קראו את השיעור
הרב אלון – שעור בפרשת שמות תשנ"ד
זה שמי לעולם
תמלול כולל המקורות
מתחילת
ההתגלות של משה רבנו בסנה, ובעצם, במהלך כל הפרשות הקרובות, חוזר על עצמו כל הזמן
הבירור של שם ה'. זה מתחיל כאשר בעיה שמציג משה לפני הקב"ה היא, כאשר יבואו
אלי בנ"י ויאמרו לי "מה שמו" מה אומר אליהם? בני ישראל כבר יצאו
ממצרים, תהיה להם כבר תשובה סוף סוף לשאלה הזאת. אז ישיר משה ובנ"י וכו'
"זה אלי ואנווהו ... ה' שמו" וכל המהלכים עסוקים בעצם מסביב לנסיון הזה
לברר את שם ה'. אנחנו ננסה לגעת היום, בנושא הזה של ה', במובנים הפשוטים שניתן
להגיע אליהם. מפני שקריאתם של הפסוקים, כפי שננסה מיד לעשות אותה, מעידה כמעט
בעליל שמשה רבנו לא מבקש לדעת את שם ה'
באופן אקדמאי, אלא הוא מקשר בין ידיעת שם ה', בין ידיעתו של עם ישראל את שם ה'
לבין עצם התהליך הגאולי שהוא מתחיל עכשיו לעשות ביציאת מצרים. לא נרחיב עכשיו, אבל
מי שיתבונן בתוך הפרשות ישים לב שהדבר הזה חוזר על עצמו משני כוונים. גם
שבנ"י ידעו שיש ה' ומה שמו. וגם שהמצרים ידעו שיש ה' ומה שמו. וכל המהלכים הם
מהלכים כאלה שבהם "וידעתם כי אני ידוד" וידעו כי אני ידוד"
"וידעו מצרים כי אני ידוד" כולם צריכים לדעת את הרעיון הזה שאני שם ה'.
כך תיפתח הפרשה הבאה, "וארא אל ... ושמי ה' לא נודעתי להם. אנחנו ננסה לצעוד
בפשטות, מתוך הפסוקים של הפרשה שלנו, לנסות לגעת באמת בהקשר הזה של הרעיון שנראה
מאד נישא, אבל בעיקר מנותק מן החלק המעשי של לבוא ולגאול עם ולהוציא אותו מהמצב
שהוא נמצא בו, הרעיון של ידיעת שם ה'. אולי נפתח בפסוקים עצמם, כפי שהם באים באמצע
ההתגלות של הסנה, צד ימין בפסוקים.
ויאמר משה אל
האלקים מאד מענין, הוא
פונה פה עדיין בשם "האלהים" הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם
אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם: והנה תשובה מסובכת
ויאמר אלקים אל
משה אהיה אשר אהיה אלף.
בית, ויאמר כה
תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם:
גימל, ויאמר
עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ידוד אלקי אבתיכם אלקי אברהם אלקי
יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר: מהי התשובה לשאלה
מה שמו? לא "אהיה" לא "אהיה אשר אהיה" אלא "ידוד"
מה שאנחנו נוהגים לקרוא שם המפורש, שם הויה. ידוד, זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר.
אם זה נכון, אז מה היה הפסוק הראשון? "אהיה אשר אהיה" "אהיה",
אם השם הוא ידוד, מה היו ההקדמות האלה? ואת זה תאמר לבנ"י, השם הזה ידוד,
שהוא אלוקי אבותיכם, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, הוא שלחני אליכם. ואז בא
השלב השני
לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם אם
כן, עם העם כבר דובר, עכשיו צריכים לדבר עם הזקנים "לך ואספת את זקני
ישראל ואמרת אלהם ידוד אלקי אבתיכם נראה אלי"
ואני מדגיש כאן כבר, נשים לב, זה כנראה השוני. לבני ישראל
תיגש ותאמר "אלקי אבותיכם שלחני אליכם" ולזקני ישראל תגש ותאמר אותו
השם, ידוד, ידוד
אלקי אבתיכם נראה אלי אלקי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם
במצרים:
הפרשה נמשכת בתאור
ההיסטוריה, אעלה אתכם מארץ מצרים, אחזיר אתכם אל החוי ואל הפריזי וכו' ואח"כ
ממשיך משה ופונה הלאה
ויען
משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ידוד. כלומר, הם יקבלו כבר
את המושג הזה שנקרא ידוד, הם רק יאמרו "לא נראה אליך". ויאמר אליו
ידוד מה זה (מזה) בידך ויאמר מטה: ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס
משה מפניו: ויאמר ידוד אל משה שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה
בכפו: למען יאמינו כי נראה אליך ידוד אלקי אבתם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי
יעקב:
מין פטנט. המטה
שיהפך לנחש ישכנע אותם שאותו ה' אכן כן נראה אליך. הם לא יאמינו לך, למה? כי יאמרו
"לא נראה אליך ה'" ואתה תוכיח להם את זה , הנה כך אוכיח לך שתוכל
להוכיח, דרך המטה הזה שבידך שמתהפך לנחש.
מה הרעיון? מה
הולך פה? מה כ"כ קשה להם להאמין שה' נראה אליו? מה חשוב להם כ"כ לדעת את
שמו בהקשר הזה?
משה ממשיך
בדיונים. באריכות רבה מאד, בפרק ארוך מאד. והוא מבקש עוד אותות והוא מסביר עוד
פעם, גם מתמול גם משלשם, אני לא יודע כ"כ לדבר, אני לא מתאים לדבור
הזה. אולי נראה חלק מן הפסוקים הלאה.
ויאמר משה אל ידוד בי אדני אבל פה נשים לב, בי אדני.
נקרא את הפסוק כמות שהוא ויאמר משה אל ידוד בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם
גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי: משה עצמו עוד לא משתמש
בשם ידוד. הוא עצמו עדיין קורא לה' בשם אדני, אדון. ויאמר ידוד אליו מי שם פה לאדם או מי ישום
אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ידוד: ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר
תדבר: אחרי כל המו"מ הארוך הזה, אחרי שהוא כבר שוכנע שיש שם ה' ואפשר
להעביר את שם ה', והעם יאמין בהשם כשהוא יעביר אותו, ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח: שוב, הוא לא משתמש בשם
ידוד. שוב הוא משתמש בשם אדני, אבל הפעם מוזר מאד, שלח נא ביד תשלח, אז מה זה היה
עד עכשיו? אם אין לך כח, למה לא אמרת בהתחלה "לא" וזהו? ואם שלח נא ביד
תשלח, אז מה רלבנטי כל הדיון שהיה בינינו על "מה שמו"? ולשם מה אמרתי לך
את שמי? אם אתה בסוף אומר "לא רוצה". פשוט "שלח נא ביד תשלח" ויחר אף ידוד במשה ויאמר הלא אהרן אחיך
הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו: ובאמת, חז"ל,
בפשטות, ראו בחרון האף הזה של הקב"ה על משה כעס, כפי שפחות או יותר הבנו
עכשיו. הנה הדוגמא הנפלאה במדרש "לקח טוב" במקור השני.
"ויחר
אף ה' במשה, אמר לו לא היה רצונך אלא לשאול מה שמי ולדבר עמי כל אלו הימים"
זה ביטוי נורא של מדרש. סתם החזקת אותי! רצית שנדבר קצת ורצית ללמוד שם המפורש
ולהתעסק קצת בקבלה כנראה ועכשיו אתה אומר רבש"ע, זה לא רלבנטי לגבי, זה פשוט
מישהו אחר מתאים. אז בשביל מה דברנו? כי היה לך בתחילה לומר שלח נא ביד תשלח.וכאן
ביטוי נורא של מדרש אלא אחר כל העסקים הללו, תאמר שלח נא ביד תשלח.
מה זה היה כל העסקים האלה? מה
דברנו כ"כ הרבה? אבל אתה גם מרגיש מהמדרש שהמדרש מבין שהאמירה של ה' רלבנטית
לשליחות, היא לא ידיעה אקדמית. היא רלבנטית מאד לשליחות עצמה, לגאולה עצמה, לכל
המהלך. אם זה הולך לקראת המהלך, אז זה צודק מה ששאלת, טוב ששאלת ואני אענה לך. אבל
אם סתם רצית לדבר אתי כמה ימים, אז מה עשית פה? אז בשביל מה זה היה כל העסק הזה?
מה זה כל העסקים האלה?
המכילתא,
מקור קדום מהמדרש הקודם, המאוחר, אומר את הדברים בצורה הרבה יותר חריפה:
מכילתא דרשב"י
שמות
"משלו
משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו עבד והיה אוהבו אהבה גמורה ובקש המלך לעשותו
אפטרופוס לפרנס בני ביתו של מלך
המלך
לוקח עכשיו את העבד ורוצה ככה לעשות אותו לעשות אותו בשלב הרבה יותר מתקדם
אפוטרופוס. אפוטרופוס לפרנס בני ביתו של המלך.
מה עשה המלך
ולפרנס
בני ביתו של מלך זה לא לפרנס את העבדים. אלא לקחת עבד מבחוץ ולעשות אותו פרנס לבני
הבית מבפנים. צריך לחזור אל הנמשל כל הזמן.
תפש
עבדו בידו והכניסו לבית גנזיו והראהו כלי כסף וזהב פיתוי,
שידל אותו ואבנים טובות ומרגליות וכל שיש לו בבית גנזיו, הוציאו לשדה הראהו גנות
ופרדסים וכל שיש לו בשדה פשט העבד את ידו
ואמר איני יכול להיעשות אפטרופוס לפרנס בני ביתו של מלך כעס עליו המלך אמר לו אם
אי אתה יכול יכול להיעשות אפטרופוס למה הטרחתני כל אותו טורח אבל כאן מגיע
העיקר במכילתא נשבע לו שלא יכנס לפתח פלטין
שלו. ה"ויחר" הוא שנשבע לו עד כדי כך שלא יכנס לפתח פלטין. והנמשל,
והוא חידוש עצום של המכילתא כך היה המקום מכביש משכנע את משה כל ששת
ימים איך הגיעו לששה ימים, כי הוא
אומר גם אתמול גם משלשם גם מאז דברך, וכל פעם מאתמול פלוס גם פלוס שלשום פלוס גם,
חז"ל למדו שזה היה ששה ימים ובשביעי אמר לו משה, שלח נא ביד
תשלח אמר לו הקב"ה משה אתה אומר לי שלח נא ביד תשלח יהושע תלמידך (קטן ורך)
... הוא יכניס את ישראל לארץ אתה אי אתה נכנס עמהן לארץ שנאמר לכן לא תביאו את
הקהך הזה.
מדרש
תמוה מאד.
אגב,
הפסוק שהמדרש מביא הוא קושיה על כל המדרש "לכן לא תביאו את הקהל הזה" לא
נאמר בתור פסוק עצמאי. לכן – בגין הסיבה שמופיעה שם, מי מריבה. אבל איך ה"לכן לא תביאו את
הקהל הזה" של חטא מי-מריבה נכנס ע"י חז"ל לכאן? לכן לא תביאו, ומה
החטא של משה בעצם מתחילת הדרך משה חטא. שֶמַה? שהוא אמר בסוף "שלח נא ביד
תשלח" או אם נעמיק קצת, שהוא הפך את הדיון על שם ה' לדיון אקדמאי, והוא בעצם
לא התכוון לצאת ביחד עם הידיעה הזאת של שם ה' לשטח ולגלות את הענין. ועל זה הוא
יענש ולכן הוא לא יכנס לפתח פלטין של מלך. ביטוי מענין לארץ-ישראל, פלטין של מלך.
הוא לא יכנס לארמון.
יש
הרבה מה לעשות במדרש הזה ולא נכנס אליו הרבה. רק מבחינת למדנות במדרש, חז"ל
ידעו יפה שהפסוק "לכן לא תביאו" לא מדבר על הפסוקים האלו, אבל זה בדיוק
מה שהם בקשו לחדש. מה נעשה בחטא מי מריבה? נעשה שם "יען לא האמנתם בי
להקדישני". אם תבקש להעמיק בסיבת חטא מי מריבה תצטרך למצוא אותה כאן
בפרשה הזו. זה מה שמבקשים חז"ל לומר. כיצד? זה שייך לפרשה שם.
אבל
אם נחזור אלינו, ע"פ הקריאה הזאת בחז"ל יש כאן באמת כעס גדול על משה.
הידיעה מה שמו היא רלבנטית והשאלה היא לגיטימית, בתנאי שעם הידיעה הזאת אתה תצטייד
עכשיו ללכת ולגאול את עם ישראל. זה מחייב אותנו שבעתיים להבין איך ידיעת שם ה'
הזאת מובילה אותנו לגאולה הבאה שצריכים לבוא אליה אל ישראל ולגאול אותם ממצרים.
לפני
שנכנס לתורף הדברים נראה יחד את דברי הנצי"ב. מכתב שכותב בשנת תרנ"א ר'
נפתלי צבי יהודה ברלין בעל "העמק דבר" הנצי"ב מוולוז'ין, ואני חושב
שהוא מאד מיוחד בפני עצמו לנושא שעליו הוא מדבר.
הוא עוסק רק בפסוקים שבהם משה טוען "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי
כי יאמרו לא נראה אליך ה'"
הנצי"ב
מבקש לברר כיצד הסיפור הזה של המטה והנחש, בא בעצם לענות לחשש הזה של משה. ומדוע
באמת הראיה הזאת של משה כאילו הם לא יאמינו לו, גורמת לו בהמשך באותם פסוקים
ידועים שדלגנו עליהם, ש"ידו מצורעת", שכועסים עליו, ע"פ חז"ל
שהוא אמר לשון הרע על ישראל, הרי הוא בסה"כ חשש שלא יאמינו לו. כך הסביר את
הדברים הנצי"ב.
נצי"ב
– מכתב
בתרנ"א
"ואין לנו לחשוב מחשבות כי ראוי היה הדבר הגדול הזה באופנים
אחרים כאשר מצויר בדעות בני האדם, מה הוא
מתכוון במשפט הראשון, אומָר רק בסוף, כי זה יוציא מהענין עצמו כי על זה לקה משה
רבנו על שאמר "והן לא יאמינו ולא
ישמעו לי כי יאמרו לא נראה אליך ה'"
ולקה על זה כדאיתא במס' שבת דף
צ"ז. הפסוקים הבאים ידועים. משה רבנו נצטרע מפני שהוא אמר לשון הרע על
ישראל, שהם לא יאמינו לו. והדבר ברור שלא אמר משה והן לא יאמינו כלל בגאולה,
שהרי אותה הם מבקשים, אלא אמר משה, שלא יאמינו למשה כי נראה אליו ה', "ויען
משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ידוד" זה
הוצאה קצת מן הפשט אבל עוד מעט נלך עם זה בפסוקים הבאים והדבר הוא נפלא והיינו וכאן
אני כבר אגלה, הנצי"ב, את
המכתב הזה כותב בתרנ"א בנסיון להתרים לישוב
א"י. ומתקיפים אותו שהוא עוסק בישוב של ארץ ישראל ואומרים לו שלא צריך לעסוק
בשובה של א"י כאשר שמיישבים אותה הם לא בדיוק אנשי תורה. הנצי"ב כותב
ארוך, ובתוך המכתב מופיעים הדברים האלו. מה לקה משה? מה חשש משה? הוא חשש שלא
יאמינו לו, כי יאמרו לא נראה אליך ה'. למה הוא חשש לזה? והיינו משום שלא
היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם
מן האבות וגם לא נודע בקדושה וחסידות, שהרי היה בנעוריו גדל בפלטין של
פרעה, ועוסק בחכמות חיצוניות ומלובש ומדבר כמצרי שע"כ חשבוהו בנות יתרו
ג"כ כאיש מצרי. ולפי דעות בני האדם לפי
מה שהיה נראה לבני ישראל אז היה ראוי יותר
שיתראה ה' לאהרון קדוש ה' שהיה
נביא עוד במצרים, כמש"כ בספר שמואל
"הנגלה נגליתי לבית אביך וכו'" אם כבר הקב"ה החליט לעשות גאולה
אז לא דרך הטיפוס הזה. הוא ילך מן הסתם ליהודי צדיק, אהרון, נראה מתאים לענין, היה
נביא, מסתובב אתנו, גדול בישראל. וזאת היתה טענת משה רבנו, שיאמרו ישראל
"לא נראה אליך ה'" וע"ז
הראה הקב"ה אות המטה שנהפך לנחש והיה ראש המטה לראש הנחש וקצה המטה לזנב הנחש
פה חייבים לשים לב. הנצי"ב אומר, הנס לא היה שהמטה הופך להיות נחש והנחש
חוזר להיות מטה. זה כל חרטום הצליח לעשות במצרים. הנס היה אחר לגמרי. הנס היה משהו
שהתרחש בתוך הנס הזה, כשהמטה נהפך לנחש, אז ראש המטה הופך עכשיו להיות ראש הנחש,
וקצה המטה הופך להיות קצה הנחש. הוא הרי לא התהפך בפנים הוא רק התהפך ממטה לנחש.
ועכשיו הקב"ה מצוה אותו לאחוז בזנבו, אז בעצם במה הוא היה צריך לאחוז כאשר זה
יהפוך להיות חזרה מטה? בקצה המטה! והוא אומר לו אחוז בזנבו וצוהו ה' לאחוז
בזנבו ונתהפך למטה, והיה ראוי להיות שוב
קצה המטה מה שאין מקום לתפשו כך בכפו, איך תופסים מטה? בכף. אבל לא כן היה,
אלא – "ויהי למטה
בכפו" הנס היה אחר לגמרי אומר הנצי"ב. ההוקוס-פוקוס שהנחש הופך להיות מטה, זה
לא מרגש אף אחד. הנס הפך להיות, שפתאם זנב הנחש הופך להיות היינו שנתהפך קצה המטה להיות לראש המטה
וכדרך שתופסים המטה בכף. כמו שמחזיקים מקל במכובד. הכף הזאת זה הגוּלה שלמעלה
איפה שתופסים ובזה הראה, שאע"פ שאינך כדאי בעיניהם אלא להיות זנב לאריות,
מ"מ בזכות האבות נהפך משה רבנו לראש מנהיגי הדור שהוא משל למטה ושבט. והנה נענש משה רבנו ע"ה על שחשד את ישראל
לאמר כי לא יאמינו שנראה ה' למשה להוציא
את ישראל ממצרים, לפי הנצי"ב, אם זה הפירוש, אז מה הוא חשד בהם? הם בסדר.
הם בסה"כ אמרו שעדיף שזה יהיה יהודי עם זקן לבן, אהרון הכהן. ולא איזה טיפוס
מצרי שגדל אצל פרעה ובקושי מכיר את הקהילה. גם לא כ"כ יודעים, הוא קצת
מפוקפק, איך הוא גדל ומה הוא לובש ואיך הוא נראה, מוטב יהודי אוטנטי. אז מה אתה
רוצה מהם? ה"לא יאמינו לי" לפי הנצי"ב הם בסדר גמור הם העדיפו משהו
מקורי. מה חטאו? חטאו הוא, וכאן הדבר עצום כי באמת אין לחוות דעה את ה', לא
אנחנו נחליט איך הקב"ה יגאל את עם ישראל ולא אנחנו נחליט דרך מי זה יקרה ולא
תמיד ימצא חן בעינינו מי שדרכו זה יבוא. החטא
הגדול שבו חשד משה את ישראל הוא שהם יחוו דעה את ה' ויגידו שאם הגאולה לא באה
בצורה תורנית כפי שצריכה לבוא לדעתם, משמע זה לא גאולה. החטא הגדול הזה
לחשוב
שכך ישראל יחשבו – זהו חטאו של משה.
וכאשר
אמר ע"י ישעיה הנביא "כי לא מחשבותי …". עכשיו מגיע
הנצי"ב לתרנ"א, לפני מאה ושלוש שנים וכן לעת כזאת אחרי אשר אנו רואים
מתוך עלילותיו שהעיר את לב הנדיב להפליא לעשות לטובת הישוב, בהקשר של המכתב
הוא מתכוון לברון הירש והטה את לב השולטן ושריו להסכים לזה, לישוב
בא"י, וכשהנצי"ב מדבר עוד אין את כל הדברים הבאים שהם הרבה יותר
מ"העיר את לב הנדיב" אותותיו אלה הן הן דבריו כמו שכתוב "שמו בם
דברי אותותיו" ואין לנו להתחכם לאמר כי נצרך להיות באופן אחר."
דברים
שצריך לזכור מדי פעם. אפשר להתחכם. החטא של ישראל לא היה שהם התחכמו חס וחלילה.
צריך להבין את הפירוש של הנצי"ב. החטא של משה היה שהוא חשב שיכול להיות
שישראל יתחכמו. זה היה מספיק בשביל לחטוף צרעת. להתחכם – זה כבר מסוג אחר. לחשוב שישראל יתחכמו ויאמרו שלא כך אמורה להראות
גאולה. ע"פ הנצי"ב, נחזור לפרשה שלנו, וזה, אגב, היה משפטו הראשון בכל
הקטע שקראנו מהר, ואין לנו לחשוב מחשבות כי ראוי היה הדבר הגדול הזה באופנים
אחרים כאשר מצויר בדעות בני האדם. זה מחשבות לא נכונות.
דרכה
של גאולה שזנבות של נחשים הופכים להיות ראשי מטות וזאת הדרך שדרכה הקב"ה
מוביל דברים. מה שאותנו אמור לענין כמאמינים הוא איך הקב"ה מוביל אותנו.
ודעתנו אם זה כן נראה או לא היא לא כ"כ רלבנטית לענין.
דברי
הנצי"ב הם נפלאים, אבל הם בעצם מנותקים קצת מהפרשה עצמה. הנצי"ב מסביר
את מה שחושש משה "והן לא יאמינו וכו'" אבל נדמה לי שאם נעמיק בפרשה עצמה
וננסה לחזור לפשוטה של הפרשה, בסופם של הדברים
גם הדברים האלו של הנצי"ב יאירו מתוך הפרשה גופה.
כיון
שבשם ה' אנחנו עסוקים, בחרתי לעסוק בשני פרשנים, שניהם פרשנים חסידיים מאד,
ה"שפת אמת" וה"קדושת-לוי". שניהם עוסקים בנסיון להבין את מה
שמבקש משה לדעת את שם ה'. כפי שאמרנו, בפסוקים מוכח לחלוטין שהידיעה מה שמו היא
הקושי הגדול של משה, איך אבוא אל ב"י?
כך
מסביר את הדברים ה"שפת-אמת":
"שפת
אמת" – תרל"א
"וא"ל מה שמו מה אומר כו'.וודאי עיקר שאלתו היה בדבר הנוגע
לעיקר הגאולה כי שמו יתברך הוא ע"ש גילוי מלכותו"
ואחרי ההקדמות שהקדמנו, הפתיחה של הש"א ברורה. אבל
איך זה נוגע לעיקר הגאולה? כי שמו ית' הוא ע"ש גילוי מלכותו השם של כל
דבר בעולם הוא דרך התגלותו. לפני שנמשיך, רק נסביר את הדבר מלמעלה. כשמשה פונה
לקב"ה בהתחלה והוא עוד לא משתמש בשם, הוא קורא לו בשם, אדון או אלוהים. כשאני
רוצה לפנות למישהו שאינני מכיר אותו הכרות אישית, אני פונה אליו ע"פ איזשהו
פן חיצוני, צבע בגדיו, גובהו וכד'. האלוקים –
פירושו, בעל הכוחות. האדון – פירושו האדון של
הכל. אבל ישנו שם שאנחנו נוהגים לקרוא לו כפי שקרא לו הכוזרי, שם פרטי לאלוה.
כשאני מכיר מישהו, אני אפנה אליו בשם ראובן או שמעון, שיש בו שתי נקודות הפוכות.
העומד מן הצד לא יבין למה מי שאני קורא לו הוא ראובן יותר ממה שהעומד מן הצד הוא
ראובן. למה השם ראובן מייצג אותו? אבל לעומת זאת, הראובן הספציפי שאליו אני פונה,
אם אנחנו מכירים זה את זה, יפגע עד עמקי נשמתו אם אני אקרא לו "אתה עם החולצה
הכחולה"! בהכרות בינינו, רק השם הפרטי יבטא את הקשר האישי בין שנינו, וככל
שהקשר הוא אינטימי יותר, כך יש לנו איזשהו שם חיבה או קוד, קצר, שהוא שם רק של
שנינו. יש שם כללי, משפחה, יש שם שמתאר תואר, חוזק, תפקיד.
מגיע עכשיו משה אל הקב"ה ואומר לו, רבש"ע, אני
הולך להגיע אל עם שאתה הסתרת את פניך ממנו והוא נמצא תחת המרירות הגדולה ביותר.
אני אבוא אליהם ואומר להם: יש גאולה! ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי! ואז הם ישאלו: מה
שמו? איך אפשר כאן, בגלות, לראות, להכיר ולפנות אליו באופן אישי? הוא הרי אותנו
עזב. שהוא אלוקי אבותינו אנחנו יודעים, אבל דבר אחד אנחנו לא יכולים להאמין,
שכאן בהסתר פנים הזה, הוא נראה, איך זה יכול להיות? "כי יאמרו, לא נראה
אליך ה'" הרי זאת הגלות! אנחנו מאמינים ויודעים שיש אלוהים. אבל אתה מתאר
שהוא נראה אליך?
נחזור לש"א:
"ובעת הגלות נסתר כבוד שמו. והגאולה היא להיות
זה נודע ונתברר שכבוד שמו משגיח על הכל. זאת גופא הגאולה, שהם יגאלו ויראו את
מצרים מת על שפת הים הם יראו את ה'. שהם יגאלו הם
יראו את היד הגדולה שעשה ה' במצרים. פסוק מדהים. אפשר להבין אותו, את היד
הגדולה שהם ראו בשירת הים: אשר עשה ה' במצרים – כאן במצרים. אבל הפשט הפשוט שלו הוא לכאורה אחר: עכשיו, על הים,
הם הצליחו לראות את היד הגדולה שהוא עשה מקודם, בשנים האחרונות, במצרים. שם הם לא
הצליחו לראות כי הכל היה מוסתר. אנחנו הקוראים, רואים את זה מייד ולא מבינים איך
הם לא ראו, את היד הזאת של ה' את היד הגדולה, בברד ובחושך ובבכורות, איך הם לא ראו
את היד הגדולה? אבל הם שהיו בתוך החושך, רק עכשיו הצליחו לראות את היד הגדולה שעשה
ה', שם במצרים, ועכשיו יכולים להתחיל להאמין ואז הם פתאם יפָתחו,
ויאמרו, ה' איש מלחמה ה' שמו, הוא התגלה! עד עכשיו אי אפשר היה לראות.
והשפת אמת ממשיך: והגאולה היא להיות זה נודע ונתברר שכבוד שמו
משגיח על הכל. ושהגלות רק הסתר וקליפה מבחוץ וכ' זוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה. כי בחי' שבת הוא זה
העלי' של כל דבר לשורשו להידבק בחיות הש"י. וז"ש שישאלו מה שמו.
פי' עתה בגלות איך שימצאו הארה מכבוד שמו גם עתה. איך אפשר לראות את שמו כאן? "ושמי ה'" איך את
שמי ה' אפשר שיודע להם פה? והתשובה אהי'. פי' מה שע"י הגלות יתברר כבודו יותר אח"כ
בתוספת ויתרון אור מן החושך שידעו מצרים כי ה' הוא אלקים, וע"י הגלות יתברר
ידיעה זו גם במצרים. ואח"כ כתיב ה' איש מלחמה ה' שמו. שנתברר שה' ושמו אחד ושם
הוי' מורה ע"ש הי' הוה ויהי' שלפניו ית' הכל א' שהוא למעלה מן הזמן. ובודאי אמונה
שלמה לא היה אז לישראל."
מלים
קשות מאד, מושגים קשים, אבל דוקא מתוכם אני רוצה לחזור לפסוקים הקשים שבהם פתחנו.
משה
פנה ואמר "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם" ענה לו הקב"ה
"אהיה אשר אהיה"
"ויאמר
כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" אהיה, פירושו, אהיה בעתיד. אהיה אשר
אהיה - היה ההתחלה. אותם חז"ל ידועים תאמר להם שאהיה אתם בצרה הזאת ואוציא
אותם ממנה ואהיה אתם בצרות הבאות ואוציא אותם מהן. ואז קפץ משה ואמר, רבש"ע,
מספיק הצרה הזאת, עכשיו לספר להם גם על זה שיהיה אח"כ עוד? אומר לו
הקב"ה אתה צודק "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני" מספיק! נדבר רק על
זה. אבל זה לא שמי! זה מה שתאמר לבני ישראל. זאת השיטה. אהיה, בעברית, פירושו, אני
עוד אתגלה. יהיה טוב.
משה
רבנו מחכה אבל לתשובה האחרת "ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ידוד
אלקי אבתיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם"
לא
אהיה אלא ידוד. תתחיל לדבר אתם על כך שפעם עוד יהיה טוב ואח"כ תעבור אתם
לעיקר. העיקר הוא שהם יאמינו שעכשיו, כאן, בגלות, בחושך, כאן נמצא עכשיו
הקב"ה. זה שאהיה בעתיד, זאת תהיה שיחת הפתיחה שלך אתם, אבל תאמר להם עוד,
שאני היה והווה ואהיה. גלה להם את סוד הנצח. זה שמי לעלם. המלה עלם המופיעה בפסוק
הזה מופיעה בכתיב חסר ומסבירה את המושג עולם שאנחנו משתמשים בו תמיד. עולם הוא
נעלם, לא נראה. לא מובן. עלום מן העין. כאן אנחנו חיים תחת ממלכת הזמן, אנחנו חיים
תחת ההווה. אנחנו יכולים אולי להאמין בעתיד ויכולים לדעת שהיה עבר, אבל לראות את
הכל יחד, לזה אנחנו לא יכולים להגיע. ואתה צריך לגשת עכשיו לבני ישראל וללמד אותם
כאן בגלות, את הסוד של הנצח.
ביום
ששי, עשרה בטבת, היה גם יום הקדיש הכללי. נזכרתי אז בדברים שכותב אחד מהמיוחדים,
הגדולים שחיו באותה תקופה ונספו בשואה, ר' יששכר שלמה טייכטל. בעל הספר "אם
הבנים שמחה". בספרו הוא כותב ששואלים אותו פעם אחרי פעם והוא שואל את עצמו,
אוו איז רבש"ע? איפה הקב"ה? ואז הוא כותב שיש לו ירושלמי, זה מדהים, כל
הספר נכתב ע"י אדם שלא היו לו ספרים, חי במרתף בשואה וכל עולמו התהפך כאשר
באים ולוקחים לעיניו את תלמידיו והוא משנה את כל תפיסת עולמו. ואז הוא מביא ירושלמי
שכתוב בו כך:
שאלו
לו לריב"ל "ואיו לקב"ה" אותה שאלה. ריב"ל, מסביר אם
הבנים שמחה, סבל מעוני, אולי יותר מכל תנא ואמורא אחר. ואיו לקב"ה? ענה להם
ריב"ל, שם! בפלטין של רומי בפנים. מסביר "אם הבנים שמחה", כששואלים
אותנו לפעמים ואיו לקב"ה? אנחנו עונים שהוא עוד יתגלה פעם, ואני אומר מה שאמר
ר' יהושע בן (הקלטת מתהפכת פה) וגם שם הוא נמצא וגם זה חלק מהכל.
ואיו
לקב"ה? לא אהיה! אלא ידוד. אבל את זה אי אפשר לראות ולכן אף אחד לא יאמין
שנראה אליך ידוד. כי איפה הוא נראה? הוא נראה שם בסנה, כאשר משה עלה בהר וראה את
הסנה בוער ומתוך הקוץ הזה, מתוך הצרה הזאת הוא גלה למשה ש"עמו אנכי
בצרה" הוא גלה לו שגם כאן הוא נמצא, כאן במצרים, גם כאן הוא גולה בפנים.
הרב
סולובייצ'יק זצ"ל מנתח את זה מכוון אחר, הגיעו בנפשכם, הוא אומר, שפרעה לא
היה מכביד את לבו והיה מקבל את ההצעה הראשונה של משה בפעם הראשונה? לכאורה זו היתה
אידיליה ולא היינו עוברים צרות. אבל מה היה קורה? היה קורה אסון. כי ההצעה הראשונה
של משה היתה ללכת ג' ימים ולחזור, ואז, זה מה שהיינו מקבלים. אבל חכמה לדבר על זה היום, ושואל הרב סולובייצ'יק, האם
היתה חכמה יותר גדלה מזה שהקב"ה דוקא הכביד את לבו של פרעה? והוא לא קבל את
ההצעה של משה, ההצעה הריאלית? ההגיונית, המסתפקת בג' ימים? הידיעה שהקב"ה הוא
הווה והיה ויהיה היא היסוד שאתו אפשר בכלל לבוא ולדבר על מהלך של גאולה ולכן אותה
מבקש הקב"ה ללמד את משה "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". כך יתגלה כבוד
מלכותי בהסתר. למד אותם שלפעמים, כבוד מלכותי מתגלה בצורות הקשות ביותר, שלפעמים
כבוד מלכותי מתגלה בצורות הכי נוראיות שיש, אבל גם זה חלק מכבוד מלכותי.
אם
נדייק בפסוקים הדבר הוא עצום.
"ויאמר
עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ידוד אלקי אבתיכם אלקי אברהם אלקי יצחק
ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר"
את
זה אומרים למי? לכל בני ישראל.
עכשיו
הפסוק הבא.
"לך
ואספת את זקני ישראל" וגם הם יצטרכו להמשיך ללמד את זה. את ב"י מה
לימדת? שה' אלוקי אבותיכם שלחני אליכם.
ומה תלמד את זקני ישראל? "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם ידוד אלקי
אבתיכם נראה אלי אלקי אברהם יצחק ויעקב" אין סיכוי שבנ"י
יבינו את זה פה ועכשיו.
כשתראה
שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא אז הם יוכלו לראות את מה שעכשיו אתה
מסביר לזקני ישראל, זה יקרה בהמשך. עכשיו, תאמר להם להצטייד באמונה גדולה. איזו
אמונה? שיש היה והווה ויהיה. ו"זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר"
בלשון
אחרת לגמרי, חסידית מאד, נראית מאד דרשנית, מסביר את שם ה', שם הויה, ה"קדושת
לוי". על-פניו היא נראית ווערט, אבל כשמעמיקים בה היא דבר עצום.
קדושת
לוי – פרשת שמות
ויאמר
אהיה אשר אהיה ונבאר על מה שם העיקר של הבורא הוא שם הויה יתברך למה זה הוא שמו העיקרי, שם ידוד, כי תדע, כי שם הויה
ב"ה אלו האותיות, אותיות ידוד, אפילו כשתכפול אותם עד כמה פעמים, מענין
הנוסח שבו ה"קדושת לוי" רוצה לבאר משהו שבחשבון אנחנו היינו מגדירים
אותו הרבה יותר פשוט, תצטרך לכתוב האות הזאת בסופה ולא כן בשאר האותיות. והוא מסביר, כי כשתכפול אות ב' אז צריך לכתוב
אות אחר דהיינו דל"ת וכשתכפול אות ג', ג' פעמים ג' הרי ט' ... אבל אות ה'
משמו יתברך כשתכפול ה' פעמים ה' הרי ה' בסוף, דהיינו כ"ה וכך כ"ה פעמים
כ"ה הוא תרכ"ה וכן עד אין מספר, קוראים לזה אינסוף כל הזמן כפולות
של חמש יגמרו בחמש צריך אותה ה' בסוף.
וכן אות ו' … הכל אות ו' בסוף וכן י' פעמים י' אפי' שהוא מאה, עיקר המספר הוא
י' ולכן נכתב שם הבורא ב"ה באלו האותיות וזה הרמז בפסוק אני ה' לא שניתי.
עולם
שלם. אלה האותיות היחידות שתמיד ימשכו. ולכן שם הויה הוא השם העקרי. אמירה שנראית
מאד פשוטה, אבל היא האמירה שאותה מברר הקב"ה למשה להגיד לב"י כאשר הם
נמצאים בהסתר הפנים של גלות. כאשר המצב נמצא בשיא הקושי והם לא יאמינו כי יאמרו לא
נראה אליך ה', דע לך שזאת חולשה באמונה לחשוב שבסוף הם יאמרו לא נראה. בסוף הם
יראו שנראה אליך ה'. זה יקח זמן, זה מסובך, אבל הגילוי של שם ה' הוא להרים אותם,
אנשי העבדות במצרים אל מעבר לזמן, אל מעבר להיום, אל מעבר להלילה ולראות את
המציאות העלאית הזאת שבה יש בעולם נצח. והידיעה הזאת, שיש נצח, היא הסוד שאיתה
יכולה להמשך גאולה. וזה שנצח ישראל לא ישקר ולא ינחם זה רק מפני שלא אדם הוא
להנחם.
מאד
מענין מתי נאמר הפסוק הזה. את הפסוק אומר שמואל כאשר הוא עומד לשסף את אגג מלך
עמלק. חשוב מאד לזכור את הקטע הזה בהיסטוריה. בלילה שלפני, שאול מיגר את כל עמלק,
לא נשאר כלום חוץ מאגג ומיטב הצאן והבקר. שמואל הגיע בבוקר. הוא הולך לשסף
"כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך" תאמר האמירה הגדולה הזאת
ש" נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".
קשה
להבין מה אומר פה שמואל הנביא עד ששמים לב לתופעה היסטורית מענינת. אין עמלק בעולם,
רק אגג נשאר לשעות בודדות. מאיפה יש בעולם פתאם עוד פעם את המן בן המדתא האגגי
צורר היהודים? הנה היה הרגע שיכלה להתמגר האנטישמיות, להמגר העמלקיות בעולם,
וההרואיות הזאת של שאול שהשאירה את עמלק שעות בודדות יכלה לפתור את הבעיה. זרעו של
אגג יתחיל להסתובב בעולם ומזרעו של אגג הזה נתגלגל לעטולם זה שיציע את הפתרון
הסופי בפעם הראשונה, בצורה המושלמת שלו. של "ישנו עם אחד ממפוזר ומפרד בין
העמים". ושמואל הנביא עומד ויודע, לא יודע, מה פוספס בזה שאגג עכשיו קיים.
אבל הוא יודע שמעבר לכל החשבונות, נצח ישראל הוא לא אדם. כי אם הוא היה אדם הוא
היה חייב להיות כפוף לזמנים. היה חייב להיות לו סוף. אבל נצח ישראל הוא לא אדם.
"אני ה' לא שניתי" זה ידוד.
ואת
זה מבקש הקב"ה לגלות למשה בתחילת הדרך של גאולת מצרים. אתה תצטרך ללכת ולגלות
לב"י את התגלית הזאת. תגלית קשה ביותר. לגלות אותה לעם בגולה.
לפני
הסוף, כמעט לפני סיום המכות, בתחילת פר' בא, בחלק האחרון של המכות, תאמר כל הנוסחה
כולה.
"ויאמר
ידוד אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה
בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם
וידעתם כי אני ידוד"
פסוק
שאני חייב לומר שתמיד מאד צרם. נכון שכל הגאולה הזאת של מצרים מגלה את גדולתו של
הקב"ה אבל למה צריך לספר באזני בנינו ובני בנינו שהקב"ה יכל להתעלל
במצרים. האם ההתעללות הזאת היא כחו של הקב"ה?
ראיתי
אצל ר' בחיי בפירושו על התורה, פרשנות בעברית שאני חושב שהיא נפלאה והיא ממש פשוטם
של מקראות.
המלה
"התעללתי"גזורה מן המלה עלל. אנחנו מכירים בעברית את המלים עילה ועלול.
העילה למשהו היא הסיבה הראשונה להוויתו של אותו הדבר. מיהי העילה לדבר זה או רחר,
היא, מהו הגורם הראשון. ככל שאדם גדל הוא גם יודע שהעילה הראשונה היא יותר ממה
שהוא הכיר מקודם. תינוק משוכנע שהעילה של הכל היא הכח של אמא, של אבא. אבל הוא גדל
ומבין שהעילה של העץ זה העץ שבא לפניו והנגר שלקח אותו והאדמה שהביאה אותו. ההקדמה
של הזהר שמביאים בני עדות המזרח בהקדמתם לתפילות ב"פתח אליהו" "אנת
הוא עלת העילות וסיבת הסיבות". במצרים הסתובב פרעה שטען כל הזמן שהוא העילה.
במצרים חי היאור והתנים הגדול הרובץ בתוך היאור הזה, חי בעולם שהוא היה מלך הכל
והכל היו עבדיו. וכל יצ"מ אינה אלא למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי
– במצרים
התגלה מי עלה ומי עלול. במצרים
התגלה, מהי באמת עילת העילות עלי אדמות. ואת זה תספר באזני בנך ובן בנך. וכשבנך
ובן בנך ידעו מהי העילה הראשונה, ומה שהם חשבו שזה עילה איננו אלא עלול קטנטן, הם
ידעו שאני ה'. כל עוד נמצאים תחת הממשלה הזאת של העילה של פרעה, אי אפשר לראות את
ה"אני ה'". אבל כשהם יראו את היד הגדולה ו"אז ישיר משה ונב"י
את השירה הזאת" וכמה הפסוק הזה הוא נפלא, "ויראו העם את ה' ויאמינו בה'
ובמשה עבדו" ואיך מתחילה השירה "אז" לשון עבר, "ישיר"
לשון עתיד. מפני שכשהם הגיעו לאמונה הזאת בה' ובמשה עבדו, עבר ועתיד התחברו אצלם
לחיבור אחד. ומי שיכול לחבר עבר ועתיד, יודע לשיר. הקושי לשיר הוא מחוסר היכולת
לראות את הדברים מלמעלה. רק מי שיודע לראות את המכלול יודע את הסוד של השירה. רק
כשהם ראו את היד הגדולה, הם ראו אותה מפני
שהם ראו את המצריוּת הקטנה מתה על שפת הים, הם יכלו לראות את ה', הם יכלו לירא
מפניו, הם יכלו להאמין בו והם יכלו להתדבק בנצח. ואז, ישיר משה ובנ"י את
השירה הזאת, שהיא מה? ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה, התעללתי במצרים. "אשירה
לידוד כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים. עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי
ואנוהו" ה' נראה אלי אלקי אבי וארממנהו" זה שידעתי שהוא
אלוהי אבי, זה שהציגו לי כל הדרך באלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי
יעקב, הוא פתאם זה אלי. וכשיכולים את זה לומר אז אפשר לומר את "ידוד איש
מלחמה ידוד שמו"
ההגעה
הזאת לים, ולזה לא נכנס עכשיו יותר, ע"פ הפשטות בחז"ל, אולי ע"פ
פשוטם של המקראות גם, מופיעה אחרי תקופה
קשה מאד של עם ישראל ואולי גם אחרי שואה קשה מאד, "וחמשים עלו בני ישראל
מארץ מצרים" – אחד מחמישה. המדרש מאריך ומביא דעות אחרות, קיצוניות הרבה יותר
"ויש אומרים, אחד מחמשים. ויש אומרים, אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר, העבודה,
לא אחד מחמשת אלפים" שואה מחרידה, אולי המחרידה ביותר שהיתה, אבל כחם של
מי שעומדים אח"כ ורואים הכל על הים הוא כחם של מי שיכולים לראות יחד עבר
ועתיד ואת הכח הזה הם יונקים מהכח שלהם להאמין ולראות את הנצח גם כאשר הוא מסתתר
בשפריר חביון גם כאשר הוא מוסתר לחלוטין ואת הכח הזה חייב משה לדעת לפני
שהולכים לגאול את עם ישראל.
מה
שמו? מה אומר אליהם! וכשהוא יודע את שמו
והוא כבר למד את כל הענין של איך מגלים את
הנצח לעם שאיננו רואה את שמו, הוא עדיין חושש מזה שהוא לא ידע לתקשר, לשדר את זה,
להעביר את זה, הוא כבד פה, הוא כבד לשון. ואז הוא פונה ואומר "שלח נא ביד
תשלח". כל עולמו של משה הוא יהיה לגלות את התגלית הזאת שאותה יברר הקב"ה
למשה בפסוק הראשון של הפרשה הבא. הפרשה שלנו, פרשת שמות, תסתיים ב"למה זה
שלחתני" והפרשה הבאה תענה לו למה זה שלחתיך? "וארא אל אברהם אל יצחק ואל
יעקב באל שדי" אבל "ושמי ה' לא נודעתי להם". כל התפקיד שלך בעולם
יהיה לגלות את שם ה', ורק מהפגישה הזאת עם הנצח, רק מהכח של משה להפגיש את ישראל
עם שם היה והוה ויהיה, עם הידיעה שגם כשהוא איננו נראה, הוא הוא, רק מכח הידיעה
הזאת יוכל משה לעמוד לפני בנ"י ולומר להם את ה"אנכי ה' אלוקיך אשר
הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. איך אותו שם ה' מתחבר אח"כ אצל ישראל לתורה,
למצוות, למציאות הכי מעשית, לזה נתגלגל בע"ה בפרשות הבאות.
מקורות שלא שולבו במסמך
מדרש תנחומא בשלח סימן א
ולא
נחם, נהגם, כמו דאת אמרת, נחית כצאן עמך (תהל' עז כא). ואומר, וינחם בענן יומם (שם
עח יד). דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, קרוב הדבר שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם. ועוד,
קרוב הדרך לחזור למצרים. ועוד, קרובה שבועה שנשבע אברהם לאבימלך, אם תשקר לי וגו'
(ברא' כא כג), ועדיין לא בא נכדו. ועוד, קרובה מלחמה ראשונה לשניה. דבר אחר, כי
קרוב הוא, קרוב הוא שירשו הכנענים את הארץ, דכתיב, ודור רביעי ישובו הנה (שם טו
טז), ועדיין לא היה להם דור רביעי. והקיפן במדבר ארבעים שנה. אמר הקדוש ברוך הוא,
אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא
אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתישבת בגופן. ועוד,
כששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, ועקרו את האילנות,
וקצצו את הנטיעות, וסתרו את הבנינים, וסתמו את המעינות. אמר הקדוש ברוך הוא, אני
הבטחתי את אברהם אביהם להכניסם בארץ מלאה כל טוב, הריני מעכבן במדבר ארבעים שנה עד
שיעמדו הכנעניים ויתקנו מה שקלקלו. וחמשים עלו בני ישראל, אחד מחמשה. ויש אומרים,
אחד מחמשים. ויש אומרים, אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר, העבודה, לא אחד מחמשת
אלפים. ואימתי מתו. בימי האפלה, שהיו קוברין ישראל מתיהן, ומצרים יושבין בחשך,
ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן:
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
