרֵאתוֹ")

במילים אחרות "לבַרֵא" הינה פעולה של חיסול. אותו שורש מתאר מחד חיים ויצירה ומאידך מתאר השחתה. התופעה שאותו שור משמש לדבר והיפכו אינה יחדאית, מצאנו אותה במספר מקומות כמו למשל להַשְרִיש ולְשַרֵש, אך במקרה דנן, אנו עוסקים באותה מילה ממש, שיש בה דבר והיפוכו.

הנה כי כן, הבריאה היא לקחת כוח של תוהו ובוהו וְלַתֵחם אותו. היינו אומרים בצורה ציורית כי  היער הוא כוחו של תוהו ובוהו , צמצום כוחו של יער מביא את היער, או כל כוח תוהו ובוהי אחר "להתלונן", אך לולא  ש"נְבַרֵא" את היער, לא ייתכן בו יישוב והוא לא ייקרא בשם.

וכך הרקיע גם הוא, שהיה רקע לכול, הופך לאחר פעולת הבריאה ל"שמים" מלשון "שָם" כלומר שהוא מוגדר ויש לו מקום.

סיום התהליך יהיה  בתיאור:[14]

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם:

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" 

"וַיְכֻלּוּ"  הוא מחד פעול שענינו הוא להביא לשלמות, להביא להכול, ומאידך "וַיְכֻלּוּ"הוא גם מלשון כליה. זהו ענינה של הבריאה, היכולת להביא לשמות היא דווקא ע"י צמצום כהכטוחות של התוהו המבקשים להתפשט ולהשתלט על הכל.

תוך כדי העמידה על ההוראה המדויקת של השורשים השונים בלשון הקודש זכור לי שיעור של נחמה ליבוביץ זכרה לברכה , בו השתתפתי ושם התרחש הדבר הבא.

בשיעור ישבה אישה מבוגרת, דוברת אנגלית, שרצתה לשאול את נחמה ז"ל שאלה ופתחה כך: 

When god created the world…

ונחמה תיקנה אותה:

It wasn't god' it was "Hashem" and he didn't creat,  he "bara"

ואז היא הוסיפה:

"What was the question…?"

 כל תוספת מיותרת...

נחזור ליום השלישי.

ברגע שהבריאה מובדלת וקוריה בשם היא יכולה להביא ליצירה

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן:

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב:

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי"

התוהו ובוהו הוא הביטוי לכל היצרים שיש, לאחר שהתוהו ובוהו, מצטמצם ומוצא את מקומו המדוייק אנו עוברים מבחינה של "יצר" לבחינה של "יצירה" 

ואכן בשלב זה של היום השלישי הבריאה עוברת למקום אחר היא הופכת לבריאה יוצרת.

ביום השלישי נברא הכוח של הצומח. אך לפני שעוברים ליום החמישי , שהוא היום של בריאת החי, נעשית עצירה ביום הרביע ומטפלם בגְרָמֵי השמים, ששם נצרכת גם פעולה של ההבדלה.  

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים:

וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן:

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים  אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים:

וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ:

וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב:

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי"

שוב אנו רואים את פעולות ההבדלה הממשיכות להן גם ביום הרביעי, ומכאן באנו עדי היום החמישי:

היום החמישי בבריאה מתחיל מהבחינות היותר נמוכות של החי, מהשרצים ומשם לעוף ותנינים הגדולים:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב"

אך כאן מגיע חידוש ביחס אל החי, הקב"ה מברך  את החי:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ"

הפסוק זה דומה לברכת האדם, שביום השישי, אך בכל זאת ישנו שוני מהותי, בין שתי ברכות אלו, שוני שנעמוד עליו להלן.

מכל מקום לענייננו תיאור היום החמישי מסתיים כמו שאר הימים, עד כה:

"וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי"

תוכן ברכה זו של "פרו ורבו", הוא בכך שהקב"ה כביכול, כאומר, "אני הבדלתי", תפקידכם כעת הוא לשוב ולערבב מחדש. וכאן בא ההבדל בין הצומח לחי, הקב"ה לא מברך את הצומח ב"פרו ורבו", לא מפאת כך שהצמחים אינם פרים ורבים, שהרי הם כן פרים ורבים. אלא מפאת כך שאצל הצומח "...זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ", העץ הזכרי שבתמר, כבר מצוי בתוכו, זה לא רק שאין לו השתוקקות לעץ אחר, אלא הכל כנוס בפנים, היכולת שלא לטעות בערבוב שהוטל עליו היא מצומצמת מאוד, כי זַרְעוֹ-בוֹ.

נכון שיש בני אדם שעושים כלאיים, אך אם הדבר היה נשאר בצורתו  הטבעית, אז כל מין נמצא בו, הכל למינהו, הצומח כשלעצמו לא יכול היה להתערבב במין שאינו מינו.

לעומת זאת החי אינו נושא יחד זכר ונקבה, הוא צריך ללכת ולחפש את בת זוגו, ועל כן את החי  מברך הקב"ה ב"פרו ורבו". שכן ברכה ענינה הוא ההברכה, או במילים אחרות,  יכולת החיבור.

ואחרי כל זה גם הצמחים וגם בעלי החיים נמצאים תחת הקטגוריה של "למינה" או "למינהו"

אם כן ביום השישי נבראות החיות והבהמות:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי-כֵן: 

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב" 

ומכאן ליצירת האדם:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ"

על המטבע המיחוד, בלשון ריבם של "נַעֲשֶׂה אָדָם" אומר רש"י, שמכאן לומדים ענוה, שהקב"ה פנה אל המלאכים.

והתא דאתינא להכי, שינה הערה יפה מאוד בשם בעלי המוסר, ששואלים שאלה על פרשנות זו של רש"י. שהרי עדיין ניתן לשאול, שלמרות יש ערך ללימוד ענווה מהקב"ה, עדיין כופר שירצה לכפור יוכל להסתמך על פסוק זה ולומר כי שינן מספר רשויות, חלילה.

ועל כך הם משיבים, כי זה עצמו ראיה כי שינו ערך גדול יותר ללימוד ענווה ודרך ארץ, יותר אפילו מהסיכון שפסוק זה ישמש למטרה שלילית כמו כפירה.

או במילים אחרות, אומרים בעלי המוסר, הדבר ראיה  שהקב"ה מעדיף שנעבוד על המידות שלנו מהסיכון שנהיה אפירוסים, חלילה.  משום שמי יעבוד באמת על מידותיו, אפיקורס הוא לא יוכל להיות...

ובחזרה לענייננו:

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ  זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"

וכאן באה לה  הברכה:

"אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ

 וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ"

כזכור וכאמור ברכת החיות תוארה בתורה כך:

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ"

בזמן שברכת החיות היא "עליהם" הרי שברכת האדם נאמרת אליו בשיחה ישירה. הדבר הראשון, אפוא, שעשה הקב"ה עם האדם הוא הדיבור  אליו, ולא רק עליו,  דבר שלא היה עם אף בריאה אחרת, לפני כן.

בעצם אם היינו מגדירים את האדם בשונה מכל הבריאה היינו אומרים כי האדם הוא נביא. האדם שומע את ה' , לא מברכים עליו אלא אומרים לו.

אך נשוב נא נחזור לפסוק הקודם וננסה להבין אותו, ברובד עמוק יותר:

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ  זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".

מהו אותו "צֶלֶם אֱלֹהִים", ומהו הייחוד של "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", הרי כולם נבראו כך.

לא תמיד נותנים את הדעת כי למילה "אדם" אין ריבוי, אין אנו אומרים "אָדָמִים", ואף הביטוי "בני אדם"-שבו משתמשים לרוב –אינה צורת הריבוי המדויקת אלא "המאולתרת" למילה "אדם", והסיבה לכך פשוטה והיא שבאמת אין הטיה ל"אדם" ברבים, משום ש"אדם" הוא כבר הטיה של רבים. שכן "אדם" הוא בריאה אחת של זכר ונקבה, בריאה שנראה שתתחלק לה בפרק הבא של ספר בראשית.

ומכאן להבדל הגדול בין הזכר והנקבה שבאדם לבין שאר הברואים. כל שאר בעלי החיים לא נבראו זכר ונקבה, נברא סוס ואח"כ סוסה. אך האדם נברא יחד, זכר ונקבה יחד.

זהו גם כן עומק הביטוי של "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ..." – יש באדם מעין הבחינה האלוקית, הוא כול את הכל.  

הרמב"ן, אומר על דברי רש"י בפירוש "נַעֲשֶׂה אָדָם" שהם אינם  פשט, ונותן הסבר משלו.

אומר הרמב"ן הקב"ה פונה אל כל הברואים שקדמו אל האדם, אל השמש ואל הירח ואל כל בעלי החיים והוא כאומר להם, "אני לוקח מכולכם קצת ומרכיב את הבריאה החדשה הזו הקרויה אדם", מעתה כל הברואים תורמים ליצירת האדם.

ממלא, האדם הוא הכולל את הכול, הוא מכיל בתוכו את כל הבריאה הארצית ושוכנת בקבו נפשו האלוקית. אך גם עתה צריך להבדיל את התוהו ובוהו שבקרבו. הוא היחיד שנברא זכר ונקבה. הצומח בכדי לפרות ולרבות אינו צריך לעשות כלום העיקר הוא שלא יפריעו לו. לעומתו, החי שהוא יותר גבוה בסולם החיים, צריך לטרוח בכדי למצוא את בת זוגו.  אך לעולם לא יחפש כלב סוס, כי אין לו תשוקה לזה כי הוא נברא, "למינו" בזה הוא דומה החי לצומח כמו העשב.

ולעומת כל הבריאה, האדם לא נברא למינו,  כשהוא ירצה להיות מטורף, אלף אריות רעבים לא יוכלו לעשות מה שאדם מטרף אחד יכול לעשות, כשהוא ירצה שהתוהו ובוהו ישלוט הוא יוכל לעשות את כי הוא כולל את הכל.

האדם יהיה שותף למלאכת ההבדלה של עצמו הוא יהיה מעין שותף-אקטיבי-פסיבי להבדלה שלו.

דבר הנרמז בברכות שאנו אומרים בשבע הברכות. שם ישנן שתי ברכות הנראות כחוזרות האחת על השנייה:

"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם יוצר האדם"

ומיד אחר כך מברכים:

"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו. והתקין לו ממנו בנין עדי-עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם"

יש לפנינו ביטוי לשתי יצירות. בברכה הראשונה שלפנינו אנו מברכים את היצירה הראשונה של האדם בה הוא היה זכר ונקבה . ואילו בברכה השנייה שלפנינו מתוארת "נסירתו" של האדם בה הזכר והנקבה שבו מובדלים. זו הברכה בה אנו מברכים את הקב"ה ש"התקין לו ממנו בנין עדי עד".למעשה "החיים מסובכים" כי השאיפה הגדולה ביותר הוא התוהו ובוהו ביופיו. אנו שואפים ליום בו  "...כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים".[15] מצב בו לכאורה, ישנו ערבוב בו גם הגויים באים לקרוא בשם ה'.

את האפיה לתוהו ובוהו אנו מוצאים גם במקומות אחרים כמו באומנות. אנחנו, הציניקנים צוחקים על אומנות המודרנית של התוהו ובוהו, אבל באמת גם לנו ישחשק "להכניס יד" ולערבב את כל הצבעים ולהשליך על משטח הציור. רצון זה אינו רצון סתמי, זהו רצון של תוהו ובוהו הקיים בכל אחד מאיתנו, הקיים המציאות.

 למעשה את השבוע של החול אנו מתחילים בהבדלה. הבדלה, בין קודש לחול ובין ישראל לעמים.  כך מתחיל גם היום הראשון של הבריאה, מלאכת הבריאה היא ההבדלה היא להבדיל בין מים למים, ורק ממלאכת ההבדלה יכולה להיות מציאות של יצירה וכשמתחיל השבוע בהבדלה הוא יגיע בסופו ליום השישי ויכולו השמים והארץ.  – כך אנו מתחלים את הקידוש כי אז אנו מערבבים בין קודש לחול, כי שם אנו מוסיפים מחול לקודש, שם אנו אומרים יום השישי ויכולו השמים.." כשראשי התיבות של מילים אלו הוא שם הויה. משום שרק זה המתחיל מהבדלה יכול להגיע לקדושה המצרפת חול וקודש.

 מובא כי תופסת שבת היא מהתורה, הכוונה לאותו בין השמשות שלפני שבת, הוא נקרא שבת למרות שאסטרונומית השבת  מתחילה לה רק לאחר בין השמשות.

על כך שאל הרב חרל"פ שאלה מעניינת, שהרי כתוב שהקב"ה מקיים את המצוות של התורה, אז מדוע הוא אינו עושה תוספת שבת ?

ועל כך השיב הרב חרל"פ, שאם הקב"ה היה עושה תוספת שבת, הרי שאצלנו הדבר לא היה נקבע בגדר של תוספת אלא בגדר של שבת ממש. 

 למדנו, אם כך, כי תוספת שבת היא עניינו של האדם. רק הוא יכול ליצור תוספת. אך יצירת התוספת הוא רק באופן שהוא יודע ליצר את ההבדלה, ולתחם את כוחות התוהו המצויים בו.  

 על המטבע "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" .שואלים חז"ל מהו אותו יום השישי ומשיבים  כי תנאי עשה הקב"ה הקב"ה עם מעשה בראשית, שאם ישראל יקבלו את התורה, העתידה להינתן באותו יום "השישי" הידוע של חודש סיוון- מוטב ואם לאו יחזור העולם ל"תוהו ובוהו".[16]  התורה היא המביאה את האדם למקום בו הוא אינו עוד תוהו ובוהו, הוא יודע להבדיל, ועל כן הוא יכול לשוב ולהתחבר אח"כ בצורה מתוקנת. כיוצאים מנקודת זינוק של הבדלה, ניתן לושב ולהתחבר, אך כשהכל בתחילה הוא בערבוב, הדבר יכול להביא לפירוד ולהרס הגדול ביותר. רעיון זה מובא בתמצית ברעיון המבוא אצל חכמי הסוד.

"שרי בפירודא סיים בחיבורא" כלומר אם ההתחלה היא בפירוד, הרי שהסוף יהיה באחדות- וכך הוא דרכם ש צדיקים, אך אם "שרי בחיבורא" – אם ההתחלה הוא בחיבור, וממלא בערבוב הרי ש"סיים בפירודא" – סופו של דבר יהיה התפוררות.[17]

ומכאן נשוב נא לפרשותינו ולספר ויקרא בכלל.

כל איסורי העריות למיניהם תכליתם להביא להבדלה. או בצורה כללית יותר נאמר כי כל תשעת פרקיו הראשונים של ספר ויקרא הם הקודש, פרקים אלו עוסקים בעולה.

בפרק י' אנו פוגשים את נדב ואביהוא ואת האש הזרה. נדב ואביהוא עושים תוהו ובוהו, אמנם של קודש אך עדיין תוהו של חוסר סדר.  הם מבקשים לבוא עדי קירבה אלוקית כ"כ גבוה עד שהם מקריבים אש זרה, אש אשר ה' לא ציווה. ותיאור הפסוק "בקרבתם לפני ה' וימותו"[18] כלומר הם אינם שייכים לעולם הזה.  הערבוב הזה שאצל קדושי עליון אלו שביןם שמים וארץ, מביא לאש היורדת מהשמים והלוקחת אותם.

עליהם אמרו חז"ל, שנאמר בעת מתן תורה:[19]

 "וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ"

 
פסוק זה מתאר את הערבוב, שמחד בו הם "חוזים את האלוקים" ויחד עם זאת "אוכלים ושותים".

בני אהרון נשרפים ועולים השמימה , מיד לאחר פרשייה זו מתייחד הדיבור לאהרון ובו הוא מצווה כך:[20]

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: 

יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--וְלֹא תָמֻתוּ  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:"

ואז מופיע שוב עיקרון ההבדלה:

"וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְהוֹרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֵת כָּל-הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבּר:"

 מכאן למדו חז"ל כי שיכור אסור בהוראה. ואם ישאל השואל, כיצד דבר זה רלוונטי לכוהנים, והלא הם העוסקים בקודש, בשמימי, בנבדל. התשובה תהיה כי דווקא הכוהנים מראים את יסוד זה בו מחד הם עוסקים בנבדל, ומאידך, הם מורים חוק ומשפט. לאמר, אין הם מטושטשים, אין הם מעורבבים.

הפרק שיבוא לאח"כ, יהיה פרק י"א העוסק במאכלות אסורות:[21]

" וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם:

 דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ"

כבסיום יבוא הסיכום:

"כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ:  

כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי:

זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל-נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל-הָאָרֶץ:"

כשהעיקרון שוב יהיה :

  "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל"

ומשם הלאה לפרשת יולדת:[22]

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא:"

 
שוב אנו מוצאים את עיקרון ההבדלה שלאחר ההתרגשות העצומה וההופעה של חיים חדשים, מגיעה הבדלה, ישנה טומאה המביאה לפרישה .

 ועקרון הבדלה ימשיך לו לפרשייה שאח"כ, פרשת הצרעת, כל עניינה הוא ההבדלה בין המצורע לסביבתו שם יתואר בי השאר כי

"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן"

 שוב אנו מוצאים כי דווקא הכוהנים המשמים בקודש הם-הם האחראים על ההבדלה.

 לאחר פרשות אלו תבואנה להן פרשות אחרי מות וקדושים, שסיכומם יהיה :[23]

 "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי:"

הנה כי כן שוב עיקרון ההבדלה.

 כשסיכום כל ספר ויקרא יהיה בפרשת בחוקותי:[24]

"אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם"

 ואז:

 "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם"

  ועל "...וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ" אומר הרמב"ן כְדֵין:

"והשבתי חיה רעה מן הארץ  - על דעת ר' יהודה, שאמר מעבירן מן העולם, הוא כפשוטו, שלא יבואו חיות רעות בארצם, כי בהיות השָבָע וברבות הטובה, והיות הערים מלאות אדם לא תבואנה חיות ביישוב" 

הרמב"ן מביא מחלוקת בחז"ל על טיבו של "...וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ", לפי רבי יהודה הדבר יהיה כתוצאה טבעית, השגשוג שיהיה לעם ישראל, ממלא החיות הרעות חיות הבר תשארנה ביער.

ומכאן לדעת רשב"י:

"ועל דעת רבי שמעון , שאמר משביתן שלא יזיקו , יאמר והשבתי החיות מן הארץ"

 כלומר על פי פירושו של רשב"י  אותן חיות מזיקות, יפסיקו להזיק.

ועל כך מוסיף הרמב"ן הערה, שבדרך כלל הוא נמנע ממנה:

 "והוא הנכון"

 ומרחיב הרמב"ן את הדברים:

"כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממתים אדם, וכמו שאמרו (חז"ל) אין הערוד ממית אלא החטא ממית וזה שאמר הכתוב ' וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה'... "

ובהסבר יותר מפורט:

 "כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של האדם  כי נגזר עליו להיות טרף לשינהם,
והושם טרף טבעי הטבעי מהם גם לטרוף זו את זו כידוע"

 כל המציאות בה יש חיות טורפות, הוא עקב חטא אדה"ר, והעונש שהושת עליו להיות טרף לשינהם, ומרגע שטבע זה הושם אצל אותן חיות הן החלו להיות טורפות האחת את השנייה.

 "כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר ...."

 והרמב"ן ממשיך עוד בדבריו. ונכאן הוא עובר לתאר את מצב א"י על השלימות:

 "ובהיות ארץ ישראל על השלימות תשבות רעת מנהגם (של בעלי החיים) ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם ..."

 במילים אחרות, במציאות המתוקנת הכל ישוב למתכונתו הראשונה,
ומכאן הסיכום:

"ועל כן אמר הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף וכל החיה הרעה כאשר היה בטבעם מתחילה"

 זהו פרק י"א של ישעיה המתאר את המשיח, שבאמת הכוונה הייתה בו לחשזקיה שהיה רואי להיות משיח, וכדברי הרמב"ן:

 "והכוונה הייתה בו על חזקיהו שביקש הקב"ה לעשותו משיח ולא עלתה זכותם לכך "

 ומסיים הרמב"ן:

 "ויהיה המעשה על המשיח העתיד לבוא"

    הנה כי כן סופו של ספר ויקרא הוא ה"תהו ובוה" ביופיו בו,  "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" ,[25]ההרמוניה תשוב וכולם יהיו יחד.

 ומכן לאשר פתחנו.

הערנו כי נאמר מספר פעמים האיסור של הפנייה לאובות ולידעונים. המניע את האדם לחפש והיעזר באובות וידעונים, אינו נובע בהכרח מקוטן נפשי אלא מלא לעיתים אף מגודל, הוא אינו מסתפק במה שיש לו הוא מחפש ביטוי למשהו גדול. משבר שכזה מופיע כאשר האָבות אינם מופיעים את עצמם, כאשר אין סמכות או אז הילדים מחפשים אובות. כשהידיעה הפשוטה של "האדם ידע את חווה אשתו" – שענינה חיבור נעדרת או אז הבנים מחפשים הילדים ידעונים.

 אין מה לכעוס, על החיפוש הזה אלא לבדוק בעצמנו אם באנו יש אובות וידעונים,, אםחיליה הם קיימים באדם, הם ימשיכו הלאה, את זאת ניתן לראות רמוז בפסוק על פי הבנתינו:[26]

 "וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי--מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם"

 בדוק אתה אם אתה נותן את הכוח של האובות והידעונים. !
 ונסיים בהערה יפה של החזקוני, על פשר ההגד המסורבל, לכאורה, בתחילת הפרשה, שעמדנו עליו בראש דברינו. מהו אותו "...אֱמֹר...וְאָמַרְתָּ"
מעיר החזקוני כי הפרשה ב"אמור אל הכוהנים" מתייחס הכתוב לסוף הפרשה הקודמת, לעניין ה"אוב והידעוני", שבו נחתמת פרשת קדושים, ואילו "ואמרת אלהם" מתייחס מכאן והלאה.

 המשמעות היא, שישנה כאן פנייה והטלת אחריות על הכוהנים, באם יש בעולם אוב וידעוני. הכוהנים הם שאחראים על ההבדלה, ואם אין את מלאכת ההבדלה מחפשים את האוב והידעוני. והמשך הפסוק  הוא  "אמור אל הכוהנים בני אהרון...", מה פִשְרה של אותה תוספת של "בני אהרון" וכי אין אנו יודעים כי הכוהנים הם מזרעו שלאהרון.

תשובתו לכך היא "שבני אהרון" אָמוּר על העוצמה הגדולה שהתגדלה בבני אהרון  אמור להם אתם אחראים על ההבדלה בעולם ועל כן אתם צריכים להיבדל יותר. אתם, הכוהנים, צריכים לקחת אחריות בכדי שהעולם כולו יבוא, עדי "יום השישי ויכולו השמים וארץ", ולהביא לעולם, שבו נאמ ר "והשבתי חיה רעה מהארץ וחרב לא תעבור בארצכם".