קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, כ"ד תמוז הת'שס"ה

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשות מטות-מסעי

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"

בין פרשות מטות מסעי ישנה נקודה הקושרת בינהם והיא העיסוק בעבר הירדן המזרחי.

בפרשת מסעי מצאנו את העיסוק בפרשת ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי, שאותה מתארים הפסוקים כך:¹

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען: והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה: והיו לכם הערים למקלט מִגֹאֵל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט:"

פרשת ערי המקלט, אותם בתי סוהר קהילתיים, שאליהן נסים הרוצחים בשגגה, היא פרשייה מרתקת ביותר. במישור דיון זה לא נוכל לעסוק בה בהרחבה.

נסתפק בהערה על הפריסה הארצית של ערי המקלט, דבר שישמש בסיס להמשך דברינו.

"והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה : והיו לכם הערים למקלט מגאל ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט"

כבר מהמבט הראשון רואים אנו כי אין פרופורציה במספר הערים, שהוקצו להיות ערי מקלט בכל גדה יחסית לאכלוסיה המקומית, שהרי בעבר הירדן המערבי שוכנים תשעה וחצי שבטים , והוקצו בו שלוש ערי מקלט. ובעבר הירדן המזרחי ישנו אותו מספר ערים, אך שוכנת בו אוכלוסייה קטנה בהרבה של רק שניים וחצי שבטים. (ראובן, גד וחצי שבט המנשה)

הגמרא מתייחסת לחוסר פרופורציה זו וקובעת את יסוד ההבדל בין שתי הגדות באומרה כי

"אמר אביי: בגלעד שכיחי רוצחים"

לשון אחרת בגלעד, בעבר הירדן, מצויים רוצחים רבים, זו נקודה שיש להבין מה יש בו בחבל ארץ זה, שיכול לעודד מעשי רצח, הנעשים במסווה של רצח בשגגה. נניח לעניין זה לפי שעה.

פרשיה זו של ערי המקלט חוזרת ונשנית לה בספר דברים. שם נאמר כך:

"אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש: לָנֻס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמל שלשום ונס אל אחת מהערים האל וחי: את בצר במדבר בארץ המישור לראובני ואת ראמת בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי:"

החזרה בפרשיה זו שבספר דברים היא, שכאן כתובים שמות הערים. אך ישנו קושי מסוים המצוי לו בכתובים אלו והוא, שאין משמעות לכאורה להבדלה זו של ערים בעבר הירדן, מפאת העובדה, שאין הערים של עבר הירדן המזרחי קולטות, עד שיבידלו את הערים של עבר הירדן המערבי. ומשה רבנו, הרי לא נכנס לארץ ישראל, אם כן מה הטעם להבדיל את אותן שלוש ערי מקלט. אך זה הקושי "היותר קל" ביחס לקושי הבא.

פרשייה זו של "אז יבדיל משה" נראית כבלתי שייכת לחלוטין למקומה, אין מובן מהי עושה דווקא ברצף הפרשיות שלפניה ושלאחריה. נראה נא את מהלך התפתחות הדברים, קמעא-קמעא דבר שיעמיד ביתר שאת את הקושי הנ"ל.

נזכור כי הרקע הכללי בו מצויים אנו הוא פרשת ואתחנן. משה רבנו ע"ה מפיל תחינה לפני הקב"ה בבקשה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון"

והתגובה האלוקית היא :²

"ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אליי ויאמר אליי רב לך אל תוסף עוד דבר אליי עוד בדבר הזה:"

אדון הנביאים, הרועה הגדול, נענה בשלילה לבקשתו לבוא אל "ההר הטוב הזה והלבנון" – לבוא לא"י.

ומכאן מחל משה להכין את בני ישראל לקראת כניסתם ארצה.³

"ועתה ישראל שמע אל החוקים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלהי אבותיכם נֹתֵן לכם:"...

ובהמשך:

"ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום: ראה לימדתי אתכם חֻקִים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר את באים שמה לרשתה ושמרתם ועשיתם כי הִוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה:"...

ככלל הפסוקים הנ"ל עוסקים בחיזוק של שמירת התורה, הפך ממה שקרה בהצמדות לבעל פעור. כבר כעת נעיר קצרות כי מסתבר כי "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובניתכם לעיני העמים....וגו'" מתייחס לתורה.

ובהמשך שוב מופיעה ההדגשה של שמירת מעשה המצוות והשכר שלצידה:

"ושמרת את חֻקָיו ואת מצוותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נֹתן לך כל הימים:"

וכאן בהמשך הכתובים מופיעה לה הפרשייה דלעיל:

"אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש: לָנֻס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמל שלשום ונס אל אחת מהערים האל וחי: את בצר במדבר בארץ המישור לראובני ואת ראמת בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי:"

ובפסוק שמיד לאח"כ מובא:

"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל :"

ושוב כאמור לעיל, לא ברור מה פתאום באה לה הפרשייה של "אז יבדיל משה" ברצף הפרשיות שלפניה ושלאחריה. לפניה מובאת ההדגשה שוב ושוב להקפיד על שמירת המצוות. ולאחריה מובא "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" וכאן השאלה על איזו תורה מדוב ר כאן ?

רש"י במקום שהרגיש בחוסר הבהירות של "וזאת התורה" – שאין ברור לאיזו תורה מתייחסים כאן, אומר:⁴

"וזאת התורה – זו, שהוא עתיד לסדר אחר פרשה זו:"

במשמע שתוכן פסוק זה מתייחס לאשר ייאמר בהמשך, עשרת הדברות, שעליהם נאמר "וזאת התורה וגו'" אך תשובתו של רש"י עדיין מוקשית, שכן אין בה לכאורה לתרץ מדוע, בכ"ז נכתב פסוק זה דווקא כאן ולא במקומו קודם עשרת הדברות. לכך נשוב ונזקק בהמשך.

מ"מ, המשך רצף הפרשיות הוא :

"אלה העדות והחוקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים: בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים: ויירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן מזרח שמש: מערער אשר על שפת נחל ארנֹן ועד הר שיאֹן הוא חרמון: וכל הערבה עבר הירדן מזרחה ועד ים הערבה תחת אשדֹת הפסגה:"

ומכן מגיעים אנו לקראת עשרת הדברות:

"ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם: ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחרב:"...

כשבגמר תיאור זה יאמרו מחדש עשרת הדברות.

ומכאן נשוב נא ונפרוט את השאלות שהעלנו.

ראשית יש להתייחס לעובדה של "בגלעד שכיחי רוצחים", מדוע הדבר כך ?

שנית אינו ברור מדוע משה רבנו מבדיל את אותן ערי דווקא עכשיו, קודם הכניסה לארץ ישראל, והלא ערים אלו אינן קולטות רוצחים, כל עוד שערי עבר הירדן המערבי לא הוקצו לכך. ואם כן מדוע משה עושה כן ?

גם כאן רש"י מתייחס לקושי זה באמרו כי :

"אז יבדיל – נתן לב, להיות חרד לדבר שיבדילם, ואעפ"י שאינן קולטות דע שֶיֶבָּדְלוּ אותן של ארץ כנען, אמר משה מצווה שאפשר לקיימה אקיימנה"

ושוב נשאל אנו והלא זו מצווה שאי אפשר לקיימה, אם כן מה תכליתה של הבדלה זו.

ולבסוף שאלנו, מה ענינה של פרשייה זו של "אז יבדיל משה" ברצף הפרשיות שבפרשת ואתחנן.

הכלי יקר מתרץ חלק מקשיים אלו, דבריו מתוקים מדבש, אך בסופם נראה כי תרוץ זה יהיה יותר על דרך הדרוש מאשר על דרך הפשט.

ומכאן לכלי יקר:

"אז יבדיל משה שלוש ערים – בקישור פסוק זה עם העניין הקודם יצאו המפרשים לקוט נולא מצאו ביאור מספיק. ומהו לשון "אז" "

הכלי יקר במתק לשונו מתאר את חיפושם של הפרשנים אחר פשט שיסביר מה ענינה של פרשיית "אז יבידל משה" ברצף הפסוקים, ומוסיף הכלי יקר ומבקש גם לדעת מה טיבו של מטבע הלשון "אז יבדיל" מהו אותו "אז" ?

ומכאן מתחיל לבאר הכלי יקר:

"ועתה הטה אזנך ושמע כי מצינו שהאדם מתחיל במצווה אע"פ שאינו יכול לבוא לידי גמר על ידו מכל מקום מצווה שבאה לידו חייב לקיימה, כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו והנה בעֹנְיי הכינותי לבית ה' זהב וגו', אע"פ שידע שהוא אינו יכול לגמור המצווה כי לא הורשה לבנות הבית, מכל מקום התחיל במצווה אע"פ שידע באמת שלא תהיה במלואה וטבה כי אם ע"י בנו"

ועל כך ממשיל הכלי יקר משל נאה:

"דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצווה, אע"פ שהוא יודע באמת שלא יכול לבוא לידי מצווה זו מכל מקום בניו יכולין לבוא לידי קיומה , וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן:"

ומכאן לנידון דידן:

"ועל זה נאמר בפסוק הקודם ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך, רצה לומר שאם תבוא לידך איזו מצווה תקיימה היום לאלתר, אע"פ שאין טובה נגמר ונראה לאלתר כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצווה, מכל מקום תעשה המצווה היום לאלתר בין שייטב לך, רצה לומר שבידך לגומרה , בין שייטב לבניך כי אין בידך לגומרה , ולכן נקט 'לבניך אחריך', מלת 'אחריך' מיותר, ולדברינו אתי שפיר"

ואת עיקרון זה של "מצווה הבאה לידך" מבקש משה רבנו ללמד באופן אישי ועל כן הוא מבדיל את אותן ערים בעבר הירדן

"ועל זה נאמר 'אז יבדיל משה שלוש ערים', אע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שלוש בארץ מכל מקום אמר משה מצווה שבאה לדי אקיימנה"

ומכאן יובן מטבע הלשון "אז"

"וזו לשון 'אז', כשלִמֵד את ישראל עניין זה בפסוק הקודם מיד עשה הוא הלכה למשעה בכיוצא בו כדי שיראו ממנו וכן יעשו בכל התורה ומצוותיה, ועל זה נאמר 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל', שיעשו בכיוצא בזה בכל מצוות התורה"

הנה כי כן מסביר הכלי יקר, כיצד תוכן פרשייה זו של "אז יבדיל משה" מלמד הלכה למעשה את עניין, שמצווה הבאה לידיו של אדם, גם אם נראה כי אינה רלוונטית לעתה, אין לו להחמיץ אותה. ואת תורה זו, או לשון אחרת את עיקרון זה שם משה לפני בני ישראל.

כאמור לעיל דבריו אלו של הכלי יקר מוהלים בתוכם מתיקות דרשנית יפיפייה, אך אין הם פשט הכתובים.

דומה כי ישנו יסוד עצום, המצוי לו בסוף ספר במדבר בזיקה לעניינם של בני גד וראובן, השופך אור על פרשייה זו של "אז יבדיל משה" והטעם, שהיא מצויה היכן שהיא מצויה.

נשוב ונעיין בפרשת ואתחנן, ניתן את הלב להדגשה, החוזרת ונשנית שוב ושוב.

אומר משה:

ועתה ישראל שמע אל החוקים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלהי אבותיכם נֹתֵן לכם:"...

ובהמשך:

"ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום: ראה לימדתי אתכם חֻקִים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר את באים שמה לרשתה ושמרתם ועשיתם כי הִוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה:"...

משה רבנו ע"ה חוזר ומדגיש שוב ושוב את העשייה. משה רבנו אף אומר "....לעשות כן בקרב הארץ" עיקר העשייה היא בארץ ישראל, משה שב ומדגיש לבני ישראל את אשר הוא איננו זוכה בו , העשייה בארץ ישראל. הוא אומר להם כי העשייה היא היא "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

משה רבנו מלמד את בני ישראל על סף הכניסה לארץ ישראל ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה" . וכאן מיד חשוב להדגיש ולהוציא מלבנו טעות, שאין הכוונה שאין ערך למדרש, אלא אם היינו מתנסחים היינו אומרים כי לא המדרש הוא עיקר המדרש, אלא המעשה הוא עיקר המדרש, אך ודאי שקיים ערך חשוב ביותר למדרש.

וביתר שאת נשוב ונאמר את אשר הזכרנו בעבר בשאלה הידועה, מה גדול יותר התלמוד או המעשה, שעל כך השיבו חז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"

תשובה זו לכאורה מכילה סתירה פנימית., דהרי היא אומרת שהתלמוד הוא הגדול, והטעם הוא מפני שהוא מביא לידי מעשה, משמע שהמעשה הוא היותר חשוב וא"כ המעשה יותר גדול מן התלמוד.

אך למעשה תוכן הדברים הוא כי השאלה אינה מתחילה כלל וכלל , שני אלו באים יד ביד, בד בבד. תלמוד שתכליתו הוא ההתפלספות הוא קטן ובלתי רלוונטי והוא הדין מעשה שאין נלווה אליו תלמוד.

נקח לדוגמא את עניין השבת. נניח שהיה ברצוננו לשכנע אדם ברעיון השבת. היינו באים מצד המבנה החברתי המתחזק בעקבות חיזוק התא המשפחתי ביום השבת. או שהיינו מדברים על המנוחה. אך כל הרעיונות הגדולים הללו לא היו יכולים לקנות שביתה ללא התוכן המעשי, ללא הכלי, שהן נמזגות בתוכו. ואדרבא, תשתית התורה הוא הצד המעשי, ודרך כלי זה נמזגו דעות ודעות במשך הדורות, הטעם של השבת שהיה בפי הרמב"ם בספרד אינו כזה שהיה בפי הגר"א בווילנא ואינו כזה שהיה בדברי הבן איש חי בבגדד. הרעיונות, או לשון אחרת, התכנים הפנימיים שבכל מצווה משתנים, וכך צריך שיהיה, מכיוון שמחשבה אין סופית ייסדה אותם, הרי שהתוכן העמוק רלוונטי לכל תקופה ותקופה ומתגלה אחרת במקומות ובזמנים השונים. אך היסוד היציב נשמר, היסוד המעשי, וכך המשותף לרמב"ם ולרמב"ן לגר"א ולבן איש חי, שכל אלו שמרו את אותה שבת.⁵ בכך מופיעה לה נצחיותה של השבת במשך אלפי שנים.

עשייה זו היא "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", היכן היא חכמתו של סוקרטס, היכן הן רעיונותיו של אפלטון, כל אלו פרחו מכיוון שלא היה להם כלים מעשיים שעליהם יחולו.

גדול הוא תלמוד, גם אם הוא אינו מביא לידי מסקנות מעשיות, מכיוון שהוא סוג תלמוד שכזה המביא לידי מעשה.

זהו התלמוד שעיקר ענינו בארץ ישראל, שם הוא לובש את ביטויו המעשי-הקונקרטי ביותר, שם הוא מתעסק בשאלה כיצד בונים חברה על יסודות הצדק, כיצד מקימים מערכת משפט הוגנת, כיצד עובדים את האדמה ושומעים את קול ה' הקורא מכל עבר ומפינה זהו בתמצית ממלכת כוהנים וגוי קדוש"

זהו ענינו של ספר דברים בכלל, ההדגשה לכיוון העשייה, תרגום תכני המדבר לארץ. וזוהי גם פתיחתו של ספר דברים, פתיחה שיש בה לגלות על מהותו. כזכור בראש ספר דברים אומר משה רבנו כך לבני ישראל:⁶

"ה אלוהינו דיבר עמנו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה: פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת:"

כבר מעיר רש"י במקום "רב לכם- כפשוטו !"⁷

במילים אחרות אומר הקב"ה לעם די ישבתם בהר סיני, פנו וסעו לארץ ישראל !

הזכרנו בעבר⁸ את דבריו החריפים של הכלי יקר המתאר ביתר פרוטרוט את תוכן התוכחה. הכלי יקר מתאר כי כאן למעשה נעוץ שורש הבעיה של עם ישראל, "ההתאהבות" בהר סיני ולא בהר המוריה . במילים אחרות ישנה אהבה של התורה המתגלה רק בבית המדרש⁹ תחת אהבה של תורת החיים של ארץ ישראל, המתגלה בכל התחומי החיים השונים הכלליים של מדינה ושל ממלכה, והפרטיים של האדם.

וזהו לשון הכלי יקר:¹⁰

"'רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם'- זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו להם אל האָרֶץ, מקום מיוחד לקיום המצוות, ו'רב לכם' הוא מלשון 'רב לכם בני לוי' (במדבר ט"ז, ז') כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם עניין שֵבֶת ישיבה של קבע בהר הזה"

ובהמשך:

אמר להם (הקב"ה) עדיין בפחזותכם קיימתון (=אתם קיימים) כי אני אמרתי 'פנו וסעו' כשתלכו מהר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה ואתם בלכתם מחורב רוח אחרת הייתה עמכם"ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה, ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם¹¹ אתם עומדים לשנוא את הארץ"

המסר המרכזי של משה רבנו הוא, שהוא לא זכה להגיע לכך, שהתורה תופיע לה הלכה למעשה בכל נתבות היום-יום הארצי, והוא מצפה מעם ישראל, שלעולם לא ישכח, שעתה מחל המבחן האמיתי, מבחן העשייה.

ועתה נבוא ונקשור את הדברים לפרשיה שפתחנו בה את דברינו של "אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן" תוך שנקשור את הדברים לפרשיית בני גד וראובן.

וזה לשון הפסוקים:¹²

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד יראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה: ויבאו בני גד ובני ראובן ויאמרו א משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר: עטרות ודיבֹן ויעזר ונִמְרָה וחשבון ואלעלה ושכם ונבו ובעֹן: הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הִוא ולעבדיך מקנה:"

וכאן באה לה הפסקה, הפסקה שיש בה מעין רמיזה והיסוס מסויים לנוכח הבקשה שהם עומדים לבקש.

"ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יֻתַן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן:"

את בקשה זו ניתן להבין בשני אופנים, היינו אומרים בלשון מליצית או "לכף זכות" או "כף חובה", כף הזכות, כפי שאכן קרה, שהם מבקשים להישאר בעבר הירדן אך לא לפני שהם ממלאים את חובותיהם כלפי אחיהם, העוברים למלחמה בירדן.

וניתן להבין גם את הדברים בכף חובה, שהם מתכוונים להישאר ולהתנתק מעם ישראל, ומאחריותם המשותפת.

משה, לכאורה, דן אותם לכף חובה, ומגיב בחומרה רבה:

"ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה: ולמה תנואון תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה’: כה עשו אבתיכם בשלחי אתם מקדש ברנע לראות את הארץ:

ויעלו עד נחל אשכול ויראו את הארץ ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם ה’: ויחר אף ה’ ביום ההוא וישבע לאמר: אם יראו האנשים העלים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה את האדמה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב כי לא מלאו אחרי: בלתי כלב בן יפנה הקנזי ויהושע בן נון כי מלאו אחרי ה’: ויחר אף ה’ בישראל וינעם במדבר ארבעים שנה עד תם כל הדור העשה הרע בעיני ה’: והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה’ אל ישראל:כי תשובן מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה:"

ובני גד וראובן מנסים להבהיר את כֵנות כוונותיהם:

"ויגשו אליו ויאמרו גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו: ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם וישב טפנו בערי המבצר מפני ישבי הארץ: לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו: כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה: "

בני גד וראובן "ניגשים" למשה, יש בתיאור זה להראות את ההיסוס והרתיעה לנוח תגובתו הקשה של משה רבנו ע"ה. והאווירה הקשה עדיין אינה מתפוגגת ,שכן משה מוסיף:

"ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה’ למלחמה: ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה’ עד הורישו את איביו מפניו: ונכבשה הארץ לפני ה’ ואחר תשבו והייתם נקיים מה’ ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה’: ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה’ ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם: בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם והיצא מפיכם תעשו:

והם שבים ומתחייבים:

"ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה: טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד: ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה’ למלחמה כאשר אדני דבר:"

אך משה, בלשון ימינו, "לא סומך עליהם" וממנה עליהם פורום המורכב מראשי המטות, שיבדוק אם הללו עומדים בהתחייבותם אם לאו:

"ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל: ויאמר משה אלהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה’ ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה: ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתככם בארץ כנען:"

ושוב חוזרים בני ראובן וגד ומתחייבים:

"ויענו בני גד ובני ראובן לאמר את אשר דבר ה’ אל עבדיך כן נעשה: נחנו נעבר חלוצים לפני ה’ ארץ כנען ואתנו אחזת נחלתנו מעבר לירדן:"

כשבסופה של פרשייה זו מצטרפים לבני ראובן וגד, בני שבט שלישי, או ליתר דיוק חצי מבני שבט המנשה לעבר הירדן:

"ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחן מלך האמרי ואת ממלכת עוג מלך הבשן הארץ לעריה בגבלת ערי הארץ סביב:"

מדוע צוֹרָף חצי שבט המנשה, הרי הוא כלל לא ביקש לבוא לעבר הירדן, ומהי בכלל ההדגשה "מנשה בן יוסף".

בתשובה לתמיהות אלו יִפָתַח פֶתח, להבנת תגובת משה החריפה, ולחשש הכבד, המהווה את הרקע אליה. את הדברים נבקש להביא דרך הערה פרשנית חשובה ביותר של בעל העקדת יצחק. העקדת יצחק מעיר כי קיים שוני עדין, אך מהותי ביותר, בדבריהם של בני גד וראובן, תחילה וסוף, שוני שנובע מדברי משה רבנו עצמם.

כזכור אומרים בני גד לאחר, שהציעו בקשתם לפני משה, ולאחר תגובתו הקשה:

"ויגשו אליו ויאמרו גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו: ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם וישב טפנו בערי המבצר מפני ישבי הארץ:"

וכאן בא משה ומדגיש להם את טעותם, הם אינם נחלצים "לפני בני ישראל" אלא "לפני ה'"

"ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה’ למלחמה: ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה’ עד הורישו את איביו מפניו: ונכבשה הארץ לפני ה’ ואחר תשבו והייתם נקיים מה’ ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה’: ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה’ ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם:"

ה"מקנה הרב", שהיה לבני ראובן וגד יכול להוות סיכון מאוד גדול. על אף מסירותם של בני גד וראובן, בהצהרתם הראשונה כי הם יובילו את המלחמה, הם יהיו הגנרלים שלה, לא שוככים חששות משה ואדרבא הם רק מתגברים יותר.

משה רבנו חושש כי בלהט העשייה ישכחו בני ראובן וגד כי הם לא רק חלוצים לפני בני ישראל אלא גם ובעיקר לפני ה'. העשייה המוגברת ללא הידיעה העמוקה שהיא "לפני ה'" יכולה ליצור נתק בין השמים והארץ. ואם בנתק שבין השמיים והארץ עסקינן הרי שאצל משה רבנו עולה האסוציאציה של אחרים, שעשו נתק בין השמים והארץ, משה זוכר ומזכיר את חטא המרגלים, אלא שאז זה היה למען "השמים", ואצל בני גד וראובן, חושש משה, הדבר יהיה למען "הארץ".

ואז משה רבנו מבקש אותם צועקים ומכריזים, שכל העשייה העצומה הזו, כל הצעידה לפני המחנה היא "לפני ה'", במגמה לחבר את השמים ואת הארץ.

ואכן

"ויֹאמֶר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר עבדיך יעשו כאשר אָדֹנִי מצוה: טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד: ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה’ למלחמה כאשר אדני דבר:"

ראשית נוקטת התורה בלשון יחיד "ויאמר", במשמע שהייתה כאן אמירה גורפת חד משמעית של רבים, שקולם היה כקול של יחיד, ללא עוררים, וללא מתלבטים.

שנית, בני ראובן וגד מצהירים על כוונתם, שתהיה ככוונת משה רבנו, או כלשונם, "כאשר אָדֹנִי מצוה", ולא זו אלא אף "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה’ למלחמה", וכדי שלא יהיו "אי הבנות" הם מוסיפים, "כאשר אָדֹנִי דבר:"

משה לא מסתפק בכך, כי הסיכון הוא גדול מאוד ומקים "פורום ראשי מטות" שיהיו אחראים לבדוק את עמידת ם של בני ראובן וגד בהתחייבותם. וגם בזה משה רבנו לא מסתפק הוא לוקח את שבט מנשה, "מנשה בן יוסף" ולוקח את חציו ומביאו לעבר הירדן המזרחי, בכך מבקש משה רבנו להבטיח את הקשר בין שתי גדות הירדן. הוא לוקח את "מנשה בן יוסף" כי הוא בא מחלציו של זה, של יוסף, שאף כשהיה רחוק במצרים ידע איך לשמור בכל נימי נפשו על זהותו וממלא על הקשר לאחיו שבארץ ישראל.

בני מנשה היו בבחינת "הגרעין התורני" שנשלח לעבר הירדן, וכך מתארת אותם דבורה בשירתה, "מיני מכיר ירדו מחוקקים", מכיר הוא מכיר בן מנשה ממנו יצאו מחוקקים. אך בכדי לעודד את בני מנשה לאחוז בעבר הירדן, הם זוכים לזכויות שהיינו מגדירים אותם בלשון ימינו "זכויות איזור פיתוח א'", ואכן בני מנשה מקבלים נחלות אדירות, את כל הגלעד, וערים רבות אחרות.¹³

עם גודל של נכסים שכאלו ניתן להבין, כי הדבר יכול לעודד התנהגות לא חיובית, התנהגות של "בגלעד שכיחי רוצחים".

בני ראובן וגד, יכלו להיות סיפור המרגלים ב', סיפור בו מואסים בארץ חמדה ומנתקים לחלוטין את הקשר אליה מפאת, "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד..."

והנה לאחר שבני ישראל נכנסים לארץ ישראל, ונוחלים אותה, מתואר בפרק כ"ב של ספר יהושע כיצד יהושע קורא לבני גד וראובן נותן להם את נחלתם ומשבח אותם כיצד עמדו בהתחייבותם ללא כחל ושרק,

"אז יקרא יהושע לראובני ולגדי ולחצי מטה מנשה: ויאמר אליהם אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה עבד ה’ ותשמעו בקולי לכל אשר צויתי אתכם: לא עזבתם את אחיכם זה ימים רבים עד היום הזה ושמרתם את משמרת מצות ה’ אלהיכם:"

ומכאן משלח אותם יהושע חזרה לבתיהם:

"ועתה הניח ה’ אלהיכם לאחיכם כאשר דבר להם ועתה פנו ולכו לכם לאהליכם אל ארץ אחזתכם אשר נתן לכם משה עבד ה’ בעבר הירדן: רק שמרו מאד לעשות את המצוה ואת התורה אשר צוה אתכם משה עבד ה’ לאהבה את ה’ אלהיכם וללכת בכל דרכיו ולשמר מצותיו ולדבקה בו ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם: ויברכם יהושע וישלחם וילכו אל אהליהם: ולחצי שבט המנשה נתן משה בבשן ולחציו נתן יהושע עם אחיהם מעבר בעבר הירדן ימה וגם כי שלחם יהושע אל אהליהם ויברכם: ויאמר אליהם לאמר בנכסים רבים שובו אל אהליכם ובמקנה רב מאד בכסף ובזהב ובנחשת ובברזל ובשלמות הרבה מאד חלקו שלל איביכם עם אחיכם:"

ואכן, שבים בני שבטים אלו לביתם, אלא שבירדן הם מחילטים לבנות מזבח על הירדן, כשהכוונה בבניתו אינה מתפרשת נכון אצל בני ישראל,

"וישבו וילכו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה מאת בני ישראל משלה אשר בארץ כנען ללכת אל ארץ הגלעד אל ארץ אחזתם אשר נאחזו בה על פי ה’ ביד משה: ויבאו אל גלילות הירדן אשר בארץ כנען ויבנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה שם מזבח על הירדן מזבח גדול למראה:"

והתגובה חריפה מאוד. בני ישראל נקהלים למלחמה על בני ראובן וגד,

"וישמעו בני ישראל לאמר הנה בנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה את המזבח אל מול ארץ כנען אל גלילות הירדן אל עבר בני ישראל: וישמעו בני ישראל ויקהלו כל עדת בני ישראל שלה לעלות עליהם לצבא: "

אך קודם לכן נעשה בירור,

"וישלחו בני ישראל אל בני ראובן ואל בני גד ואל חצי שבט מנשה אל ארץ הגלעד את פינחס בן אלעזר הכהן: ועשרה נשאים עמו נשיא אחד נשיא אחד לבית אב לכל מטות ישראל ואיש ראש בית אבותם המה לאלפי ישראל: ויבאו אל בני ראובן ואל בני גד ואל חצי שבט מנשה אל ארץ הגלעד וידברו אתם לאמר: כה אמרו כל עדת ה’ מה המעל הזה אשר מעלתם באלהי ישראל לשוב היום מאחרי ה’ בבנותכם לכם מזבח למרדכם היום בה’: המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה ויהי הנגף בעדת ה’: ואתם תשבו היום מאחרי ה’ והיה אתם תמרדו היום בה’ ומחר אל כל עדת ישראל יקצף: ואך אם טמאה ארץ אחזתכם עברו לכם אל ארץ אחזת ה’ אשר שכן שם משכן ה’ והאחזו בתוכנו ובה’ אל תמרדו ואתנו אל תמרדו בבנתכם לכם מזבח מבלעדי מזבח ה’ אלהינו: הלוא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו:"

ובני גד וראובן וחצי המנשה מסבירים את כווניתהם:

"ויענו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה וידברו את ראשי אלפי ישראל: אל אלהים ה’ אל אלהים ה’ הוא ידע וישראל הוא ידע אם במרד ואם במעל בה’ אל תושיענו היום הזה: לבנות לנו מזבח לשוב מאחרי ה’ ואם להעלות עליו עולה ומנחה ואם לעשות עליו זבחי שלמים ה’ הוא יבקש: ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם ולה’ אלהי ישראל: וגבול נתן ה’ ביננו וביניכם בני ראובן ובני גד את הירדן אין לכם חלק בה’ והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירא את ה’: ונאמר נעשה נא לנו לבנות את המזבח לא לעולה ולא לזבח: כי עד הוא בינינו וביניכם ובין דרותינו אחרינו לעבד את עבדת ה’ לפניו בעלותינו ובזבחינו ובשלמינו ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו אין לכם חלק בה’: ונאמר והיה כי יאמרו אלינו ואל דרתינו מחר ואמרנו ראו את תבנית מזבח ה’ אשר עשו אבותינו לא לעולה ולא לזבח כי עד הוא בינינו וביניכם: חלילה לנו ממנו למרד בה’ ולשוב היום מאחרי ה’ לבנות מזבח לעלה למנחה ולזבח מלבד מזבח ה’ אלהינו אשר לפני משכנו:"

מפרשייה זו רואים אנו את הרגישות הגדולה, שהייתה בשבטים לניתוק בין שבטי עבר הירדן המערבי לאלו שבמזרחי.

ומכל זה למדנו את החשש הגדול שלא רק מחטא המרגלים שענינו בריחה כלפי השמיים, אלא גם מחטאים שכלו שתכליתם העיסוק בארץ בצורה מוגזמת ובלתי מאוזנת, תוך שכיחת העיקרון שתכלית הארץ היא להיות מצע לשמים.