קראו את השיעור

שיחת הרב אלון לפרשת מקץ

חוני המעגל ובני החשמונאים

בשבוע הקודם עסקנו במעשה "חנה ושבעת בניה" – הקשור בצורה ברורה להתרחשויות מסביב לנס החנוכה,

גם הפעם אנו מבקשים להיכנס למעשה ידוע בגמרא, שבמבט ראשון נראה כבלתי קשור לחלוטין לימי החנוכה, - אך יש בו נקודת מוקד המהווה כבריח תיכון המקשר בין הצלחת החשמונאים מחד, והשקיעה של ממלכתם מאידך – כשבתוכו מסתתר גם כן הקשר הישיר לפרשות השבוע שבהן אנו עסוקים [שתמיד יחולו בימי החנוכה, פרשת מקץ ולפעמים גם פרשת וישב],

כוונתנו היא למעשה חוני המעגל.

נתחיל דווקא מהסקירה ההיסטורית של יוספוס, הלא הוא יוסף בן מתתיהו, בספרו קדמוניות היהודים, נקדים כמה מילות רקע על התקופה שלפנינובימי ינאי המלך, הגיעה ממלכת החשמונאים לשיא כוחה והתפשטותה הטיטוריאלית. לאחר מות ינאי המלך עוברת הממלכה החשמונאית לאשתו שלומציון. במובן מסויים, ימים אלו היו ימי רגיעה אחרי שלטון ינאי המלך (ואין כאן המקום להאריך על ההתרחשויות, שהיו בימי ינאי), . לאחר מותה של שלומציון החלה מלחמת אחים קשה, בין שני בניה של שלומציון, הלא הם יוחנן-הורקנוס ויהודה –אריסטובולוס. מלחמה זו ללא ספק ריסקה את הממלכה החשמונאית. התרחשויות קשות אלו מתרחשות בארץ ישראל כאשר השפעתה וכוחה של רומא הולכים ומתקרבים לשערי ארץ ישראל.

הורקנוס – תוך הסכמים וויתורים טרטוריאלים על אותם חלקי ארץ, שכבש אביו ממלך הנבטים, מצליח לרתום את מלך הנבטים, ששמו חרתת, לעלות עמו למלחמה על אחיו יהודה-אריסטובולוס. ואכן, עולה בידי השניים לנצח את אריסטובלוס במערכה – אריסטובלוס נסוג לבית המקדש ומתבצר שם – תוך שהוא עדיין נהנה מנאמנותם של הכוהנים. כל אלו התרחשו בחג הפסח.

לאחר הקדמה זו , נראה נא את לשונו של יוספוס בקדמוניות (יד,ג):

"משקיבל חרתת הבטחות אלו יצא למלחמה על אריסטובלוס עם

חמש ריבואות פרשים וחיל רגלי וניצחו במערכה. לאחר הניצחון

עברו רבים אל הורקנוס, ואריסטובלוס נשאר לבדו וברח

לירושלים. ומלך הערבים הוליך את כל צבאו ותקף את בית

המקדש וצר על אריסטובלוס. גם העם התחבר אל הורקנוס

והשתתף עמו במצור, ורק הכוהנים נשארו עם אריסטובלוס.

וחרתת תקע את מחנה הערבים ואת מחנה היהודים זה ליד זה

ושקד על המצור בעוז. מעשים אלו אירעו בימי חג המצות,

שהננו קוראים לו פסח. המכובדים שביהודים עזבו את הארץ

וברחו למצרים"

כמה טרגי תיאור זה, בו מלך יהודי (הורקנוס) רותם למאבקו כנגד אחיו שלו(אריסטובולוס), מלך גוי (חרתת) תוך שהמחיר שהראשון משלם הוא ויתור על ממלכתו שלו. נשים לב, עד כמה גדול הקרע הפנימי !

מכאן והלאה עובר יוספוס לתיאור פרשת מותו של חוני המעגל.

"וצדיק אחד חביב-אלוהים, חוניו שמו, שהתפלל פעם לאלןהים

בשעת עצירת גשמים שיסיר את הבצורת, ואלוהים שמע לקולו

והמטיר. (חוניו זה) התחבא בראותו שהמהומה עומדת בתוקפה.

והוא הובא למחנה היהודים והם דרשו ממנו, שכשם שהתפלל

והפסיק את הבצורת כך יערוך תפילות נגד אריסטובלוס ובני

סיעתו המורדים. וכשהתנגד וסירב, הכריחו ההמון (לכך). אז

עמד בתוכם ואמר: 'אלוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים

איתי הם עמך והנצורים כוהניך, בבקשה ממך, שלא תשמע את

אלו נגד אלו ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו '. (וכשעמד)

והתפלל תפילה זו הקיפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו

בסקילה..."

חוני המעגל נסקל, אפוא, ע"י אחיו שלו, ע"י היהודים מפאת סירובו לבחור באחד מהצדדים.

וכך מסכם יוספוס את תהליך ההידרדרות הפנימי:

"...אסון זה גרמו לה לירושלים הורקנוס ואריסטובלוס בריבם זה

עם זה. שכן קיפחנו את חירותנו ונעשינו נתינים לרומאים

והוכרחנו להחזיר לסורים את הארץ שרכשנו בנשקנו לאחר

שלקחנו אותה מהם... "

המהרש"א גם הוא מתייחס למותו של חוני המעגל, וכך מביא המהרש"א:

"ובספר יוחסין כתוב בשם יוסף בן גוריון, שנהרג חוני המעגל

מחוץ לירושלים במלחמות בני חשמונאי וזה מסכים עם

תלמודנו לפי שנאבד מן העולם ע' שנה בשינה אמרו עליו

שנהרג במלחמת האחים ולכך כשבא אפי' בר בריה לא

האמין לו."

מכל אלו עולה דמותו של חוני המעגל – כדמות שסיימה חייה במרד החשמונאים.

עד כאן הבאנו תיאור וסקירה היסטורית קצרה, בכדי להראות ולו בצורה הבסיסית את זיקתו של חוני המעגל – לתקופת החשמונאים. ואת קיצו במאבק הפנימי שהתחולל בניהם.

נראה נא כעת בצורה מסודרת למן הראש את דמותו של חוני המעגל כפי המתואר בחז"ל.

עם חוני אנו נפגשים במשנה במסכת תענית(ג,ח).

המשנה עוסקת בצרות שונות הבאות על הציבור שבגינן מכריזין על תענית.

וכך פותחת המשנה:

"על כל צרה שלא תבוא על הציבור, מתאיעין עליה,

חוץ מרוב גשמים."

וכאן ממשיכה המשנה לתאר את המעשה שהתרחש בימי חוני, שממנו עולה בפנינו דמותו:

"מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים.

אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא ימוקו.

התפלל, ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה,

ואמר לפניו: 'רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני

כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן,

עד שתרחם על בניך'. התחילו הגשמים מנטפין. אמר: לא

כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד

בזעף. אמר: לא כך שאלתי. אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה.

ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני

הגשמים".

מהתיאור עולה עד כמה חוני בטוח היה בחסד וישועת ה', שכן עוד קודם לתפילותיו הוא מבקש שהעם יכניסו לבתיהם את תנורי הפסחים, אותם תנורים שאופים בהם את המצות, מחשש שיתקלקלו וירטבו בגשם שעתיד לבוא.

וכך ממשיך הדו שיח וירידת הגשמים – עד שירדו גשמים כתקנן

"ויצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים"

– ביטוי לעוצמת הגשם.

וכאן מבקשים ישראל שהגשמים יפסקו:

"באו ואמרו לו: 'כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל

עליהן שילכו להן'.

אמר להן: 'צאו וראו אם נמוח אבן הטועים'".

"אבן הטועים" המתוארת כאן היא "אבן הטוען" המפורסמת.

וכך מסיימת המשנה:

שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי.

אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך

רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ועליך

הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך".

עד כאן לסיפור אחד המתואר במשנה.

הגמרא במסכת תענית(כג.) ממשיכה לתאר קווים לדמותו של חוני המעגל,

נתבונן נא במסופר שם:

ראשית פותחת שם הגמרא בתיאורו של רבי יוחנן על מה היה חוני המעגל "מצטער כל ימיו" – במשמע מה היה מוקד עבודת ה' שלו

"אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא

זה שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים..."

[נציין במאמר מוסגר "מצטער כל ימיו" – מזכיר לנו את ר' עקיבא שמוקד עבודת ה' שלו היה ":ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"]

חוני, אפוא, שם במוקד חייו את "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". וחלום זה ליווה אותו כל ימיו – גם באותם שבעים שנים של שינה [שמיד יתוארו] –

וממשיכה הגמרא (נדלג קמעה) ומספרת את סיפורו של חוני:

יומא חדא הוה אזיל באורחה חזייה לההוא גברא דנטע חרובה"

[=יום אחד היה מהלך בדרך וראה איש אחד הנוטע עץ חרובין]

"אמר ליה: האי עד כמה שנין טעין?"

[=אמר לו (חוני): זה עד כמה זמן נותן פרות (במשמע – מתי פרותיו

של עץ זה יוצאים)]

"אמר ליה עד שבעין שנה"

[אמר לו (הנוטע) עד שבעים שנה (כלומר רק אחרי שבעים שנה

העץ יתן פרות)]

"אמר ליה פשיטא לך דחיית שבעין שנין?"

[=אמר לו (חוני): פשוט לך שתחיה שבעים שנה (במשמע : מי אמר לך

שתהנה מפרותיו של העץ שאותו אתה נוטע)]

"אמר ליה האי גברא: עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי

ליה אבהתי, שתלי נמי לבראי"

[=אמר לו אותו האיש (הנוטע): את העולם מצאתי כשהיו בו חרובין

וכשם ששתלו לי אבותיי חרובין אותו דבר אשתול אף אני לבניי]

"יתיב קא כריך רפתא אתא לוה שינתא וניים"

[=ישב (חוני) אכל לחם באה לו שינה, וישן]

עד כמה מתארת הגמרא את השינה שישן חוני המגל, ועכשיו מגיע תיאור היקיצה והבא בעקבותיה.

"כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מייניהו"

[=כלומר כאשר נתעורר חוני, ראה איש – המלקט מן החרובין]

"אמר ליה את הוא דשתליה?"

[=אמר לו (חוני): אתה הוא ששתלת את עץ החרובין זה]

"אמר ליה בר בריה אנא!"

[=אמר לו (המלקט): בן בנו (של השותל) אני]

נדלג קמעה בגמרא עד לתיאור המפגש המחודש של חוני המעגל עם החברה

"אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים?"

[=הלך לביתו (חוני) ושאל את בני ביתו: בנו של חוני המעגל

האם עדיין חי?]

"אמרו ליה: בריה – ליתא, בר בריה – איתא"

[= בנו–אינו (במשמע שמת), אך בן בנו (של חוני) הרי הוא]

"אמר להו: אנא חוני המעגל"

[=אמר להם: אני חוני המעגל]

אך תגובתם של בני משפחתו של חוני הייתה:

"לא המנייהו"

[= לא האמינו לו]

וכאן פונה, חוני, והולך לבית המדרש. למקום שכל יהודי הולך לשאוב כוחות:

"אזל לבית המדרש"

[=הלך לבית המדרש]

"שמעינהו לרבנן דאמרי נהירין שמעתתין כבשני חוני

המעגל דכי הווי"

[=שמע חוני את החכמים שאומרים, שבהירים וברורים להם

השמעתות כבימיו של חוני המעגל שכך היה]

"עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוי להו לרבנן הוה

מפריך להו"

[=נכנס לבית המדרש, וכל קושיה שהייתה להם לחכמים

היה מתרץ להם אותה]

וכאן שוב חוני המעגל חושף את זהותו באומרו:

"אמר להו: אנא ניהו"

[=אמר להם: אני הוא (חוני המעגל)]

"לא המנייהו ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה"

[=לא האמינו לו ולא נהגו בו כבוד כמגיע לו]

"חלש דעתיה בעי רחמי ומית"

[=חלשה דעתו (של חוני המעגל מהעובדה שלא נהגו בו כבוד כראוי)

בקש רחמים ומת]

וכאן מסיימת ומסכמת הגמרא את סיפור המעשה:

"אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא"

[=אמר רבא – זהו שאומרים האנשים (כלומר הפתגם העממי)

או חברותא – או מוות]

עד כאן לסיפור המעשה.

נתבונן נא לעומק:

חוני, כאמור, כל ימיו היה מצטער על "בשוב ה' את שיבת ציון" – זה היה מוקד עבודת ה' שלו. חוני חי בתקופה בה שב ה' את שיבת ציון בבית השני, וכמה טרגית העובדה, שדווקא הוא שחזה וציפה לאותה שיבת ציון, נהרג במלחמת האחים הנוראה שהתחוללה.

חוני המעגל חי בימי בית שני, - אחרי שהופקו לקחי החורבן של בית ראשון.

בית ראשון,כידוע, חרב על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וכששב ה' את ציון בימי בית שני, ע"י עזרא ונחמיה והחלה שרשרת מסירת התורה מכנסת הגדולה ושייריה, שמעון הצדיק, הראשון מהזוגות, מוסר לדורות את לקחי חורבן בית ראשון, באומרו "על שלשה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים". "תורה עבודה וגמילות חסדים" הם לקחיו של חורבן הבית הראשון הם האנטיתזה לעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים.

"תורה" – היא הביטוי לזהותנו כעם, היא חוט השדרה, העומד חזק כנגד השטפונות שמבחוץ, עבודה זרה לעומתה היא ההימשכות אחרי תרבויות ותפיסות של הבל וריק.

"עבודה" – המרמזת גם על כל מערך ציווי התורה – מהווה הביטוי לחוקיות ולסדרים המעשיים של התוכן העליון המצוי בתורה וכנגדה גילוי עריות – המהווה פריצת גדרים.

ולבסוף "גמילות חסדים" – שמה מעיד עליה. שכן משמעות המילה "גמול" או ל"גמול" משמותן לתת לאדם כפי המגיע לו. מה פירוש ל"גמול חסד" , אפוא, והלא הדברים נראים כתרתי דסתרי. אלא אדרבא, גמילות חסד, משמעותה האמתית נעוצה בתובנה, שמה שבידי הוא אינו באמת שלי, אלא הוא פיקדון הניתן לי לפעול בו טוב.

כנגד גמילות החסדים, אם כן, עומדת השפיכות דמים, המהווה אמירה, שבעולם שבו אני רוצה להופיע את עצמי אין לשני מקום.

שמעון הצדיק, משיירי כנסת הגדולה, מנחיל, אפוא, לדורות את לקחי חורבן הבית הראשון.

אך בית שני, כידוע חרב לא מפני שהיה בו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, אלא מפני שנאת החינם שבו. ביטוי למשבר שבבית השני – רואים מאמירתו של הלל הזקן:

"הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום,

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

מסתבר שגם כשיש תורה, מצוות וגמילות חסדים עדיין יכולה לרקד שנאת חינם נוראית.

ואם נשאל – כיצד יתכן הדבר? כיצד יתכן שבמקום שבו יש תורה וגמילות חסדים תהיה שנאה? – התשובה לכך, לצערנו, היא פשוטה ביותר. אדם יכול לעמול בתורה - אך לצאת בחמת זעם, כלפי זה שאינו סובר כמותו בתורה, ולקרותו בשם אפיקורס. אדם יכול לגמול חסד – אך לגמול רק עם מי שהוא חושב שראוי לעשות עמו חסד, ובכך להפוך את עצמו למדד, מי ראוי ומי אינו ראוי.

המעשה הידוע של קמצא ובר קמצא שבגינו "חרוב ירושלים" – חרבה ירושלים, מתאר זאת בצורה הפשוטה והחדה ביותר.

זו הסעודה בה גדולי ירושלים חכמיה ופרנסיה, או בלשון ימינו החכמים, והתומכים במוסדות התורה מסיבים בצוותא. מסתבר שהסעודה היא לצורך מטרה חשובה, גיוס כספים למוסדות התורה, למשל. מתרחש ביזיון נורא לנגד עיניהם של חכמים , והם שותקים. מבחינה לוגית שתיקתם היא התגובה הנכונה ביותר, - הם אינם רוצים לפגוע באינטרסים שלהם, שוודאי אינם אינטרסים פרטיים, אלא באינטרסים של החזקת מוסדות התורה.

אך במוחו של קמצא עולה משוואה פשוטה, - לו יצויר שהיה לפני חכמים אלו גילוי עריות האם הדבר היה עובר בשתיקה? וודאי שלא !!! מדוע אם כן הם מחרישים על בזיונו? בהכרח, ששנאת חינם לא נתפסת בעיניהם כחטא נורא. ומכאן ממשיך תהליך ההתדרדרות. וכאן אי אפשר שלא לומר שגם אנו ראוי שנעמיד נא את עצמנו במבחן זה ונשאל בכנות את עצמנו כיצד היינו אנו מגיבים? זו שאלה שכל איש יתן לעצמו את תשובתו עליה.

ומכאן נחזור לחוני.

חוני, מתעורר אחר שבעים שנה, הוא מגיע לביתו ואיש לא מאמינו על זהותו – אך זו לא נקודת שבר מבחינתו.

חוני ממשיך לבית המדרש הוא שומע כיצד חכמים מתארים את ההארה בעולם, שבאותה שעה הוא שומע כיצד "נהירין להן הסוגיות" כבימיו שלו [שזה מהווה ביטוי ישיר להשפעתו הסגולית] אך הוא חש, שלא מכבדים אותו – וזה הגורם לו חלישות הדעת עד כדי בקשת מוות.

לאחר שראינו את דמותו של חוני, דמותו של אותו "צדיק חביב אלוהים" כלשון יוספוס, בוודאי נוכל לומר שחלישות דעתו של חוני לא נבעה מפאת גינוני כבוד חיצונים, אלא אדרבה הוא חש בעיה יותר עמוקה, יותר מהותית. חוני שמע בבית המדרש קושיות ותרוצים, אך הוא לא שמע "חברותא" ולכך ביקש לעצמו "מיתותא" – הוא חש בתחילת הקלקול של חוסר כבוד איש כלפי רעהו – וכיוון שהשבר החל מתוך בית המדרש, מתוך הליבה של האומה, הרי שהנזק שעתיד להתפרץ הוא קשה ונורא.

חוני המעגל, המתואר בפי שמעון בן שטח "כבן המתחטא בפני אביו" – רצה לחוש שבבית המדרש יש לו אחים, אך הוא לא חש זאת. הוא יושב וכואב הוא חש ששדר האחוה, לא יוצא מבית המדרש – וזו חלישות הדעת הנוראה. הוא מבקש לעצמו מוות. ועל פי יוספוס, המוות בא בצורה הנוראה, שאחיו שלו הורגים אותו, אותם אלו שהוא מסר את נפשו עליהם. סיפור הגמרא מבטא את השבר הפנימי אצל חוני, את הביטוי לשבר במישור המוסרי. ומעשה יוספוס מתאר את המוות ההיסטורי.

משום שכשיש קלקול בבית המדרש בהכרח הוא יתפשט עד למלחמת אחים נוראה בארץ.

וההתדרדרות תמשיך ותמשיך עד שיוספוס יסכם אותה באומרו:

"אסון זה גרמו לה לירושלים הורקנוס ואריסטובלוס בריבם זה

עם זה. שכן קיפחנו את חירותנו ונעשינו נתינים לרומאים

והוכרחנו להחזיר לסורים את הארץ שרכשנו בנשקנו לאחר

שלקחנו אותה מהם"

מלחמת האחים, אפוא, חסלה את "בשוב ה' את שיבת ציון" – של הבית השני.

סוד נצחונם של החשמונאים, שרשמו פרק של הוד בימי בית שני, הייתה האחדות שביניהם, המונעת מאמונה עמוקה בצור ישראל. תחילתה של הדרך הייתה בכוונות קדושות ונאצלות. אך לאחר נצחון המרד, היה עליהם, לתפוס את מקומם, את תפקידם ככוהנים, ותחת זאת הם אוחזים ברסן השלטון גם כן, וכאן מתחילה השקיעה הגדולה. בני לוי החשמונאים לא פינו מקום לאחרים, לא הראו [לאחר התבססות העצמאות] כי לכל אחד תפקיד משלו, משבט יהודה למלכות, והם-משבט לוי לכהונה. ומכיוון שלא הראו זאת החלה אט - אט תהליך הגסיסה הלאומי של בית שני.

חג החנוכה הוא חג של אור, - אך האור הוא לא רק כלפי החוץ, אלא אור כלפינו פנימה, להאיר את כולנו באור של אחדות, באור המראה כי לכל אחד יש מקום.

האחדות הזאת גדלה בבית שני – עד שלוקחים את אותו "צדיק חביב אלוקים", חוני המעגל, והורגים אותו כי הוא סרב ומסרב, להתפלל על אובדנם של חלק מהאחים.

פרשות השבוע שבהן אנו עסוקים, גם הם ברוח הזאת, יוסף שליחו של יעקב לראות את שלום אחיו, ממשיך במשימתו גם כשהאיש – המלאך, שהוא פוגש, אומר לו "נסעו מזה" – במשמע נסעו מן האחוה, המסע עובר דרך הבור והישמעאלים, דרך המדיינים ופוטיפר ועד למצרים כשיאו הוא בדברי יוסף לאחיו "גשו נא אלי, אתם כולכם גשו אלי, רוצה לומר, עכשיו אנו שוב יחד, עכשיו אנו שוב אחד.

יוסף שהגיע למצרים בעקבות מסע האחווה מצווה את בני ישראל, ולא רק את בניו שלו, "פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה איתכם". שכן הוא הגיע למצרים בחיפוש אחר אחיו, ולכן הם אחיו וצאצאיהם, הם האחראים על השבתו למקומו.

כוחו של "הביחד" – מופיע לראש ולראשונה מבית המדרש, מליבת הרוח של עם ישראל ומשם משלח את שרשיו החוצה – זהו אם כן מסע האחווה של יוסף, זהו תחילת מסעם של החשמונאים עד לשקיעה הטרגית, כשהרעיון המרכזי נשכח.

למדנו, על פן נוסף בחנוכה, אפשר לומר שזהו חנוכה "מצדו האחר" – אך זהו יסוד חשוב זהו היסוד המהווה את בסיס התשוקה של "שוב ה' את שיבת ציון".

חג אורים שמח.