קראו את השיעור
שיעור הרב אלון לחג השבועות ולפרשת נשא
השלבים במעמד הר סיני
גם הפעם [בהמשך לשבוע שעבר] נבקש להתמקד בחג השבועות, תוך שנראה מספר קוים מקשרים בינו לבין הפרשיות שהוא תמיד חל בהן, הוי אומר פרשיותיו הראשונות של ספר במדבר.
כהערת פתיחה נאמר, כי חג השבועות שונה מכל הרגלים והחגים בתכלית השוני.
הוא היחיד שאין לו מאפיינים ברורים. אין לו יו"ט שני וחוה"מ בתווך, אין לו מאכל מיוחד, גם אין לא תאריך עצמי, שהרי נקודת הזמן שלו נקבעה בזיקה לספירת העומר, שהוא מהווה היום החמישים שלה.
אך בכל-זאת יש בו מעלה מיוחדת שיש בו ואין בחגים וברגלים האחרים. אין עוד חג או רגל שמתחיל בימים שלפניו, שהרי כפי שנראה להלן – להר סיני לא הגענו בו' בסיוון, כי אם בראש חודש ואז החלו לו תהליך הכנה שבו גם קיבלנו מצוות מיוחדות לקראת מתן תורה. זוהי הסיבה למעשה שכבר מר"ח סיוון לא אומרים תחנון, שהרי זוהי הכנה למתן תורה.
אנו נבקש להבין את עניינו של חג השבועות דווקא דרך ההכנה לאותו חג בימים שקדמו לו.
ישנה מחלוקת מרתקת בגמ' בשבת, האם עלינו לחוג את חג השבועות ביום ו' בסיוון או שמא בז' בסיוון. המחלוקת נשענת על אופן מניית הימים ואת אשר התרחש בהם, מר"ח ועד למתן תורה. למחלוקת זו לא ניכנס בדיון שלפנינו וראויה היא להקדיש לה עיסוק ודיון בפני עצמה. מכל מקום, אנו נלך לפי הדעה שנפסקה להלכה, כי יום ו' בסיוון הוא יום מתן תורה ואנו חוגגים אותו כחג השבועות.
אנו ננוע כעת צעד אחר צעד ונראה נא את סדר ההתרחשויות למן ר"ח סיוון עד למתן תורה.
נפתח נא בלשון הגמ' בשבת המתארת את סדר המאורעות:
"דכולי עלמא בר"ח אתו למדבר סיני.
כתיב הכא: ביום הזה באו מדבר סיני,
וכתיב התם: החודש הזה לכם,
מה להלן ראש חודש, אף כאן ראש חודש".
במשמע, דכולי עלמא – שני הצדדים של המחלוקת התנאית (הן מי שסובר שהתורה ניתנה בו' סיוון והן מי שסובר שניתנה בז') סוברים שישראל באו למדבר סיני ביום ר"ח.
דרך הלימוד המחזקת את דברי הגמרא הללו היא הגזרה השווה: נאמר כאן, בזיקה למתן תורה: "ביום הזה באו מדבר סיני" ונאמר בזיקה ליציאת מצרים: "החודש הזה לכם ראש חדשים", מה האמור שם מתייחס לראש חודש, שהרי היה זה ר"ח ניסן – הוא הדין לכאן, מדובר על ראש חודש.
אם-כן, הפסוקים הבאים:
"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים
ביום הזה באו מדבר סיני:
ויסעו מרפידים ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר:"
היו בראש חודש.
מכאן והלאה מתארת הגמ' את התרחשות המאורעות בשאר ימי החודש:
"בתרי בשבא אמר להו: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים.
בתלתא אמר להו מצוות הגבלה, בארבעה עבוד פרישה".
ונסביר את הדברים קימעא קימעא:
"בתרי בשבא" – במשמע ביום השני, שחל בו ב' בסיוון, "אמר להו" – אמר להם ה': "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ולשון הפסוק במלואו:
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש,
אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל:"
"בתלתא" – כלומר ביום השלישי אמר להם מצוות הגבלה:
"ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם:
והיו נכונים ליום השלישי,
כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני:
והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם
עלות בהר ונגוע קצהו כל הנגע בהר מות יומת:
לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה
אם בהמה אם אש לא יחיה במשך היובל המה יעלו בהר:"
"בארבעה עבוד פרישה" – במשמע שמד' בסיוון פרשו מן האשה, עד שביום השלישי בהוא יום ו' בסיוון החל הגילוי האלוקי של מתן תורה, וכלשון הפסוקים:
"וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלתם:
ויאמר אל העם היו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה:
ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קלות וברקים וענן כבד על ההר
וקל שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה:"
נעיר הערה שנעמוד עליה ביתר הרחבה בהמשך, כי רש"י על פסוק א' שהבאנו לעיל ["...ביום הזה באו מדבר סיני"] שעליו ראינו את דרשת הגמ' שיום זה היה אחרת, רש"י לומד את הפסוק שונה מחז"ל, וזה לשונו:
"ביום הזה – בראש חודש".
עד כאן הדברים זהים לדברי הגמ', אך אז מוסיף רש"י:
"לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה?
שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנו".
רש"י איפוא, אינו דורש גזירה שווה שממנה הוא לומד כי אותו יום היה ראש חודש. הוא כנראה סבור שאין צורך בדרשה לכך, ונראה שטעמו פשוט, והוא שבמקרא המוזכר "בחודש" או "החודש" [ביידוע ולפעמים גם ללא יידוע] הכוונה תמיד לראש חודש, כמו "החודש הזה לכם ראש חדשים", או כדברי האיש השואל את האישה ההולכת אל אלישע: "לא חודש היום ולא שבת", וכדו'.
מכל מקום, לומד רש"י לימוד – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, לאמר – לא הייתה בעבר נתינת התורה, אלא נתינת התורה היא דבר המתחדש בכל עת. כאמור, על נקודה זו נעמוד בהמשך.
מכל מקום, סיכום האמור עד כה הוא כך:
ביום ראש חודש באו ישראל למדבר סיני, כשנראה בהמשך שישנה הדגשה מיוחדת בפסוק: "...ביום הזה באו מדבר סיני", הדגשה שתתבהר לנו בהמשך.
או אז מתאר הפסוק:
"ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר
כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל:"
ביום השני אנו מקבלים את המגמה של עמנו, והפסוקים פותחים בתיאור:
"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים
ואביא אתכם אלי: ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי
והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ:"
ואז מתוארת המגמה:
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש,
אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל:"
עד כאן לאשר התרחש ביום ב' בסיוון.
ומכאן באים אנו לאשר התרחש ביום ג' סיוון:
"ויאמר ה' אל משה לך אל העם" וכו'.
עד לפסוק יב, שם נאמר: "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וגו'", ורש"י במקום מבאר: "קבע להן תחומים", במשמע ישנם גבולות שאין להתקרב אליהם להר סיני.
ואז מגיעים להם שלושת ימי הפרישה כשביום השלישי ו' בסיוון, ניתנת תורה לישראל.
נעיר שמצוות הגבלה זו מעלה מספר תמיהות.
ראשית, מה פשרה של הגבלה חמורה זו, וכלשון הכתוב: "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת", ועוד בהמשך: "לא תגע בו יד וגו'".
שנית, לאחר מתן תורה פקעה לה כל קדושתו של ההר, שוב אין הגבלה לעלות בהר ולטייל בו.
שתי עובדות אלו מעלות ביתר שאת את הניגוד הקיים לו בהר אחר, בהר המוריה.
שם אין איסור מלעלות בהר (להוציא מקומות מסוימים בהר). שם גם הקדושה היא קדושה תמידית ואף בשעה שההר חרב ושועלים הילכו, ולדאבון לב, עדיין מהלכים בו.
מהו איפוא פשרו של שוני זה?
דומה שבכדי להשיב על כל השאלות הנ"ל, שומה עלינו להתבונן ביתר שאת בתנועה הרוחנית שנעה מיום ר"ח סיוון עד למתן תורה.
אם נסכם את ששת ימיו הראשונים של חודש סיוון, נראה שהם מורכבים משני נדבכים. הראשונה מאופיינת בתנועה, שהם שלושת ימיו הראשונים של סיוון [יום א' – הגעה, יום ב' – נתינת המגמה "ממלכת כהנים", יום ג' – פעולת ההגבלה]. או אז מגיעים לנדבך השני המאפיין אותו, ג' ימים של פרישה מן האשה, לאמר – פעולת ביטול לקראת קבלת התורה.
על פי דרך הסוד שבע השבועות של ספירת העומר מתחלק כנגד שבע הספירות התחתונות, כאשר כל שבוע (שכאמור מרמז על ספרה שונה) מתחלק אף הוא לשבע ספירות כנגד ימיו. השבוע החותם את ספירת העומר הוא כנגד המלכות, באופן שהימים א' עד ג' בסיוון הם כנגד תפארת שבמלכות, נצח שבמלכות והוד שבמלכות. לאחר מכן יבוא היסוד שבמלכות ולחיתום המלכות שבמלכות.
התכנים המזוגים בסתרי תורה אלו גבוהים ועמוקים, ואנו נבקש בכל-זאת לעסוק בחלק היותר פשוט שלהם.
חז"ל במסכת ברכות אמרו בזו הלשון:
"תנא משמיה דרבי עקיבא: לך ה' הגדלה – זו קריעת ים סוף,
והגבורה – זו מכת בכורות, והתפארת – זו מתן תורה,
והנצח – זו ירושלים, וההוד – זו בית המקדש".
נניח לרישא של הדברים ונראה נא את דברי חז"ל הנוגעים לנו:
ה"תפארת", איפוא, היא מתן תורה. מה משמעותו של דימוי זה?
"תפארת" הוא מלשון "פאר". לכל עץ יש "פארות", הלא הם ענפיו, עליו ופירותיו. כמובן ככל שהעץ הוא גדול יותר עליו להישען על גזע ושרשים חזקים ויציבים יותר. אך מכל מקום, לענייננו, במתן תורה נתגלה כיצד כל ענף וכל פרי – לאמר, כל נשמה ונשמה מישראל קשורה לאילן הגדול הזה, לאילן הנצח.
ה"נצח" זו ירושלים. "נצח" הוא מלשון נצחון ונצחיות. מתכונות הנצח היא ההתמדה. הביטוי לכך שאובייקט מסוים שייך לנצח – הוא אינו במישור החיצוני, שכן במישור החיצוני הוא יכול להיות דומה לכולם אלא במישור קימי התמידי הנמשך למרות הכל ועל אף הכל.
ו"הנצח", אומרים חז"ל, "זו ירושלים", ירושלים זו נראית כעיר הדומה לכל הערים, אך אין עוד עיר שתשווה לה בנסיונות הכיבוש שלה, היא ללא ספק הייתה ועודנה "שק חבטות" לאומות שונות החפצות לנשל את בניה ממנה.
נעיר, כי בשמה של ירושלים נרמזת תכונת הנצח. "ירושלים" זה לשון רבים, שהרי כל סיומות Xים מרמזת על רבים (כמו עפעפים, עינים, רגלים וכדו'). מי זו איפוא בת זוגה של ירושלים – הוי אומר זו ירושלים של מעלה, המכוונת כנגד ירושלים של מטה. במשמע שהופעתה הארצית של ירושלים יונקת נצחיותה משרשה הרוחני העליון, הנקראת ירושלים של מעלה.
ומכאן באים אנו ל"הוד", הוא בית המקדש. ההוד מרמז על התחום הפנימי – המקנה את ההוד והחשיבות [כהוד של מלך המבדיל אותו מסביבתו]. הוד זה, מרכז חשיבות זה, הוא, איפוא, בית המקדש.
לאחר הקדמה זו נשוב נא לאותם הימים שבחודש סיוון.
כאמור לעיל מלשון הפסוק:
"בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים
ביום זה באו מדבר סיני:"
עולה כי יום ההגעה להר אינו יום מקרי, ישנה הדגשה "ביום הזה" – במשמע שדווקא ביום ראש חודש היה עליהם להגיע להר.
בכדי להבין הדגשה זו ואת המהלך בכללותו נתבונן נא בדברי קודש מופלאים, של ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן הוא "בעל התניא", ראשון אדמו"רי חב"ד, דברים שנאמרו בזיקה ל"פסוק ההקדמה" לעשרת הדברות:
"וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר:"
האדמו"ר הזקן טוען כי פסוק זה עם המילה הראשונה של הפסוק הבא לאחריו, דהיינו "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר: אנכי וכו'" מקפל בתוכו את עיקר קבלת התורה ונתבונן נא בדברים בלשונו:
"והנה עיקר קבלת התורה הוא מה שאמר בעשרת הדברות
וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי".
ומכאן ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר מה הביאו לכך:
"דלכאורה מלת 'לאמר' אין לה הבנה, ואינה כמו כל 'לאמר' שבמקרא
שפירושו לאמר לזולתו, מה שאין כן בעשרת הדברות
אי אפשר לפרש כך, שהרי כל ישראל שמעו,
ופנים בפנים דבר ה', את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכו'".
במשמע שהמילה "לאמר" בפסוק זה לא תוכל להתפרש כמו בכל אותם פסוקים הנמצאים לרוב, שהיא מופיעה בהם, כמו "וידבר ה' אל משה לאמר", שכן בשאר הפסוקים תוכן המילה לאמר הוא שמי שנאמרו לו הדברים, למורך הדוגמא משה רבינו, מצווה להעביר את הדברים הלאה.
אך בפסוק שלפנינו לא יתכן לבאר ולפרש שאלו פשוטם של דברים, שהרי כל ישראל שמעו את אותו גילוי אלוקי, ועל כן לא יתכן לפרש את הפסוק שמשה נצטווה להעביר את הדברים הלאה משום שהוא לא היה צריך!
רש"י במקום מפרש מה שפירש, אך אנו נעמיק בדבריו של האדמו"ר הזקן ונראה את גודל החידוש שבדבריו:
"אך פירושו הוא, לאמר ולדבר את כל דברי התורה
מה שכבר נאמר למשה מסיני,
כי כל מקרא ומשנה הלכות ואגדות כולם נאמרו למשה בסיני".
במשמע, שאדם האומר דברי תורה הוא אומר את אשר נאמר למשה מסיני.
הנה כי כן, לאמר משמעותו כאן היכולת לאמר ועוד לאמר לא רק באותו דור אלא בכל הדורות את דבר ה' ודברים אלו נאמרו בסיני.
ומוסיף אדמו"ר הזקן:
"הגם שבגמרא הוזכרו שמות תנאים ואמוראים שאמרו הלכה זו,
כמו בית שמאי אומר כך כו', היינו דבר ה' זו הלכה שנאמרה למשה מסיני
שיצא מפי אותו תנא ואמורא וכענין דברי אשר שמתי בפיך"
במשמע שאף דברי התורה הלכה ואגדה שיוחסו לחכם זה או לחכם אחר, כולם כולם נאמרו בסיני, וזהו "ואשים דברי בפיך" לאמר, דבר ה' שנאמר אז מסיני הוא דבר ה' המדבר מגרונם של תלמידי החכמים.
וזוהי מסקנתו של האדמו"ר הזקן:
"וכח זה ניתן לישראל להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה' ממש שנאמרה למשה מסיני,
ניתן בזמן קבלת התורה בעשרת הדברות, לאמר מה שכבר נאמרה".
זהו איפוא הכח שניתן להם לישראל,
וכלשון האדמו"ר הזקן:
"דהיינו בחינת ביטול אליו ית'"
באופן:
"שאין הדיבור נעשה ונפרד אצל האדם להיות יוצא מפי עצמו כאילו הוא שלו,
רק כמה שאמר "תען לשוני אמרתך", שהתורה היא אמרתך,
אלא שלשוני תען כעונה אחר האומר מה שהוא אומר"
במשמע שלשונו של האדם אומר את דבר ה'.
זהו איפוא הקוד של חודש סיוון, הביטול העצמי – ביטול גמור בכדי להיות צינור לדבר ה' בעולם. אך בכדי לקבל כח נצחי שכזה שומה שהתובנה שכל כח אמיתי נובע מן הנצח, לחלחל לליבו של האדם. או אז, ה"לאמר" של האדם – נהיה צינור "לאנכי ה' אלהיך". לא זו אלא שאך האנוכי של האדם כשהכוונה לעצמיותו, תחל להופיע, שכן אז היא תהיה מקושרת באופן אקטיבי אל אותו ממד הנצח.
ונחתום לענייננו את דברי האדמו"ר הזקן המבוארים שם באריכות:
"דעשרת הדברות הן כללות כל התורה,
שבקבלתן עשרת הדברות מפי הגבורה קבלו כל התורה,
להיות בחינת ביטול אצלם לדבר ה' המדבר מפיהם,
ולהיות רק כעונה אחר האומר, שהוא ענין גילוי אור אין סוף למטה כמו למעלה,
בבחינת ביטול ממש".
במשמע שבאותן עשר דברות כנוסה כל התורה ובקבלתם מפי הגבורה קיבלו ישראל את הכח שכל דברי תורה שיאמרו, בביטול אליו ית', יהיו כדיבור ה' מפיהם.
בכדי לחדד את הדברים ביתר שאת, נאמר כך. האדם נקרא "מדבר". שורש מילה זו הוא ד.ב.ר. לשורש זה יש משמעות נוספת והיא להנהיג, שכן דָבר [ד' בקמץ] משמעותו מנהיג, אך שורש זה הוא גם שורש המילה מִדְבר, שכל אלו מרכיבים אמת אחת. כששם אדם עצמו מדבר, במשמע שהוא עניו, אדם שכזה הוא יכול להנהיג, שכן הוא כולל בתוכו את נפשות כולם. אדם שכזה הוא גם שזוכה לתורה וכדרשת חז"ל "וממדבר מתנה" – משמע שמי ששם עצמו כמדבר זוכה ל"מתנה", היא התורה.
זהו גם הפסוק "אז נדברו יראי ה'... ויקשב ה' וישמע". במשמע ששני יראי ה' שמים עצמם כמדבר איש כלפי רעהו, אז ורק אז "ויקשב ה' וישמע".
פרק זה בהלכות ענווה קרה בר"ח סיוון. בר"ח בה הלבנה נמצאת בשיא ביטולה כלפי החמה, אז חוגגים עם הלבנה את ראש החודש.
הנה כי כן ביום הזה, ביום ראש חודש, יום מ"ה לספירת העומר, זהו יום שאפשר להגיע בו לתפארת שבמלכות - התפארת שהיא מתן תורה שלא ייתכן להגיע אליה ללא ביטול וענווה.
לכשתובנה זו חונה לה בתודעתו של האדם או אז אפשר להגיע לתיאור אותו מתאר רש"י: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" – אז יש כבר מקום לעבר ולעתיד.
בביטוי שכזה מגיעים לב' סיוון, שם נאמר: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", במשמע שמי שיודעים שתעודת חייהם הוא ביטול אמיתי לאינסוף ברוך הוא – רק אלו יכולים לגשת ולבנות ממלכה, שכן ללא הכרה זו, אין דבר מסוכן ממנגנון של ממלכה. מנגנון שכזה שאינו מחובר לנצח יכול בנקל להפוך למנגנון רשע, שעבוד ורצח, הוא יכול בנקל להצמיח פרעה במצרים ו"פיהרר" בגרמניה...
ביום ב' בסיוון אומר הקב"ה לישראל – התורה שניתנה לכם אינה בכדי שתהיו "קהילת קודש גלותית", אלא שתחתרו לבנות ממלכה ומדינה שהיא תרומם את כל המושגים החוליים כצבא, כלכלה וכיו"ב.
מאלפים הם דברי הכלי-יקר על הפסוקים בספר דברים המתארים את דברי הסיכום של משה לעם:
"בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר:
ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה:"
וכאן עולה לה שאלה נסתרת – היכן אמר ה' למשה בחורב (הוא הר סיני) "רב לכם שבת בהר הזה"?
על כך משיב הכלי-יקר באופן הבא:
"רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם – זו תוכחה ראשונה"
במשמע שכאן מוכיח משה את העם על ההתמהמהות בהר סיני. מתאר הכלי יקר את הדברים בחריפות יתרה:
"על שהאנשים שנאו את הארץ ונתיישבו בהר זה ישיבה של קבע,
ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיים המצות.
ו'רב לכם' הוא מלשון 'רב לכם בני לוי',
כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה
כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה,
פנו, הסבו פניכם אל הארץ, וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם,
כי משם נוצר חומר של אדם הראשון כדרך שאמר לאברהם לך לך".
הנה כי כן, בפנינו תיאור לתוכחת משה, ולא תיאור היסטורי כשתוכן התוכחה הוא "שנאת העם את הארץ", שכן באמת נח יותר במדבר, אך לא לתכלית זו ניתנה התורה ולא לשם כך יצאנו ממצרים...
ברורה גם הסיבה מדוע בפסוקים שלפנינו מתואר אשר עשה ה' למצרים:
"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים
ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי:"
ישנו כנראה פחד סמוי של ישראל ממושגים של ממלכה.
מעניין הוא גם דימוי הנשר בפסוק שלפנינו, שחז"ל דרשו שהנשר נושא את גוזלו על גבו כיוון שאינו מתיירא מהעופות, אלא רק מחיצו של האדם, הוא הדין, הקב"ה אינו ירא משום דבר, רק כביכול, מהרשע שבני אדם יכולים לגרום...
וכאן נכנס תפקודה של הממלכה הישראלית, של מדינת ישראל, לגלות את שם ה' בכל מבואות החולין שקיימים בעולם.
מכאן באין אנו ליום ג' בסיוון, ליום המרמז על "הוד – הוא ביהמ"ק".
במשמע, שבממלכה יש סכנה שהיחיד ייבלע בתוכה, הוא יתפקד כבורג במנגנון אדיר, אידיאלי ככל שיהיה.
וכאן מופיעה לה ההגבלה של היחיד, במשמע נתינת מקום לנפש הפרטית במרקם הכללי.
פרשיותנו, פרשיות במדבר-נשא, מתארות במשך כעשרה פרקים את הדגלים ואת צבאות השבטים, למעשה נוכל לומר שזהו התיאור של המדינה שבדרך. אך הנה בתווך מופיעות להן שתי פרשות, נראות בלתי שייכות לחלוטין – פרשת נזיר ופרשת סוטה – שכנראה יסודם של דברים שכל חברה החפצה לתפקד כחברה בריאה חייב להיות לה מענה הולם, לאותם החריגים בתוכה. שכן, עם ישראל מעבר לתכליתו הכללית, ישנו ערך לכל פרט ופרט שבתוכו כעולם ומלואו. צא וראה מה עשו שונאי ישראל בכדי להכות ולהכרית את ישראל עד היהודי האחרון.
נמצינו למדים שממלכת כהנים היא המלכה שגם לפרטים שבתוכה יש מקום.
בבית המקדש יש מקום לכל אדם ואדם מישראל, למלך ולעני, ליולדת, לצרוע ולזב.
לכל שבט היה צבע משלו – ומה היה צבעו של השבט שהמקדש היה בנחלתו, הוא בנימין?
על כך משיב המדרש באופן הבא:
"בנימין 'ישפה' וצבע מפה שלו דומה לכל הצבעים לשנים עשר הצבעים".
הנה כי כן, במקום במקדש מתנוסס הדגל המשייך את כולם אליו. שם יש מקום לכל פרט בממלכה הגדולה. שם גם כשהוא חרב – קדושתו לא זזה ממנו, שכן הוא מהווה נקודת המוקד התכליתית של אותה ממלכת כהנים, הוא גם המראה את מגמתה של אותה ממלכה בקשירת קשר של קיימא, מעשה אומן, את השמים לארץ ואת הארץ לשמים.
עם שיש לו את התפארת הנצח וההוד יכול לפרוש כעת ולהתכונן ליום השלישי. אין בפרישה זו התנתקות מן החיים אלא התעצמות החיים לקראת היום השלישי בו יישמעו הקולות והלפידים, וקול ה' מדבר, אך קול שמדבר לא רק לשעתו אלא לנצח נצחים בבחינת יהיו כל יום בעיניך כחדשים.
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
