בס"ד, יום ראשון, כ' תמוז, התשס"ו

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון - לפרשת בלק [סו-34]

"מִ 'מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה' ועד 'זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ' "   

 

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

 

גם ללא ההקשר של האירועים שאנו בתוכם, ראוי להתעסק בשבועות אלו ב"תלתא דפורענתא" – שלוש ההפטרות הנקראות בימי בין במצרים, שהחלנו בהם בשבת.

 הפטרות אלו מתחילות את סדרת שתים עשרה ההפטרות, שהם ג' של פורענות ז' של נחמה ושתיים העוסקות בתשובה.

וכדברי השולחן ערוך:[1]

"מי"ז בתמוז ואילך מפטירין ג' דפורענותא, ז' דנחמתא, תרתי דתיובתא; ג' דפורענותא... "

 

זהו הסדר הקבוע חורבן, נחמה  ולבסוף תשובה.

אנו נבקש לפתוח בהפטרה הראשונה מאותן ג' דפורענותא הלקוחה מספר ירמיהו, מפרק א' המהווה פתיחה לכל הספר, שם מובא צמד המילים, הכ"כ ידוע , ושמקבל בימים אלו משמעות עכשווית של ,

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: "

 

אך נראה נא את הדברים קמעא-קמעא.

 

להפטרה זו יש משמעות רבה, לא רק שהיא פותחת את    ספר ירמיה אלא ייתכן מאוד והיא פותחת כל דברי הנבואה של הנביאים האחרונים. אמנם  הדבר נשמע מוזר משום  שאנו יודעים כי ישעיה הוא הראשון לנביאים האחרונים, אך ישנן דעות אחרות וכפי שמעיר על כך הרד"ק:[2]

"...זה הספר מצאנוהו מסודר בסדרן של נביאים אחר ספר ספר ישעיהו...ואעפ"י שאינן מסודרין כן בדברי רז"ל,[3] שאמרו סדרן של נביאים: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה, תרי עשר..."

 

א"כ על פי רבותינו ספר זה הוא הפותח את כל נביאים האחרונים, והוא גם הפתיחה לסדרת ההפטרות. כל אלו מעצימים את מקומו של הפרק.

אנו נבקש למקד את ההתייחסות שלנו בזיקה לפורענותא.

 

נעיר עוד כי מכול הפטרות הפורענות, הפטרה זו היא היחידה הנקראת,[4] פעם נוספת במשך השנה. היא נקראת בפרשת שמות. – הקשר המיידי העולה בין ההפטרה לבין פרשת שמות הוא כי הפרשה כמוה ההפטרה עוסקת ב"מינוי" נביא. בפרשת שמות זהו אדוןם הנביאים משה רבנו ובהפטרה זהו ראשון הנביאים האחרונים,[5] הלא הוא ירמיה הנביא. זה גם זה מסרבים ללכת בתחילה לשליחותם, מנימוקים הנראים כזהים.

 

ומכאן לגופם של דברים:

"דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן:

אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ:

וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי:"

 

ירמיה פותח לנו בגלות ירושלים בחודש החמישי הוא  חודש אב.[6]

ומכאן:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

בְּטֶרֶם <אצורך> אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ:

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: פ

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר:

אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם ה':

וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ:

רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:"

 

פתיחת ספר ירמיה נראית כפתיחה אישית העוסקת בדבר אחד והוא הקדשתו של ירמיה. היא אינה נראית שייכת להמשך. זהו קו דמיון, לכאורה, בינה לבין סיפור הקדשתו של משה. הקב"ה פונה לירמיה והוא מסרב, והקב"ה "מטפל" בסיבה לסירוב הנביא ע"י הנגיעה בפה, בדומה למשה האומר כי הוא כבד פה וכבד לשון, והקב"ה גם שם מביא את הבעיה על פתרונה בצירוף אהרון לשליחותו של משה.[7]

 

ובכ"ז נראה לומר כי סיפור הקדשתו של הנביא ירמיה אינו מנותק מכל סיפור הנבואה על החורבן העתיד להיאמר.

נתבונן נא שוב על הפסוקים, אומר הקב"ה :

"בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ:"

 

וירמיה משיב:

"וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי:"

 

"אֲהָהּ" הוא ביטוי לחוסר רצון מוחלט, זו נקודה מעוררת תמיהה משום שבהמשך דברי הנביא מתוארת שמחה כאשר הוא מצליח לנבא את אשר הוא רוצה, נניח לכך בשלב זה.

 

נוסיף ונשאל כי טענת ירמיה אינה ברורה. שהרי כשמשה מצטווה ע"י הקב"ה ללכת ולהתנבא על ישראל ולהוציא אותם מארץ מצרים הוא מסרב ונימוקו, כאמור, "...כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". על טענה זו נוכל לומר כי זו "טענה יציבה", משום שהיות משה בעל מום שכזה, היא עובדה, שללא ההתערבות האלוקית אינה הולכת להשתנות ועל כן משיב לו הקב"ה "...מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'". אך לעומתו הנביא מנמק את סירובו בטענה כי "...לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" – זו טענה הנראית לכאורה כלא "רצינית", שהרי אם כל הבעיה היא בעיה של גיל, הרי בעצם זה שהקב"ה מדבר עימו, הדבר מראה כי לא זו אלא שאף תשובת הקב"ה קשה להבנה ואולי עוד יותר אפילו משהשאלה שהעלנו עתה על דברי ירמיה.

 

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר:"

 

ועל כך נבקש לשאול שלוש שאלות.

ראשית מה משמעות דברי הקב"ה לנביא ירמיה "...אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי...", והלא הוא באמת נער.  בשלמא, אם הנימוק היה כי למרות שירמיה הוא נער הוא בכ"ז ראוי היינו מבינים את הדברים, אך הקב"ה שולל את עצם המציאות כי ירמיה הוא נער. את זאת יהיה עלינו להבין.

 

אומר עוד ה',  "...כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר" ואנו נשאל מה הקשר של דברים אלו לטענת ירמיה. והלא ירמיה טען כי  הוא נער,  הוא אינו טוען שהוא מסרב לשליחות. אז מדוע מדוע מדגיש הקב"ה  כי את כל אשר הוא יאמר לנביא ירמיהו יהיה עליו לומר.

והשאלה השלישית, אומר הקב"ה:

"אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם ה':"

 

ואנו נשאל, היכן אמר ירמיה כי הוא ירא ממישהו  ? ועל כן אין מנוס מלומר כי ירמיה היה אכן ירא מאנשים מסוימים, שימנעו ממנו לנבאות, ועל כך אומר לו הקב"ה שאין לו לירא מהם. מי הם אלו שירא מהם הנביא, ומדוע שלא יתנו לו לנבאות ?"

נניח לכך לפי שעה. המשך הדברים הוא

"וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ:"

 

ומכאן בא הקב"ה ומפרט את מגמות נבואתו של ירמיה:

"רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:"

 

הנה כי כן לפנינו ארבע מגמות שליליות "... לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס..." ושתיים חיוביות "... לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ".

כאמור מפשוטם של דברים, פסוקים אלו מראים את תיאור הקדשתו של ירמיה אך אנו נבקש לטעון אחרת.

ומכאן:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ:"

 

 

נעמיק בשני המחזות של נביא ירמיה.

ראשית שואל הקב"ה את הנביא "מה אתה רואה" ועל כך הוא משיב "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה". ואז באה לה תגובה לדברים אלו הנראית כתגובה בלתי פרופורציונאלית לראיית הנביא: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת..." ולכאורה אין הדברים ברורים, והלא כל אחד יכול לזהות מקל שקד. דווקא על שאלה זו היינו מצפים לתשובה כמו זו בזיקה למחזה השני, תשובה פשטה "ללא צִיוּן" של  "כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ".

המחזה השני אותו מרואה הנביא הוא:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה:"

 

"סיר נפוח" משמעותו סיר המבעבע כתוצאה מרתיחה, סיר בו הנוזלים עומדים לגלוש, כשפני הרתיחה הוא לכיוון צפון. [8]

כפשר הדברים הוא:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:"

 

 

באופן כללי הכוונה היא למלכות בבל, אך עתה בא לו פירוט יותר גדול:

"כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה:"

 

לפנינו, אם כן,  נבואת חורבן נוראית. המדובר על הסיר רותח הגולש ומגיע לירושלים, באופן שכל ממלכות צפונה יבואו לתת איש כסאו, בירושלים. במילים אחרות כל אחד מאותם מלכים יטען למלכות, כשהמסקנה המתבקשת היא שירושלים תצא מתחת ידי ישראל. זהו גם ההסבר לשימוש בביטוי "...וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם..." היושב בשער הוא השליט, הוא השופט, מלכי הארץ יתנו את כסאם בשער ועל כל חומותיה מסביב, במשמע שהם יטנו למלכות על ירושלים .

 

המלחמה, אפוא,  היא על ירושלים. מה שגם ישסביר את העובדה כי זו ירושלים מוזכרת לפני ערי יהודה, "...פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם ... וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה", למרות שהיה לו לסדר להיות הפטך, שהרי קודם נפלו ערי יהודה ורק אח"כ ירושלים. וההסבר הוא כי  ירושלים היא המגמה של כול המלחמה הזו.

"וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם:

וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם:"

 

הביטוי " וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ" משמעותו הוא לחגור חרב. שוב לפנינו ביטוי וקריאה לירמיה שיתחזק כנגד אלו שיתנגדו לו. הקושי שבמשימה בא לידי ביטוי גם בהמשך הפסוק: "...וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם..." כלומר הדבר אינו הולך להיות קל.   ובהמשך אומר הקב"ה, "... אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם", הכוונה היא כפולה. ראשית "אַל תֵּחַת" מהיהודים שלא יתנו לך לדבר, או הכוונה, להבדיל, "אַל תֵּחַת" מכל ממלכות הארץ, שהרי הציור בו כל גויי הארץ נמצאים מסביבות ירושלים וכל אחד מהם מבקש לקבוע בה את כסאו הוא מחזה מעורר אימה.

 

ומכאן לתיאורי הגבורה של ירמיה:

"וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ:

וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ:"

 

תיאור הגבורה שלפננו הוא תיאור הגבורה של הנביא שלמרות שמה שיעשו לו בסופו של דבר הוא יינצל, שלא כירושלים, שגורלה יהיה אחר.

 

הנה כי כן, הנבואה שלפננו יש בה מן הערבוב, היא עוסקת בירמיה ובירושלים –עובדה שיהיה עלינו להבין אותה. ובכלל עולה התמיהה, מה היה חסר במחזה הראשון של הנביא, בו הוא ראה את "מקל השקד", שהיה צורך גם במחזה של "הסיר הנפוח". וכזכור לעיל, על המחזה השני אין אומר לו הקב"ה  "הטבת לראות" למרות ששם התשובה יותר "מתוחכמת" - שם ירמיה נותן את הלב כי הפנים של הסיר מכוונים לכיוון צפון.

 

ונמשיך עוד. בפרק הבא ממשיך הנביא ומותח ביקורת נוקבת על עם ישראל, והנה בתווך שבין פרק א' ופרק ב', שעניינם נראה אחד ישנם כמה פסוקים, שאין ברור מה טיבם דווקא במיקום זה:[9]

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:

קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה': "

 

אמנם ירמיה אומר גם נבואות של נחמה, אך בכל זאת מהו הקשר של פסוקים אלו דווקא בין שני פרקים אלו ?  

 

הנה כי כן סיכום הקשיים והתמיהות שהעלנו מתייחס לשלושת חלקי הפרק שלפננו:

ראשית הדו שיח של הקדשת הנביא אינו ברור די הצורך, בחלקו השני של הפרק, בחלק של המחזות השונים – גם שם העלנו תמיהות , ולסיום חלקו השלישי של הפרק בו מצויים דברי הנחמה  - גם אותו נבקש להבין.

ומכאן נחל להרחיב.

 

הפרק וכל סיפור הקדשתו של הנביא ירמיה מתחיל בנעורים, וסופה של הפרשייה שלפננו הוא גם נעורים. סיבת סירובו של ירמיה הייתה, "כִּי נַעַר אָנֹכִי" והכל נחתם בקריאה האלוקית של "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, הקב"ה כאומר לא רק שירמיה הוא נער אלא גם העם הזה הוא נער.  

 

נתחיל נא מהמחזות.

המחזה הראשון הוא  של "מקל שקד" מחזה פשוט עם "צִיוּן" ההערכה הגבוה שנותן לו הקב"ה "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת". זהו המחזה הראשון של ירמיה ואולי הראשון של הנביאים האחרונים, בהנחה שירמיה פותח את דברי הנבואה של האחרונים,[10] ועל כן בכפליים שומא עלינו להבינו על בוריו.

 

מהו בכלל מַקֵּל שָׁקֵד?

המלבי"ם מבחין בין שלושה סוגים של "מקלות" הלא הם: מַטֶה, מִשְעֶנֶת ומַקֵל:

"מקל - יש הבדל בין מקל, מטה, משענת, המטה היה עשוי לכבוד והיה נושא אותו לפעמים לציין המדרגה, ומציין לפעמים הנשיאות, כמו מטה עז שבט למשול (יחזקאל י"ט י"ד).

 

ואם עשוי להשען עליו הזקן וחלוש כח נקרא משענת,...

 

ואם עשוי להכאה נקרא מקל, והוא לרוב ביד הרועים להכות הבהמות..."

הנה כי כן מַקֵּל עניינו הוא ההכאה.

ומהו  "שָׁקֵד" ? על כך ממשיך המלבי"ם:

"שקד - אינו שֵם, רק פֹעַל,[11] כמו דַבֵק שַמֵח, כי לא חַמֵץ, ... והפעל נגזר משם שקדים שהמקל התלבש בשקדים בעת החזון:""

 

כלומר אין המדובר ב"מקל של שקדים" אלא שהמקל עצמו שוקד,  כאילו היינו אומרים מקל שַמֵח.

 

ירמיה מבחין אפוא כי אין כאן סתם מקל אלא מקל השוקד ועל כן משבח אותו הקב"ה כי "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת". שלא כמו ה"סיר הנפוח" שבו לא היה י\חידוש גדול.  

ומהי הוראתו המדוייקת של הפועל  "שוקד" ?

"שוקד - גדר פעל זה הוא המתמיד לעיין ולהביט או לשכון אצל איזה דבר בהתמדה יתירה, כמו 'שוא שקד שומר', 'לשקוד על דלתותי', ובזה משתתף עם לשון ארמי, הוה מסקיד ביה בהאי חויא"

 

ומכאן לרעיון של הדברים:

"והנה לפעמים יביא הרע ע"י הסתרת פנים שמסתיר פניו והרע בא מעצמו כמ"ש אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם"

 

כלומר פעמים הקב"ה מביא את הרע לעולם בעצם זה שהוא מסתיר פניו מבני האדם.

"ולפעמים יביא הרע בהשגחה ולמעלה מדרך הטבע, כמ"ש וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו (דניאל ח')"

 

ופעמים הרע, אותו מביא הקב"ה הוא רע מושגח.

אלו אפוא שני סוגי רע. יש רע של הסתר פנים, במציאות הכול נראה נורמלי, אך אז מופיע לו  הרע מפני שה' מסתיר פניו, כמו במגילת אסתר היא מגילת ההסתר.

ויש את המצב השני שה' מביא אצת הרע בהשגחה.

 

ולענייננו:

"ור"ל שוקד אני על דברי איך להוציאם אל הפועל ולעשותו דרך השגחיי, ובזה היטב לראות איך הדבור עצמו נתהפך למקל, כמ"ש צץ המטה פרח הזדון (יחזקאל ז'):"

 

כלומר ששואל הקב"ה את ירמיה מה אתה רואה והלה משיב לו מקל שקד. ירמיה כאומר אני רואה את המשגיח-את הקב"ה המחזיק את המקל, וחשוב כיצד להכות ומה אופי המכה.

 

השקידה, המרומזת במקל שקד מראה, שישנה תוכנית שלמה המסתתרת לה.

יש פעמים והסיר מבעבע והתבשיל ממהר לרתוח ואנו חשים כי משהו מתחולל לו בעולם. ויש פעמים שרואים שקידה, רואים תוכנית, רואים מכה, אך מכה של השגחה, חשים כי שינה השגחה ומבינים כי המציאות הולכת לה על פי תוכנית מסוימת. 

 

הנה כי כן , מַקֵּל שָׁקֵד אינו ענף שקדים, אלא מקל ששוקד.

ועל כך באה התשובה הקצרה "...הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ "

 

כלומר "דבר ה'" הוא המקל שה' שוקד עליו. דבר ה' יכול להיות גם בצורה של מקלות. כשלפעמים לא מבינים, הקב"ה מדבר עם מקל. את ה"סִיר נָפוּחַ" אין בעיה לראות – סיר נפוח הוא המציאות הריאלית הממשמשת ובאה, ועל כן על ראיית מחזה זה אין הקב"ה נותן לירמיה את הציון של "הטבת לראות"

 

ומכן נעיין ביתר שאת במחזה השני של ה"סִיר נָפוּחַ".

אומר הקב"ה "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה"

 

יושבי הארץ, אינם מתייחסים לבעיה, והשאלה הנשאלת היא וכי הם אינם רואים את המלחמה הקרבה, התשובה היא חיובית,  הנביא מתאר בהמשך רבות את השאננות של כל אלו שבסביבה .

הנביא הולך ומתאר מלחמה כוללת, המתחילה שמתחילה מצפון ושמגמתה היא ירושלים. מלכי הארץ באופן טבעי נוטים לראות את המפה באופן שישנן בעיות מקומיות באזורים אלו או אחרים, אך הם אינן ביטוי למלחמה כוללת.

בימינו יש אבחנה בין המילה לבין "מבצע" לבין "מלחמה". "מבצע" – נגזר מהשורש ב.צ.ע והוא מלשון לפצוע כלומר לחתוך, כלומר כשיש בעיה חותכים אותה , כשחותכים קטע מספיקה הרדמה מקומית, שאר הגוף יכול לתפקד, הוא יכול להמשיך "לראות את המונדיאל" גם אם יש הפגזות בצפון.

 

מלחמה היא משורש ל.ח.ם – מלשון הלחמה , מלחמה היא התמודדות עם כל הפסולת – אך עד ההכרעה הסופית , מלחמה היא אינה דבר שרוצים בו, אך חשיבותה בכך שהיא מתמודדת עם הבעיה עד סופה. זהו אופי הביטוי "בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות"  – מלחמה על הקשוי שבא  היא שזורעת את הצדק שבא לאחריה ואת הישועה מיד שונא ומיד צר.

 

הגמרא מגדירה "מלחמה" כמין תהליך של התחלת גאולה. וכלשונה:[12]

"מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא"

 

גאולה עניינה שבירור מסוים בא אל קצו, שאין יותר דופי.  כשגואלים אדם , הרי שמוציאים אותו מכול השעבודים האחרים שהוא היה נתון בהם.

 

המלחמה היא-היא הבירור הגְאוּלִי. הנזק המוסרי המתרחש הרבה פעמים, כעסוקים ב"מבצעים" ולא ב"מלחמות" הוא שאין מרגישים את אלה הנמצאים באותו איבר כואב, באותו מקום המצוי כעת תחת הפגזה. הדבר מרגיע לחשוב כי אין אנו מצויים במלחמה כוללת, כי אין איום קיומי-כללי אלא רק איום מקומי. נוח לחברה לטשטש את האמת כי ישנה מלחמה בין טוב ורע וכי ויתורים אלו או אחרים וכי פעולה זו או אחרת תפתור את הבעיה. כל אלו מביאים גם כן לאובדן ערך הערֵבוּת, ואז  צריך להביא את מלכי צפון להזכיר שהמלחמה היא על ירושלים וכולם "בטווח". אמנם אין צריך לגרום ל"לחץ" במלחמה, אך אין גם לסמם את המחשבות ולומר, הנה אין כאן בעיה רצינית. צריך להעמיק ולהבין כי לפנינו "מקל שקד" – ישנו לפנינו מהלך, שתחילתו במכה אך תכליתו לטובה.

 

לפני שרואה ירמיה את הסיר הנפוח הוא רואה מקל שקד, הוא רואה מהלך שלם. ירמיה הבין כי הסיר הנפוח אינו רק בעקבות עקב "התחממות מקומית" עקב בעיה מקומית, אצל אויב מסוים. את הסיר הנפוח רואה ירמיה כמגמה כללית של כל משפחות צפון לכבוש את ירושלים, ולכן לפני שהוא רואה את הסיר הנפוח הוא רואה את מקל השקד. ועל כן כ"כ מתנכלים לירמיה, כי הוא רואה את המכלול. ודווקא ירמיה יהיה גם נביא הבניין, משום שהוא רואה את התהליך. ירמיה אינו מסכים להתנבא בתחילה, בנימוק כי נער אנכי"- והקב"ה אומר לו "אל תאמר נער אנכי" – ועל דו שיח העלנו תמיהות בראש דברינו. והנה בפסיקתא מתבאר הנימוק שמאחורי דברי ירמיה:[13]

"איני יכול לצאת על ידי ישראל, הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי (ירמיה א' ו'),"

 

כלומר ירמיה כאומר "איני יכול לצאת ידי חובת כולם, והרי –אתה הקב"ה  רוצה , שאני אתנבא על הכלל ואראה להם איך הם כלל אחד, ואיך הכול הוא תהליך אחד, ואני איני יכול- וכשלון כאן ימנע מהם לראות את המכלול". זהי אפוא נקודת יסוד  - העריבות.

 

ואין אנו יכולים שלא להעלות נשכחות, האינתיפידה האחרונה החלה בקבר יוסף, שם שכחנו להציל אח שלנו, מדחת יוסוף, חייל דרוזי, צדיק שעמד לימיננו במלחמה. הסיכום היה שג'בריל רג'וב, שם רשעים ירקב, ידאג לו. אך אנו שכחנו אז את העריבות שלנו, גם כלי אלה העומדים לצידנו.

הדבר מזכיר את אשר התרחש, אך בצורה מתוקנת בשנת הארבעים במדבר.

המהפכה האמיתית בשנת הארבעים מתחילה בפרשת חוקת, אחרי מות אהרון, בתיאור הבא:[14]

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:"

 

ורש"י במקום מעיר שהייתה זו שפחה, שנשבתה.[15]

וכאן אומר עם ישראל  די, הוא מבין מה השבי מבקש לחולל בו, והוא מבין עומד מאחורי חטיפה.

ועל כן:

"וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיקֹוָק וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם:

וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה:"

 

למעשה המלחמה  הראשונה של ישראל, הייתה בעקבות חטיפה , בעקבות חטיפתה של דינה בת יעקב. ואז מתארים הפסוקים:[16]

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:

וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב

וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:"

 

זאת אומרת כל המו"מ, שהיה בן בני יעקב לבין שכם היה בזמן שהשבויה הייתה עוד בשבי, אך כל זה שימש כאמתה בכדי שיבואו אח"כ בני יעקב וימתחו את הגבול.  

 

ולימינו, האם אנו מבינים כי החטופים הם הבנים של כולנו. האם אנו מבינים כי תמה החלוקה בין חיפה לנצר חזני, בין ירושלים לתל אביב ולשדרות. האם אנו מבינים כי האויב היותר הגדול אינו הרשע מהעבר השני של הגבול אלא המחשבה כי החלוקה הזו אפשרית.  

הרצון להישאר באווירה של "מבצע" - מובן, אין מה לכעוס עליו, אך בד בבד הוא אסון מוסרי, משום שהוא יצר את אותה חלוקה שאנו מדברים עליה.

 

ומכאן חזרה לפסיקתא.

כאמור, ירמיה חושש כי לא יצליח לחבר את כולם יחד.  וכלשון הפסיקתא:

"איני יכול לצאת על ידי ישראל, הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי (ירמיה א' ו'),"

 

ועל כך באה לה התשובה האלוקית

"אמר לו הקדוש ברוך הוא הלא לנער אני אוהב , שנאמר כי נער ישראל ואהבהו,[17] שלא טעם טעם חטא, וכשגאלתי את ישראל ממצרים קראתי אותן נער דכתב כי נער ישראל [וממצרים קראתי לבני,

 

ובאהבת נער אני נזכר לכנסת ישראל,

דכתב זכרתי לך חסד נעוריך,[18]

 

ואף אתה אל תאמר כי נער אנכי כי על כל אשר אשלחך [תלך וגו'] "

 

הקב"ה כאומר לירמיה "אתה נער, אתה צודק, אך דווקא בגלל שאתה נער בחרתי בך !", במילים אחרות אומר הקב"ה אל ירמיה ,"אל תאמר שנער אנכי הוא חסרון אלא הוא המעלה מפני שנער הולך לכל מקום ששולחים אותו כשליח, מבלי לעשות חשבונות אינטרסנטיים".

 

וזו משמעות המשך דברי ה' "כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר"

זהו הנער שהקב"ה מחפש, נער שיהיה אחראי על הנתישה והנתיצה והוא שיהיה אחראי גם על הבנייה.

ואחרי שמראה הקב"ה לירמיה את שני המקלות הוא אומר לו,

 "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:"

 

אומר הקב"ה אני זוכר את הנעורים שלכם, אני זוכר את האירוסין ("אהבת כלולותייך") – שם באירוסין ישנו חיבור עליון ללא כל אינטרסים ללא כל חשבונות, זהו החיבור של הנערוּת וז התפילה של "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם...".[19]

 

ולבסוף אומר הקב"ה:

"קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה

כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ

רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם

 נְאֻם ה'"

 

 

זר שיאכל תרומה תבוא עליו רעה, כך אומות העולם יבואו על עונשם באשר יעוללו לישראל. הנה כי כן, רק מי שרואה את כל התהליך יכול לנבא על מלכים הבאים מצפון ויושבים מסביב לחומות ירושלים הוא גם היכול לנבא את נפילתם זהו ה"מַקֵּל שָׁקֵד".

 

זו ההפטרה הפותחת את הסדרה של החורבן נחמה תשובה. כנראה שמי שלא עובר את החורבן לא מגיע למלחמה ומשם לנחמה ולתשובה. וזו ההפטרה שעל פי רבותינו פותחת את כל הסדרה של הנביאים האחרונים, כי זהו ענינו של הנביא לראות את הראייה ארוכת הטווח הרואה כיצד בשבר עצמו נטועה לה הנחמה.