קראו את השיעור

בס"ד, כ"א בתמוז התשס"ג

הרב מרדכי אלון שליט"א

המטות, הפקודים והדגנים

לפרשת מטות-מסעי

אנחנו בשלהי ספר במדבר. השנה הפרשיות מטות ומסעי נפרדות, אז אפשר לדבר קצת על פרשת מטות לבד. אבל בו זמנית צריך גם באמת לראות קצת את המכלול, את חומש במדבר כולו.

אבל נתחיל באמת את הדברים בפרשה שלנו. החלק הראשון – הדיבור אל ראשי המטות בעניין הנדרים. החלק השני, שזהו החלק הארוך – מלחמת מדיין על כל ספיחיה. זו מלחמת מדיין שאת ההודעה עליה קיבל משה בפרשה הקודמת, בתחילת הפרשה, בפרשת פנחס. "צרור את המדיינים והכיתם אותם", אבל פתאום התחילה שם הפסקה, "ויהי אחרי המגיפה", ועברנו לכל מיני נושאים – למפקד, לבנות צלפחד, למינוי יהושע, לפרשת הקורבנות והמועדים. אנחנו באמצע, אנחנו ממתינים למלחמה. באמצע בפרשה זה "נקום נקמת בני-ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך" על כל הספיחים. בעקבות המלחמה יש שלל, בעקבות השלל יש כלים, ואז מלמדים על הטבלת כלי מדיין ועוד ועוד. החלק האחרון של פרשת מטות הוא סיפור בני גד ובני ראובן עם עבר הירדן המזרחי.

הגורם המפתיע בפרשה שחוזר על עצמו גם בהתחלה וגם בסוף הוא, אם הייתי אומר את זה בלשון קצת ישראלית של היום, מוקם פה פורום חדש שעד עכשיו לא הכרנו אותו, הלא הוא פורום ראשי המטות. זו קבוצת אנשים שהיא מן הסתם ודאי חשוב מאוד, אבל עוד לא ראינו אף פעם שעושים בה שימוש, לא הכרנו אותה. הפרשה נקראת על שם הפורום הזה. במקור 1: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'". עוד מעט נחזור אל הפתיחה הזאת, היא מוזרה מכמה בחינות. אבל מיהם ראשי המטות? למה פתאום צריך את הגוף הזה? אני יודע שיש משה ואלעזר. אני יודע שכשהתמנה יהושע בפרשה הקודמת הודיעו שיהיו מעכשיו יהושע בן-נון, ואלעזר הכהן יהיה לפניו עם האורים והתומים. היו משה, אהרון ומרים, והיום פעמים שהיינו צריכים נשיאים. היינו צריכים את המרגלים, והיינו צריכים את הנשיאים לפעולות מסוימות – קורבנות הנשיאים, חנוכת הנשיאים, שליחות הנשיאים או המרגלים לא הנשיאים לארץ-ישראל. אבל למה את פרשת הנדרים, הרי על מה מדובר פה? בהמשך מקור 1 "איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה". מצווה יפה מאוד, צריך לקיים את מה שאומרים. אגב, זו מצווה שמופיעה בעוד הקשרים. כתוב שכל מי שנודר צריך לשלם את נדרו, זה מופיע לגבי קורבנות בספר דברים. אבל בשום מקום לא מינו גוף שאחראי על מימוש התרת או הפרת נדרים. מה קרה? לכבוד מה? אגב, מה בכלל עושה פה פרשת נדרים? זה כמובן בצד, מה הפרשה הזאת מחפשת פה?

חז"ל אומרים שבערבות מואב נצטוו ישראל שלוש פרשיות: פרשת נחלות, פרשת ערי מקלט ופרשת נדרים. נחלות אני מבין, כי מתי אם לא בערבות מואב מעבר לירדן ירחו לפני הכניסה לארץ? ערי מקלט ודאי. אבל למה נדרים? מה קרה פתאום עם נדרים? למה עכשיו? מה השייכות של סיפור הנדרים לכניסה לארץ? אבל מה שייכות ראשי המטות? מיהם ראשי המטות? מה עניינו של הגוף הזה? "ואשה כי תדר נדר לה' ואסרה אסר בבית אביה בנעריה", כלומר, לא מדובר פה על איזשהו משהו של הציבור ושל שבטים אלא דינים הלכתיים – מי מפר נדרים? מי מתיר נדרים? מה שכתוב פה עכשיו זה שאב יכול להפר נדרי בתו, אלה הם עניינים משפחתיים. אישה שנדרה ובעלה מתיר, או חכם שמתיר. אבל מה זה עושה בכלל פה?

אגב, הקושי היותר גדול שלי הוא "וידבר משה אל ראשי המטות לאמר", האם זו פתיחה מקובלת? אני מכיר פתיחה של "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי ידור נדר". אבל "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'", מה קרה פה? אלא תגידו שזה דבר אישי שמשה רבנו גילה? זה ודאי שלא, כי הנה הפסוק החותם את הפרשה "אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעריה בית אביה". "אלה החקים אשר צוה ה' את משה" זה ודאי לא קשור עכשיו לכאן לסיפור הזה על מי הם ראשי המטות, ומה הם שייכים לסוגיה. אגב, ראשי המטות האלה משתמשים בהם גם בחלק האחרון של הפרשה בקשר לבני גד ובני ראובן במקור 2. הפעם זה לא ראשי המטות, כי כנראה שראשי המטות כמו בכל עמותה שמכבדת את עצמה היה ועד מנהל, והוועד המנהל נקרא ראשי אבות המטות שעכשיו נפגוש אותם. "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה", לא ניכנס עכשיו לפרשה, בעזרת ה', ניכנס אליה בהמשך. בני גד ובני ראובן כאשר היה מתח גדול משה רבנו לא הבין מה הם רוצים. אולי הם רוצים פשוט סתם להישאר בעבר הירדן המזרחי, ובכלל לא להצטרף לכיבוש ולמלחמה, והוא כועס מאוד. הם אומרים: אדוני לא הבין בכלל מה אנחנו רוצים, אנחנו כן רוצים להיכנס לארץ. כל מה שביקשנו היה קודם כל לשים פה את טפינו, ראשינו ומקנינו, אחרי זה לעשות את המלחמה, ורק אז לחזור. ההפך, אנחנו נהיה חלוצים, אנחנו נהיה וכו' וכו'. אז בסוף השיחה כשהם מסבירים לו את זה כתוב שוב במקור 2 "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדני דבר: ויצו להם משה". משה רבנו רוצה ערבות בנקאית. "ויצו להם משה", את מי? "את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל". מי הם? מה עניינם? אז פעם אחת הם הופיעו בהקשר ממש פרטי. דרך אגב, פרשת נדרים שלנו לא מדברת על בית-דין שמתירים נדרים או על חכם שמתיר נדרים כשאני נודר וצריך להתיר, אלא על נדרים תוך משפתיים ממש בפנים. איך אב מפר את נדרי בתו הקטנה והנערה. איש את נדרי אשתו, שוב כאשר מדובר בגיל מסוים, איך מפרים נדרים. כלומר, זה תוך משפחתי. אז מילא ראשי אבות המטות עם בני גד ובני ראובן, זה שבטים, ורוצים לוודא שבני גד ובני ראובן לא פורשים מהשבטים האחרים, אז אולי הוקם פורום של כל השבטים שהוא כאילו נציגות וערבות כלל ישראלית לעניין. אבל מה הקשר של ראשי המטות לעניין הנדרים שאני בבית צריך להפר? מה זה בכלל שייך? אם אז למנות שרי אלפים ושרי מאות, הרי יש שופטים. תגידו שראשי המטות הם שופטים, אז ממתי הם נקראים כך?

אגב סתם כך, מטה זו מילה מאוד מעניינת, אנחנו עוסקים המון עכשיו במטות. מה זה מטה? בפרשת האחרונות מטה זה שבט. "לא תיסוב נחלה ממטה למטה", "למטה בני אשר", "למטה בני גד", כל הזמן עוסקים במטות. על שם מה שבט נקרא מטה? מלשון מה זה? הרי המטה שאנחנו מכירים אותו הוא מקל, משה הולך כל הזמן עם המטה, "ואת מטך אשר הכית תיקח בידך". המטה הזה, המטה שהולך איתנו ממצרים, המטה שהולך עם משה כל הזמן. זו סתם שאלה מעניינת, איך המושג שבט נעשה למטה בשלב מסוים? ראשי המטות, כל ספר במדבר בעצם קשור למטות. אני חשבתי פעם שאולי הדבר הפשוט ביותר שמתאר איך השבט בעצם מתואר עם המטה, עוד לא עם המילה, זה הדגל של השבט. השבטים מזוהים לפי דגליהם "איש על דגלו לבית אבותם", והמטות הם הזיהוי של השבט. ראשי המטות הם אלה שמזוהים לפי המטות. המטות מזהים תמיד את האישיות המיוחדת. אנחנו זוכרים את מטה אהרון שפורח, הוא מוציא ציץ, מפריח פרח וגומל שקדים. כל הנשיאים האחרים מביאים את המטות, ואז מתברר איזה שבט בעצם הוא שבט הכהונה. מה הרעיון שם במטה הזה? דרך המטה נברר את שבט הכהונה. אז האם על שם העץ הזה נקרא השבט מטה? מה זה? ראיתי שפילולוגית חלק מהפרשנים רוצים להגיד שמטה זה מלשון מוטה, כלומר, מוטה לצד הזה או לצד הזה, ומי נמצא באיזה מקום? אבל זה נראה מאוד רחוק.

אני חוזר למושג ראשי המטות ולשאלה מה בכלל עושה הפרשה הזאת כאן? אני רוצה לקצר בחלק הזה כדי להגיע באמת לניסיון לראות את ספר במדבר קצת ביחד, מהדגלים, מההתחלה, מפרשת במדבר ועד אלינו. כשמסיימים ספרים אנחנו מבקשים לראות אותם קצת יחד, ואת ספר במדבר יותר מכל ספר אחר צריך לראות יחד. אבל לפני-כן טיפה התייחסות לראשי המטות.

אני הולך פה לפשטנים. הרשב"ם במקור 3 חורג טיפ טיפה מדרכו, הוא לא מעמיק, הוא אומר פשט, אבל הוא מספר סיפור. כשהרשב"ם הפשטן מספר סיפור זו כבר אווירה טובה. הרשב"ם אומר: "וידבר משה אל ראשי המטות. נשאלתי באניוב בכרך לושדון". יוחלט אחר-כך בין החוקרים למה הוא מתכוון פה בדיוק. הוא נשאל כך. "לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן"? סתם פשט, לא ראינו בתורה פרשה שמתחילה כך. הוא מסביר את עצמו, לא רק המילים ראשי המטות. "שלא נאמר למעלה וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידר נדר לה'". מאיפה הוא הביא את זה בכלל? אף פעם לא ראינו שכשמשה מלמד איזושהי מצווה, מקים פורום, הוא מסביר לפורום הזה על המצווה ו אומר לו "זה הדבר אשר צוה ה'". מה קרה? מה הפתיחה הזאת? "והיאך מתחלת הפרשה בדיבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה"? מה הסדר הזה שקודם כל דברי משה, ואז הוא אומר: דרך אגב, שכחתי להגיד לכם שאלה החוקים אשר ציווה ה'. לא ראינו דבר כזה. "וזו תשובתי", תראו עד כמה הרשב"ם מנסה להיות פשטן, אבל זה מסתבך הניסיון לפשט הזה. "למעלה כתוב", בפרשת המועדים "אלה תעשו לה' במועדיכם", שזו פרשה ארוכה ארוכה שמתארת את כל המועדים, זו הפרשה שאנחנו קוראים כל חג, "ביום הראשון", "ביום השני", "ביום השלישי". כשמסיימים הכל הכל בסוף פרשת פנחס כתוב "אלה תעשו לה' במועדיכם", כלומר, את כל הקורבנות האלה, "לבד מנדריכם ונדבתיכם". מה זה "לבד מנדריכם ונדבותיכם"? "שאתם צריכין להביא באחד משלוש רגלים משום בל תאחר". זה בכלל פסוק בספר דברים ששם כתוב ש"איש כי ידור נדר לא יאחר לשלמו". לומדים שבל תאחר זה שנותנים לך ארכה של שלושה רגלים, כי אולי לא יצא לך ברגל הזה, או לא יצא לך בפסח או בשבועות, אז עד סוכות, או שתלוי באיזה רגל אתה נמצא עכשיו. "הלך משה ודיבר אל ראשי המטות, שהם שופטים", זה קשה מאוד. הלך משה ודיבר אל ראשי המטות, שהם שופטים, להורות לישראל הלכות נדרים, ואמר להם: הקדוש ברוך הוא ציווה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם, לפיכך 'איש כי ידר נדר לה', קרבן'". הרשב"ם מנסה מאוד להיות פה בפשט, ולהגיד שהבנתי מה עושה פה פרשת הנדרים. אגב, הוא לא מסביר מספיק את עניין ראשי המטות. אבל הוא אומר: כבר נאמר שצריך לקיים את הנדר שאתה נודר, כי כתוב "לבד מנדריכם ונדבתיכם". אז איך מקיימים את הנדר? הלך משה ואמר שככה צריך לקיים נדרים.

זה מאוד קשה, והסיבה המרכזית שזה קשה, כי מה שפה כתוב בפרשה זה לא איך מקיימים נדרים אלא איך מפרים נדרים. זה נחמד מאוד, אבל כל הפרשה מסבירה איך לא מקיימים נדרים, איך אפשר להפר נדר? זה הקושי העיקרי, כי שוב הפרשה לא עוסקת בנדרים שנדרתי לא למקדש, לא שחכם מתיר, ולא שראשי המטות מתירים. אלא הפרשה עוסקת בנדרים שאבא מתיר לבתו, בעל לאשתו. זה בכלל לא קשור, זה סוג אחר של נדרים. יש נדרים שהולכים לחכם שיתיר את הנדר, לבית-דין שיתירו נדר, ויש נדרים שמפרים בתוך הבית. אז איך זה בכלל נכנס לכאן? לפעמים הניסיון לפשט דוחה את הפשט עוד יותר. אם הרשב"ם צודק אז כאן היה צריך להכניס את פרשת "לא תאחר לשלמו" מספר דברים, ואת זה להגיד לראשי המטות. לא להגיד לראשי המטות שאם בת נדרה נדר והיא בנעוריה, כלומר, היא ילדה בת שתיים-עשרה וכו' אז אבא שלה יכול להגיד את הנדר. כי מה זה קשור הנה בכלל?

זה מוביל כנראה את האבן עזרא לומר ודאי אחרת. תראו שהאבן עזרא אומר במקור 4 מהפכה בכלל. "ראשי המטות. לפי דעתי, שזאת הפרשה הייתה אחר מלחמת מדיין". אומנם מלחמת מדיין באה אחרי הפרשה הזאת, אבל זו סיבה אחרת. הוא מנסה להסביר מאיפה הוא לומד את זה, ואז הוא כותב כך אחרי שלוש שורות. "והכתוב אמר, שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודברו דבריהם". כלומר, האבן עזרא אומר שיש כאן שתי פרשות שהתרחשו מיד אחרי מלחמת מדיין. בני גד ובני ראובן, ואז כאילו באה גם פרשת ראשי המטות. למה? מה הקשר? כשבני גד ובני ראובן דיברו דבריהם "ואחרי כן כתוב 'ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות'". האבן עזרא הלך לזה שהוא זיהה את ראשי המטות וראשי אבות המטות כמו שעשינו בהתחלה, "הם נשיאי העדה הנזכרים". זה מעניין מאוד מה שהוא אומר. "ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן 'והיוצא מפיכם תעשו'". זה מה שהוא אומר להם, שמה שאתם מבטיחים תקיימו. "'והיוצא מפיכם תעשו', על כן כתוב, וידבר משה אל ראשי המטות, ושם כתוב 'ככל היוצא מפיו יעשה'". "איש כי ידור נדר לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". זה נשמע טכני, אבל כשמעמיקים זה הרבה יותר עמוק. טכנית זה נשמע פלאי פלאות, כלומר, האבן עזרא אומר שיש כאן שתי פרשיות צמודות שמדברות על הערך של המילה. בני גד ובני ראובן – "ככל היוצא מפיכם תעשו". ילד אחד או ילדה אחת באיזה בית נדרו נדר, על מה יכולים לנדור ילד או ילדה בגילאים שמדברים? על ארטיק. תרגיל אותו שהדיבור שלו הוא דיבור וזה לא סתם מילים. אין דבר כזה מילים, אלא מילה זה דבר עם ערך, אז "ככל היוצא מפיו יעשה". אדם נודר נדר שיעשה מה שהוא אמר. בין אם זה נדר של בני גד ובני ראובן על כל ההתנחלות של ארץ-ישראל או בין אם זה נדר בתוך הבית, שאני מבטיח לך, את מבטיחה לי, אנחנו הבטחנו. אז תעמוד במה שאתה אמרת.

גם פה אפשר להתעקש ולהגיד שפרשת הנדרים בעצם בסופו של דבר אומרת איך אפשר לבטל מילה ולא איך אי אפשר לבטל מילה. אם נניח בני גד ובני ראובן היו הולכים אחר-כך אל משה ואלעזר ואל ראשי המטות ואומרים: אנחנו רוצים להפר את הנדר, לכאורה זה היה טוב, כי ראינו באבן עזרא שאלה הן שתי פרשית סמוכות. יש אבן עזרא מפורש, שהיו באים בני גד ובני ראובן למשה רבנו ואומרים לו: האם אתה לא ראית אבן עזרא? אנחנו למדנו שמילה זה חשוב, וגם למדנו הפרת נדרים, אז עכשיו אנחנו רוצים להפר. אבל זו לא קושיה. אני חושב שדברי האבן עזרא הם עמוקים מאוד. הרי מעניין, מה זה עושה עם הכניסה לארץ? אולי האבן עזרא בא להגיד לנו כאן גם מסר מאוד חשוב, האם בחברה שלכם מילה תהיה מילה? אולי זה מסר מאוד מאוד חשוב כשמסיימים את ספר במדבר שכל עניינו זה הדיבור. כל הספר הזה הוא מה ערכה של מילה? והספר הבא יהיה ספר דברים וכל הערך של "לא איש דברים אנוכי" של משה רבנו, שמלמד אותנו דרך במדבר מה זה הדיבור האלוהי. אדם שיודע מה פירושו של צלם אלוהים שבו יכול אולי להבין מה משמעות המילה שהוא מוציא. מה המשמעות של מילה שלא צריכה להיאמר שהיא כן נאמרת? מה המשמעות של הבטחה? חברה שלמה יכולה להתפרק אם אין לה מילים עם משמעות.

אולי יש חשיבות רבה מאוד ברמזים האלה של האבן עזרא. אתם הולכים להיכנס לארץ בני גד ובני ראובן, ואולי האבן עזרא אפילו אומר, שמשה רבנו לא כל-כך אהב את התכל'ס של בני גד ובני ראובן. הוא ראה כאן חלוצים, הוא ראה אנשים גדולים, הוא ראה אנשים עשירים, ואולי מנהיג אחר דווקא היה שומר איתם על קשרים טובים יותר, כי כדאי לשמור על קשרים עם כאלה שיש להם כזה מקנה בעבר הירדן המזרחי. אבל הוא רצה להיות יותר בטוח במילים שהם אומרים. איך כתוב שם מה שכולנו זוכרים? הם אמרו "גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו". זה אולי נשמע ככה מאוד צדדי, מאוד עניין של נימוס, למה החלפתם את הסדר? זה לא נימוס אלא מה אצלכם העיקר בא לידי ביטוי לא תמיד בכמה כסף יש לכם במקנה ובכמה חלוצים תהיו במלחמה, אלא באיך בנויים המילים האלה. זה מעניין מאוד הכיוון הזה של האבן עזרא אבל זה לא מספיק.

האברבנאל טוען טענה מעניינת מאוד אחרת במקור 5. האברבנאל אומר קביעה מרתקת. אם אני מסכם עד עכשיו, הרשב"ם אמר לנו שזה פשוט סמוך לסיפור המועדים, שם נדרו נדרים אז מלמדים את ראשי המטות איך, אבל זה לא עוזר לנו להבין מי הם ראשי המטות. האבן עזרא אומר לנו קצת אחרת. באמת למה זה "וידבר משה אל ראשי המטות"? בגלל שמשה רבנו החליט לדבר אל ראשי המטות על רעיון המילה, הדיבור, ההבטחה בעקבות סיפור בני גד ובני ראובן. אם תשאל איפה בני גד ובני ראובן, הרי אנחנו עוד בתחילת פרשת מטות? זה היה אחרי מלחמת מדיין. זה גם קשה, כי זה לא מופיע שם. האברבנאל טוען טענה אחרת מאוד מעניינת במקור 5. "והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות כולן". זה כמובן אחרי שהאברבנאל מעלה המון שאלות ומתרץ הרבה תירוצים, ואני מתייחס רק לחלק הזה. "וידבר משה אל ראשי המטות עד נקום נקמת בני ישראל", חידוש מאוד גדול. "אין ספק שכל המצוות כללותיהן ודקדוקיהן נאמרו למשה מסיני", זו בכלל מהפיכה. הוא אומר, שעכשיו אנחנו נמצאים בערבות מואב מעבר לירדן ירחו, ובערבות מואב יש כמה מצוות שניתנות, כמו פרשת המועדים שניתנת שוב. אמרנו שגם נחלות וערי מקלט. בא האברבנאל ואומר: אני רוצה לדבר על סדר קבלת התורה. את כל המצוות משה קיבל בהר סיני, הוא לא קיבל שוב מצוות בערבות מואב. מה שהאברבאאל עושה זו מהפיכה. אני לא הבנתי כך, אלא אני הבנתי שבערבות מואב הוא מקבל מצוות. אבל אברבנאל אומר שלא. "אין ספק שכל המצוות כללותיהן ודקדוקיהן נאמרו למשה מסיני. ואומנם משה לא אמרם מיד כששמעם, אלא כפי הזמן והמקום שהיה ראוי אליו כמנהיג טוב ומסדר משובח". זה אברבנאל קלאסי. משה רבנו הוא מנהיג והוא מסדר. הוא יודע לסדר את התורה, והוא יודע להנהיג. כלומר, הוא יודע מתי המקום הנכון, מתי הזמן הנכון, והוא החליט שעכשיו צריך להגיד את הפרשה הזאת. אז כשכתוב "וידבר משה אל ראשי המטות", הכוונה היא, שוידבר משה את מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא בהר סיני עכשיו, כי הוא החליט שעכשיו העיתוי. זה יפה מאוד חוץ מזה שהאברבנאל לא מסביר למה הוא החליט שעכשיו העיתוי, אבל הוא החליט שעכשיו העיתוי. החידוש הוא נפלא מבחינת התבנית. אין ספק שהכל נאמר למשה מסיני. מה יהיה עכשיו בערבות מואב? הדברים ששייכים הנה. זה יופי, אבל זה חוזר למה שאמרנו, שאז הבנתי נחלות, הבנתי ערי מקלט, אבל למה נדרים?

נראה רק את המשך דבריו קצת, הוא מסביר את זה טכנית. "והנה הפרת נדרים בהיות משה חי", כאן האברבנאל הופך להיות קצת קשה מבחינה מעשית. "בהיות משה חי לא מסר אותו לשום אדם". למה? "כי היה כל איש הנודר נדר ומתחרט מנדרו בא לפניו עליו השלום להתירו". זה חידוש עצום. האברבנאל טוען שגם כשהיו שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות, אם היה צריך להפר נדר, היו הולכים למשה רבנו. למה? "והוא בהיותו היחיד מומחה שבדור", זו ההגדרה ההלכתית שיחיד מומחה מתיר נדרים. "והוא בהיותו היחיד מומחה שבדור היה מפר הנדרים והשבועות ומבאר אליהם כל ספק שהיה בדבר. אבל כשאמר לו השם עלה אל הר העברים והאסף אל עמך", עכשיו כשנאמר לו סופית "עלה אל הר העברים", ועכשיו כשהוא מבין שהוא עומד למות, "וציווה על הקורבנות אשר יעשו אחרי מותו, כיוון שקרוב יום אידו, ראה ללמד אל ראשי המטות מצוות הפרת הנדרים שהוא בחייו היה עושה בעצמו להישרת העם. ולזה כתבה הפרשה הזאת במקום הזה". האברבנאל הוא יפה מאוד. הוא אומר: למה כתוב "וידבר משה אל ראשי המטות אלה החוקים והמשפטים אשר ציווה"? כי הוא אומר להם: היה דבר אחד שאני תמיד עשיתי לבד, ועכשיו אתם תצטרכו להמשיך לעשות את זה. זה לא קשור דווקא לאלעזר הכהן, זה לא קשור ליהושע בן-נון. אני עשיתי את זה כי הייתי יחיד מומחה, אבל עכשיו אני מעביר את זה אליכם. למה זה פה? כי הודיעו לו שהוא הולך למות. כלומר, זה לא קשור לכניסה לארץ.

הפרשן האחרון שאני רוצה לראות בהקשר הזה הוא הכלי יקר. הכלי יקר מציע פה הצעה מדהימה שממנה אני רוצה להתחיל את הכל. הכלי יקר לא מקבל את כל הדברים שנאמרו עד עכשיו, הוא לא מזכיר אותם, אבל הוא הולך מכיוון אחר לגמרי. במקור 6. "לא יחל דברו. אבל אחרים מחלין דברו". "אחרים מחלין דברו", זאת אומרת, לאנשים אחרים מותר לחלל את דברו של האדם, זה ברור, כי מה זה פרשת נדרים? שמתירים נדר, שמפרים נדר, זו הפרשה. לדעתי מאחורי הכלי יקר נמצאת עכשיו שאלה מרתקת עוד לפני המושגים שאנחנו עסוקים בהם, נראה כמה נספיק אחר-כך. אבל לפני הכלי יקר נמצאת שאלה פילוסופית מעניינת מאוד: מה זה בכלל להפר נדרים? אם למילה יש ערך למי יש סמכות להתיר נדר? מה זה עושה לי כשאתה מתיר נדר? הרי איך מתירים נדר? באים ואומרים: על דעת כך וכך, האם היית נודר? אם המצב היה כך וכך, אם היית יודע שכך וכך האם היית נודר? או האם היית נודרת? אומר הכלי יקר: אני בעצם לא מבין את זה בעצם מבחינה השקפתית. אם נדר זו התחייבות, אז זו התחייבות וגמרנו. זו התחייבות! זו התחייבות! זו התחייבות! מה פירוש עכשיו שאני מתיר לך את הנדר? מאיפה זה בא? הכלי יקר לא יכול לקבל את דברי האבן עזרא והרשב"ם שמדברים פה על זה שהתרת הנדרים הזאת קשורה לנדרים ולקורבנות, כי הוא אומר שזה מדבר על הבית, זה מדבר על אבא, על אמא, על איש ואישה. הכלי יקר שהוא ר' אפרים לונשיץ מפראג, הוא ירצה לטעון כאן טענה מבחינה השקפתית שלו. הוא לא מזכיר את נושא הכניסה לארץ וערבות מואב, למה זה פה? למה ראשי המטות? אני רוצה ממני ללכת.

"טעם להיתר נדרים ביחיד מומחה או בשלושה הדיוטות שנקראו בית-דין". אתם מבינים לאן חותר להגיע? מה הטעם בכלל להיתר נדרים? הרי יש מסכת נדרים. אגב, הוא שואל שאלה חשובה, האם נדר זה טוב או רע? מצד אחד מדריכים אותנו תמיד, שטוב שלא תידור משתידור ולא תשלם. הנודר נקרא חוטא. אל תידור, אל תזדרז. מצד שני מאוד משבחים נדרים חיוביים. המשנה אומרת במסכת אבות "נדרים סייג לפרישות". והפרשנים הפשוטים לא אומרים הימנעות מנדרים, אלא להפך, תידור ותקבל על עצמך, אז תהיה חייב לעמוד במה שקיבלת. האם זה טוב או לא? בהמשך מה זה היתר נדרים? מה פירוש? איך? שיהיה יחיד מומחה, אבל איך הוא יכול להתיר את הנדר שלי? מה הקשר? מומחה יכול להגיד לי אם זה מוקצה או לא מוקצה. מומחה יכול להגיד לי אם זה שחור או לבן. אבל מומחה יכול להגיד לי למה התכוונתי? מומחה יכול לקחת משהו שאמרתי ולהתיר אותו? אז אני מבין איך הוא עושה את זה, עכשיו תהיה מסכת שלמה לברר איך הוא עושה את זה. אבל בכלל את כל הרעיון אני לא מבין.

"טעם להיתר נדרים ביחיד מומחה או בשלושה הדיוטות שנקראו בית-דין", תראו את הסיבוב הגאוני שהכלי יקר עושה עוד מעט. "אנו למדים", כלומר, הטעם שבית-דין, שהדיין, שמשה רבנו יכול להתיר את הנדר שלי, "אנו למדים מן הפרת האב והבעל" ולא ההפך. כלומר, כאן עיקר פרשת נדרים. מכוח מה משה רבנו יכול להתיר את הנדר שלי? לא כי הוא חכם, אלא לומדים את זה מאבא שיכול להפר את נדרי בתו. איך? "כי כשם שהאב והבעל לכך יש בידם להפר מטעם שכל אישה ברשות בעלה או ברשות אביה, ואין כוח בידה לעשות גדולה או קטנה בלתי הסכמתם". כשחיים ביחד יש הסכמה, וההסכמה המשותפת הזאת גורמת לדבר הבא. "עד שדומה כאילו התנו בשעת הנדר על-מנת שיסכימו הבעל או האב". "בנעוריה בית אביה", כלומר, ילדה. נערה בת שתיים-עשרה עד שתיים-עשרה וחצי, זה "בנעוריה בית אביה". אגב, לנו קשה לתפוס פה את המושג אישה ובעל, כי הכל הוא מדבר פה בנערה, הכל הוא מדבר פה בילדה. ילדה בת שתיים-עשרה מצלצלת אל החברה שלה ואומרת לה, שאנחנו מחר בשעה חמש עושים כך וכך. החברה שלה שואלת אותה: אבל אבא שלך ירשה לך? היא עונה לה: עזבי, הוא לא יודע. אבא מגיע באמצע שיחת הטלפון ואומר לה: אל תעשי את זה. היא מצלצלת לחברה ואומרת לה: מצטערת, אבא לא מרשה. האם החברה מהצד השני של הטלפון תגיד לה, התחייבת? הרי היא יודעת שההתחייבות הזאת, בלי שזה נאמר, שיש מישהו שיכול לעצור את ההתחייבות. כלומר, היא לא תיחשב בוגדת בהתחייבויותיה. היא תגיד לה: תראי, כל מה שאני נודרת, אני עם אבא. זה פשוט, זה הגיוני. אומר הכלי יקר: כשבת נודרת, יותר קל לדבר בבת כי כולן פה נערות בגיל של הפסוקים, לכן יותר קל להבין את זה. כשבת נודרת נדר היא נודרת על דעת אביה. זה בכלל לא צריך להיאמר, היא לא צריכה להגיד שזה על דעת אבא. אם אבא הביע למסקנה שזה לא נכון צריך לעצור את זה. אני לא יודע על מה, נדר על ארטיק, או נדר על לא ללכת לבית-הספר בחמש שנים הקרובות. אם אבא אמר לא, הנדר בשעה שהוא ננדר, הוא ננדר, הוא ננדר על דעת אבא. אבא לא נפרד מהנדר, כי הוא לא נפרד מהחיים האישיים של הנערה הזאת הנודרת.

עכשיו ממשיך הכלי יקר ניתוח פלאי פלאות. "ודומה כאילו התנו בשעת הנדר על-מנת שיסכימו הבעל או האב, וכשאינן מסכימים", אם יתברר רטרואקטיבית שהם לא מסכימים, "אז למפרע בטל הנדר מעיקרו, כי מסתמא", מן הסתם, "על דעתם נדרה או כאילו נדרה על דעתם". היא לא צריכה לדעת מזה, והיא גם לא צריכה לדבר על זה, כי זה ברור שהיא נודרת על דעתם. גם אם היא ילדה מרדנית, עכשיו היא נודרת על דעת אבא. לפחות היא מודעת לבעיה, היא מודעת לזה שיש כאן "צרה" כזו שנקראת אבא, ומוכרחים להתגבר עליה. אבל היא יודעת שזה קיים, זה נמצא אצלה בחשבון, והיא יודעת שזה יכול להיות מבוטל. זו מהפיכה מה שעושה הכלי יקר. "כך כל איש מישראל הוא ברשות בית-דין, ומחויב לעשות ככל אשר יורו לו הבית-דין". יושב יהודי בצפון תאילנד, נודר נדר, שאם הוא יצליח לעשות לא יודע מאיפה לאיפה קפיצה לגובה, לא יודע. הוא לא שמע על בית-דין, הוא לא יודע מה זה, הוא לא ראה את זה אף פעם, הוא לא ידוע איך מאייתים את האותיות האלה. אבל יהודי כשהוא נודר, הוא נודר על דעת בית-דין. למה? כי בית-הדין זה לא איזה גורם מקצועי פיננסי משפטי לפתרון בעיות, אלא זה שליח ציבור של כולנו. כשאני נודר אני נודר על דעת החכמים. אני נודר על דעת כך שלמילה שלי יש את המשמעות שהתורה רוצה שהיא תהיה לה. יש למשל ביטוי ידוע בהלכה על מי שמסרב בגט, הרי הגט חייב להיות לרצונו. אז ההלכה היא ש"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". חונקים, חונקים, חונקים, הוא צועק: רוצה! אז הכל בסדר. שואל הרמב"ם: מה זה? עונה הרמב"ם: כי הוא רוצה, רק שהוא לא יודע שהוא רוצה. מה לא יודע? תשאל אותו ותגיד לו שהוא לא יודע, הוא יראה לך מה זה שהוא לא יודע. הוא יגיד: אני לא רוצה, מה אתם רוצים? אומר הרמב"ם, שהוא רוצה רק שיצרו שיגע אותו. אם זה מה שרוצה הקדוש ברוך הוא, אבא, שאתה עכשיו לא תענה את האישה הזאת ותיתן לה את הגט הזה, אתה רוצה לעשות את זה, רק שאתה לא יודע את זה. מבחינה מסוימת יש כאן משהו שנובע מהנחת יסוד שהתורה ואני זה לא חיבור חיצוני אלא זה חיבור מהותי.

מה תפקידו של היחיד המומחה? מה תפקידו של משה רבנו? מה תפקידו של בית-הדין? מה תפקידו של הדיין? לגלות שזה מה שאני רוצה. מה תפקידו של האבא הטוב שהילדה שלו מהסיפור הקודם נדרה נדר הכי מטופש שיש בעולם? יכול להיות שהוא כועס ויכול להיות שלא, אבל מה תפקידו, האם להוכיח לה שהוא יותר גיבור, או לגלות לה שזה לא מה שהיא בעצם רוצה? איך הוא מפר את נדרה? הוא אומר לה: דברים שרואים משם לא רואים מכאן. עכשיו היא תגיד לו: מה זה דברים שרואים משם לא רואים מכאן, אבל אתה זה לא אני. הוא יגיד לה: לא נכון, אין לך את המכלול שאת רוצה שיהיה לך כדי לקבל החלטה כזאת. נדרת משהו עקום. כשיפתח נודר להקריב את בתו, ואין לו את האומץ ללכת לפנחס ולהגיד לו תתיר לי את הנדר, האם זה כי הוא לא רוצה להתיר את הנדר, או שהוא היה מאוד רוצה שיכפו אותו עד שיאמר רוצה אני? אז מה תפקידו של החכם? תפקידו של החכם זה להצליח להגיע אל המקור שאני הרבה פעמים חוסם. מאיפה לומדים שלחכם יש כוח לעשות את זה? אומר הכלי יקר שלומדים את זה מהאבא, מיחסי המשפחה של אישה ובעלה. כשאישה ובעל התחתנו הם קבעו ביניהם רצון שהוגדר בזה שיש לך ויש לי כוח כזה וכזה. כשאנחנו "התחתנו" עם ריבונו של עולם גם הגדרנו את זה. בדיוק כמו שבחיים הפרטיים הרבה פעמים את ההתחייבויות הרצוניות האלה אין לנו כוח לממש, גם לנו אין כוח הרבה פעמים לממש את ההתחייבויות הרצוניות שלנו. תפקידו של היחיד המומחה, תפקידו של הבית-דין הוא לגלות שזה אפשרי.

הכלי יקר מסיים: "וכל נודר דומה כאילו התנה בשעת הנדר על-מנת שיסכימו הבית-דין עמו. וכשאינן מסכימין" הבית-דין עמו, תשמעו איזו הגדרה של הכלי יקר, זו הגדרה גאונית בלימוד. "וכשאין מסכימין נעקר הנדר מעיקרו". מה זה נקרא שחכם מתיר את הנדר? זה כמו המילה להתיר, מה זה להתיר? זה קשור, אז אני אתיר ואתה תראה שזה לא. נדר נעקר מעיקרו כי אתה נודר על דעת בית-הדין. מכל מיני סיבות חיצוניות, באשמת בית-הדין, באשמתי או באשמת המציאות, אנחנו אפילו לא יודעים אחד על השני, אבל כשנצליח לדעת אחד על השני אתה תדע שאתה נודר על דעת בית-הדין. בית-הדין זה לא איש מסוים אלא זה משה רבנו.

אז מסיים הכלי יקר: "וכל יחיד מומחה נקרא בית-דין וכל שלושה הדיוטות, על-כן בידם להתיר נדרו". והוא מוסיף – למה? "למונעו מן החטא". מה התפקיד שלבית-הדין? למנוע אותי מהחטא, מפרישים אדם מאיסור. "כי כל נודר נקרא חוטא ממה שנאמר (דברים כג מג) 'וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא'". אז אם אני יכול למנוע אותך מהחטא זה התפקיד שלי, ואתה יודע שזה התפקיד שלי, כמו שאני יודע שהתפקיד של אבא שלי הוא למנוע אותי מהחטא. אז בהתחלה אני כועס, אני עושה עם הרגליים חזק ונכנס לחדר, אבל אחר-כך אני מבין שזה היה משחק התפקידים שלנו. רציתי שיהיה כך, רק שלא ידעתי להגיד את זה. זה ניתוח מרתק של הכלי יקר שצריך ללמוד אותו, צריך להתמודד איתו, צריך להסכים איתו או לא להסכים איתו. אבל למה זה קשור לערבות מואב מעבר לירדן ירחו? מה זה עושה פה?

לעניות דעתי זה דבר פלאי. עם ישראל הולך להיכנס לארץ, משה רבנו ניסה את הניסיון האחרון שלו שהוא יכניס את בני-ישראל לארץ. כשמשה רבנו אמר "יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא ואשר יבוא, יודעים איך האור החיים הקדוש מסביר מה הוא אמר? דיברנו על זה פעם, שמשה רבנו בא ואומר "יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר", זה תואר מעניין, מי שיודע להלך לרוחו של כל אחד ואחד. אלוהי הרוחות לכל בשר, שיפקוד איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, אשר יוציאם ואשר יביאם, "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". אז מה ביקש משה? איש. כמה מנהיגים הוא ביקש? אחד. מה אמר לו הקדוש ברוך הוא? "קח לך את יהושע בן-נון, איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו". ומה יעשה יהושע בן-נון? לפני מי הוא יעמוד? לפני אלעזר הכהן. ואז מה כתוב בפסוק הבא? "על פיו יצאו ועל פיו יבואו", על-פי מי? על-פי אלעזר הכהן ובכלל לא על-פי יהושע בן-נון. "על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני-ישראל אשר אתו". אז מה ביקש משה רבנו? מנהיג אחד. אבל מה הוא קיבל? את יהושע ואת אלעזר. האור החיים הקדוש אומר פלאי פלאות, שמשה רבנו בעצם, אף אחד לא שם לב לזה, הוא אומר בשקט בשקט, משה רבנו מנסה את הניסיון האחרון שלו לבטל את הגזירה ולהיכנס לארץ. משה רבנו תופר מכרז, הוא מסמן את המועמד, אבל הוא מארגן את המכרז שאף אחד לא יוכל לענות חוץ ממנו. הוא בא ואומר: ריבונו של עולם, זה בסדר גמור, אני נאסף להר העברים, אין שום בעיה, רק צריך דבר אחד, מישהו אחר במקומי שיכול להיות זה שיצא לפניהם, יבוא לפניהם, על פיו יצאו ועל פיו יבואו. כלומר, אחד שהוא גם הכהן הגדול, כמו שאני הייתי בשבעת ימי המילואים. גם המלך, גם נשיא הסנהדרין, גם הנביא. אין לי שום בקשה כלום, רק אם אפשר לארגן פשוט את האלטרנטיבה. אומר האור החיים שמשה רבנו אמר: ריבונו של עולם, הבנתי שחטאתי, אבל בשביל עם ישראל, בשבילי ובשביל הקדוש ברוך הוא בעולם, אפשר להמשיך להנהיג את העם הזה במידתו של משה רבנו. משה רבנו הוא שורש כל הנשמות, לכן הוא היחיד שהוא גם כהן וגם מלך. אחרי שבעת ימי המילואים הוא מעביר את הכהונה הגדולה שלו לאהרון, אבל בעצם הוא שימש ראשון ככהן גדול עד חנוכת המשכן. הוא גם מלך והוא עם שבעים דיינים מתחתיו. אומר לו הקדוש ברוך הוא: קיבלתי את מכתבך, והריני דוחה את הבקשה. "קח את יהושע בן-נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו". שים אותו לפני אלעזר הכהן ותגיד לו: אתה מספר 2. יהושע תלמיד שלך, אבל מעכשיו המלך לא יהיה הכהן, "ושאל לו במשפט האורים ותומים". משה רבנו לא הלך לשאול את אהרון באורים ותומים. פעם אחת יהושע לא שואל את אלעזר, ואז מגיע סיפור הגבעונים בספר יהושע.

באים בני גד ובני ראובן, את מי מעמידים מולם? את יהושע בן-נון ואת אלעזר הכהן. עוד מעט נגיע לראשי המטות. מרגע זה נכנסים לארץ, ומי בעצם מוביל? יהושע. אלעזר נמצא באיזשהו מקום גבוה. אתם יודעים מה יכול עכשיו להתרחש? כשהולכים ליד משה רבנו, כל אחד יודע מי זה משה רבנו, כל אחד מבין מה זה החכם. כל אחד שנודר יודע שהוא נודר על דעתו של משה רבנו. כל מה שהאדם מקבל על עצמו, כל מה שהאדם מתחייב הוא מרגיש קשור עם מקור התורה. עכשיו הולכים להיכנס לארץ ומשה רבנו מת, אין יותר הנהגה כמו של משה, עכשיו אפשר להתנתק מרעיון החכם, מרעיון המוביל הרוחני. עכשיו אפשר להגיד שיהושע הוא בסדר, הוא מוביל את המהלך הפוליטי, את המהלך המדיני, הוא מארגן את ההתיישבות ואת ההתנחלות פה, זה בסדר גמור. עכשיו צריך ללמד את ראשי המטות שכל אחד בעם ישראל נודר על דעתם. עכשיו צריך ללמד את ראשי המטות ואת כל המטות שכל אחד קשור אל המקור הרוחני שלו. כשאומרים למשה רבנו שהוא מת הוא מיד עושה את החשבון, זאת אומרת, שאין הנהגת משה. צריך ללמד את כולנו שיש את המושג של החכמים. כשנכנסים לארץ יש סכנה גדולה מאוד שהעיסוק בארץ העיסוק במציאות ישאיר את אלעזר הכהן בתפקיד המאוד יפה וייצוגי שלו, אבל זה לא קשור אלי. אני עוסק בנחלה שלי פה ובנחלה שלי שם.

כל מה שקורה מרגע זה בפרשה שייך לאותו עניין. באים בני גד ובני ראובן, באים המטות ובאים השבטים. אגב, כאן בעצם רציתי להתחיל את כל סוגיית הדגלים, אבל כאן אנחנו כמעט גומרים. באים המטות, באים השבטים, ומשה רבנו עכשיו מתחיל לדאוג לנושא של מטה מטה, שבט שבט. כל עוד הלכנו במדבר, כל שבט בא בייחוד שלו, אבל יש את משה רבנו שמוביל את כל המערכת. עכשיו צריך לייצר ראשי מטות, וכל אחד צריך להכיר את המקור שממנו הוא בא. עכשיו צריך לקחת את בנות צלפחד, להעלות אותן על נס לפני כולם. אלה בנות צלפחד "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן מכיר בן גלעד בן מנשה למשפחות בני יוסף". איזה בנות עם שמות משלהן "ואלה שמות בנותיו נועה חוגלה מלכה…" חמש בנות. שוב ושוב שלוש פעמים מופיעים השמות שלהן עם שמות מוגדרים. אבל הן יודעות מאין הן באו. הן קוראות לעצמן בנות צלפחד, הן הולכות עם תעודת זהות של שישה דורות אחורה בשם שלהן על הדלת. על הדלת היה כתוב נועה ולא אשתו של משה, זה ככה יפה. אבל אז בגדול היה כתוב: בת צלפחד, בת חפר, בת מכיר, בת גלעד, בת מנשה, בת יוסף. רק מי שיודעת בדיוק מאיפה היא באה יכולה אחר-כך לבוא ולהגיד, שבת יורשת נחלה, ומעבירים נחלה משבט לשבת, וכל השבטים צריכים להיות ביחד, ותיסוב נחלה ממטה למטה.