קראו את השיעור

בס"ד יום ראשון, א' סיוון, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת במדבר ולחג השבועות

"שבט לוי-השבט הנבדל או השבט הנלווה"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

בשבועות אלו עסוקים אנו בפרשות במדבר. בשבוע שעבר עסקנו בהקדמה לספר במדבר, בררנו את המושג "ספר הדרך" על העיסוק "בלכתך בדרך". בהמשך לדברים אלו נבקש לבנות את הקומה הבאה.

הנושא הראשון של פרשת במדבר הוא המפקד, ועל כן קרוי ספר במדבר "חומש הפקודים", ע"ש המפקד שבראשיתו, וע"ש המפקד הגדול והאחרון הנעשה בשנה הארבעים, המופיע בסופו. בזה גם זה ישנה הדגשה החוזרת ונשנית כי את הלווים אין פוקדים, הם "סיפור אחר". וכך לאחר שינם יותר מארבעים פסוקים המתארים את המפקד הנערך לישראל, מופיע הציווי:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

אַךְ אֶת-מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת-רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:"

כשתיאור ביצוע ציווי זה הוא:

"אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל-פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם--שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:

וְהַלְוִיִּם--לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה"

המסר של המפקד, אם כן, הוא כפול. פוקדים את כל ישראל ואת הלווים אין פוקדים.

למעשה כל ספר במדבר יעסוק במתח שבין ישראל ללויים, בהחלפת הבכורות בלווים, ובמתח שבין הלווים בינם לבין עצמם- קורח ועדתו.

אנו נבקש לשאול, אימתי נבחר לוי, ועוד נשאל שאלה הגדולה יותר, למה נבחר שבט לוי. שהרי לכאורה הוא נועד לעסוק בשני דברים הסותרים אחד את השני, מחד הוא אמור להיות נבדל משאר השבטים, הוא אינו יוצא לצבא, הוא אינו עסוק בביזה, ומאידך הוא אמור להילוות אל כולם, הוא אמור להיות פרוש בארבעים ושתיים ערים, עם הרוצחים בשגגה. הנה כי כן, מחד הוא נבדל, ומאידך הוא עם כולם. זהו גם אופפי חנייתם במדבר- הלווים חונים מסביב למשכן, מחד הם המרכז ומאידך הם שייכים לקודש ועל כן הם נבדלים.

נוכל לעמוד הכן על עניינו של שבט לוי, מעיון חטוף בספר בראשית, בפרשייה העוסקת בלאה הקוראת שמות לבניה.

אחיו הגדולים של לוי –ראובן ושמעון, נקראו בשמות אלו מהנימוק הבא:

"וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה ה' עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי"

ושמעון נקרא בשם זה מפני:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע ה' כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן"

ראובן ושמעון קרויים על שם הראייה והשמיעה . שניהם נקראים בשם, שֶלֵאָה בחרה.

ואז:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי "

יש לפננו תהליך. הראייה היא הביטוי למרחק הגדול ביותר, ניתן לראות אדם גם מרחוק. השלב הבא הוא השמיעה מייצגת קרבה כבר יותר גדולה, שמיעה היא היכולת להתקרב יותר , ויש בה מן ההפנמה. השלב השליש הוא בבחינת "...הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי..."זהו ביטוי לקרבה גדולה, בה בני זוג נמצאים אחד ליד השני והאחד עם השני.

לאחר מכן יבוא לו יהודה:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת"

וכאן ישנה נקודה, שיש לתת עליה את הלב. שמותיהם של ראובן, שמעון יהודה ושאר בניה של לאה נתנו על ידה, כך גם דינה, וכך גם שמותיהם של בני זלפה ובלהה, שגם הם נִתְנו ע"י האמהות. הוא הדין בזיקה לבניה של רחל, אלא שבנה הצעיר בנימין נקרא על ידה בשם ועל ידי יעקב בשם. אך בזיקה ללוי ישנו תיאור שאינו ברור, "...עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי"

מי הוא זה שהכתוב מתייחס אליו מי או מה הדמות העומדת מאחורי הביטוי הסתום של "...עַל-כֵּן קָרָא..." ?

ייתכן והיה זה יעקב, אך אין זה מובא בכתובים. אולי הקב"ה, ואולי העולם. – כך או כך, מה שברור הוא שישנו כאן חריג בהקשר של קריאת השם.

רש"י על המקום מביא את המדרש , שירד גבריאל וליווהו במתנות כהונה וקרא שמו לוי.

אך שוב יודגש כי גם אם נלך על הפשט, לוי אינו מקבל את שמו באופן רגיל מהוריו אלא מדמות אחרת , מהקב"ה או מ"העולם", במילים אחרות כבר בלידתו הוא מאופיין כמשהו אחר- כנושא זהות אחרת. והתיאור לזהות זו הוא היכולת לגרום לשנים להילוות אחד לשני, ובנידון דידין, ליעקב להילוות ללאה.

בכדי לעמוד על טיבה של זהותו של לוי ושל שבטו של לוי. נניח לדברים לפי שעה, ונראה נא את פתיחת הרמב"ם להלכות עבודה זרה. הדברים במבט ראשון ייראו כבלתי קשורים, אך בסופם ייחרז הבריח התיכון, שיאיר את עיננו על טיבו של שבט זה.

הרמב"ם פותח את הלכות אלו, הלכות ע"ז, בפרק מרתק של הקדמה היסטורית, על הופעתה של הע"ז בעולם. הדברים הם מסביב למתואר בכתוב, על ימיו של אנוש בנו של שת, "וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'".

וזה לשון הרמב"ם:

"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היו"

יש כאן ביטוי חריף ואם כי סלחני כי הדבר בא מטעות.

ומה טיבה של אותה טעות ?

"הייתה טעותם אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו

וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד

והם שמשים המשמשים לפניו,

ראויים הם לשמשם ולפארם ולחלוק להם כבוד".

הטעות היא טעות פילוסופית תבונית.

טעות זו הובילה מבחינתה של האנושות שלא זו שיש לכבד את אותם ברואים, אלא אף:

"וזהו רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלו וכבדו

כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך".

וממשיך הרמב"ם ומתאר את השתלשלות הדברים:

"כיוון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות

ולהקריב להם קורבנות ולשבחם ולפארם בדברים

ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה".

לשון אחרת, כל כוונתם הראשונית של אותם עובדי עבודה זרה הייתה להשיג את רצון הבורא, וכפי שמדגיש זאת שוב הרמב"ם:

"וזה היה עיקר עבודת כוכבים,

וכך היו אומרים עובדיה, היודעים עיקרה,

לא שהם אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה,

הוא שירמיהו אומר: מי לא ייראך מלך הגויים כי לך יאתה

כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם אין כמוך,

ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא,

כלומר – הכל יודעים שאתה הוא לבדך

אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה העבד רצונך הוא:"

אך אז באו האופורטוניסטים – הנצלנים:

"ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר

ואמרו שהאל ציווה ואמר להם עבדו כוכב פלוני,

או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך,

ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו

כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ.

ומודיע להם צורה שבדה מליבו,

ואומר זוהי צורת הכוכב הפלוני שהודיעוהו בנבואתו".

כל זה נמשך עד בואו של אברהם אבינו עליו השלום, שהחליט שהקיץ הקץ על תועבת השקר של העבודה זרה.

"ועל דרך זו, היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם, שהוא אברהם אבינו עליו השלוםכיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו.

ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים.

הביטוי, "... מושקע באור כשדים..", מזכיר לנו את מצב ישראל במצרים, שהיה בבחינת "... גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי..."

ואז החל לו אברהם אבינו בחיפוש אחר האמת:

"ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן. וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה"

והרמב"ם ממשיך ומתאר באריכות את אשר נעשה לאברהם ועל המאבק עם נמרוד עד שמנצח אברהם את נמרוד בוויכוחים, ואז:

"והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם--בשם ה', אל עולם"

ולדברי אברהם הייתה השפעה:

"וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם"

התיאור שלפנינו הוא מדהים, אברהם מודיע את דבר ה' לרבבות, ובכ"ז הוא עושה זאת לפי דעתו של כל אחד ואחד.

מטבע הלשון המיוחדת בה משתמש הרמב"ם, "...לכל אחד ואחד לפי דעתו", מזכירה לנו את אותה מטבע לשון, שנאמרה בזיקה למצוות סיפור יציאת מצרים, שם אומר הרמב"ם:

"מצווה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו"

והרמב"ם ממשיך שם ומפרט:

"כיצד, אם היה קטן או טיפש אומר לו:

בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים,

ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות.

ואם היה הבן גדול וחכם – מודיעו מה שאירע לנו במצרים

ונסים שנעשו לנו על-ידי משה רבנו".

כשהמסקנה היא:

"הכל לפי דעתו של בן".

"להודיע" אינה מסירת מידע, או "to announce" . "להודיע" הוא מלשון "והאדם ידע את חווה אשתו", שמשמעותו חיבור.

הנה כי כן ישנן הקבלות, בין אשר מתרחש לאברהם ובין אשר מתרחש לנו. את הקריאה הגדולה האלוקית, בה אנו מתוודעים אל הקב"ה במעמד הר סיני הקריאה של "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" מקבילה לקריאה שנקרא אבינו הראשון – אברהם , "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים--לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ

מגמתנו היא לספר באוזני בננו, "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם...", וזהו גם שבח שנשתבח אברהם כי הוא ימסור הלאה את דבר ה' , "כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'...".

על פי זה, אור כשדים אינה רק המקום הגיאוגרפי אלא ביטוי המקביל, למצרים – כאן גם כאן היה ביטוי לכוח שהיה משוקע בה .

וחזרה להאמור לעיל, הנה כי כן אמרנו:

"וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם"

דברי רמב"ם אלו צריכים לעקור מתוכינו את הציור שלמדנו בגן. שאברהם לוט ושרה באים לבדם לארץ כנען, - לא כך הדבר! .

אברהם ושרה באים עם רבבות-רבבות של מאמינים שנתאספו מסביבם במשך השנים. זהו גם דבר ה', שהבאנו, "כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'...".– אלו הם ביתו של אברהם.

אם כן לאחר המלחמה על האמת, מגיע התפקיד הבא:

"ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים"

דברי הרמב"ם האלו מזכירים לנו את "...וחיי עולם נטע בתוכינו.."

ואברהם ממשיך את השרשרת:

"והודיעו ליצחק בנו"

שוב מופיע לו הביטוי "להודיע", כשכוונתו היא, שדברי אברהם היו מקושרים ביותר אצל יצחק.

ומשם הדבר ממשיך:

"יצחק מלמד ומחזיר"

כלומר יצחק מלמד, תוך שהוא מחזר בכל הארץ.

ומשם:

"ויצחק הודיעו ליעקוב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיר כל הנלווים אליו"

ומכאן ליעקב אבינו:

"ויעקוב אבינו לימד בניו כולם"

במבט ראשון נראה כי משימת יעקב "ללמד את בניו כולם", היא קלה יותר משל אבותיו, שפנו לכל באי עולם. אך אליבא דאמת, היא משימה קשה יותר, משום, שכל אותם שבאו לשמוע תורה מפי אברהם ויצחק, באו כי הם היו מעוניינים, בזמן שעל יעקב מוטלת חובה ללמד את כל בניו-גם אם הם לא מעוניינים.

ואחרי כל הדברים הארוכים האלו, באנו ללוי:

"והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך ה', ולשמור מצוות אברהם"

ומי היה בישיבתו של לוי ? כל בני יעקב.

בתמצית היינו מגדירים את תפקידו של לוי בכך שהוא מובדל בכדי לקבל אחריות על לימוד התורה של כולם.

ומה הקשר של כל זה להלכות ע"ז , את זאת מייד נראה,

"וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד."

בני יעקב כולם אחראים לכך שלוי ימשיך להיות לוי, ובכך ימשיך לימוד תורה בעם ישראל.

נעשה לרגע אתנחתא קלה ונעיר כך. כי הציור הראשון המצטייר אצלנו בזיקה לשבט לוי הוא המקדש והקורבנות. אך לוי הוא אחראי על כך שהלימוד לא ישתכח מישראל, מפני שבאופן טבעי ברגע שכל אחד עסוק בנחלתו שלו, כוחו של הלימוד נחלש, גם הקשר שבין השבטים בינם לבין עצמם, ובין התוכן המאגד אותם, גם הוא יכול להתערער על כן צריך להיות שבט שהוא דומיננטי לכולם, והצוי בין כולם, שבט שיהיה אחראי על התורה שלא תשתכח מישראל.

ועוד נעיר כי גם הציור המצטייר בראשנו, שעבודת הקורבנות היא עבודה שמימיית, המנותקת מן הציבוריות – וממלא תפקידם של הלווים היה כולו שמימי, גם זה הוא ציור אינו נכון. – הדבר יכול להיות נכון בקשר לקורבנות המיוחדים, כקורבן פסח וכדומה. אך רובה של עבדות המקדש היומיומית הייתה בתחום אחר.

עבדות המקדש היומיומית, הייתה בחלקה הגדול מסביבם של יהודים, הבאים עם המעידות שלהם – עם קורבנות החטאת, ומנחת החוטא, ועם הצרות שלהם.

ומי צריך לקבל את פניהם ? הלויים , אלו מנגנים, על הקורבנות ובכך ממתקים את הקושי של אותם יהודים הבאים ממרחק. ומה יותר חשוב ועממי עם עבדוה שכזו. כאמור אלו היו הלווים שהיו במקדש, היו את אלו שהיו בגבולים, בערי המקלט של הרוצחים בשגגה, והשאר הם בבחינת " יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל ...".

למעשה, הלווים הם היחידים, היכולים לספר לשבט יששכר את אשר קרה וקורה בשבט ראובן, ועוד יותר מכך, הם היחידים היכולים לספר לכל שבט מה מתרחש אצלו בבית. משום שהם המפוזרים בין הכל, ואחריותם היא הדאגה לכל.

ובחזרה לדברי הרמב"ם, ולנידון דידן, זהו עיקר הדבר:

"והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקוב ובנלווים עליהם, ונעשת בעולם אומה שהיא יודעת את ה'"

איך נעשית "...אומה שהיא יודעת את ה'", הוי אומר על ידי תלמוד תורה.

זהו מושג הישבה עליו מדבר הרמב"ם – מושג השייך לכל ודרכו כל האומה נעשית יודעת את ה', בדיוק ההפך ממושג של ישיבה של ימינו, שהוא לאנשים מסוימים בזמנים מסוימים.

זהו גם לב ליבה של מצוות תלמוד תורה מצד אחד היא מצווה "אליטיסטית" ומאידך היא שייכת לכל אחד מישראל. זו הישיבה שעסקו בה אבותינו.

הישיבה שהרמב"ם, מתאר אינה הישיבה המזרח ארופאית, שמלפני 200 שנה, שהישיבות של ימינו הם המשך מתכונתה. מושג זה של ישיבה הוא חשוב מאוד, ויחד עם זאת צריכים להיות עֵרים לתופעות הלוואי המסוכנות שלו, לסכנה שהוא יהפוך להיות מנותק מן העם.

הנה כי כן אומר הרמב"ם, שהדאגה לכך שלא תשתכח התורה משיראל, היא מתפקידו של לוי – ובכך שלא תשתכח תורה מישראל נעשית אומה יודעת את ה' .

לוי הוא זה האחראי על כך שלא יהיה עיר מקלט ללא לווים, הוא אחראי על זה שלא תהיה שכונה שלא יהיה בה תורה, והוא אחראי על כך, שעם ישראל יעסוק ברבבות ומיליונים בתורה - להביא את לימוד התורה מהמקום הגבוה שלו, לאומה היודעת את ה'.

והרמב"ם ממשיך:

עד שארכו הימים לישראל במצריים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עבודה זרה כמותן"

הבעיה במצרים אינה עבודת הפרך שהתחילה בשמונים שנים האחרונות, קודם ליציאתם. אלא במאה שלושים השנים קודם לכן בהם "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". באותם שנים בני ישראל נופלים אט-אט למ"ט שערי טומאה – הם לומדים ע"ז.

וכאן בא הסיוג:

"חוץ משבט לוי, שעמד במצוות אבות; ומעולם, לא עבד שבט לוי עבודה זרה"

כלומר כמסה – כציבור, שבט לוי לא עבד ע"ז.

"וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר; וחוזרין בני יעקוב לטעות העמים, ותעייתם."

אלו המ"ט שערי טומאה שכמעט נטמעו בהם ישראל, ואז:

"ומאהבת ה' אותנו, ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו ורבן של כל הנביאים, ושלחו"

לפנינו ביטוי פלאי ברמב"ם, ה' "עשה" את משה רבינו, את הלוי הגדול – משה רבנו הוא השיא של מושג "הלוי".

ואיך כל פתיחה ארוכה ויפה הזו קשורה להלכות עבודה זרה. את זאת מגלה לנו הרמב"ם בחתימת דבריו:

"כיון שנתנבא משה רבנו, ובחר ה' בישראל לנחלה, הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועים אחריה. "

והשאלה שמיד מתבקשת היא שפתיחה היסטורית יפה זו, יכולה לכאורה רלוונטית, לכל פרק אחר מהרמב"ם. מדוע, אפוא, בוחר הרמב"ם דווקא את הלכות עכו"ם , להצגת דברים אלו ?

אך למעשה מבין השיטין, אומר הרמב"ם יסוד מופלא וחשוב מאין כמהו. אומר הרמב"ם, הסיבה שבעולם ישנה ע"ז, הוא כי העולם לא ייתן ל"וואקום" להישאר "וואקום".

בעולם שיש בו תורה לא תהיה ע"ז . אך לא מספיקה תורה ב"שטיבל", צריכה להיות תורה בממדים שכאלה שלא תשתכח מישראל. – וזה תפקידם של הלווים.

הטיפול בבעיות העולם הוא תורה תורה ועוד תורה. מצוות תלמוד תורה אינה מצווה אליטיסטית, השייכת למתי מעט, זו מצווה השייכת לכלל - לכולם.

זהו ייחודינו בכך שאנו עם הספר, בשונה מכל אומה ולשון. אצל אלו האחרונים ה"ספר" – שייך רק למעטים, רק למשכילים ואקדמאים, ואילו אצל ישראל ה"ספר" שייך לכל. בכך התורה אינה מושג אקדמי אלא מציאות חיה. וזה תפקידו של לוי. שבט לוי הוא זה ההפוך את התורה למציאות הקיימת ביותר, שלא תיתן לע"ז להופיע בעולם.

אחרי הקדמה יסודית זו ניתן להתחיל ללבן את הלכות עבודה זרה. רק לאחר שמבינים את הרקע להופעתה.

ומכאן נשוב נא לענייננו, לפרשות במדבר ולמפקד הנערך לישראל, להוציא הלווים.

ספר במדבר עוסק בתהליך בו עם ישראל הופך להיות ל"אומה היודעת את ה'". הספר מתייחס לעננינם שונים השייכים ללוי, וזהו מקומם כי זהו תכליתו של הספר.

אם יש כאב נורא הרי שזהו הכאב על כך שנוצר נתק בין "הלוי אשר בשעריך", לבין "שעריך". אין הדבר משנה אשמתו של מי היא זו , עובדה היא כי בכך האומה מתרחקת מהיותה "אומה היודעת את ה'".

לאה קוראת לכל ילד בשם שלו. ללוי קורא הקב"ה בשם זה, קורא עם ישראל בשם זה. לוי אינו הכוח הספציפי הזה או האחר, אלא כלל הכוחות. על כן לוי אינו יכול להיות לוי אם אינו מכיר את כל אברי הגוף, - אם הוא בעל מום. הלוי הוא הביטוי למציאות החברתית ביותר, שיש בעולם. הוא המובדל להיות המלווה.

ומכאן נרחיב קמעא את הדברים .

מפרשי הרמב"ם שואלים מנין יודע הרמב"ם את התיאור שהביא, בריש הלכות עבודה זרה.

בדבריהם הם מובלים לגמרא במסכת יומא:

"דא"ר חמא בר' חנינא מימיהן של אבותינו לא פרשה, ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהם שנאמר 'לך ואספת את זקני ישראל'"

מזה שנאמר, שהיה צריך ללכת לאסוף את הזקנים סימן הוא שהיו מפוזרים בכל מקום. זהו כאמור מושג הישיבה שבפי הרמב"ם.

וחזרה לגמרא:

" היו במדבר ישיבה עמהם שנאמר (במדבר יא) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל".

ושוב מופיע לו הביטוי ל"אסוף" משמע, שכולם היו מפוזרים.

והרמב"ם ממשיך:

"אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ( בראשית כד) ואברהם זקן בא בימים

יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ויהי כי זקן יצחק

יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן

אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו אר"א שמושל בתורת רבו הוא דמשק אליעזר א"ר אלעזר שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים"

זהו כנראה המקור לדברי הרמב"ם ולתיאור שהביא, על כל פנים לענייננו – משמעותה של הישבה של אבותינו היא הקירוב לכלל – לכל.

רבנו חננאל, על המקום מסביר את הביטוי, "יושבים בישיבה", באומרו:

"כלומר - שכינה עמהם"

זו הגדרה מרתקת לישיבה.

כיוון שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם – תפקידה של הישיבה הוא להזכיר את השכינה הנמצאת בכל מקום ומקום.

כשיצחק רוצה לרדת מצרימה אומר לו הקב"ה "...שְׁכֹן בָּאָרֶץ..." – פירוש אחד הוא "עָשֶה שכונה ! נְטַע זֶרַע ! "

פירוש שני הוא "הַשְרֶה שכינה ! "

הפירוש השני יובן על רקע המתואר בהמשך בכתובים שם. בהם אבמילך ופיכל שר צבאו באים ליצחק ואומרים לו: "...רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ..." – "עימך" – השכינה עימך, בְנִגְלֶה.

ואליבא שני הפירושים הללו עולים למקום אחד. השכינה צריכה להיות בכל שכונה ושכונה, כי אם היא תלויה ונמצאת רק על פי התקציב של משרד הדתות זו "שכינה על תנאי".

הרב קאפח שואל בפירושו לרמב"ם, מה המקור שהיה זה לוי שהיה עסוק בזה.

לכאורה שמא ניתן לומר שהרמב"ם לשיטתו ש"לוי" אינו רק "לוי הפיסי" –הבא מלוי האיש, אלא "לוי" הוא כל זה הרוצה לקחת אחריות זו על עצמו. וכדבריו הידועים של הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל. שם שואל הרמב"ם מדוע לא זכו הלווים לעניינים השייכם לארץ ישראל, מדוע הם ללא נחלה:

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו ?"

ותשובתו:

"מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים"

כל הסיבה שלוי הוא מובדל היא מפני שהוא צריך להורות בפועל משפטיו ברבים. הוא עובד החינוך הציבורי,

שנאמר "יורו משפטיך ליעקוב, ותורתך לישראל".

לפיכך הובדלו מדרכי העולם--לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן; אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו" ,

והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך"

רבים הביאו מכאן סימוך לכך שמי שהוא כמו לוי אזי אין הוא צריך לעסוק במלאכה. והוא צריך להתפרנס מהציבור וממלא הביאו שאלה על שיטת הרמב"ם הידועה, שאסור להתפרנס מן התורה, אך התשובה היא בהמשך דברי הרמב"ם:

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם--הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים.

הרדב"ז, ממפרשי הרמב"ם מעיר במקום:

"ודייק רבנו 'ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו' היינו

שהוא בתנאי שלא יטיל עצמו על הציבור."

כלומר מספיק לו המעט הוא מוותר על החשבונות הרבים, והוא מסתפק במועט שלו – ואם ישאל הלוי, מדוע הוא כך תשובתו תהיה כי "ה' הוא נחלתו"

ועל כך חותם הרמב"ם:

"הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי--אתה, תומיך גורלי"

והרי דוד לא היה לוי והוא אומר "ה' מנת חלקי וכוסי", סימן הוא שזו הבחינה של לוי, ודוד זכה ממקום שזכה בו.

ומכאן לענייננו. הפתיחה של ספר במדבר באה לתאר בדרך לארץ ישראל את האינטראקציה שבין כל אחד ואחד בנושאי התורה והתורה. עיקר עולמו של לוי הוא להורות את משפטיו הצדיקים לרבים, וההוראה היא תפיסה חברתית שלמה.

האחריות החברתית מוטלת על שבט לוי והאחריות על קיומו של לוי מוטלת על עם שלם.

ההקדמה בהלכות ע"ז, באה לומר כי לכשתבדוק למה בני אדם שוכחים את זהותם ומחפשים אלילים אחרים – אלילי רוח ואלילי זהב. יסוד הדבר הוא בשאלה, האם היה מי שדאג לכך שהחברה תהיה חברה של ת"ת, האם היה מי שדאג לקשר, שבין התורה לכלל הציבור.

חז"ל ואמרים שאחרי מאה ועשרים שנה אדם נשאל מספר שאלות. בינהם האם נשא ונתן באמונה, האם עסק בפריה ורביה , וכן האם קבע עיתים לתורה. ובמקום אחר אומרת הגמרא כי תחילת דינו של האדם אלא על דברי תורה.

מה הוא , אפוא, הנושא הראשון, שעליו נידון האדם האם "משא ומתן באמונה" או שמא השאלה הראשונה היא על דברי תורה.

בעלי התוספות משיבים באופן הבא:

השאלה הראשונה היא "נשא ונתת באמונה" משום שאין ערך לתורה, בזמן שהאדם הוא רמאי , אך כשמגיעים לשאלה מדוע חברה אינה נשואת ונותנת "שלא באמונה", ועל כך התשובה היא כי אין עסוקים בערכיה של תורה וזהו אין תחילת דינו של אדם או של חברה אלא על דברי תורה, זו הסיבה לוואקום. הוואקום היה כי הוא לא התמלא, והמילוי שלו היה צריך להיות לימוד תורה.

לעולם יחול חג השבועות בפרשות הפותחות במדבר, ולעולם יזכיר לנו חג השבועות, כי לחג זה מגיעים ע"י שכל אחד ספר את ספירתו.

אלו הפרשות על היחס שבין היחיד והכלל ובין הלוי ואיפה האינטראקציה בניהם.

הדבר הוא בידנו הוא בבחינת הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. החיבור הזה יכול לפתוח לנו פתח של ישיבה, על הישיבה שלא פרשה מאבותינו, ועל אף קיומן של רבות, זו צריכה לחיזוק.

במדבר א', מ"ח-מ"ט

שם, ב', ל"ב-ל"ג

במובן של חֶבְרָה

בראשית ד', כ"ו

רמב"ם ספר המדע, הלכות עבודה זרה פרק א'

נעיר כי הרמב"ם, מדגיש שאנוש אף הוא היה מן הטועים, שלא כרש"י, שלא אומר במפורש שאנוש היה גם הוא מן הטועים-חוטאים, אלא שבימיו החלה עבודה זרה.

דברים ד', ל"ד

הפסוק במלואו מתאר: " וַיִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיִּקְרָא-שָׁם--בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כ"א, ל"ג) הדברים הם על רקע מגורי אברהם בארץ פלשתים , הרמב"ם מרחיב את פשט הפסוק וקבע כי לאורך כל הדרך שעשעה אברהם הוא קרא בשם ה'.

חמץ ומצה ז', ב'

נעיר כי טיפש בלשון הירושלמי משמעותו חסר ידע.

בראשית ד', א'

שמות כ', ב'

שמות י', ב'

בראשית י"ח, י"ט

בראשית ל"ג, י'