קראו את השיעור
בס"ד, יום ראשון, ה' באלול ה'תשס"ד
שיעור הרב אלון לפרשות שופטים-כי תצא
מכּור הברזל לעם נחלה
ישנו קשר ניגודי משלים בתוכנם של שתי הפרשות שלפנינו, זו שנקרא השבוע, וזו של השבוע שעבר, פרשות שופטים וכי-תצא.
כבר מהתבוננות שטחית ראשונית, נראה שתוכנה וענינה של פרשת שופטים נע מסביב למערכת השלטונית-משפטית הכללית, כיצד הללו מנתבים את חיי האומה. לעומתה פרשת כי-תצא שמה במוקד את הפרט, זה הבונה בית חדש וצריך לשים מעקה לגגו, וזה הרואה את שור אחיו או את שיו נדחים ומחוייב להחזירם לבעליהם. לא זו אלא אף במישורים שהכלל פועל בהם, כמלחמה, בפרשה זו יש את העיסוק בהתמודדות היחיד עם יצר הרע, ולא בשאלות של הכלל.
מעניינת היא הפרשיה הנמצאת ב"קו התפר" שבין שתי פרשות אלו, פרשת הכלל ופרשת הפרט. פרשה זו היא פרשת עגלה ערופה, שכפי שנראה להלן – מהווה את המעבר מן הכלל אל הפרט, ומעמידה את שניהם במזיגה הרמונית משלימה, ולא בקונפליקט מתנגש.
נראה נא את הדברים קימעא קימעא.
נעיר, כי תחילה נתייחס לדברים במישור הכללי ראשוני, תוך הדגשת השאלות, כשאט-אט תובנת העומק תלך ותצטייר בפנינו.
אומרת, איפוא, התורה כך:
"כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה
נופל בשדה לא נודע מי הכהו:"
מעניינת היא ההדגשה: "באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה", והלא רצח הוא מעשה חמור כשלעצמו בכל מקום ? …
אמנם פשטם של דברים היא שכל התהליך שיתואר להלן בתורה רלבנטי בארץ ישראל, אך יש כאן הדגשה שהיא מעבר לכך, יש כאן הדגשה בדרך של ניגודים בין החלל שנמצא, לאמר בין הרצח, לבין האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה.
במשמע שבארץ ישראל, ארץ המוסר, הארץ שבה צריך עם הנצח להטביע את חותמו הייחודי, העתיד להיות אור לגויים, בארץ שכזו כשישנה חשיכה ורישעה, המופיעה בסופו של דבר בשפיכות דמים, ברצח, חריג ככל שיהיה, הדבר חמור לאין ערוך.
"ויצאו זקניך ושופטיך
ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל:"
אותם "זקניך ושופטיך" הם הסנהדרין הגדולה בת שבעים ואחד הדיינים, היוצאת "לשטח", ובמה היא עוסקת? במדידה!
לכאורה בכדי לבצע משימה פשוטה שכזו, למדוד את המרחק בין החלל אל הערים, יכולים גם אחרים – ומדוע שנטריח את הוועד המשפטי העליון למדוד היכן אירע אותו רצח? רצח שייתכן והיה בבחינת "חיסול חשבונות של גורמים מפוקפקים".
אמור מעתה – רצח הוא רצח! והוא מזעזע את כל המערכת, מהכללית ועד לפרטית, וכפי שנראה להלן.
"והיה העיר הקרובה אל החלל
ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר
אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול:
והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן
אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל:"
כאן נכנסים לתמונה "זקני העיר", הקרובה אל החלל. דהיינו אנשי הסנהדרין הקטנה של אותה העיר. הם מורידים את אותה עגלה ועורפים אותה בנחל "אשר לא יעבד בו ולא יזרע" כמראים את החיים שנקטעו להם.
ואז:
"ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו
ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע:"
"הנה כי כן, במעמד זה נמצאים גם הכהנים. אמור מעתה – רצח זה מזעזע את אמות הסיפין של המערכות השלטוניות של ישראל. הסנהדרין הגדולה נודדת, הסנהדרין הקטנה עורפת את העגלה, והדבר נעשה במעמד הכהנים בני לוי.
כך מתמונה זו, המצטיירת בהבנה הראשונית של הפשט, עולה התובנה כי אין להשלים עם מציאות של רצח, כל רצח, ובייחוד "באדמה אשר נתן ה' אלהיך לך לרשתה".
ומכאן באים אנו לווידוי של זקני העיר הקרובה אל החלל:
"וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל
ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל:
וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו:"
במטבע "ידינו לא שפכו" ישנו קרי וכתיב בתורה. הכתיב הוא לשון יחיד "שפכה", [שזה כי ידינו לא "שפכה"] ואילו הקרי הוא "שפכו", לשון רבים.
כשתוכן שוני זה הוא להודיע ולהיוודע לכל אחד מאותם זקנים, שאף שהוא נוקט לשון רבים עם חביריו – עליו לראות את עצמו ואת אחריותו שלו במוקד, וזהו הכתוב בלשון יחיד.
אין קל, מגלגול האחריות לפתחם של אחרים, ואין נאצל מלקיחת אחריות על המציאות,
ומכאן, על-פי חז"ל, אומרים הכהנים:
"כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'
ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל
ונכפר להם הדם:"
יש בהצהרה-תפילה זו מעין יום כיפור קטן בו הכהן הגדול מבקש רחמים על העם.
אך מבין השיטין מסתתר לו צמד מילים שלעיתים אינו מורגש: "אשר פדית ה'", מה עניין זה לפרשה שלפנינו? מה עניין יציאת מצרים לפרשת הרצח הלא-פתור, שעליו באה העגלה הערופה? אך למעשה אנו נראה להלן כי פסוק זה והפסוק שלאחריו כונסים בתוכם תובנה עמוקה, הבאה לידי ביטוי בצאת ישראל ממצרים, מ"כור הברזל" אל "האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה".
"ואתה תבער הדם הנקי מקרבך
כי תעשה הישר בעיני ה':"
מיהו "ואתה" שהפסוק פונה אליו?
רש"י במקום מבאר כך:
"ואתה תבער – מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה,
הרי זה יהרג והוא הישר בעיני ה'".
על-פי רש"י, אם-כן, "ואתה" מתייחס לאמונים על המשפט בישראל, לאמר – זקניך ושופטיך, כשזהו למעשה עוד שלב בסיפור הרצח שאירע – בו מתגלה זהותו של אותו רוצח בן עוולה.
אך ישנו קושי בפירוש זה, שכן "ואתה" יש בו פניה ליחיד, ואם הייתה הכוונה לדיינים היה לו לכתוב "ואתם".
כנראה, שקושי זה הוא, שהביא את הראב"ע לפרש אחרת מדברי רש"י:
"ויש שאומרים, אתה חייב לבער שפיכות דמים,
והנכון בעיני הוא אשר הזכרתי"
במשמע, שע"פ ראב"ע יש כאן פניה לאדם הפרטי שהוא מחוייב לבער את השפיכות דמים מישראל. וכיצד יעשה זאת?
"כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר בעיני ה'
כסוד שכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה".
כלומר, ברגע שאני, האדם הפרטי, אעשה הישר בעיני ה' הדבר יגרום שלא יישפך דם נקי בישראל!
אך כאן יכולה להישאל שאלה צינית, שבעל האבי-עזר (מפרשו הגדול של הראב"ע) הרגיש בה:
"אמר המחבר, אל תתמה על דברי הרב,
כיוון שהבחירה חופשית וכי ישאל הרוצח החומד ממון חברו
ויהרוג אותו בערמה אם בני ישראל זכים וטובים או לאו"
במשמע, שיכול האדם לשאול מה הקשר בין מעשיי שלי למחשבותיו של אותו רוצח, וכפי שהיטיב להציג זאת בעל האבי-עזר, וכי אדם "שרוצה ממון חברו ויהרוג אותו בעורמה" בודק או האם איכפת לו "אם בני ישראל זכים וטובים או לאו"?
וכאן בא לו היסוד:
"אבל באמת אם ישראל המה בתכלית השלימות,
באחוה וריעות, המה כולם כאיש אחד,
והמה בכלל לא יאונה לצדיק כל און,
כי כאשר השתתף גופם לעזור איש את אחיו ואיש את רעהו,
כן ישתתף שכלם ורוחם יחד להציל נפש הנרצח,
ולהציל מחשבות הרוצח לבל יעבור גבולם להכות נפש".
ניתן נא את הלב לעוצמת הדברים שלפנינו. "כי כאשר השתתף גופם לעזור איש את אחיו ואיש את רעהו", שישנה אחדות בישראל, פעולתה הרוחנית במציאות היא כה עצומה, עד שהיא מצילה את "מחשבות הרוצח" – היא פועלת בנפש הרוצח שמחשבותיו "בל יעברו גבולם להכות נפש".
כאן נפגשים אנו שוב עם כוחו של הכלל, עם כוחה של האחדות של ישראל, יש בכוחם של אלו ליצור אוירה אחרת, זכה נקיה, ערכית, הפועלת על נפשם של אלו הבאים במגע איתה.
בדרך דומה בשרשה, אך שונה בפרטיה, מבאר גם הנצי"ב מוולוז'ין את הפסוק שלפנינו:
"ואתה תבער וגו' – הוא הבטחה שיתבער הדם הנקי,
ולא יקרה עוד סיבות כאלה:
הנצי"ב אם כן, לומד את הפסוק הנ"ל כהבטחה וייעוד על להבא, כשבפסוק החותם בא הנציב ומסכם בצורה תמציתית את עניינה של פרשת עגלה ערופה:
"כי תעשה הישר בעיני ה' – זה העסק של עגלה ערופה,
שנעשה בפומבי, בעזר סנהדרי גדולה שבאו למדוד,
וגורם חקירות על העבר ותקנות להבא,
ובאסיפת עצה ורבים יש עזר ה' להגיע לזה לבער הרע מביניהם,
והיינו כי תעשה הישר, לראות מה ישר בעיני ה'".
הנה כי כן, באסיפה ובעצה של רבים ישנה עזרת ה' לבער הרע מישראל.
היסוד המשותף לראב"ע ולנצי"ב, שהמטבע "ואתה" נאמר בזיקה לעם ישראל ולא בזיקה לזקניך ושופטיך (ע"פ רש"י).
ומכאן נרחיב קימעא את הדברים בפשט נוסף, שיש בו משום המשך להאמור בדברי הראב"ע והנצי"ב.
כאמור, פרשת שופטים עוסקת בסדרי הממשל. אדם פרטי הנפגש עם סדרי ממשל ומנגנוני צדק של מלך, סנהדרין וכהונה, יכול לשאול את עצמו שתי שאלות: האם עם כל אלה העולם ייהפך למקום טוב? (לא רק במישור החיצוני-חומרי אלא גם במישור הערכי-פנימי) ושאלה שניה ואולי יותר חשובה – היא מה מקומו של הפרט בתיקון העולם?
הנה מתארת התורה מערכת שכולה עומדת דום, מערכות המשפט הגדולות, הסנהדריות הקטנה והגדולה, הכהנים כולם כקופאים במקומם לנוכח הרצח – המקפל בתוכו את השאלה האם ישנו סיכוי? האם ישנה תקווה למגר את הרע מישראל וממילא מן העולם??
ואז הולכת לה הפרשה אל נקודת המוקד: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך".
אתה ראובן, אתה שמעון, אתה האדם הפרטי! יש בכוחך למגר את הרע מן העולם.
חשובות ככל שיהיו מערכות המשפט, אך שבה וחוזרת לה האחריות של היחיד.
"כי תעשה הישר בעיני ה'" – אותה ישרות מזכירה לנו את עניינו הקמאי-ראשוני של האדם, "אשר עשה אלוקים את האדם ישר". האדם הוא מטבעו ישר, האדם מטבעו הוא טוב, אך דא עקא "והמה ביקשו חשבונות רבים".
יש כאן, אם-כן, אמירה המתמקדת במקומו של האדם הפרטי, המדגישה את אחריותו על הכלל והמונעת בשום אופן את ההשלמה, הצינית לפעמים, שיש בה גם במציאות רע שצריך להשלים איתו.
ובזיקה לימי אלול בם אנו מצויים, נוכל לומר שלעיתים קרובות קל לנו להמליך את הקב"ה על הכל, על העולמות העליונים והעולמות התחתונים מאשר להמליך אותו על עצמנו.
חודש אלול בא להקנות בנו את התובנה כי הדבר תלוי בנו, לא ככלל אלא גם כפרטים המהווים איברים לאותו כלל, וכשם שאין איבר שניתן לוותר עליו – כך גם אין נתיב אמת פרטי של נפש מישראל, שניתן לומר שהו אינו רלוונטי.
אך ישנו נדבך נוסף לאמור עד כה. נדבך שרמזנו עליו בריש דברינו, והנרמז בתחילת פרשיית עגלה ערופה במילים "באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה וגו'". שאלנו, כזכור – מה לנו ולתיאור זה? הלא רצח הוא רצח בכל מקום! וענינו כי אדרבה, בארץ זו שהיא נחלת ה' פשע שכזה חמור עשרת מונים.
על יסוד זה נבקש כעת לבנות קומת הבנה נוספת.
בפסוקים שבפרשות דברים-ואתחנן הוקדמה לתיאור מעמד הר סיני ונתינת עשרת הדברות שבספר דברים, שיחה ארוכה של משה רבנו עם ישראל, כשאחד הפסוקים מתאר זאת:
"ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים
להיות לו לעם נחלה כיום הזה:"
הלקיחה המתוארת היא ביטוי ללקיחה אינטימית ולא לפעולה סתמית. הדבר מזכיר לנו את הפסוק "כי יקח איש אשה וגו'", המתאר לקיחה של קידושין. ואף כאן הדבר מקביל לתיאור נישואיהם של ישראל עם הקב"ה כביכול, לקיחה זו היא לאחר שהקב"ה הוציא את ישראל מ"כור הברזל – ממצרים".
מה טיבו של כור ברזל זה שמצרים מתוארת ככזו?
בכדי להבין ולעמוד היטב על טיבו של כור "הברזל" נראה נא את הצלע הנגדית ל"כור הברזל" – "להיות לו לעם נחלה כיום הזה", במשמע ש"עם נחלה" הוא ההיפך מ"כור הברזל".
מהי אם-כן, "נחלה"?
כבר בעבר עסקנו במושג זה, שיש להבינו לעומק, ואת הוראתו המדוייקת שבלשון הקודש.
את המילה נחלה מצאנו בהקשרים דומים אך שונים. בנות צלפחד מבקשות נחלה, ללוי אין נחלה מפאת "כי ה' הוא נחלתו" – מספיקה הדוגמא האחרונה להבין כי נחלה אינה קשורה בהכרח לארץ [שכן מהו "כי ה' הוא נחלתו"בהקשר זה?] וכן הלאה.
נחלה – נגזרת מהשורש נחל. נחל הוא זרימה של חיים, נחלה מתארת עניין כלשהוא המתאים לנוחל אותו, הוא כנחל הנובע ממקורו. על-פי זה ארץ ישראל, היא ארץ נחלה, ארץ ישראל איננה ירושה או טריטוריה לאומית גרידא, אלא יש בה כוחות רוחניים גנוזים, המתאימים לעם הנוחל אותה, לעם ישראל.
לא זו אלא אף כל שבט ושבט מישראל יש לו את נחלתו המיוחדת לו בזו הארץ, נחלה המתאימה למזיגת כח נפשו המיוחד לו, ולהאני העצמי השבטי המייחד אותו מאחיו, ועל כן ההקפדה שכל שבט ינחל במקומו.
ארץ נחלה מראה אם-כן, את הייחוד של כל יחיד במרקם האחדותי, לאמר – אין באחדות האמיתית לטשטש את הייחודיות של כל יחיד, ואחרי כל אלו ישראל הם "גוי אחד בארץ".
בו בזמן שזהו התוכן המזוג ב"ארץ נחלה", הרי שההיפך ממנו הוא "כור הברזל".
מהו איפוא "כור הברזל"?
על-פי פשט, בכור הברזל מניחים את עפרות הברזל, מביאים אותה על ידי חום להתכה ובכך נוצר גוש ברזל.
זוהי אם-כן הפעולה ההפוכה לחלוטין, האנטי-תזה המוחלטת של מושג הנחלה, שכן בזמן שהאחרונה מדגישה את מקומו של הפרט, הרי שבכור הברזל כל הפרטים מותכים – בסד שבלוני אחד, זוהי ממלכת העבדים של מצרים, מיליוני עבדים משועבדים לאלו שמעליהם, ואלו שמעליהם לנדבך ההיררכי הבא, עד לקודקוד הפירמידה, לרודן האכזר הרואה את כל האנשים הפרטיים הללו כברגים בממלכת העבדים האדירה, שהיא הכלי שבידו.
ואל יאמר האומר – תמונות שכאלו אינן עוד בעת החדשה, שכן מספיק לנו מבט חטוף בדברי ימי עולם של לפני כשישים שנה לראות כיצד בחבל ארץ נאור, קמה לה ממלכת עבדים חדשה בה עם גרמני שלם הצדיע בביטול ופעל בשליחותו של אותו "פיהרר-פרעה" מודרני, שרצה לדרוס תחת מגפו את "עם הנחלה".
זוהי איפוא, ארץ מצרים, "ארץ המיצרים", ארץ שגוזרת את כל המציאות על-פי מצוותיו של אדם אחד העומד בראשה. אין להאמין בממלכה זו בשום דבר, שהוא מעבר לאדם הלובש לעצמו דמות אלוהית, שכן כל אמונה במשהו שהוא מעבר, כל אמונה באינסוף ,מנשאת את המאמין הסופי גם לאותה אינסופיות, ואז אין הוא עבד יותר. זאת השכיל להבין פרעה, שזו הסכנה הממשית ביותר להתמוטטות ממלכת העבדים, בעלת המנגנון המשומן, שלו.
לחידוד העניין ניתן לראות דוגמא טבעית לכור הברזל, מכוורת הדבורים, (ומעניין שכוורת היא מלשון "כור").
בכוורת ישנה היררכיה ברורה וחלוקת תפקידים מאוד מוגדרת. ישנן את הדבורים הפועלות שתפקידן ללקט צוף, דבורה שכזו חיה כשישה שבועות, היא אינה ישנה כלל, שכן ברגע שתעשה כן היא תמות. ויש את הדבורה ממין זכר, הדואג להפריה שבתוך הכוורת, וכשזה מסיים את תפקידו – שאר הדבורים מפסיקות להביא לו מזון, עובדה המביאה אותו אל קצו…
ישנה גם המלכה, החיה כחמש שנים! תפקידה הוא להטיל ביצים. הדבורים שבתוך הכוורת (שבמובן זה הוא מעין כור) מייצרות מתוכן דונג, המהווה הגנה לפולשים מבחוץ.
הנה כי כן, יש בה בכוורת משל לאותו כור ברזל.
מעניין הוא הסוף הטרגי של אלו שבכור ואלו שבכוורת. בשני המקומות, אותם אלו שאינם רלבנטים נמחצים תחת מנגנון הקולקטיב, אפילו זה הנמצא בראש כור הברזל, בסופו נחנט בארון. אין לו קבר שצאצאיו יבואו אליו, הוא מעין "קופא" היכן שהוא.
הכור, אמנם, נותן תחושה לראש שבו, שהוא השולט, הוא אל הארץ, כדברי פרעה "לי יאורי ואני עשיתיני", אך בסופו גם הוא נחנט בארון.
מול הכור, באדמה, מתחולל התהליך ההפוך. שם באדמה צומחים חיים, מגוון של צמחים.
כל התורה היא המאבק בין "כור הברזל" ל"עם הנחלה". בין הסופיות של הכור לבין האינסופיות של הנחלה.
ומכאן נשוב לפרשת עגלה ערופה.
כל זמן שיש רצח בעולם, כל זמן שיחיד דורס יחיד אחר ומכריז על ידי מעשה שפל זה, שאין מקום לאחר בעולם – הרי שמצרים וכור הברזל שלה, טרם יצאו מאיתנו.
זוהי, אפוא, הניגודיות החריפה הנצבעת בצבעים עזים בפסוק הפותח את פרשיית עגלה ערופה: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה" – החלל, המוות, הרצח מתרחש, הרמיסה האולטימטיבית-טוטאלית של האחר מתרחשת דווקא במקום המהווה את הביטוי החזק ביותר של הייחוד של כל יחיד בתוך הכלל. ועל כן יש מקום לזעזע את אמות הסיפים המערכתיות.
אך גם כאן נכנס מקומו של היחיד, של אחריותו על הכלל: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך". עליך, על היחיד מוטלת האחריות.
וממילא נבין אנו את מיקומה של פרשייה זו, בתווך, שבין הפרשה העוסקת בכלל, פרשת שופטים, לבין הפרשה , המתעסקת יותר בעניינו של היחיד, פרשת כי תצא.
פרשיה זו מראה, כי האף שיש מערכות שלטוניות, האמונות על הצדק החברתי, אחריותו של היחיד מרכזית לא פחות, זהו "ואתה תעשה הישר בעיני ה'". "אתה" – דייקא !
יש בהם בדברי חז"ל שנאמרו בזיקה למעשה יוסף ואחיו להשלים את האמור עד כה.
כזכור, רואה יעקב את העגלות ששלח יוסף לשאת אותו למצרים, או אז "ותחי רוח יעקב".
על אותן עגלות דרשו חז"ל כך המדרש:
"וירא את העגלות – ר' לוי בשם ר' יוחנן בר שאולה:
אמר להם: אם האמין לכם הרי מוטב,
ואם לאו אמרו לו בשעה שפירשתי ממך
הלא בפרשת עגלה ערופה היית עוסק,
הדא הוא דכתיב וירא את העגלות".
יוסף מוסר, איפוא, סימן לאחים ליעקב אביהם, שהפרשיה שעסקו בה, ושממנה יצא לשליחותו הארוכה, בת עשרים ושתים השנים, של "את אחי אנכי מבקש", היא פרשת עגלה ערופה.
יסודם של דברים הוא כזה: ללא ספק יוסף חשש משליחות זו, בעיקר מהסיבוכים הפוטנציאליים שלה, (חשש שהוכח כנכון ביותר) אך יעקב מלמדו שיש עליו לקחת אחריות, עליו לחפש את אחיו. והנה כשם שבפרשת עגלה ערופה יש חלל שאין נודע מי הכהו, גם כאן ישנה כותונת מגואלת בדם, עומד יעקב ומכריז "טרף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו". מיהי אותה חיה? בני יעקב בכלל ויהודה בפרט.
יעקב קובע – אח האוכל את אחיו הוא חיה רעה.
יוסף יוצא לדרכו הארוכה, המדגישה את מקומו של הפרט בכלל. יוסף מנסה את אחיו – הוא מנסה להעמיד את מבחן האחווה שנית, הוא מציע להם לוותר על שמעון, ולוותר על בנימין. אך אלו אינם מוכנים עוד לכך. הם מוסרים את נפשם, יהודה ניגש כשהוא מקבל עליו אחריות עד מסירות נפש, ומסע האחווה מושלם.
יעקב, מודע היה לסיכונים העצומים בשילוח בנו חביבו רחוק מעליו אל אחיו, העוינים אותו, אך יעקב ידע כי מה ערך יש לחיים לולא האחווה, לולא הדביקות שבין איש לרעהו.
כשכל המהלך הזה בא לסופו – פרשת עגלה ערופה נלמדה עד סופה.
נזכור נא כי ממצרים יצאנו בשנים-עשר שבילים, "איש על מחנהו ואיש על דגלו", ויחד אנו גוי אחד בארץ. אל לנו להתנער מאחריות על תיקון העולם, על ביעור הרע ממנו, ואל לנו לתת לכור הברזל המצרי לחדור לתוכנו, שכן תעודינו אינה רק לצאת ממצרים, כי אם להוציאה מתוכנו, ולהיות ל"עם נחלה כיום הזה".
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
