קראו את השיעור

בס"ד

שיעור הרב אלון

לך לך תשס"ד

היום בעזרת ה' נעסוק בחלק מן השיעור בנושא – ברכת השנים. אני נכנס לנושא זה מכוחה של פרשתנו – פרשת לך לך. נעסוק גם בנסיון הקשה של המעבר מחוץ לארץ לארץ ישראל.

נעיין נא בתחילתה של פרשתנו. פותחת הפרשה, אפוא, בפסוק הידוע "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" – אנו כבר יודעים את מאמר חז"ל, כי זהו אחד מנסיונותיו של אברהם אבינו ע"ה. אך למעשה יש כאן נקודה שמבחינה במידת מה בין נסיון זה לנסיונותיו האחרים של אברהם. נסיון זה יש בו מידה מסויימת של "נורמליות", אברהם אבינו מבקש לעקור את מגוריו למקום אחר, לכאורה פעולה טבעית, שלא למשל כנסיון גירוש את ישמעאל (ששם עליו להתגבר על רגש האהבה) או עקדת יצחק וכו'.

כשנעמיק, נראה שנסיון זה חוזר לאברהם שלוש פעמים, מבלי להכנס לכל הדיון בראשונים היכן מצטווה אברהם "לך לך" , מ"מ, תחילת פרשתנו היא לאחר הפסוקים החותמים את פרשת נח, שם אנו מתוודעים לאברהם אבינו בפעם הראשונה. שם מתארת לנו התורה את תרח ואת בניו אברם, נחור והרן, ואז מבלי שום ציווי אלוקי, מופיע בפסוקים החותמים את פרשת נח, "ויקח תרח את אברם בנו, ואת לוט בן הרן בן בנו, ואת שרי כלתו, אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען".

נשים לב, לשוני המעניין בתחילת הפסוק נאמר "ויקח תרח", לאחר מכן עובר הפסוק מתיאור יחיד לתיאור רבים, "ויצאו אותם" במשמע עם תרח ואברהם. מ"מ נאמר בסוף הפסוק "ללכת ארצה כנען" – כלומר ההליכה הראשונה לארץ כנען נעשית, אך לא אברהם אבינו הוא המוביל וכמו כן זו הליכה ללא ציווי.

ההליכה נעצרת, שם נאמר "ויבואו עד חרן וישבו שם" – נשאלת השאלה האם הם הגיעו לארץ כנען וחזרו לחרן, ואז מצטווה אברהם "לך לך" ואולי הפירוש הוא שעכשיו שאתה ללא אביך, לך לבד סוף סוף אברהם אל ארץ כנען ותצליח. או שמא שבכוון ההליכה לארץ כנען הם עברו בחרן "ונתקעו" שם, שכן שם תרח מת – וכלשון הפסוק האחרון בפרשת נח..." וימת תרח בחרן" – ועכשיו מצטווה אברהם להמשיך את המסע, מ"מ – כך או כך, הציווי לך לך – אינו מופיע ללא רקע, אלא על רקע ההליכה הקודמת לארץ,

יש גם להתבונן בתחילת הפסוקים של לך לך "לך לך מארצך וגו' ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה", לכאורה עולה השאלה מה הנסיון בכך, הרי הקב"ה שאברהם כבר מכירו עשרות בשנים, מבטיח לו ברכות ושגשוג, אם כן למה לא ללכת?

בהמשך, אח"כ יש עליה שלישית לארץ ישראל, שכן לאחר שמגיעים אברם ושרי ולוט יש רעב בארץ, הם יורדים מצרימה (ועפ"י החשבון נשארים שם כעשר שנים) ואז שוב עולים לארץ ישראל.

אם כן כבר עד לתחילת הפרשה – ראינו שני נסיונות עליה לארץ ישראל ובתחילת פרשת לך לך ישנו נסיון שלישי כשבמרכז הדברים ברכת ה' לאברהם "ואברכך והיה ברכה".

על הפסוק ויהי רעב בארץ מפרש רש"י "באותה הארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה שאומר לו ללכת אל ארץ כנען ועכשיו משיאו לצאת ממנה. כלומר נסיון העליה אינו רק נסיונם של אלו שאינם גרים בארץ, אלא גם של אלה שגרים בארץ וממשיכים להתנסות בזה, ישנו רעב ישנם מצבים קשים בארץ והם מתמידים ונאבקים להשאר בארץ.

אגב, אור החיים הקדוש מעיר כי נסיון "לך לך" אינו עצם הנסיון לעלות לא"י, אלא הנסיון ללכת אל ארץ לא ידועה, לכן הנסיון מודגש בעזיבת כל מה שברור, את הארץ, המולדת ובית אב. אברהם תמיד מתנסה בהליכה אל הלא ידוע גם בעקדה, הוא יודע שצריך לעקוד אך משאירים לו את המקום בבחינת לא ידוע "אל אחד ההרים".

להבנת נסיון העליה משני צדדיו – היינו מחוץ לארץ לארץ ישראל, ובעצם ההשארות בארץ בעיתות קושי) נדבר להלן – אך קודם נקדים ונכנס מתוך עולמה של ההלכה מתוך סוגיית שאלת הגשמים בברכת השנים.

המשנה במסכת תענית אומרת: "בג' במר חשון שואלין את הגשמים, רבן גמליאל אומר בשבעה שבו, ט"ו יום אחר החג" (כלומר גמר חג הסוכות כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת).

על כך אומרת הגמ' (דף ו.) "אמר רבי אלעזר הלכה כרבן גמליאל (שפסק ז' חשון) תניא חנניה אומר ובגולה עד שישים בתקופה..."

יש לציין שבברייתא מובאת ארבע דעות על זמן שאלת גשמים,

דיעה ראשונה – בשמיני עצרת. השניה – בג' מר חשון. השלישית – בז' במרחשון (כר"ג במשנתנו) והרביעית – בי"ז במר חשון.

הסיבה של י"ז בחשון אינה קשורה לגשמים. וגם תאריך ג' חשון לא נפסק להלכה. ההצעה לשאול את הגשמים בשמיני עצרת נובעת מהסיבה שצריכים גשמים משמיני עצרת בארץ ישראל. רבן גמליאל למעשה אינו חולק על טענה זו, אלא מוסיף ואומר שמפאת שעולי הרגלים שבים לארץ ישראל לבבל, עלינו להתחשב בהם ולדחות את זמן שאילת הגשמים. אם כן, לדידו של רבן גמליאל ז' חשון אינו תאריך אסטרונומי או חקלאי המתאים לשאלת גשמים, אלא הוא מעריך תאריך פשרה בין התאריך המתאים (שהוא שמיני עצרת) לבין הצורך לתת לעולי הרגלים לשוב למקומם בנחת.

אם נשוב לגמרא נראה שחנניה מוסיף "ובגולה עד שישים בתקופה" – דהיינו השנה מתחלקת ל-4 תקופות ועד שישים יום מתחילת התקופה (תקופת תשרי) מתחילים לשאול גשמים (מכיון שהתקופה מחושבת על פי מהלך השמש, אם כן התאריך היוצא הוא חמישי בדצמבר).

רש"י מבאר על כך שבגולה מתעכבים כך בשאלת הגשמים (זה בערך כחודש אחרי שמתחילים לשאול בארץ ישראל) מפני "שהוא מקום נמוך ואין צריכים מטר כל כך".

במשמע שהגולה שמוזכרת כאן היא בבל, וכנראה ששם לא צריכים מטר כל כך משמעותי, באופן שיותר מדי גשם הוא לא טוב שם (מפאת היות בבל מקום נמוך) לכן מתעכבים בשאלת הגשמים.

לסיכום הדברים, זמן שאלת הגשמים הוא על פי הצורך. בבבל קובעים על פי הצורך, ובעצם גם בארץ ישראל היה צריך לקבוע על פי הצורך, אלא שמשנים את התאריך בגין עולה הרגל השבים מארץ ישראל לבבל.

באמת, כבר ראינו בגמרא בברכות (לב.) את הנימוק לכך מדוע שואלים גשמים בברכת השנים. על כך עונה "אמר רב יוסף מתוך שהוא פרנסה, לפיכך קבעוה בברכת פרנסה" מגמ' זו רואים ששאלת הגשמים השיקול שלה הוא הפרנסה הנצרכת לעולם, אם כן לעניני הפרנסה הגשמים נצרכים משמיני עצרת, אלא משיקול אחר, הם נדחים לז' מר-חשון, ובגולה דהיינו בבבל, הזמן הוא שישים יום לאחר תקופת תשרי.

השולחן ערוך, כשפוסק הלכה אינו עושה את האבחנה בין בבל לשאר חוץ לארץ וקובע שבכל מקום בחו"ל שואלים גשמים שישים יום לאחר תחילת התקופה.

אם כן, השאלה היא מדוע קובע השו"ע קריטריון זה של שישים יום לאחר תחילת התקופה שייך רק לבני בבל, וכדברי רש"י שהובאו לעיל מדוע, אפוא, שלא נקבע לכל מקום בחו"ל קריטריון וזמן בפני עצמו המתאים לצרכים של אותו מקום.

עובדתית, בכל מקום נהגו ישראל לשאול גשמים שישים יום מתחילת התקופה. ובמשך ההסטוריה ניסו גדולי ישראל והראשונים לשנות מנהג זה באופן שישאלו גשמים או עפ"י ז' מר חשון או עפ"י המקום שהם בו(ה"ה לגבי סוף שאלת גשמים – ישנם מקומות שתקופת הגשמים היא דוקא בין פסח לעצרת ובכ"ז מצאנו בראשונים שבמקומות או שהיתה בצורת העלו שאלה האם מותר לצום (אפי' בחוה"מ פסח) בגלל הבצורת, אך אף אחד לא הורה לשאול גשמים באותה התקופה).

אפשר לראות תיאור מרתק בשו"ת רבינו אשר שהוא ממש מסמך המתאר בעיה שהתעוררה במישור זה, נראה נא את הדברים. שם דוקא בעקבות בצורת עולה השאלה מדוע באמת לא לשאול ולהזכיר גשמים בזמן ניסן באותה ארץ שהעם צריך להם. וזה לשונו:

"ויהי בשנת חמשת אלפים ושבעים ושלש לבריאת עולם נעצרו הגשמים ולא המטיר כל החורף אלא מעט מזעיר, ויקראו צום להתחנן לה' לתת מטר על פני האדמה. ויהי בליל הראשון של פסח אחרי תפילת ערבית, ואדוני אבי הרא"ש היה יושב על פתח ביתו, ואנחנו קצת מהחברים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. ויאמר עתה היה טוב לעורר הדבר אשר מעולם תמהתי עליו: למה לא יזכירו וישאלו הגשם עד שבועות? ויענוהו קצת מהחברים, טוב הוא שתודיע הדבר לזקנים ויעשו כן וישר בעיניהם וישלחו לחזן בית הכנסת להזכיר למחר הגשם".

כלומר מהתיאור עד כאן באמת הוחלט להזכיר גשמים ונשלח לחזן בית הכנסת להזכיר גשמים.

אך, כך מתפתחים הדברים:

"ויעשו כן בני הכנסת הגדולה הי"ג מידות. ויהי קול כהזכירו והנה רעש מקצת החכמים אשר לא היה הדבר בעצתם. והוציאו קול לאמר שלא היה ראוי להזכירו שסימן קללה. ויתאפק א"א הרא"ש ולא דיבר ביום ההוא מאומה עד ליל חולו של מועד".

נשים לב, שמוזכר שהזכירו י"ג מידות, משמע שהם היו כבר תקופה מסויימת בתפילה על גשמים תוך שהם מזכירים י"ג מידות.

אך, כעת שהתחילו להזכיר שאלת גשמים החל קול בקהל, בגלל אותם חכמים שהדבר לא היה בעצתם. תוך שהם טוענים שלא ראוי להזכיר גשמים "וסימן קללה הוא" (כדין גשמים שאינם בזמנם) ואז "ויתאפק אדוני אבי הרא"ש" ולא דובר ביום ההוא מאומה עד ליל חולו של חועד".

ואז כותב הרא"ש מגילת ספר לחיזוק דבריו, וכך מתאר זאת בנו בעל הטורים את האגרת ותוכנה.

"ויכתוב מגלת ספר לחזק דבריו וזה תרפה.... מכבר ימים רבים באשכנז נתרעמתי על שני דברים שראיתי שנוהגים בימים הללו. האחד, שאינן שואלין הגשמים כתיקון..."

א"כ, הדבר הראשון שהרא"ש מתרעם עליו הוא הזכרת גשמים שישים יום לאחר תחילת התקופה, והדבר השני (שהוא מיד יעבור אליו) שמפסיקים שאלת הגשמים בפסח. כלומר הרא"ש מתרעם על כך שבשאלת הגשמים נוהגים כבבלים (דהיינו שישים יום לאחר תחילת התקופה) אך הרא"ש טוען שאין הדברים קשורים והלא שאלת גשמים צריכה להעשות בזיקה לצרכים המקומיים של אותה ארץ

וזה לשונו: "אבל דבר התלוי בצורך השעה ואין בו שינוי לעבור על דברי תורה ראוי לילך אחר השנים והמקומות והזמן, דבבל שוכנת על מים רבים ולא היו צריכין גשמים עד ס' לתקופה אז (או)? היה זמן הזרע מאוחר בבבל, אבל בארץ אשכנז שזמן הזרע הוא מחצי תשרי ואילך, הדבר ידוע שאם לא ירדו גשמים מיד אחר הזרע שהוא מתקלקל, שהעופות והעכברים יאכלוהו כולו, למה לא נעשה כבני ארץ ישראל, ששואלין הגשמים במרחשון כרבן גמליאל? כי בדבר הזה אין מחלוקת בין בני בבל ובין בני ארץ ישראל שיתנו אלו טעם לדבריהם שראויים לעשות כך ואלו נותנים טעם לדבריהם שראוי לעשות כך, אלא שבבבל היו עושים כפי הצריך להם והמשנה שאומרת ששואלין במרחשון נשנית בארץ ישראל כפי הצריך להם..."

וגם לגבי סוף זמן שאלת הגשמים מתרעם הרא"ש שפוסקים לאחר פסח באומרו

"הדבר ידוע, שבאשכנז עיקר קיום התבואה הוא על ידי הגשמים שבין פסח לעצרת..

לכן אומר הרא"ש אולי עתה הגיע הזמן לתקן את הטעות הזאת אמר לי לבי הגיע העת לתקן מה שנתאויתי זה ימים רבים, כי בודאי שישמעו לך בעת צרה כזאת... וכן בודאי היו עושים, אלא שהיטו את לבם והסבו את דעתם אחורנית".

אך אז מסכם הרא"ש:

"בראותי כי הטו את לב הקהל לבלתי קבל ממני דברי אלקים חיים, גם אני חזרתי בי מלשאול ולהזכיר בבית הכנסת, שאני מתפלל בו, אף על פי שהייתי יכול לשאול וכו' מכל מקום לא רציתי לעשות אגודות אגודות. ולא הייתי כותב בחול המועד, אלא שצורך שעה הוא מפני חילול שם שמים, וגם יש בדבר זה קצת מצורך המועד" (שו"ת הרא"ש כלל ד', סי' י').

וכאן יש סיכום נפלא של פוסק – שמכיון שלא קבלו דבריו – הרא"ש חוזר בו, הרא"ש גם מתנצל על כך שהוא נאלץ לכתוב בחוה"מ, אך כנראה שהרעש שפסיקתו עשתה הכריחו לבאר ולפרש דבריו וכפי העולה מדבריו.

מאתים חמישים שנה אחר כך מצאנו התמודדות דומה של הב"ח (הבית חדש) בקראקוב, דבר שכשלעצמו מראה כמה דנו בסוגייה זו. שם עלתה שאלה מדוע לא להזכיר טל ומטר בשומע תפילה (דהיינו, אמנם להזכיר ממש בברכת מחיה המתים, לא נזכיר, אך אולי בברכת שומע תפילה החלה אף על בקשות פרטיות, שם אולי כן נזכיר).

על כך עונה הב"ח שהדבר אפשרי, אך מיד מסייג דבריו באומרו:

"מיהו קבלתי דיש ליזהר שלא לשאול גשמים כלל שלא בזמן שתקנו חכמים אפילו בשומע תפילה אלא מרצין לפניו יתברך בתעניות ובסליחות בי"ג מדות ואומרים פסוקים ומזמורים של מטר אבל אין שואלין ותן טל ומטר".

ואז מביא הב"ח סיפור:

ושמעתי ששני גדולים עשו מעשה כשהיה עצירת גשמים בימות החמה לשאול בציבור זמן טל ומטר בשומע תפילה ונאסף כל אחד לעמיו באותה שנה ותלו הדבר בדמטרתו קמי שמיא" (ב"ח קי"ז).

כלומר הסתלקותם של אותם שני גדולים היתה מפאת "דאטרחו כלפי שמיא", כומר הם הטריחו את השמים. דבר כשלעצמו צריך ביאור ובירור.

נשים לב, איך כאן מנהג ישראל דוחה את דברי הגדולים, ואף הרא"ש בעצמו חזר בו ולא רק מפאת ה"בלאגן", שכן גם בב"ח מצאנו אזהרה סמויה לא לשנות את זמן זה שתקנו חכמים.

נראה לומר שמהדברים עולה יסוד עצום, שעולם ההלכה התבטל בו אל מנהגם של ישראל. ונעיין נא יותר לעומק בברכה זו. ברכת השנים היא ברכה שבה מבקש יהודי את הברכה הפרטית ביותר שיש לו, היא הפרנסה וכלשון הגמ' שהובאה לעיל (ברכות לג.).

זה המבחן של הקשר בין יהודי לארץ ישראל כשקבעו שישים יום בתקופה לבקש גשם, קבעו שבאופן מקרי כל חוץ לארץ יבקשו לפי איזו גלות אחת שבעו, ואף אחד לא יבקש בזמן שצריך. והזמן שבו מבקשים את הגשם הנכון הוא הזמן של ארץ ישראל שנשתנה בגלל עולי הרגלים.

יוצא אם כן אפוא, שאף אחד בעולם לא מבקש את הגשם בזמן שהוא צריך לו, בארץ ישראל לא מבקשים בזמן הנכון (שהוא שמיני עצרת) מפאת עולי הרגלים, ובחו"ל נקבע תאריך שהוא שרורתי .

למעשה, ז' חשון שהוא התאריך שבני ארץ ישראל מתחילים לבקש גשמים הוא התאריך הקובע את היחס ואת הקשר בין בני חו"ל לבני ארץ ישראל.

הדבר ממש מזכיר את רעיון המועדים בארץ ישראל, שכבר ראינו באחד השיעורים בהקשר ליו"ט שני של גלויות – שם אומר רס"ג יסוד בנוגע ליו"ט שני של גלויות באומרו שיש האומרים כי יו"ט שני הוא מפאת הספק, אך דעתו שלו היא שכבר הקב"ה הודיע למשה בסיני, שבא"י עושים יו"ט אחד בחו"ל שני ימים טובים וזו מהסיבה שארץ ישראל זהו המקום, זהו הבית שהקב"ה ועם ישראל נועדים בו יחד ויהודי שלא נמצא בארץ ישראל ייענש וירגיש שאין לו זמן קבוע.

וכדברי המדרש בשיר השירים "שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי - שמוני נוטרה את הכרמים – אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע! כשהייתי בארץ ישראל על שלא שמרתי כהלכתו יום טוב אחד. נתת לו גלות עם שני ים טובים. אני הייתי סבורה שאקבל שכר על שניהם – ואינני מקבלת שכר אלא על אחד".

רבי יוחנן הוי קרי עליהון (כלומר רבי יוחנן הוה אומר על היו"ט שני של הגלויות) "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים".

שאלת הגשמים נקבעת לפי האדם האחרון החוזר מא"י לבבל – כשלעצמו אין דבר מקודש בז' בחשון. בארץ ישראל, שהוא המקום הנורמלי שהקב"ה נועד עם ישראל, שם מתחילים בז' חשון בכדי להזכיר את העליה לרגל. בחו"ל כשכבר אין מושג עליה לרגל מתחילים שישים יום לאחר התקופה, אפילו כשהתאריך לא מתאים לבני חו"ל בכדי לזכור ולדעת בצורה הברורה ביותר שהם אינם מבקשים את הפרנסה לפי הצורך האמיתי שלהם עכשיו – בכדי לזכור שהם אינם במקומם הטבעי, הם אינם בארץ ישראל.ולכן נקבע תאריך מסויים על פי בבל , אך מכאן והלאה הוא הולך בצורה שרירותית ביחס לאלו שהם מחוץ לארץ ישראל.

לעומת זאת התאריך ז' חשון שנקבע ע"י עם ישראל – שבמהותו הוא בכדי להתחשב בעולי הרגלים, וממילא גם רמוז בו שבח להם, כביכול מתקדש ע"י הקב"ה – והוא התאריך ששואלים בו גשמים. (הדבר מזכיר לנו את האופן בו נקבע יו"ט שכן גם שם יושב בי"ד קובע תאריך ומכאן והלאה זה תאריך החג, ה"ה כאן התאריך נקבע ע"י עם ישראל לדורות) אין דבר המאפיין יותר את החיבור בין הקב"ה ועם ישראל כמו קביעת תאריכים ואולי בחו"ל נעשים שני ימים כי אין אפשרות לקבוע את התאריך.

מכאן נביא לאשר פתחנו בו בראש דברינו, נסיון העולה לארץ ישראל. שאלנו מה כ"כ קשה בנסיון זה והלא יש הבטחות נאות בצדו?

הנסיון הקשה בארץ אינה המלחמה בכנעני – או ההליכה למקום בלתי ידוע שכן בזה אברהם – תמיד הוכיח את אמונו ובטחונו בקב"ה אלא אפשר לומר כי הקושי (על אף שהוא בקושי כתוב בפסוקים) יתברר דוקא על ההבנה מה אברהם אבינו עשה עד עכשיו. אברהם כבר עסוק שנים לעשות נפשות בחרן".

ולהביא את שם ה' לכל מקום ומקום. ואז הקב"ה אמר לו איזה "אידישקייט" יפה עשית כאן, אבל עכשיו עזוב את הכל, אני רוצה שתעבוד אותי דרך ארץ, אלא מה אתה אדם רוחני "עשית נפשות בחרן" – אתה קוסמפוליטי – נראה לך שכך עדיף. אך באמת שם ה' לא יתגלה, אם לא תהיה בארץ אחת, לולא הארץ הזאת אתה אברהם לא תהיה גוי גדול לא תהיה בבחינת "ואברכך".

צווי זה לכאורה סותר את ההגיון, שכן לכאורה את דבר ה' אפשר להביא הרבה יותר טוב דרך קוסמפוליטיות ע"י קהילות – קהילות בגולה, אך זהו ציווי ה'.

אברהם אבינו עובר את המהלך שעם ישראל עובר, הוא נד ממקום למקום ועכשיו הקב"ה אומר לו להגיע לארץ ישראל, כאן הוא נלחם בכנעני, בחו"ל הוא עושה נפשות. דבר שמזכיר לנו את עם ישראל שפעמים מעדיף להישאר בחו"ל ולעשות נפשות מאשר לבוא לא"י ולאחוז בחרב. דבר המזכיר לנו את עם ישראל ערב השואה, גם אז יהודי הגולה לא הבינו מה האחרים מחפשים בארץ ישראל.

וזהו בדיוק מה שהקב"ה מנסה אברהם – אברהם מבחינה הגיונית – לא מבין מה הוא צריך לבוא לא"י – זהו אותו שטן שניסה לערבב את אברהם בזמן העקדה.

והשטן הזה ממשיך במשך הדורות ואומר לעם ישראל – בשביל מה לכם מדינה – כל האו"ם שונא אותם בגלל זה, הרי אתה קודם יכולתם לנהל את העולם, אלא מה היו מלחמות, פוגרומים, זה לא נורא כ"כ – נעבור ממקום למקום.

נשים לב, אנו לא מדברים על היצה"ר המעשי, שהוא קשה מאוד, היציאה מארצך ומולדתך, אלא יותר מזה. ההגיון שלא לקשר את עבודת ה' עם הצטמצמות במקום הוא כל כך מושך ואטרקטיבי שהוא מעצים את הנסיון עשרת מונים.

עקרון זה קשור לכמה וכמה סוגיות כמו תרגום התורה ליוונית, ולכאורה מדוע לא? אך למעשה לא היה יום יותר קשה לישראל מתרגום התורה ליוונית,

האם יש ערך ללשון הקודש, לכאורה שוב למה להצטמצם? אך הקב"ה רוצה שנדבר בלשון הקודש. אברהם אבינו יכול לשאול איזה "ואברכך" יש בארץ הזאת, יש בה כל הזמן רעב ומלחמות, (ואף שעל המלחמות והרעב – במישור המעשי – אברהם לא מתלונן אך הוא יכול להתלונן על זה שאין (והוא משפיע כמקודם, את הנסיון הזה עובר יעקב גם הוא, הוא נוסע בעקבות אברהם אבל הפוך, הוא יוצא מא"י לחרן, שם בחרן הוא יפתח קהילה גדולה ומשגשגת רק אחרי 20 שנה יש קצת אנטישמיות, ואז רחל ולאה אומרות לו אבל כך זה תמיד "הלא נוכריות נחשבנו לו".

לפני שיעקב עוזב את א"י הוא רואה חלום העולם, שבו הוא לומד "שאכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" – שם בחו"ל, בחרן,אין ה' – יש הרבה "תרגומים" אבל אני ה'.

וביתר שאת, בפסוק נאמר "אכן יש הויה במקום הזה" השם הזה שם הוויה שמעל למקום ולזמן – נגלה כאן במקום הזה. האין סוף מצטמצם במקום – והמקום הזה הוא פה.

ונשוב לאברהם. תרח יוצא עם נחור הרן ואברהם לחרן – אלו מסיבות טכניות, ואלו מסיבות רוחניות, אך מה שמחזיק אותנו בארץ הוא רצון ה' להתגלות פה – לכן תרח לא מצליח להגיע, אך אברהם מכח הציווי האלוקי מצליח להגיע. נכון שבחרן נעשה יותר נפשות, אך זה לא רלוונטי, כי גילוי שם ה' בעולם הוא להקים מדינה של קודש.

ואם זה לא משכנע – יבואו "נמרודים" וישכנעו את עם ישראל. וכלשון הב"ח שאפילו בשומע תפילה לא להזכיר בקשת גשמים – לא להראות שייכות לחוץ לארץ. כשאנו, בני חו"ל, נבקש פרנסה - נבקש לפי בני ארץ ישראל.

ואף בימינו שכל כך קל לבוא לארץ ישראל מהצד הטכני, בכל זאת הנסיון עדיין קשה.

זהו "לך לך" – וכדברי החסידים לך לעצמך ולעצמיות שלך.

והעצמיות שלנו הוא לגלות את שם ה' בעולם דרך ממלכת כהנים וגוי קדוש. בארץ כנען – כנען עם כל סבוכיה.

יהי רצון שיהיה לנו את הכח להתרומם ולעמוד בנסיון זה ולראות את כל ישראל בשנה הבאה בירושלים הבנויה – אמן.