קראו את השיעור

בס"ד

ז' באדר תשס"ד

אנו נבקש הפעם לעסוק בזווית נוספת של פורים, זווית העולה לפנינו דווקא מסופה של מגילת אסתר.

פתח דבר, נעלה שתי טענות הנשמעות, ביחס למגילת אסתר, הגוררות תחושות שונות. טענות, שבהחלט נכון להתייחס אליהן.

הטענה האחת, היא שמגילת אסתר היא מיליטנטית – לוחמנית מדי. היהודים שם הורגים וטובחים באנשי שושן, ישנו שם בליל גדול של הרג ודם.

והטענה השניה, שמידי פעם נשמעת, גם כן, שאולי יש במגילה משהו שהוא אינו רלוונטי.

כל המגילה, לכאורה, עוסקת במלחמות הישרדות ותככי מלוכה, והרי אנו כבר בארץ ישראל, רחוקים-רחוקים מהתככים של מלכות פרס?

א"כ, שואלים השואלים, מה ענינה של מגילה זו לימינו אנו?

לשתי נקודות אלו נתייחס בהמשך דברינו.

וכעת ניכנס למגילה, דווקא מסופה.

פרק י' של מגילת אסתר מופיע אחרי הפסוקים, המסכמים את שהתרחש בתשע שנות המגילה.

וכאן המקום לזכור ולהזכיר, שהמגילה מתחילה בשנת שלוש למלך אחשוורוש והאירועים של השמחה ושל המשתה וכו' נכתבים בשנת שתים-עשרה למלכותו. הנה כי כן, בתווך ישנה תקופה של תשע שנים, זהו זמן ארוך, זמן שמן הסתם היה מלווה בתנודות גדולות בין תקווה ליאוש. אך כל אותם האירועים, שהתרחשו בפרק זמן זה, שבמבט שטחי נראים כבלתי קשורים אחד בשני, מצטיירים לפנינו בסופו של דבר כמהלך אלוקי עליון, המוביל את האומה מחושך לאור.

כך כל המגילה עוסקת, עד פרק י', שנראה לא קשור לחלוטין, והנה הוא הפרק:

הסיום, איפוא, מוזר מאוד. מה גם שהביטוי: "וכל מעשה גודלו... הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס" – מתאים יותר למין חיבור אנציקלופדי השולח מראי מקומות בכדי להשלים את התמונה, מאשר לספר השייך לתנ"ך.

זאת ועוד, הפסוק "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים" – גם הוא, ע"פ הנראה, בלתי שייך לחלוטין – מה עניין פסוקים אלו למגילה?

אם כבר היינו מחפשים סיום יפה למגילה – היה עלינו לסיים בפרק ט' העוסק ב"לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם וגו'". נניח לעניין לפי שעה, ונמשיך להתבונן בכתובים.

בסוף פרק ח', נאמר כך במגילה:

ואז מופיע הפסוק הבא:

פסוק זה מובן בזיקה לפסוקים דלעיל, אך אז מופיעה החתימה הבאה של הפסוק:

מתאר הפסוק, איפוא, כיצד מאותם עמי הארץ – גויים, מתיהדים מספר רב של אנשים, כשהנימוק הוא: "כי נפל פחד היהודים עליהם". אך כאן נשאל אנו – איזו מין גרות היא זו? והלא גרות שכזו – מפחד – אין לה ערך מבחינה הלכתית? [הדבר מזכיר לנו את הכותים המכונים "גרי אריות" ואין גיורם גיור מפאת שהיה מפחד]. זו היא אם-כן השאלה השניה.

עתה נשיב לשאלה הראשונה, ששאלנו שעיקרה הוא מה לפרק י' במגילת אסתר.

בהכרח תשובתנו תראה כי לא הבנו נכון את פרק י. ואדרבא דווקא פרק זה הנראה הסתמי והשולי ביותר יצטייר לפנינו כשיאה של מגילת אסתר. אך הבה נלך שלב-שלב בהבנת העניין

למעשה ישנם שני דרכים להבנת הענין:

הדרך הראשונה הופכת את הפסוקים האחרונים לביקורתיים. והביקורת תובן דווקא ע"י הבנת הרקע למגילה.

הרקע, כידוע, הוא הצהרת כורש המתירה ליהודים לעלות ולבנות את בית המקדש החרב. או אז עולים יהודים מבבל ומתחילים לבנות את החומה, אך הבניה בירושלים נעצרת, וזה ע"י שני גורמים. הראשון הוא עם ישראל עצמו שלא נרתם לקריאת כורש לעלות ולבנות את ירושלים, אך ישנם, להבדיל, גורמים נוספים המפריעים, גורמים מן החוץ, מן האמות הסובבות את ישראל, והנה בתוך עיכוב זה הנמשך תקופה לא קצרה, מחל לעלות אט-אט כוחו של המן

המן הרשע , הוא למעשה, הביטוי הראשון להופעת האנטישמיות במלוא תוקפה וכיעורה, הוא חותר להשמדה מוחלטת של "מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז".

להמן יש גם "ייחוס" מיוחד, הוא מצאצאי עמלק. עמלק, כפי שהזכרנו מספר פעמים, מתעורר כל אימת שעם ישראל מתעורר קדימה וחותר לבניית מקדש. וזוהי נקודה חשוב שיש לזכור.

הנה למשל, לאחר שירת הים, שעניינה הוא בית המקדש העומד להיבנות מתעורר עמלק ובא על ישראל להילחם בהם ברפידים.

נרחיב קמעא את הדברים.

הנה עם יוצא ממצרים, משעבוד ארוך, ושירתו אינה על הניצחון שלו ועל השאיפה שלו למחות את כל המצרים ואלו שסייעו בידם – אלא שאיפתו לבנות את המקדש, שדרכו ייקרא בשם ה' א-ל עולם. עם ישראל רוצה להקים מקדש כי הוא מבין את תפקידו לאחר יציאת מצרים, שבכדי שכל העולם ייצא ממצרים ובכדי שמצרים תצא מהעולם – צריך להמליך מלך אחר על העולם וצריך להמליך מלך שימלוך על כל העולם כולו לעולם ועד. עם ישראל מקבל על עצמו תפקיד זה.

הנה כי כן, ישראל הולכים לגלות אחר שירת הים, שהקב"ה הוא הבורא והוא אינו מנותק מן העולם, אלא אדרבא – יש לו מקום לשבתו שמשם תצא תורה לכל העולם, או אז יוכלו כל העמים לקבל בשורה זו.

ומיד לאחר סיום שירה זו מגיע עמלק לרפידים. ומשם ישראל פוגשים ונלחמים בעוד מספר הזדמנויות, בחרמה, ואח"כ בימי אגג בגלבוע, ועוד פעם בשושן, כשהמכנה המשותף לכל מלחמות עמלק בישראל הוא שהם אינם נערכים באותו מקום, עובדה המצביעה כי אין לעמלק שום מגמה גיאוגרפית כללית או מדינית כנגד עם ישראל.

אך זאת מגמתו – להכות באותו עם המופיע בימי חייו ובבשורתו לעולם את האינסוף. עמלק אינו מוכן לקבל כי קיים בעולם עם נצח, המוביל את כל העולם לאינסוף ב"ה. ועל כן רואות עינינו שכל מלחמות עמלק בישראל אינן מלחמות שיש להן טעם ברור שבגינו נערכת המלחמה. עמלק מופיע ככח נבזה המכה באותם "נחשלים אחריך" כשהעם "עיף ויגע" – ואולי אדרבא – בזה שהוא מכה באותם "נחשלים" – הוא גורם לעם להיות "עיף ויגע". אין לו לעמלק תפקיד פוזיטיבי-חיובי, אלא הוא מהווה ככח הבוחן את עוצמתם של ישראל.

והנה, כשמומלך מלך על ישראל, שאול המלך, שוב מופיע לו עמלק. הפעם בערי הגלבוע, ושוב מופיע עמלק במקום שלא שייך לנחלתו, ושוב בניית המקדש נעצרת (שכן ההשתלשלות הטבעית של העניניים, הייתה צריכה להיות, שלאחר כינונה של מלכות תהיה חתירה לבניין מקדש)

הנה כי כן – עמלק נמצא בכל העולם. והוא מופיע בשיאו כשעם ישראל הולך להופיע את שם ה' בעולם, וככל שעם ישראל מתקרב יותר לכך – כוחו של עמלק הולך וגובר.

בתקופה מאוחרת יותר, מופיעה קריאת כורש להקים בית מקדש בעולם. כורש מבין שבכדי לשחרר את העולם מרודנותו, צריך לתת לאומה הזו להקים מקדש.

כורש מבין שבזה שהוא ייתן לישראל את המנדט הזה להקים מקדש – הזכות תהיה שלו באותם רגעים. ואז חייבת להיווצר המפלצת הזו עם החיישנים העמלקיים, שפועלת שלא ע"פ ההגיון, בכדי לעכב מהלך זה.

כאן המקום להביא הערה מאלפת של אחד האדמורים על דברי רש"י על הפסוק "וישמע יתרו". שם, כזכור, שואל רש"י, "מה שמועה שמע ובא?" ומשיב – שמע "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

שאל אחד האדמו"רים – מדוע נאמר "מלחמת עמלק"? היה לו לכתוב "נצחון ישראל על עמלק"? על כך השיב אותו אדמו"ר: יתרו אכן שמע דברים רבים, אך על מה בעיקר שמע? מה היה הגורם או הגורמים המרכזיים שגרמו לו לבוא – זו שאלת רש"י.

על כך משיב רש"י שהיו אלו שני גורמים: הראשון זוהי קריעת ים סוף. שכן קריעת ים סוף זהו נס השונה במהותו מכל הניסים. הוא נס, שישראל האמינו כבר בעצמם, שהרי לולא אמונה זו – הם לא היו מתחילים להיכנס לים ודווקא כניסתם של ישראל לים סוף מכח נחשון בן עמינדב שהיה בראשם ומכח אותו נחשון שנמצא בכל אחד ואחד מאיתנו – הוא שגרם להם, שייקרע להם הים.

שכן כל זמן שאין ישראל מאמינים בכוחם של עצמם – אין טעם לניסיו של הקב"ה. שהרי אין עם שיבטא אותם בפועל. זהו הביטוי של "שמע קריעת ים סוף". זו שמיעה מרשימה יותר מכל מכות מצרים.

יתרו גם שמע על "מלחמת עמלק", כשכוונת הדברים היא שאכן יתרו שמע על מלחמות רבות בהיסטוריה, אך על מלחמה נבזית שכזו – הוא עוד לא שמע. שפלות של "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" – הוא עוד לא פגש.

ביטוי לכך נמזג בדברי חז"ל "אשר קרך בדרך" – משל לאמבטיה רותחת שקפץ אחד לתוכה, שאע"פ שימות – בכל זאת קרר את האמבטיה. הוא הדין עמלק שקפץ לאמבטיה הרותחת של ישראל שעל אף שיודע שזהו סופו – אך אין הדבר מטריד אותו שכן זהו עניינו – למות ולהמית.

יתרו ששמע את קריעת ים סוף ומלחמת עמלק – מסרב להיות קשור להופעה העמלקית בעולם והולך לו לדבוק בישראל.

ומכאן נשוב לענייננו. סיפור מגילת אסתר הוא הסיפור שבא לתאר שהכח שיש להמן הקטן – גדול יותר מאחשורוש ומאה עשרים ושבע מדינות, הוא יכול לגרור עולם שלם לשנאה חולנית שאי-אפשר יהיה להבין אותה, שכן רגע אחד אחרי שעמלק נעלם – "ומרדכי יצא מלפני המלך וגו'". – או אז "רבים מעמי הארץ מתיהדים" [מושג שעוד נעמוד עליו].

המן אינו יכול להוציא את תוכניתו מן הכוח אל הפועל לולא המשת"פים שלו, שכן את כוחם האמיתי של העמלקים רואים בהרג שעשו היהודים בהם, המתואר לו בסוף המגילה. שם מתואר כי היהודים הרגו חמש מאות איש ועוד שלוש מאות איש ועוד שבעים וחמישה אלף איש – סה"כ כשבעים וששה אלף איש, זהו איפוא כל צבאו של המן בעולם, מספר יחסי קטן היחס לאותם מאה עשרים ושבע מדינות של המלך אחשוורוש..

אך מאידך גיסא, כשרוצים אנשי המן להפעיל את שנאת ישראל הכבויה, את המלחמה במה שמייצג את הנצח והאינסוף בעולם – הפעולה נעשית במלואה בצורה מושלמת.

ומתי מתעוררת הפעילות העמלקית? הוי אומר – כל אימת שמתקרבים אל המסר של עם ישראל בעולם, אל ה"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" – אז מתעוררת מלחמת עמלק של הכל בכל.

אילו היינו נענים לקריאה והיינו עולים כולנו לאדמתנו ובונים בית מקדש [לאמר, היינו מנצלים את הצהרת כורש] היה העניין האלוקי חל עלינו. שכן – כוחו של עמלק הוא עד שבונים את המקדש וכל ישראל יושבים על אדמתם, כל כוחו הוא רק ערב הבניה ולא אחריה.

והנה, העם שישב בשושן לא העלה על דעתו שענייני המן הם "משהו רציני", והלא הם יושבים בסעודת המלך אחשוורוש ונהנים, הם גם רואים "מוטיבים יהודים" בחצר המלך – "וכלים מכלים שונים", שדרשו חז"ל אלו הם כלי המקדש, המלך עושה גם כרצון "איש ואיש", ונותן לכל אחד לאכול את מה שהוא רוצה – כל אחד מקבל את "ההכשר" שהוא רוצה. אך דווקא אז כוחו של המן וכח עמלק הולך ומתפתח, אמנם אט-אט, אך בצורה ברורה ובטוחה, וכך הולכים העניניים ומתפתחים עד סופה של המגילה, כשסופה של מגילת אסתר בא לתאר את הדבר הבא: המן חוסל. המסקנה לכך הייתה צריכה להיות שישראל עולים לארץ ישראל ובונים את המקדש ושם ה' נגלה עליהם – כך היה צריך להיות פרק י'.

אך מגילת אסתר מתארת בדיוק את ההיפך – את ההחמצה של הלקח ההיסטורי, ואדרבא – עכשיו יש מישהו "משלנו" בחצר המלך – למה לעלות לירושלים?

זוהי איפוא הסיומת – "וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי אשר גדלו המלך הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס". שם, "בספר מלכי מדי ופרס", מתואר גם מן הסתם, כיצד עם ישראל בנה את הכלכלה, ואיך מאה שנים לאחר מכן שוב קמו והרגום והם החלו לנדוד ממקום למקום… אך זה כבר לא חשוב…

הפרק האחרון של מגילת אסתר הוא בדיוק כמו הפרקים האחרונים של ספר בראשית. כיוסף בשעתו שארגן כלכלה אדירה וסוף ימיו (המתואר בבראשית) מעלה תמונה מאוד יפה ורגועה – הוא הדין לסיומת כאן.

אך דא עקא – שבספר שמות מתואר מה קרה לנכדיו ולניניו של יוסף בדור הבא, ואף כאן סיומה של אסתר, שהוא סיום התנ"ך מהווה הפניה לקריאת ספרי מדי ופרס, כיצד שם מן הסתם מתוארות תלאות ישראל.

וזאת עלינו לזכור – כי רק "מקדש ה' כוננו ידיך" – ותיקון של מה שמגילת אסתר באה להופיע יוכל להווה הפתרון האחד, היחיד והסופי לרצון העמלקי הזה, המתגלגל בעולם.

והדרך היחידה לגילוי שם ה' בעולם היא: "מקדש ה' כוננו ידיך" – ממנו נוצרים אינסוף ערוצים לגילוי ה' בעולם.

עד כאן הבנה אחת, ולפיה פרק י' הוא פרק כואב ויעודה הוא התבוננות במה שלא נאמר בפרק האחרון.

אך כעת נלך עם הבנה אחרת, המוסיפה נדבך על האמור עד כאן:

מתאר, איפוא, פסוק א' בפרק י: "וישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ואיי הים". כידוע לנו מתקופתנו, מס מטילים כאשר ישנה בעיה כלכלית. בעיות כלכליות אינן רק בעיות כלכליות – הם מעבר לכך…

המן כשבא לאחשוורוש ואמר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו' אם על המלך טוב ייכתב לאבדם", מסביר מיד בהמשך דבריו מדוע תוכניתו כ"כ משתלמת באומרו: "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך".

המן טוען, איפוא, כי בעיותיה הכלכליות של המעצמה הפרסית ייפתרו עקב חיסולם של ישראל

מעניין לראות, שבכל המגילה, נכתב המלך אחשוורוש בכתיב מלא, ואילו בפרק י נכתב "אחשרש" – ללא וא"ו – יש כאן רמז לכך שהמלך פתאום נהיה רש. פתאום – הסעודות וההוללות, נעלמו.

לא עוד משתאות של ימים על גבי ימים, כמו שהיה בתחילת שלטון אחשוורוש בשושן הבירה. כל אלו נעלמים.

מרדכי היהודי, כמו המן, מבחינתו של אחשוורוש, בא לענות על הצרכים הכלכליים של מאה עשרים ושבע המדינות. וכפרעה בשעתו שהיה צריך משנה למלך ומינה את יוסף לתפקיד זה, הוא הדין מרדכי היהודי. הוא למעשה פותר את כל בעיותיה הכלכליות של המעצמה הפרסית ע"י ארגון מחדש של כל המערכת.

מה שהמן, אם-כן, רצה לפתור על-ידי הרג היהודים – עושה מרדכי היהודי ע"י הטלת מס על הארץ ואיי הים [במקביל ליוסף הצדיק במצרים] וכשם שהתגובה לפעולותיו של יוסף היא אמירת המצרים "החייתנו" – במגילה, המקביל לתגובה זו היא הכנסת שמו של מרדכי ל"ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס".

אך על אף ההערצה הגדולה של כל העולם למרדכי, מלמדים אותנו חז"ל כי בקרב אחיו הייתה ביקורת עליו. למעשה, כבר מראשית סיפור המגילה, עוד כשמרדכי ישב והתריס כנגד המן, בכך שהוא אינו כורע ומשתחווה לו, כבר על התנהגות זו הייתה ביקורת על מרדכי בקרב אחיו היהודים. אך מרדכי אינו מחפש להימנע מהתנגשות עם המן.

מהסיומת של המגילה – "ורצוי לרוב אחיו" – מראה עדיין טעם של ביקורת על מרדכי.

אך אנו נאמר כי דווקא זה שאינו כורע ומשתחווה, דווקא זה שעומד איתן כנגד המן, הוא זה שעושה סדר עולמי חדש. שכן מי שכורע להמן הרשע – אינו מאפשר סדר שכזה – הוא מונע את העולם מלהתחדש.

ועל כן רק דמויות העומדות איתן כמרדכי היהודי, וכיוסף העברי – הם ורק הם יכולים להציל את העולם.

זוהי, איפוא, דרך אחרת בלימוד מגילת אסתר. לא רק כסיפור יהודי של הצלה, כי אם סיפור כללי של הצלת העולם כולו. זהו לימוד המראה כיצד ישראל הם אור לגויים, ועל אף שעדיין לא הגיעו לשאיפתם הגדולה של בניין המקדש, פועל הם כבר בשאיפת ביניים של תיקון העולם.

זהו תיאורו של מרדכי - "יהודי", והוא מרדכי מוכן להיות מושפל ובלבד של ישפיל את עצמו בכריעה להמן הרשע. אמור מעתה, רק אדם שכזה, שאינו נכנע, רק הוא יכול לקחת את מאה עשרים ושבע המדינות ולארגן להן מחדש את סדר העולם.

זהו גם משמעות הפסוק "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם", ששאלנו עליו – ומה גרות היא זו?

על כך השיב כבר ר' שלמה אלקבץ (בעל ה"לכה דודי") בפירושו על מגילת אסתר ["מנות הלוי"] שכל הפרקים שקדמו מתארים את ההרג שבצעו היהודים בהמן ובבניו.

"רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" – הכוונה נפל פחד היהודים על העמלקים, או אז, שראשו של עמלק, ראש הרשע, מרוצץ – כשפחדו תופס פחות מקום בעולם – גם אומות העולם

מתחילים להתגייר.

הנה כי כן, גם אומות העולם אינן רוצות את עמלק.

פרק י, איפוא, מהווה את הליבה של מגילת אסתר. כל הפרקים עד אליו מהווים הקדמה לאופן שבו מתקיים תיקון עולם במלכות שדי, בכל המישורים, כשכאן ההדגשה על הכלכלה הנכונה והצודקת.

ומכאן נעבור לפורים בכלל,

פורים הוא משונה מכל החגים. כל חג מגלה פן מסויים בעולם, כיציאת מצרים וקבלת תורה וכו'. אך יום יבוא וכבר לא נצטרך לזכור את יציאת מצרים. יום יבוא, כלשון חז"ל, "ושעבוד מלכויות יהא עיקר ויציאת מצרים טפל" – לאמר – נעסוק רק בגאולה העתידה.

אך פורים – עניינו אחר. שם לא רצו להרוג את הבנים ולא את הבנות, ולא את יישוב זה או אחר. בפורים חתרו להשמדה מוחלטת של היהודים.

במגילת אסתר מצטיירת דמותם של שני מלכים לעולם. הראשון פותר את כל בעיות העולם ע"י רצח החלשים [המן] והשני המציע לפתור את כל בעיות העולם ע"י הקמת בית תפלה לכל העמים [מרדכי], והעולם צריך להחליט באיזה "משנה למלך" הוא בוחר. והעולם אכן מחליט במגילת אסתר.

מי שקשה לו החלטה זו, זה לא הגויים אלא היהודים [עד כי מרדכי היהודי "רצוי לרב אחיו"].

סיכומם של דברים:

מגילת אסתר היא גילוי מורכב מאוד . רק מי שידע לא לכרוע ולא להשתחוות ולו במילימטר אחד – רק הוא יוכל להוביל את העולם ולגלות שהוא אינו נלחם רק על ההישרדות הלאומית או בשביל להקים אימפריה, אלא זו מלחמה על הסרת החושך העמלקי מהעולם, ובכך להמליך את מלך מלכי המלכים על העולם. על כך המלחמה, ועל כך סובל מרדכי כל תשע השנים הללו.

זאת הסיבה שאת פורים אנו מציינם בשכרות, בשתיה "עד דלא ידע". והדברים יובנו מכח דברי חז"ל ששאלו "המן מן התורה מנין"? – והשיבו: "המן העץ אשר ציוויתך לבלתי אכול ממנו" – ועץ זה היה עץ הדעת. ומשמעותם של הדברים היא כזו – הטעות בהתמודדות עם המן היא הניסיון למצוא כל פעם "דעת אחרת", דהיינו סיבה שכלית-הגיונית לשנאתו את ישראל, בכדי לדעת איך מתמודדים איתו. אך כל זה לריק, שכן שנאת המן ליהודים היא מאי-דעת, היא מטירוף, היא מעל לדעת ועל כן היא מכה בכל מקום בארץ ובעולם, אם זה ברפידים, או בחרמה, או בגלבוע או בשושן.

לעמלק אין הדבר משנה – הוא פשוט רוצה להכות בישראל.

ואולי זהו עומקם של דברים "עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – דהיינו, כשרוצה אדם לברך את חברו הוא רוצה לברכו עד בלי די לתת לא ברכה ללא גבול – ובדיוק כמו "ברוך מדרכי" זה – כך "ארור המן" המן ששאף להכות בישראל – רצה להכות בהם עד בלי די, בלי רחמים. שכן, על אף שקמו אוייבים רבים על ישראל, אך אף אחד מהם לא הגיע לשיאים העמלקיים. [וזאת עלינו לזכור שאין אנו עוסקים באומה העמלקית המזוהה גרידא, אלא ברעיון העמלקי שבנתיים מספר אומות אמצוהו לחיקם].

מה שעושה ישראל בפורים זכר לנצחון – הוא משלוח מנות איש לרעהו – הוא עוסק בסעודה וקורא את המגילה, הוא מראה מה הוא מציע לעולם תחת ההוללות שפתחה בה המגילה בסיפור מעשה אחשוורוש.

פורים נקרא בשמו שטבע לו המן על-שם הפור שהפיל, והוא קרוי כך בכדי שנזכור ולא נשכח שתפקידנו הוא ליצור ולבנות ולתת ולגלות לעולם את שורשו, ואי אפשר להגיע לזה מבלעדי זכרון אשר עשה לנו עמלק ומבלי למחות אותו מתחת השמים. ובעיקר אי אפשר להגיע לזה כשכורעים ומשתחווים. החידוש שהעולם צריך בכדי להיות חדש הוא לא עוד עסקה עם עמלק, אלא היכולת לתרגם ולגלות את שם ה' בעולם במלוא תוקפו.

זהו, איפוא, פן אחר המראה כיצד מגילת אסתר שייכת לארץ ישראל. דבר הבא לידי ביטוי בכך שהיא נקראת בשני ימים שונים. למעשה, אין עוד חג כזה ואדרבא – אסור לעשות דבר כזה (מפאת הלאו דלא תתגודדו) אך כאן כל העולם יודע שיש עוד יום פורים לכבודה של ירושלים (ועל כן בט"ו קורים בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון – כובש הארץ) ולא לכבודה של חומת שושן.

הנה כי כן למדנו שאין פורים בלא ירושלים ואין אומרים הלל בפורים שכן "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (עדיין אנו עבדי אחשוורוש), אנו עדיין במהלך.

המגילה תסתיים בלימוד אותנו מלמד מרדכי היהודי כיצד זה שאינו כורע ומשתחווה יוכל לגלות לעולם כולו את שם ה' עד לדיוטות התחתונות של הפתרונות הכללים של העולם, וכשיגיע יום בו נזכה ששליח ישראל יהיה רצוי לכל אחיו ולא רק לרב אחיו, שכן הם ישכילו כי הוא דובר שלום לכל זרעו – או אז באה המגילה לסיומה.

הנה כי כן, מגילת אסתר אינה רק מספרת סיפור הישרדות לאומית – לא הוא!

המגילה אוצרת בתוכה את חלום ישראל לתיקון עולם שלם במלכות שדי.

זו מגילה המתארת את הנס הגדול מכל הניסים ומכריזה כל זמן שלא הגענו לירושלים – אנו בדרך לתיקון השלם, בדרך לתיקון הגדול שלשמו באנו לכאן. לא באנו לפתור בעיה מקומית אלא בכדי לפתור בעיה נצחית.

תשובה נצחית קיימת במקום שבו עלו וירדו מלאכי אלוקים. תשובה נצחית קיימת במקום שאליו חותרת כל המגילה הזו.

המגילה הזו מזכירה איך הכל התחיל: "עם הגולה אשר הגלתה מירושלים וגו'". אך לא רק הגולה הזאת תשוב – אלא כל איי הים ישוחררו מהמפלצתיות העמלקית ויתעלו למקום שיהיה בית תפלה לכל העמים, אז תסתיים לגמרי ההליכה הזאת של מגילת אסתר.