קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון י"ט באלול ה'תשס"ד

פרשיות אלו הנמצאות לקראת סיומו של ספר דברים מהוות כדברי פרידה של משה רבנו ע"ה בערוב ימיו. בפרשות שלפנינו, משה מסכם את ימיו, כדבריו: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא".

הכתוב בסוף פרשת כי תבוא מתאר את דברי משה רבנו לעם:

נעיר כי ישנן שתי בריתות, הברית שבחורב והברית השניה המוחדשת שעכשיו בערבות מואב. למעשה מכאן ועד סוף ספר דברים אין עוד מצוות, להוציא שתי מצוות שיש בהן מעין סיכום לכלל המצוות: האחת היא הציווי: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל", במשמע – כתיבת התורה.

קודמת לה מצוות הקהל בה מצווה המלך להקהיל את העם בחג הסוכות ולקרוא מתוך אותו ספר תורה.

מכאן והלאה מתחילה צוואתו של משה:

ה"אתם ראיתם" שאומר משה – בוודאי שאינו מתייחס לנוכחים שלפניו, שהרי אלו באי הארץ, ואלו שראו בעיניהם את האותות והמופתים היו דור המדבר שהלך ותם לו, בגין חטא המרגלים.

אמור מעתה, "אתם ראיתם" – אינו מתייחס לאישים הפרטיים שעומדים לנוכח משה, אלא לכלל העם שעבר וחווה את אשר חווה בימי משה ועד הלום.

וכאן באה לה אמירה חריפה ביותר של משה רבנו ע"ה:

על דרך הפשט משמע, שמשה רבנו אומר לישראל עד היום הזה לא התקדמתם כלל וכלל.

אכן, אם כך פני הדברים, הרי שלפנינו סיכום קשה ופסימי מאין כמוהו!

ומוסיף משה:

אומר משה בשמו של ה', כל אותם ניסים ומופתים היו בכדי שתדעו "כי אני ה' אלהיכם", אך "ולא נתן ה' לכם לב לדעת... עד היום הזה".

וכאן באים להם דברי סיכום מעט אופטימיים, עם אזכור היסטורי, שנראה מעט שולי לכאורה:

הסיכום, איפוא, ושמרתם ועשיתם – או אז "תשכילו את כל אשר תעשון". ישנן לפנינו מספר נקודות הדורשות הבנה. מהו "היום הזה"? לאיזה יום כוונת משה רבנו? מהו אותו "לב לדעת"? ומה פירוש "למען תשכילו את כל אשר תעשון"? כשעל כל אלו נשאל שאלה כללית – מהו התוכן של התיאור שלפנינו, ומה טיבו של התהליך הסמוי המבצבץ לו מבין השיטין [תהליך המתחלק בין שתי תקופות – "עד היום הזה", המאופיין בכך ש"לא נתן ה' לכם לב לדעת", ומהיום הזה והלאה בו יכולים ישראל להיות בבחינת "למען תשכילו את כל אשר תעשון".

נעיר כי ביטוי זה, "עד היום הזה", מופיע לפחות בעוד ג' פעמים.

הנה מצאנו את מטבע זה בזיקה לאבנים שהקימו ישראל בירדן:

מעניינת, ובוודאי ובוודאי אינה מקרית חלילה הופעתם מחדש של צמד המילים "ושמעת... ועשית", החוזרים על האמור בסוף פרשת כי תבוא (שהבאנו בריש דברינו) "ושמרתם... ועשיתם אותם".

אך בזה לא די. "היום הזה מופיע עוד פעם בפרשתינו:

ומשם, בזיקה ל"יום הזה" – מופיעים צמד המילים "ושמרתם ועשיתם", ומכאן ממשיך הכתוב:

הנה כי כן, את אשר נאמר לישראל ממש לפני מתן תורה: "והייתם לי סגולה מכל העמים", כאן, "ביום הזה", מתחיל להתרחש – "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כשאר דיבר לך וגו'" [ואימתי דיבר? בסיני].

רש"י הרגיש בקשיים אלו ופירש:

וכך על זו הדרך פירש במקום האחר:

במשמע שעל פי רש"י "היום הזה" כוונתו יום שילווה אותך למשך חייך.

דומה שיסודם של דברים בנוי על הוראתו המדוייקת של הביטוי "לב לדעת", שפתחנו בו.

בעולם המודרני רגילים אנו, לשכל יודע ולב מרגיש, אך כאן ישנה לכאורה הכלאה של מין בשאינו מינו, אך אם זו התמונה העולה – אנן סהדי שלא הבנו כראוי את "לב לדעת".

רש"י בפירושו מבאר כך:

הנה כי כן, המושג "לב לדעת" משמעותו היא הכרה במובן העמוק המביא לדבקות.

ונרחיב את הדברים;

לכאורה מוסכם בין בני האדם, שהיסוד היוצר קירבה ביניהם הוא הלב ולא השכל. לשכל נודעת חשיבות כמבקר, כמחלק חילוקים וכמבחין בין שני אישים, שתי מהויות וכו'. עיתים מה שהלב חושק – השכל עושק. במושג "לב לדעת" ישנה מזיגה פלאית-הרמונית של כח ההכרה הנמזג ברגש.

לא עוד הכרת תובנות לבדן, כי אם כאלו המופיעות עד ללמטה, לעולם המעשה.

.

ומכאן בא רש"י ומבאר את צלע הפסוק השניה: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת... עד היום הזה". [נזכור שפסוקים אלו נאמרו בזיקה לספר התורה שניתן למשמרת אצל בני לוי].

לאחר תיאור זה היינו מצפים שמשה רבנו יפגין מורת רוח כלפי העם, אך תחת זאת באה לה תגובה של קורת רוח:

כשמשמעם של דברים הוא כזה:

אומר משה, עכשיו שרואה אני את תגובתכם, את תשוקתכם, את רצונכם להיות שייכים לתורה, ה"יום הזה" רואה אני כי יש לכם "לב לדעת", במשמע יש לכם דביקות.

לדביקות זו מצפה משה רבנו זמן רב, עוד בתחילתה של פרשת ואתחנן אמר משה: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום".

אך כאן עולה לה תמיהה יסודית. כיצד ייתכן הדבר שעד היום הזה (שעדיין לא ממש עמדנו על טיבו) לא הייתה להם לישראל דביקות, האם לדור המדבר – דור דעה, דור שאכל לחם מן השמים וראה קולות וברקים ואת ההר עשן, דור שהנהגתו היתה ביסודה ניסית – האם יעלה על דעת שדור שכזה לא היה דבק בה'?

בהכרח שמושג הדביקות גם הוא לא ברור לנו די הצורך.

מפתח יסודי להבנת התמיהות שהעלינו הוא המקום בו מדבר משה רבנו על היום הזה. מקום זה הוא ארץ סיחון ועוג. נזכור נא כי משה קרא לסיחון לשלום, והקב"ה הוא שדחפו למלחמה. משה רצה לקרוא גם לעוג לשלום, אך צווה להלחם בו. במשמע שמלחמות סיחון ועוג היו מלחמות שמשה רבנו רצה להימנע מהן,אך צווה מפי הגבורה להלחם.

גם אלו שבאו והתיישבו בנחלת סיחון ועוג, הראובני והגדי, עשו זאת לא ממש ברצון משה.

מכל אלו נרצה להעלות את העקרון הבא:

ספר דברים נמצא במתח שבין הר סיני להר האמורי, או ביתר דיוק בין התלמוד למעשה, או בדיוק נוסף – בין התלמוד ללא מעשה לבין התלמוד המביא לידי מעשה,

בקצרה: במתח שבין תורת חוצה לארץ לתורת ארץ-ישראל.

וכעת נפרוש את השמלה אט-אט.

ספר דברים פותח בתיאור הבא:

נזכור נא שבקדש ברנע חטאו ישראל בחטא המרגלים!

ועכשיו מגיע לו הסיכום של שנת הארבעים:

אך עדיין נכנסת לה הקדמה קטנה:

הנה שוב מופיעה לה הכאת סיחון ועוג,

וכאן באה לה התוכחה הראשונה:

אנו היינו מצפים, שה' אלהינו דיבר איתנו בחורב את עשרת הדברות, אך תחת זאת באה לה תוכחה: "רב לכם שבת בהר הזה!"

במשמע שהקב"ה אומר לישראל – התעכבתם על הר סיני יותר מדי זמן!

הנה כי כן, משה לאחר ארבעים שנה מסכם את שישראל עברו מיציאתם ממצרים. ובתארו את הר סיני הוא קובע שנצטווינו (באווירה של ביקורת מלמעלה) ללכת אל הר האמורי.

לסיכום שכזה לא היינו מצפים...

והיא הנותנת!

בא הכלי-יקר ומבאר בעומק לשונו את תוכן התוכחה שלפנינו:

אומר הכלי-יקר, בפנינו איפוא, התוכחה הראשונה לעם ש"שנאו את הארץ" ונתיישבו בהר ישיבה של קבע.

וזה ביאור "רב לכם" וכדבריו:

ומהו לשון "פנו לכם"?

על פי הכלי-יקר, אם-כן, פנו הוא מלשון פנים, היה להם לישראל לעזוב את סיני ולשים פניהם אל ארץ-ישראל, אל הר האמורי, שהוא "עצמות מקור שלכם", וזה כדברי ה' אל אברהם "לך לך", במשמע לך לעצמך ממי שאתה. וזה אפשר רק בארץ ישראל.

וכל זה מפאת:

וממילא ברור הקלקול

סיכומם של דבריו המופלאים של הכלי-יקר הוא שספר דברים פתח בתוכחה זו, תוכחת רב לכם, ומשם ברורה התנהלות העניינים והמשברים הבאים עקב קלקול זה.

להרחבת דבריו נזקק נא לדברי חז"ל:

חכמי ישראל דנו בעליית בן-גוריון איזה גדול יותר, התלמוד או שמא המעשה. ומהי תשובתם? התלמוד גדול, והנימוק הוא, שהוא מביא לידי מעשה. אך לכאורה תשובה זו סותרת את עצמה מיניה וביה! שהרי אם אמרת שהתלמוד גדול אז מדוע הוספת את הנימוק שהוא מביא לידי מעשה, שמכך משמע שדווקא המעשה גדול! ואם כך הוא היה לו לכתוב שהמעשה גדול!

יסודם של דברים הוא כזה: לא התלמוד לבדו גדול ולא המעשה, כי אם המזיגה של השניים. ביחד, בהיותם תלמוד המביא לידי מעשה ולא תלמוד לבדו או מעשה לבדו.

הדבר כבר רמוז לו בתורה: כשמשה רבנו אומר: "וזאת התורה אשר שם משה וגו'" אין הדברים נאמר בזיקה לסיני אלא בזיקה להבדלת ג' ערי המקלט בעבר הירדן, במשמע בזיקה למעשה. אלו הם גם פסוקים טרום עשות הדברים: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם..."

זהו החיבור שבין החכמה לבין הגילוי, בין התלמוד לבין המעשה, וכדברי רש"י: "ושמרתם, זו משנה, ועשיתם כמשמעו".

בליבת הדברים מונחת התובנה הבאה:

כשנכנסים לארץ ישראל הופכת התורה מרעיון גדול לחיים! לא רק בד' אמות כי אם בכל מבואות העולם, בכלכלה, בצבא וכדו'.

הר סיני מייצג רוחניות גדולה, אך לקדושתו יש סוף. לאחר המעמד הגדול אין עוד בהר זה קדושה. המסע צריך להיות מהר סיני אל הר המוריה, ממנו לא זזה קדושה לעולם.

קל להתפתות ולרצות להשאר ב'חממה', בבחינת הר סיני, זהו יסוד חטא המרגלים שם התאהבנו בתורה, שהיא רק בבחינת תלמוד, ולא בבחינת תלמוד המביא לידי מעשה.

כשהיכו ישראל את סיחון ועוג (על אף שאין זה היה ממש ברצון משה אלא בדחיפת ה') הסתיים המעבר מהר סיני להר האמורי. רק "היום הזה" יש לישראל לב לדעת במשמע – רק היום תיתכן דביקות, שכן דביקות חייבת להיאחז בממשות חומרית מסויימת, שבאו ישראל למשה וטענו שאין התורה נחלת בני לוי בלבד – הוא שמח, שכן אז נתברר עד כמה אלו חפצים הם בדביקות.

היום הזה הוא הצומת בה חייבים ישראל להפוך מ"יהודי תלמוד" ליהודים שהם בבחינת "תלמוד המביא לידי מעשה".

ביום הזה אין יותר קולות. משה, עושה המופתים, מפנה מקומו ליהושע. כעת יהיו לישראל "עינים לראות ואזנים לשמוע", כפשוטו, כעת מחל המסע המופלא לחיבור עולם הרוח עם הממשות הארצית.

זו דרישה לא פשוטה, ורק עליה אפשר לומר שהיא בבחינת "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", שכן דווקא רוח הקשורה בחומר, שזה האחרון מטבעו בר שינוי, תזוזה והתמודדות, רק רוח שכזו נמצאת בחידוש תמידי.

לדעת את ה', להיות בבחינת "לב לדעת", ייתכן רק כשיבוא עם הנצח בשעריו של הר האמורי, כשמרכזו הוא הר המוריה. ומשם יקרא בשם ה' א-ל עולם.