בפרשתנו, פרשת משפטים, נבקש לעסוק בשלושה פסוקים, העוסקים בהכאת וקיללת אב ואם ובגנבת נפש:

לפני שנכנס לעובי הקורה נזכיר לעצמנו את מיקומם של פסוקים אלו ברצף הפסוקים של פרשת משפטים.

פרשת משפטים, כידוע, מתחילה בדין עבד עברי ומשם עוברת לדין אמה עבריה.

לאחר מכן עוברת הפרשה לעסוק בסוגים שונים של רצח: רצח במזיד בו הרוצח נהרג [בהתקיים תנאים משפטיים מסוימים] ורצח בשוגג המביא לגלותו של הרוצח.

אחרי אלו באה לה קבוצת הפסוקים שלפנינו, ששניים מהם עוסקים בעניין אב ואם ואחד מהם עוסק בגניבת נפש.

שאלה שכבר עולה לנגד עינינו, היא מה מקומם של פסוקים אלו לאחר רצף הפסוקים שקדם להם, לאמר – האם יש קשר, ואם יש – מהו, בין פסוקים אלו לפסוקים שעסקו בענייני רצח.

על כך משיב רש"י באופן הבא:

כוונת רש"י היא כזו: על פציעת אדם – אין חייבים מיתה, כי אם תשלומים. שונה היא פציעת-הכאת אביו ואמו, שעל אף שלא הרגם, אלא עשה בהם חבורה בלבד, בכל זאת על הכאה שכזו חייבים מיתה.

כאן המקום להעיר שזהו גם המכנה המשותף לשני הפסוקים הבאים העוסקים בגניבת נפש

ובקללת אב ואם, שעל אף שאין כאן פעולה של רצח – יש כאן חיוב מוות.

עד כמה חמורה היא, הכאת אב ואם – נוכל ללמוד מן הדיונים ההלכתיים הארוכים, העוסקים בדיני בן הבא לרפאות את אביו – וישנו חשש שתוך כדי תהליך הריפוי יגרום חבורה באביו או באמו.

ומוסיף עוד רש"י:

דהיינו – אין חיוב המוות מופיע דווקא כשהכה את שניהם – אלא או זה או זה.

ועוד מוסיף רש"י שמיתתו של המכה את אביו או את אימו – היא חנק. זוהי נקודה חשובה, שניתן עליה את הלב בהמשך הדברים.

החזקוני פרש באופן אחר ובדרך אחרת מדרכו של רש"י. הוא רואה את הקשר של קובץ פסוקים זה לפסוקים שבאים בעקבותיהם, שם נאמר שבמקרה של נזק או חבלה גופנית, שגרם אחד בחברו – מופעל הכלל של "עין תחת עין", (נעיר אנחנו כי כבר אמרו חכמים שאין הכוונה "עין תחת עין" ממש – כי אם תשלומים).

ואלו דבריו:

ביאור דבריו הוא כי בניגוד להמשך הפסוקים, שם נאמר כי במקרה של חבלה – אופי הדין נשען על העקרון של "עין תחת עין" (במשמעות של תשלומים, וכאמור לעיל), הרי שדין מכה אביו ואמו – שונה הוא, שם ישנו חיוב מוות.

הצד השווה שבין פירוש רש"י והחזקוני הוא, ששניהם מדגישים את חומרת הדין של מכה אביו ואמו – הנידון במישור משפטי אחר, במישור של חיוב נפשות, ולא במישור הממוני, כמקובל בכל חבלה אחרת, שאין בה נטילת נפש.

עד כאן התברר לנו מיקומם של פסוקים אלו ברצף הפסוקים שלפניהם ואחריהם.

כעת נבוא לשאלה היותר קשה והיא – מדוע דין גונב נפש מופיע בתווך בין מכה אביו ואמו לבין המקלל אותם. מה לו להיאמר דווקא כאן?

תשובה חלקית אמנם, כבר ענינו: לדין זה זיקה משותפת עם מכה אביו ואמו והמקללם, שעל אף שלא איבדו נפש – הם נידונים במיתה. ברם, לא ברור מדוע הוא בתווך, בין שני פסוקים אלו.

בכדי להשיב על שאלה זו, נעיין נא בדין גונב נפש לעומקו.

דין זה מופיע גם בספר דברים, שם נאמר:

ניתן את הלב, לשינויים ולתוספת שבפסוק זה שבספר דברים מאשר המופיע לפנינו כאן, בספר שמות.

ראשית יש כאן התוספת: "גונב נפש מאחיו" – לאמר – שלא כמו אצלנו בפרשת משפטים שם נאמר בסתם "גנב איש", בספר דברים נאמר שהגנבה היא לא רק גנבת "איש", אלא גנבת "נפש", וישנה התוספת של "מאחיו".

על שוני זה [בין "גונב איש" ל"גונב נפש"] מעיר כבר רש"י אצלנו במקום:

לאמר – שלא יאמר האומר (כשיראה את הפסוק בפרשת משפטים) שדווקא גונב איש ולא אישה הוא שנידון במוות, אלא כל גונב נפש (את זה למדנו מספר דברים) חייב מיתה.

[ראה עוד בדברי רש"י שהביאו את כל מהלך הלימוד – ואנו בחרנו לקצר].

עוד הדגשה המופיעה לה בפסוקים שבספר דברים, שאינה מצויה אצלנו בספר שמות, היא "והתעמר בו ומכרו".

על טיבה של "התעמרות" זו נלמד מדברי הרמב"ם. הרמב"ם בהלכותיו מבאר שהתעמרות משמעותה – אפילו להישען עליו שלא ברשותו, ואפילו בשעה שהוא ישן.

הנה כי כן, משמעותו הכללית של המושג "להתעמר", היא שעבוד האדם ללא רשותו.

ניתן נא את הדעת מה גדולה תביעת התורה מהאדם שלא לשעבד אדם אחר [ועל כך עוד נרחיב להלן].

נותר לנו להשיב על ההדגשה המופיעה בספר דברים "גונב נפש מאחיו" – מהו "מאחיו"?

על טיבה של הדגשה זו נוכל ללמוד מדברי הרמב"ם בהלכות גנבה:

ביאור דברי הרמב"ם הוא שדווקא גונב אדם ומוכרו למישהו שאינו מקרוביו – הוא שחייב מוות, אבל אם מכרו לאחד מקרוביו של הנגנב – כגון אביו ואחיו, אינו חייב. ועל כן ההדגשה בפסוקים – "גנב נפש מאחיו", שעל כך דרשו – "עד שיבדילנו מאחיו ומקרוביו".

נמצינו למדים, אפוא, כי מספר דברים עולה תוספת חשובה לספר שמות. מהפסוקים שבספר דברים אנו למדים, כי עיקר החיוב על גנבת נפש הוא באופן שהנגנב נקרע מעל משפחתו, [ועל כן המוכרו לאביו או לאחיו – פטור].

עד כאן עמדנו בראשי פרקים על ההשלמה ההדדית בין פרשתינו לבין האמור בספר דברים. אך עדיין יהא עלינו להשיב על השאלה – מה מקומו של גנב נפש בין מכה אביו ואמו ומקללם.

לפני שנשיב – נעיין נא בדין מקלל אביו ואמו.

במבט ראשון נראה כי מקלל אביו ואמו פחות חמור מהמכה אותם, שכן הראשון הכה אותם בשבט לשונו, והאחרון חבל בהם בגופם ממש. אך האם הדבר אכן כך נראה להלן.

קודם לכן נשווה את האמור בפרשתינו לאמור בספר ויקרא – גם שם הובא דין זה של מקלל אביו ואמו, וזהו לשון הפסוקים:

הנה כי כן, בין הפתיחה הגדולה של "והתקדשתם והייתם קדשים" לבין כל הציוויים שעתידים להיאמר בפרשה זו שרובם ככולם עוסקים בעריות, מצוי לו הציווי: "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת, אביו ואמו קלל דמיו בו".

ושוב נשאל – מה לו לפסוק זה בין הציווי על הקדושה והציוויים על עריות? על כך מיד נשיב.

ונשאל עוד קודם עוד שאלה. נתבונן נא במבנה הפסוק שלפנינו. יש בו לכאורה, חזרה פנימית על אותו תוכן: בתחילתו מצוי הציווי "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואמו מות יומת", ובסופו שוב חזרה – "אביו ואמו קלל – דמיו בו".

על טיבה של חזרה זו מעיר רש"י כך, אצלנו בפרשה:

החזרה הכפולה שבפרשת קדושים, אם כן, מלמדת כי חיוב המקלל אביו ואימו הוא סקילה [שהיא המיתה החמורה ביותר מארבע מיתות בי"ד], שכן אם היה נאמר רק "מות יומת" – מיתתו הייתה בחנק [שכן סתם עונש מיתה הכתוב בתורה הוא במיתה הקלה ביותר מבין ארבע מיתות בי"ד, לאמר – חנק].

ועל החזרה – "אביו ואמו קלל" מבאר רש"י (בספר ויקרא) "לרבות אחר מיתה".

הנה כי כן,

העולה מן הדברים הוא עד כמה חמור הוא הלאו של מקלל אביו ואמו אף יותר מהמכה אותם, שכן המכה חייב רק בזמן שעושה בהם חבורה ורק בשעה שחבל בהם בחייהם, וגם אז אינו חייב רק מיתת חנק (הקלה ביותר מארבע מיתות בי"ד), אך המקלל אביו ואמו אף לאחר מיתה ואף שלא עשה בהם נזק הנראה לעין חייב מיתה בסקילה (החמורה ביותר מבין ארבע מיתות בי"ד).

היוצא מהאמור עד כה, כי לא כאשר סברנו קודם שמכה אביו ואמו חמור מהמקלל – הרי שההפך הוא הנכון – המקלל הוא החמור מן המכה.

מהי, איפוא, הסיבה שגדול עונשו של המקלל מן המכה?

כדי לענות על שאלה זו והאחרות – נחזור לדברים שפתחנו בהם.

שאלנו מה לדינים אלו של מקלל ומכה אביו ואמו, וגונב איש ומכרו לאחר דין עבד עברי ואמה עבריה. ענינו מה שענינו בשם רש"י. מכל מקום, היסוד הכללי שלפנינו – כי מכלול הדינים שלפנינו עוסק בדיני עבדות, באופנים שונים. ואף גונב איש ומכרו – יש בו מימד מסוים של עבדות. ועל כך מיד להלן.

שאלנו מה לציווי זה "וגונב איש ומכרו" להיות בתווך בין מכה אביו ואמו ומקללם.

על כך משיב רס"ג [המובא ברמב"ן על המקום], ואלו דבריו:

ביאור דברי רס"ג הוא, כי השכיחות הגדולה של גנבה וסחר בבני אדם, הוא בעיקר גנבת תינוקות וילדים [דבר, שלדאבונינו, שכיח מאוד גם בימינו אנו] לפעולה זו של גנבה יש השלכה כפולה. ראשית – עצם הגנבה. שנית – גנבת ילדים מנתקת את הקשר והיחס של הורה-ילד, ובמקום שנוצר נתק שכזה – נוצרת מציאות בה באים ילדים המכים ומקללים את הוריהם, שכן הם לא מכירים אותם. ועל כן, מבאר רס"ג, ראוי להעניש את אותו גונב נפשות במוות, שכן הוא גורם מוות לאחרים.

ומדוע המקלל, כפי ששאלנו לעיל, חמור מהמכה אביו ואמו?

על כך משיב ספר חסידים בלשון הזאת:

הנה כי כן, המקלל אביו ואמו "מזיק את נשמותיהם", מה שאין כן בהכאה, על כן עונשו חמור מן המכה.

כדי להבין את הדברים לעומקם נשוב ונעמיק נא בדין עבד עברי ואמה עבריה, שהם הפותחים את פרשת משפטים.

עבד עברי הוא מציאות שתיתכן בשני אופנים. האופן הראשון הוא אדם המגיע לדלות כה גדולה, עד שאין ביכולתו לקיים את עצמו. או אז, על אף שבחוק העברי אין מציאות בה רשאי אדם לשעבד את עצמו ולהתחייב לאחר מעבר ליום אחד, על אף זאת, במקרה המיוחד הזה – התירה התורה לאותו אדם להיכנס למסגרת של התחייבות מקסימלית (בשלב ראשון) עד שש שנים.

נרחיב קמעה את הדברים: על פי המשפט העברי רשאי אדם להשכיר עצמו ליום. מעבר ליום אחד הוא אינו רשאי, משום שאז הדבר מראה על שעבוד האדם לזה ששכרו, ובתורה נאמר: "כי לי בני ישראל עבדים", ודרשו חז"ל – "עבדי הם ולא עבדים לאחרים". ועל כן היחס שוכר-משכיר או עובד-מעביד בנוי על יחידות מתחדשות בני יום אחד.

מכאן גם בא הביטוי "הלנת שכר", שמשמעותו היא שאותו שכר (שכיר יום) שצריך להיות משולם לו בסיכומו של יום – מעוכב, באופן שעובר הלילה והשכיר עדיין לא בא על שכרו, עד כאן זוהי המציאות הנורמלית. אך עבד עברי הוא מציאות חריגה, מציאות בה אין האדם יכול לעמוד על רגליו ולצאת לקיומו היומיומי, או אז – נערך הסכם עבודה שאינו תקף ליום אחד בלבד, אלא לזמן ארוך יותר [ויחד עם זאת יש לו גבולות ברורים]. פרשת עבד עברי איפוא, מלמדת אותנו כי על אף שאין שכירות למעבר ליום אחד – כאן הדברים שונים.

ומה טיבה של עבדות זו? על כך למדנו כי אין לו לאדון אפילו להישען על עבדו (פיסית) כשצריך לכך – שכן יש בכך ביזוי ולא לשם כך שכרו. למדנו גם כי במקום בו יש לאדון רק כר אחד, ואז מתעוררת השאלה מי יישן עליו – או הוא או עבדו, מחוייב האדון לתת אותו לעבדו. וכן על זו הדרך דבר שהביא את חז"ל לומר: "כל הקונה עבד עברי – כקונה אדון לעצמו".

האפשרות השניה בה תיתכן מציאות של עבד עברי, הינה כאשר גנב נתפס בגנבתו ואין ידו משיגה די תשלום הכפל [שמחוייב הגנב לשלם] או אז נמכר הוא בגנבתו.

וכאן מתחיל לעבוד הגנב בכדי לשלם את חובו – הוא לומד כי כספם של אחרים שהוא כה זילזל בו עד שהעז לשלוח בו יד – כסף זה אינו ניתן בחינם, יש לעמול עליו.

אותו גנב-עבד עוסק אצל אדונו באחד מן הדברים שהוא כשרוני בהם.

כבודו כבן אנוש, בעל ריבונות עצמית נשמר, אין לשעבד בו ולעבוד בו עבודה בזויה, בעליו אחראי לו. וכך, מחל לו תהליך של שיקום חברתי, – ובמקום לשלוח את הגנב לבית הסוהר שם על-פי רוב הוא לומד לגנוב עוד יותר טוב – שהרי שם הוא בחברת שכמותו ואף גרועים ממנו, תחת זאת הוא נשלח לנתיב שיקומי, המכשירו בבא העת, לאחר תשלום חובותיו, לשוב לחברה.

מציאות נוספת של "עבדות" הוא דין אמה עבריה. שם מדובר על אב המוכר את בתו הקטנה. עצם הצגת הדברים נשמעת קשה, אך גם שם מדובר על אב שאינו יכול לדאוג לקיומה המינימלי של בתו, והוא מעביר אותה, למה שמכונה כיום "משפחה אומנת".

גם שם אין מכבידים עליה – היא עוסקת בעבודה אחת שהיא טובה בה. בבגרותה (בת 12) היא משתחררת, קיימת אפשרות שתינשא למשפחה בה גדלה, כל אלו תפקידם להשתדל להיטיב עימה.

מכל מקום, היסוד המסתתר מאחורי דין עבד עברי ואמה עבריה, הוא שהעבדות האמיתית היא רק כלפי מי שאמר והיה העולם. אך בין בני אנוש – קיים איסור נחרץ לקיים שעבוד.

אם נעמיק יותר נראה כי פרשת עבד עברי ואמה עבריה באה להראות כיצד נראה עולם של חופש אמיתי, בו בני אנוש מרגישים משועבדים רק למי שאמר והיה העולם, שם עבדות בין בני אדם היא רק באופן שהקונה עבד – קנה אדון לעצמו.

אך גם בעולם של חופש אמיתי, צריכות להיות דמויות, יציבות סמכותיות, זו דמותם של האב והאם. מספיק שבן הרים ידיו על הוריו, ואפילו רק יקלל – דבר שנראה כל-כך יומיומי בנורמטיביות הקלוקלת של התרבות העכשווית, או אז חייב הבן מוות.

על אף שהאב והאם נראים לכאורה כמצירי צעדיו של הבן, מדגישה התורה כי לא היא , אלא הם מהווים הכרח להתנהלות החברתית התקינה.

לאור זה יובנו דברי רס"ג, שהובאו לעיל, שחטאו הגדול של "גונב איש ומכרו" הוא בכך שהוא קוטע את המערכת של הורים וילדים – דבר המוביל להתרסקות חברתית.

ה"משך-חכמה", על פרשתינו, על הפסוק "גונב איש ומכרו" – מקצין את הדברים עוד יותר. אנו נאמר ראשית את דבריו, ולאחר מכן נביא את לשונו:

אומר המשך-חכמה, פסוק זה מתאר אדם הגונב בן מהוריו, כשבן זה, למעשה מתנהג בדרך מבוזה ונלוזה כלפי הוריו – הוא מכה אותם, הוא מקלל אותם, ועל אף זאת הגונב בן רע שכזה מהוריו – נדון במוות [כך מסביר המשך חכמה מדוע דין גונב נפש נמצא בתווך בין דין מכה אביו או אימו לדין מקללם].

וזה לשון המשך-חכמה:

ואז חותם המשך-חכמה את דבריו בעיקרון-העל הבא:

נמצינו למדים איפוא, כמה חמור הוא ניתוק של ילד מהוריו, אף כזה שלא בטוח כלל שהוריו חפצים בו, אך אחרי כל זה, אפילו הגונב בן מושחת שכזה - נידון במוות.

הנה כי כן, למדנו כי עולם של חופש אמיתי מורכב משני תנאים הכרחיים:

הראשון הוא שיש בורא לעולם, והשני כי יש אב ואם.

אמנם, דברי ה' "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – מסתירים בתוכם את התובנה כי למעשה כל זמן שחש אדם להוא משועבד למישהו או למשהו – הוא עדיין באמת לא יצא ממצרים. אך גם אחרי קביעה זו, להורים יש מעמד מיוחד.

על הפסוק "איש אימו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" דרשו חז"ל שאם יאמר לך אבא: חלל שבת! אל תשמע לו.

שואל על כך המשך-חכמה: והלא הדברים פשוטים הם?! וכי יעלה שאם יאמר האב לבנו לעבור על ציוויו של מי שאמר והיה העולם – שהן יקשיב לו?

על כך משיב המשך-חכמה תשובה, שעולה ממנה ביתר-שאת היסוד שהעלינו לעיל.

משיב המשך-חכמה – שאכן כן, לולא שלימדה אותנו התורה כי חובה עלינו לדחות את דברי אבינו ואמנו כשסותרים הם את דבר ה', הסברה הייתה נותנת, שעלינו לעבור על דבר ה' ולשמוע בקולם של אבינו ואמנו. שהרי כל תוקף אמונתנו בתורה ובגילוי האלוקי נשען בעיקרו על אותו גילוי בהר סיני שנמסר מפי אב לבן דור אחרי דור, אם-כן, אותם אישים [ההורים] שמכוחם נשענים אנו על מחוייבותינו לתורה – הם גם שיכולים להפקיע אותה [ואם נתנסח בלשון ההלכתית נאמר – "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"] ועל כן חייבת התורה לומר שאין הדבר כן, ואין הבן רשאי לשמוע לקול אביו ואימו ברגע שהללו הרימו יד על תורת ישראל. למדנו, אפוא, מכל האמור עד כה, עד כמה האב והאם משמשים כחוליה מכרעת בשרשרת מסירת התורה, הקושרת את הדורות אל הגילוי בהר סיני.

בכך נוכל גם להסביר מדוע מצוות כיבוד אב ואם כתובה על הלוח הימני (מלוחות הברית), באותו לוח של "אנכי ה' אלהיך", ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", שכן יכולנו לשאול והלא מקומה הטבעי ראוי היה להיות בלוח השמאלי, היכן שהמצוות הן מצוות השייכות למבנה החברתי.

אך על פי האמור לעיל יובנו הדברים באופן שאכן כן, מקומה של מצוות כיבוד אב ואם הוא דווקא בין מצוות האמונה בה' ומצוות שבת, שכן גם היא מהווה יסוד אמוני, מבלעדיה האמונה בבורא מתפוררת לה והולכת.

הנה כי כן, למדנו מדוע עונשו של "גונב איש ומכרו" הוא כה חמור. שכן הלה מנתק את מבנה הדורות המחבר את הבן [יהיה רשע ככל שיהיה] אל אבותיו ואל סיני.

וזאת עלינו לזכור, שגנבת נפש יכולה להתפרש גם במובן הרחב של המילה. תיתכן בהחלט מציאות בה בן עדיין גר אצל הוריו, אך נפשו נגנבה ע"י אחרים.

אולי דוגמא חריפה למושג של "גנבת נפש" – אפשר למצוא בדמותו של מהגיבורים הלאומיים של המהפכה הרוסית, נער בשם פבליק מורזו.

ומעשה שהיה – כך היה:

בימי לנין, לאחר המהפכה הרוסית, החלה המפלגה הקומוניסטית להלאים את כל הרכוש הפרטי. כל אזרחי רוסיה נדרשו למסור את נכסיהם לקולקטיב לשם חלוקה מחדש. אך טבעי היה, שיהיו אנשים שלא ישושו למסור את כל נכסיהם לקולקטיב, מבלי להשאיר בידיהם מאומה. ואכן כך היה. בכפר מסויים העלים אחד מראשי המשפחה חלק מנכסיו מהקומיסר המקומי. בנו של אותו האיש, ששמו היה פבליק מורזו, הלך והלשין על אביו אצל הקומיסר. לאחר זמן קצר נתלה אביו של פבליק ברחובה של עיר תודות למסירותו של בנו פבליק למפלגה. תושבי הכפר שלא יכלו להבליג על עיוות נורא זה, עיוות בו בן תולה את אביו, רצחו את פבליק באישון לילה.

ואז הועלתה דמותו של פבליק מורזו לדמות של גיבור לאומי, המהווה אבטיפוס של נאמנות למפלגה ולעקרונותיה. תמונתו התנוססה בכל כיתות הלימוד, ועל יסוד מעשהו השפל בנו דגם של מודל לשאיפה.

פבליק מורזו בהתנהגותו השפלה מראה כיצד אין אב, אין אם, ישנה רק מפלגה אליה משתעבדים. המפלגה הקומוניסטית, פשוטו כמשמעו, גנבה את נפשו מהוריו במידה שכזו, שהדבר לא הציק לו כלל לגרום לתליית אביו.

הנה כי כן, למדנו על סוג נוסף של גנבת נפש.

דורות שלמים הבינו שהכמיהה לחופש הוא שחרור מסמכות. אך מהי סמכות באמת? נוטים לתרגם את המילה סמכות לאנגלית כ- Authority, אך למעשה זהו עיוות של המושג המקורי. שכן סמכות משמעותה, שבראש ובראשונה יש כאן מישהו שאפשר לסמוך ולהיסמך עליו. ניתוק של ילד מהוריו יוצר עולם של חופש מוחלט, עולם שאין בו על מי לסמוך, שיש בו כמיהה למצוא מישהו או משהו לסמוך עליו – בחלל זה נוצר שדה עבודה, לאותם גנבי נפשות.

נמצינו למדים,אם כן, כי עבדות לא תתקיים בעולם במילוי שני תנאים: הראשון – שיש אלוקות, והשני הוא סדר ההעברה של הדורות של אותו תוכן עליון דור אחר דור.

חברה שתשבור את אחד מעקרונות-על אלו תמצא עצמה בחופש חסר גבולות, ודווקא אז, באופן אירוני, תופיע לה עבדות עמוקה יותר.

בעולם של ימינו אחת מאמירות החופש הבוטות ביותר – הוא ה"פירסינג". וכמה אירוני שדווקא במעשה זה שבא לבטא עמדה של חופש חסר פשרות – יש ביטוי לעבדות עמוקה, יש רצון ליצור משהו הקשור לאדם והאדם קשור אליו בכל מצב.

עבד עברי ואמה עבריה העוברים תהליך חינוכי-שיקומי הם למדים להעריך את מעלתו של החופש ע"י יצירת מוקד סמכות. ודווקא זו הנראית כשוללת את החופש – היא היא המגדירה את מושג החירות והחופש במלוא עומקו.

אך במקום שנשברת הסמכות, במקום בו מקללים אב ואם – משם הדרך לפריצת כל הגבולות הבאה במלוא תוקפה באיסורי העריות השונים – קצרה מאוד. על כן דווקא בין הציווי "קדושים תהיו" ובין שרשרת הציווים העוסקים באיסורי עריות – מצוי לו שם בתווך איסור קללת אב ואם שכן זה מהווה את הבלם למציאות חברתית חסרת גבולות ומעצורים, חברה של פריצות בתחום המיני. ועל כן גם המוכר אדם לקרוביו (כגון לאביו ולאימו) פטור ואינו נידון במוות, כפי שהבאנו לעיל, שכן לא נעשה ניתוק מוחלט של הבן ממשפחתו, עדיין שרשרת הדורות לא נקרעת, ועל כן אין עונשו חמור כל-כך.

זהו אם-כן יסודם של דברים. העולם זקוק למוקד של סמכות. סמכות היא בראש ובראשונה היכולת להישען על מקור הסמכות. חופש מוגדר רק כשיש לו גבולות – או אז יש לו משמעות ותוכן. ברגע שנפרצים כל הגדרים – חוזרת האנושות ומתגעגעת לסוג של גבול, למוקד סמכות שניתן להישען עליו.

זהו תפקידם של הורים בישראל – ליצור את אותו מוקד שעליו יישענו בניהם, ובכך לקשור אותם לשרשרת הדורות הישראלית