שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לקראת חג הפסח

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

בגמ' במסכת שבת, דנה הגמרא מסיבותיה שלה על היום בו יצאנו מצרים. הגמר' מוכיחה שם כי יום זה היה יום ה' בשבוע, אגב כך מביאה הגמר' שם, ששנה (פחות שבועיים) לאחר מכן ביום א' בניסן מוקם לו המשכן, והגמר' מוכיחה שאותו יום א' ניסן, חל להיות ביום ראשון בשבוע (ממש כפי שחל להיות בשנה זו).

אנו נבקש להראות כי חלות יום הקמת המשכן ביום ראשון שבשבוע אינה דבר בעל חשיבות משנית אלא בעל חשיבות מרכזית המקפל בתוכו יסודות אמוניים מרכזיים.

בכלל אנו נבקש לעמוד על טיבו של יום ראש חודש ניסן, נבקש להראות כיצד ביום זה, ביום ראש חודש ניסן מתחוללת לה מהפיכת עולם שגרורתה הוא יום ט"ו בניסן יום צאתנו בפועל ממצרים, הארץ.

את הדברים נבקש לפתוח מהמובא בהגדה בזיקה לאותם ארבעה בנים שכנדם דברה התורה. בעל ההגדה מביא את דברי חז"ל בזיקה לבן שאינו יודע לשאול, דברים, שבמבט ראשון נראים מוזרים משהו.

"ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'"

במשמע שעם הבן שאינו יודע לשאול אנו יוזמים את השיחה, זהו 'והגדת לבנך'

ומכן לתוכן הדברים:

"'והגדת לבנך' יכטל מראש חודש' תלמוד לומר 'ביום ההוא'

במשמע, שהיינו חושבים כי חובת ההגדה היא ביום ראש חודש ניסן (זהו 'יכול מראש חודש' )ועל כך לומד בעל ההגדה 'ביום ההוא', במשמע ביום הספציפי של צאת ישראל ממצרים.

וממשיך :

"אי ביום ההוא יכול מבעוד יום"

ומשיב:

"ת"ל 'בעבור זה' לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"

ועל כך נבקש אנו לשאול מספר שאלות,

ראשית לחז"ל דרשות רבות על כל פסוק ופסוק, מהו א"כ ייחודה של דרשה זו, שהיא המופיעה לה דווקא בהגדה של פסח. ואם כבר בבן שאינו יודע לשאול עסקינן מדוע נבחרה לו דרשה כ"כ קשה.

שנית, עצם תוכן דרשת חז"ל אינו ברור מהו "יכול מראש חודש" כיצד היה עולה בדעתנו לבחור תאריך זה, את ראש חודש ניסן, לקיים בו את מצוות 'והגדת לבנך', לכאורה תאריך זה הוא ככל התאריכים האחרים,

ועל גבי אלו נשאל על עצם תוכן פשטם של הכתובים:

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמר: החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה: דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית:

ביום ראש חודש ניסן התיארוך משתנה למעשה, מה שהיה עד עכשיו החודש השביעי ממניין שמונים מתשרי, הופך להיות מעתה החודש הראשון, ככתוב 'החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה',

וכאן נשאל אנו בצורה הפשוטה ביותר, והלא יום בריאת העולם היה כ 2500 שנה קודם צאת ישראל ממצרים וכי יום זה הוא פחות חשוב, או באופן אחר נשאל מה יש בצאת ישראל ממצרים בכלל, וביום א' בניסן בפרט, המקנה חשיבות כה גדולה, חשיבות שיש בה לשנות את מניין החודשים שהיה נוהג עד עתה מבריאת העולם.

ברצוננו להדגיש ששאלה זו מתייחסת ספציפית ליום ר"ח ניסן, שכן נקודת השינוי של התיארוך אינה הופכת להיות ט"ו בניסן אלא יום א' בניסן, שהוא היום ההופך להיות ראש חודשים, ראשון לחודשי השנה .

הנה כי כן מדברי בעל ההגדה ומהאמור עד כה עולה כי ליום הפרטיקולארי של א' בניסן נודעת חשיבות לעצמו , חשיבות כה גדולה, עד שבו משתנה התיארוך של העולם, יום שהיינו חושבים, דווקא בו ראוי היה לקיים את מצוות "והגדת לבנך". מהו א"כ סודו של יום זה, יום א' בניסן.

למעשה ביום א' ניסן התחוללו להם מספר מאורעות גדולים המהווים ציוני דרך.נביא מספר פסוקים העסוקים ביום זה:

"וידבר ה' ל משה לאמר: ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד"

ביום זה מוקם המשכן, ביום זה גם נסתיימו ימי המילואים, הייתה השראת שכינה והעם נתברך בברכת כוהנים:

"ויהי ביום השמיני ויקרא משה לאהרון ובניו ולזקני ישראל:...וישא אהרון את יד(י)ו ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים:ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם: ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם:"

ביום הזה גם קרה האסון הקשה, שהיה בבחינת קיודש ה' הציבורי הראשון:

"ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא יש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותן וימותו לפני ה': ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרון:"

ביום זה החלו הנשיאים להביא את קרובונותיהם לחנוכת המזבח:

"ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקיריבו את קורבנם לחנוכת המזבח: ויהי המקריב ביום הראשון את קורבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה:

ועל אותו "יום ראשון" אומר רש"י במקום בשם חז"ל מדרש:

"'ביום הראשון' אותו היום נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים וכו' כדאיתא בסדר עולם"

 

 

בגמרא מופיעים הדברים בזיקה לפס' המתאר את הקמת המשכן ביום א' ניסן:

"ת"ש 'ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן. תנא אותו היום נטל עשר עטרות ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קודשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחודשים"

דברי חז"ל אלו מופיעים עוד קודם לכם במדרש רבה, בדרך לימוד מיוחדת במינה, המאירה את תוכן הדברים:

"אמר ר' שמואל בר אמי: מתחילת ברייתו של עולם נתאווה הקב"ה לעשות שותפות בתחתונים"

הביטוי "נתאווה הקב"ה לעשות שותפות" מקפל בתוכו מספר תובנות יסוד. ראשית יש כאן רצון אלוקי לעשות שותפות , שותפות כידוע לכולנו היא במקום בו שני השותפים צריכים אחד את השני, אמור מעתה הקב"ה כביכול צריך משיהו בתחתונים שיהיה שותף עמו. ולא זו אלא אף שהקב"ה "מתאווה" לאותה שותפות.

ומכאן בא המדרש ומרחיב את הדברים, דרך השיענותו על מטבע הלשון המיוחדת, המוזכרת ביום היצירה הראשון בו נאמר "והי ערב ויהי בוקר יום אחד", מטבע שאינה מתאימה לצורת המניין שבאה לאחר מכן "ויהי ערב ויהי בקר יום שני....יום שלישי...יום רביעי" כו'

ועל כך אומר המדרש:

"מה נפשך ! אם לעניין החשבון לא היה צריך לומר אלא אחד שניים שלושה, או רשאון שני ושלישי , שמא אח שני שלישי – אתמהא ?!"

ומכאן אומר המדרש, את יסודם של דברים:

"אימתי פרע להם הקב"ה להלן בהקמת המשכן שנאמר: 'ויהבי המקריב ביום הראשון את קורבנו' ראשון לברייתו של עולם, אמר הקב"ה כאילו ביום יום בראתי את עולמי"

כשביאורם של הדברים הוא כזה,

במעשה בראשית נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", אחד מלשון יחיד, אמנם ביום זה נבראו שמים וארץ אך לא הייתה בו שותפות וכאמור "נתאווה הקב"ה להיות לו שותפות בתחתונים".

למעשה סיפור הזוגיות הראשון שבתורה, אינו סיפורם של אדם וחווה, אלא של הדוד והרעייה, של הקב"ה וכנסת ישראל, ומכאן כל זמן שזוגיות זו עדיין לא באה לדי ביטוי ישנה ההדגשה "...יום אחד", הדגשה, שיש בה נימה של עצבות מסוימת.

בריאת העולם במובנה העמוק מתרחשת באותו יום ראשון שיבוא אלפי שנים לאחר מכן "ויהי המקריב ביום הראשון את קרובנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה" או אז נשלמת לה כוונת הבריאה, או אז מתחילה השותפות של הקב"ה עם התחתונים.

הדבר מזכיר לנו, להבדיל את האיש והאישה, כחתן וכלה, שרק בהיות באים בברית הנישואין, מברכים אנו את ברכת "יוצר האדם", רק אז כששני החלקים הופכים לאחד , ולא בעת הלידה.

נרחיב עוד את הדברים, בהבנת עניין שותפותו של הקב"ה עם התחתונים.

למעשה ביום ראש השנה ממליכים את הקב"ה על עולם ומלואו, לעומת זאת ביום א' בניסן ממליך הקב"ה אותנו כשותפיו בתחתונים על עולם ומלואו, או ביתר חריפות נתנסח, כי ביום ראש השנה מגלים אנו כי אנו מאמינים בקב"ה, וביום א' בניסן מתגלה כי הקב"ה מאמין בנו.

אמור מעתה, יום ט"ו בניסן הוא היו הטפל לסיפור יציאת מצרים, עיקר היציאה ממצרים הייתה כבר שבועיים לפני כן, עת משכו בני ישראל שה לבית אבות שה לבית, אז הכרזנו והאמנו כי יכולים אנו לצאת ממצרים.

עלינו לצייר נכוחה את התמונה של אותם ימים. היהודים המשועבדים במצרים זה מאתיים ועשר שנים, היו מאמינים גדולים בה' , הם לא שינו שמם ולא שינו לבושם וכו', אך הם לא האמינו שהם יהיו ראויים לאותה גאולה, וכמו שהתבטא משה רבנו ל-פני הקב"ה טרם נשלח לבני ישראל: "והם לא יאמינו לי כי יאמרו לא נראה אליך ה'...", לאמר, אין הכוונה שבני ישראל אינם מאמינים בה' , אלא הם אינם מאמינים בשליחות משרע"ה לבוא ולגאול אותם ממצרים, הם השקועים להם במ"ט שערי טומאה . זה "לא ריאלי" מבחינתם שתבוא להם גאולה.

ועל כן יציאת מצרים לא תוגדר ברגע בו ממש ישראל יצאו ממצרים אלא עוד קודם לכן, ברגע בו הם האמינו,כי המציאות הנראית כבלתי הפיכה היא הפיכה , ברגע בו הם משכו את אותו שה וקשרוהו למיטה.

אז החלו ישראל להאמין בעצמם, שהם המייצגים את אותו אחד שאין עוד מלבדו, הם ינצחו את הרודן האכזר, השולט במצרים, אותה אימפריה עולמית, שאין סיכוי למצוא בה סדק ואפילו קטנטן. או אז הפך עם ישראל או ליתר דיוק, אז הוא גילה, כי אין הוא עבד אלא בן של מלך, באותו רגע נעשה ראש השנה למלכים.

נציין כי מושג זה "ישראל בני מלכים" אינו ביטוי דרשני אלא ביטוי הגוזר התייחסויות הלכתיות ברורות. ניקח דוגמא אחת הנוגעת להלכות שבת. בשבת הותר לסוך בשמן שדרך העולם לסוך בו, מבלי להיכנס לדקויות הרבות נציין, כי שם הגמר' מתייחסת לסוג של שמן, שמן וורדים, שהוא שמן יקר ביותר וקובעת על פי דברי רשב"י כי מותר לסוך בשמן שכזה בשבת על אף היותו שמן של בני מלכים שכן "ישראל בני מלכים הם" במשמע ההגדרה זו מתורגמת לעולמה האמפירי של ההלכה, וגוזרת התייחסות בהתאם.

ועוד נרחיב את הדברים דרך ההפטרה שאותה נקרא בשבת הבעל"ט.

ההפטרה עוסקת ברעב הכבד שפקד את שומרון. מלך שומרון עובר על החומה והנה ניגשת אליו אישה, האומרת כי וחברתה עשו הסכם בניהם, וחברתה הפרה אותו. תוכן ההסכם היה, שהם יאכלו את ילדיהן, כשכל אחת תיתן לחברה לאכול מבנה, והנה היא נתנה לחברתה לאכול מבנה ואילו חברתה הפרה את "ההסכם" ונסה עם בנה. המלך שמזדעזע מאוד שולח וקורה לאלישע הנביא, והלה מנבא לו נבואה "בלתי ריאלית לחלוטין:

"ויאמר אלישע שמעו דבר ה': כה אמר ה' כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתיים שעורים בשקל בשער שומרון:"

אלישע מנבא, כי בתוך עשרים וארבע שעות יהי שפע של מזון כה רב עד שסאה סולת או לחילופין סאתיים שעורים, ימכרו במחיר הנמוך של שקל אחד.

השליש, העומד בסמוך למלך מביע תמיהה על דברי אלישע אלו:

"ויאמר השליש אשר למלך ...ויאמר הנה ה' עושה ארובות בשמים היהי הדבר הזה..."

על פי פשטם של דברים כוונתו גם אם יעשה ה' ארובות בשמים איך יתכן שבזמן כ"כ יהי שפע כ"כ גדול. והנביא אלישע עונה לו קצרות:

"...ויאמר הנכה רואה בעיניך ומשם לא תאכל"

ומכאן מתארים הכתובים, את הסיפור באותם ארבעה מצורעים, שהיו מחוץ לחומה והחליטו ללכת לאויב, לארם, אלו ששמו את שומרון במצור ולהתחנן על נפשם. והנה הם מגיעים ורואים את כל מחנה ארם נטוש. במחנה ארם יצאה שמועה, שגרמה לכולם לקום ולנטוש את המחנה.

נציין שניסים שכאלו זכינו גם אנו, בראשית צמיחת גאולתנו, שערביי קטמון ובקעה קמו ונסו והשאירו את הכל לעם ישראל וכן על זה הדרך בצפת, ובעוד מקומות, דא עקא שלא תמיד עיננו פקוחות לראות ניסים ונפלאות או שעושה הקב"ה עמנו בימינו אנו...

מ"מ, לאחר שאותם אלו ארבעה, אוכלים, הם מחליטים לחזור ולספר לנצורים את אשר ראו עינהם ואכן מתאר הנביא:

"ויצא העם ויבוזו את מחנה ארם ויהי סאה סולת בשקל וסאתיים שעורים בשקל כדבר ה'"

וגורלו של השליש היה כפי שהתנבא לו הנביא אלישע:

"והמלך הפקיד את השליש ...וירמסוהו העם בשער וימות כאשר דיבר איש הא-לוהים אשר דיבר ברדת המלך אליו"

וכאן עולה השאלה, מה חטאו של השליש שנגזר עליו עונש שכזה.

את זאת מסביר בעל ספר חרדים בשם מדרש "מכתיבת המערב", כי חטא השליש לא היה בכך שהוא לא האמין בקב"ה, אלא בכך שהוא לא האמין שלדור זה מגיע נס. בכך אומר בעל ספר חרדים הראה השליש, כי הקב"ה לא שייך חלילה למציאות של אותו דור ועל כן חטאו היה כ"כ חמור.

על ידם של אותם ארבעה מצורעים, שלא היו סמל היושר והנאמנות באה ישועה, אך אותו שליש-השלישי למלכות נרמס בשער, כיוון שלא האמין בעם ישראל...

זהו הגילוי של ר"ח ניסן, האמונה של הקב"ה מאמין בנו, המעידה על האין סוף המזוג בנו, גם אם הוא מסתתר פנימה פנימה ואין רואים ממנו מאומה.

נחשון זכה להיות זה המייסד את השותפות הגדולה בין הקב"ה ובין התחתונים, ומדוע דווקא הוא זוכה להקריב באותו "יום ראשון"

התשובה לכך נמצאת שנה קודם לכן, עת יצאו ישראל ממצרים והקריבו לבוא לים סוף, אז לאחר השואה הגדולה בה רק חמישית מעמנו יצאה ממצרים, אז כשנראה שהכול כבר אחריהם, המצריים מתחמשים מחדש ודולקים אחריהם והנה הם במציאות בלתי אפשרית, הישועה נראית רחוקה מתמיד . היו כאלו שחושבים להתאבד על הים והיו כאלו שחושבים להיכנע למצרים. משה ניגש ומתפלל אל ה' וה' משיב לו "דבר אל בני ישראל ויסעו", לאמר, לא עת תפילה היא זו, זה הזמן בו תתגלה האמונה שלכם בעצמכם. אל הים קופץ לו נחשון בן עמינדב ומכוח קפיצה זו מתערב השותף של מעלה והים נבקע...

זהו המהפך הגדול אותו עברנו בראש חודש, אז נתגלה כי אנו יכולים לשבור את כבלי מצרים זו של אז וזו של דורות, אז נתגלה כי ישראל הם המקדשים את הזמנים ומכוח זמן זה נועד הדוד עם הרעיה. ואת זאת למדנו בהיותנו במצרים בחדר הפיקוד של המפלצת הרודנית, המנהלת את העולם, ועל כן באה ההדגשה בפסוק:

"ויאמר ה' אל משה ואהרון בארץ מצרים לאמר: החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה...וגו'

הדגש הוא, שתוכן הדברים, סוד החירות נאמר "בארץ מצרים" שם בתוך בית הסוהר הגדול נתגלתה מזיגת נפשם הא-לוהית של עם ישראל.

"בעשרה מאמרות נברא העולם" ואז בא לו פרעה הרודן וביקש לקלקל את עולם זה וניחתו על ראשו עשר מכות, ואז כשנשתחררנו מעולו הלכנו וקיבלנו את אותם עשרת הדברות, שהם בבחינת מאמרים מחודשים שבהם ועל ידם העולם קיים.

ביום א' בניסן, מעבר לגלוי האמונה הגדול שלנו בעצמנו, ישנו גילוי של אמונה בכל בניו של מקום, ביום זה נאסרים הבמות מתגלה שלא תיתכן יותר עבודה פרטית ללא שיתוף עם הכלל, מתגלה כי אני ללא חברי – חסר, ורק בשיתוף כולם יחד ישנה שלמות גדולה, העולה מעל ומעבר מסכום כל חלקיה. בר"ח ניסן מתגלה כי יש קורבנות של ציבור, קורבנות של כלל והללו קודמים לכל קורבן אחר .

קורבן פסח יהווה קורבן מיוחד, הוא קורבן של ציבור, שעל כן י"ד בניסן שחל להיות בשבת, שוחטים בו את הפסח, שכן הוא קורבן ציבור, שאילולא כן לא היה דוחה את השבת. בפסח אנו למדים שכשיהודים חוברים לחבורה ומבינים הם את ערכה הם מעלים את קורבנם להיות בבחינת קורבן ציבור.

בראש חודש ניסן, בראש החודשים, נקבע כי הקב"ה מאמין בנו ואנו מאמינים בו. בתשרי יחול ר"ה לשמיטין ליובלות וכ' לאותם דברים השייכים לקוסמוס, אך לבני אדם, למלכים, להשראת שכינה את זאת יופיע א' בניסן.

זוהי הייתה ההוא אמינא של בעל ההגדה "יכול מראש חודש", אך למענו של הבן שאינו יודע לשאול, נמתין עד יום ט"ו, עת מצה ומרור מונחים לפנינו לגלות את אותה הארה שכבר הופיעה לה מראש החודש.

זהו ענינו של ר"ח ניסן, הביטוי למזיגת נפשנו המיוחדת, לאין סוף השוכן בקרבנו, שמכוחה נעשינו שותפים לו, ומכוחה נשוב להיגאל גולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן.