בס"ד, יום ראשון י"ד בטבת ה'תשס"ד

 

 

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת שמות

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

 

 

ממצרים לירושלים

 

 

תחילתו של ספר שמות הוא למעשה המשך ישיר לפרשת ויגש שבספר בראשית.

פרשת ויחי שבתווך היא מעין עצירה מסוימת, בה מתעסקת התורה בברכת יעקב לבניו, ברכה שלמעשה מהווה ביטוי למזיגת נפשם הייחודית לכל שבט ושבט.

את החיבור שבין סוף ויגש לתחילת שמות אנו רואים כבר מלשון הכתובים.

שם בפרשת ויגש, מתואר כיצד בני ישראל ירדו למצרים, ואז:[1]

 

"וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן

ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד".

 

ואילו בספר שמות מתואר[2]:

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

 את יעקב איש וביתו באו: ראובן שמעון לוי ויהודה:

 יששכר זבולון ובנימין: דן ונפתלי גד ואשר:

 ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים:

וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא:"

 

עד כאן לכאורה אין כל חידוש. עיקר החידוש נמזג לו בפסוק שלאחר מכן:

 

"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד

 ותמלא הארץ אותם:"

 

ניתן נא את הלב לעוצמות הבאות לידי ביטוי בפסוק זה בזיקה לעם ישראל. בני ישראל "פרו", ו"ישרצו", ביטוי זה מופיע לראשונה בתורה בזיקה לבני אדם, אמור מעתה - ריבוי שכזה היה ייחודי לישראל[3], אך בזה לא די, "וירבו", וכאן בא לו ביטוי מפתח "ויעצמו במאוד מאוד".

 ביטוי זה, "ויעצמו" שנגזר מעוצמה מתאר כי לבני ישראל היה כח ממשי במצרים, לאמר, לא היה בפנינו ריבוי דמוגרפי גרידא, כי אם תפיסת עמדות כח בממלכה המצרית, עמדות שהעניקו להם עוצמה. ואז, בני ישראל שהיו עד כה בגטו – בגושן, פורצים את החומות, או אז "ותמלא הארץ אותם", כשהכוונה לכלל ארץ מצרים[4], על רקע זה מתעוררת לה השאלה, לנוכח המתואר מייד אח"כ בכתובים:

 

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף:"

 

מהיכן בא אותו מלך? מהיכן קם?

למעשה בין הפסוק שפתחנו בו דברינו, הפסוק שבסוף פרשת ויגש לבין תחילתו של ספר שמות, עוברים יותר ממאה שנים, תקופה שלא מסופר עליה דבר בתורה. והשאלה הנשאלת היא מדוע לא מסופר דבר על הרקע לניסיון ההיסטורי הראשון ל"פתרון הסופי" של הבעיה היהודית? ואולי שמא מסופר, אלא שאין אנו נותנים את הלב די... על זאת עוד נעמוד.

 

 

 

 

מכל מקום, אותו "מלך חדש", פרעה, מעלה הצעה, שהתורה מכנה אותה בשם "חכמה", או "התחכמות":

 

"ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו:

הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה

ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ:"

 

פרעה מזהה כי לפניו לא סתם בני ישראל, כי אם "עם בני ישראל - אותם אנשים הם עם[5].

והנה באה לה ה"תוכנית החכמה":

 

"וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם

 ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתם ואת רעמסס:

 וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ

ויקוצו מפני בני ישראל: ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך:

וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים

 ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך:"

 

וכאן יהיה זה בלתי נמנע לשאול שאלות על פשט הפסוקים.

ראשית, איך מצליח פרעה להפוך את המצרי הפשוט כאדם שחי עם שכניו היהודים זה שנים, להיות קלגס הרודה בהם בפרך במחנה עבודה. שנית - שאלה שמהדהדת לה גם בעת החדשה, בדברי ימי עמנו בשבעים השנים האחרונות - כיצד שתקו היהודים, ומדוע הלכו להם כצאן לטבח?

ועל גבי כל אלה, השאלה, שהתשובה לה היא המפתח לפתרון כל הקשיים שהעלינו בכתובים - מה עניינה של אותה חכמה של פרעה ["הבה נתחכמה לו"]?

 

מהי אותה תוכנית? ראשית, "וישימו עליו שרי מסים", אחר-כך "ויבן ערי מסכנות לפרעה", לאחר מכן "וימררו את חייהם בעבודה קשה", שבכל זה עובדים המצרים בישראל בפרך.

נשאלת השאלה - מה החכמה הגדולה שבאכזריותו של פרעה? שמא תאמר שאכזריותו של רודן תחשב לו כמעלה וכחכמה - הרי לפנינו רשע, המשעבד בנתיניו.

 

האור-החיים הקדוש נזקק לדברים אלו והוא שם אותם בפי הבן השואל את אביו בליל הסדר - מה חכמה יש בפעולת פרעה זו, באומרו:

 

"וישימו עליו - כאן הבן שואל:

מה חכמה נתחכמו בזה, אין זו חכמה אלא רעות וחציפות?"

 

 

וכעת נשוב לדברים קימעא קימעא.

 

בריש דברינו הערנו כי לכאורה התיאור שבראש ספר שמות נראה כחזרה. אך למעשה - אין הדברים כך. "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", משמעותו כי בתוך הממלכה האדירה, הממלכה שתהיה לממלכת העבדים השטנית שתבקש לדכא את עם הנצח, ישנו עם נושא שמות. שם הוא הנותן לאדם את כוחו, את ייחודו ואת התוכן הנמזג בו, הוא החיץ בפני הידרדרות האדם מלהיות מעוד מספר בממלכת עבדים עתיקה במצרים, או מודרנית בפירמידות ההיי-טק.

המצרים מבקשים למחוק את הזהות. הם מעבידים את בני ישראל בפרך, כשעל טיבה עמדו חז"ל:[6]

 

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים".

 

שיסודם של דברים הוא שהזהות, אפילו המינית, נמחקת. האדם, העבד, עוסק במלאכות שאין בהן כל זיקה לעצמו שלו, הוא עבד, הוא אינו אדם אלא רק מספר סידורי במצרים או באושוויץ...

 

השאלה הראשונה שישאל משה את הקב"ה עת יגלה אליו בסנה תהיה: שכשבני ישראל ישאלו לשמו של הקב"ה - מה הוא יאמר. לאמר, כשישראל ירצו לחוות גילוי, לחיות את הקב"ה המסתתר, מה יאמר להם הוא משה.

 

אמור מעתה, בספר שמות אנו רואים את ההבדלים, בין עם הנצח לממלכת עבודת הפרך, בין עם הנושא שמות לבין ממלכת מספרים. ועם זה, עם הנצח חפץ לגלות כי לכל דבר יש שם בעולם, הוא מבקש להגיע לסיני, שם ישמע את "אנכי ה' א-להיך".

 

למעשה זה היה תפקידו של אדם הראשון בגן-עדן - לקרוא שמות לכל היש. זהו גם תוכנה של שבת. שבת היא הנותנת לכל שבוע את תוכנו, היא קובעת כי הספירה מתחילה כל יום ראשון מחדש, ושאין לפנינו רק רצף ימים סתמי.

 

ופרעה? פרעה נלחם בנצח,  משום שהנצח הוא הגילוי האלוקי בעולם, ובגילוי כזה - אין הוא מוכן להכיר, שכן הוא רואה עצמו כאלוהים. ועל כן הוא מכריז בפני משה ואהרון: "מי ה'... לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח".

ועל כן הפתרון לחלומות חופש שכאלה, חופש אמיתי, יהיה: "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר".

 

ואת השיטה הזו, את האידיאולוגיה הזו בונה הרודן האכזר – המופיע בלבוש של דמוקרט חינני הפונה אל עמו:

"ויאמר אל עמו", איזו אמירה אינטימית וישירה, המכסה על תוכנית של שיעבוד ורצח עם. "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", כאן נוצרת האידיאולוגיה, כאן נוצר ה"מיין-קאמפ" של מצרים. נקבע כי מלחמת גזעים יש בעולם, בין המצרים לבין "עם בני ישראל".

 

אך בכל-זאת נשאל מהן הנסיבות ללידתו של מטורף כזה בעולם.

התשובה לא נעימה, והיא נעוצה כבר בסוף ספר בראשית[7]:

 

"וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן

ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד:"

 

פסוק זה מופיע על רקע הטרנספר שעושה יוסף בתושבי מצרים מקצה אל קצה, מהלאמת אדמותיהם, ובהעברתם לערים, על רקע כל זה, אותו עם של זרים נאחז במקום יציב במצרים, ב"קהילת קודש גושן", ושם הם פרים ורבים מאוד.

פסוק זה מהווה כתב אישום לבני ישראל, וכדברי הכלי-יקר שהזכרנו בפעמים עברו[8][9]:

 

"וישב ישראל בארץ גושן – כל פסוק זה

באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם

כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים

 במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב,

וישב יעקב – ביקש לישב בשלוה –  קפצה עליו רוגזו של יוסף,

הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם,

ולא כך אמרו אל פרעה "לגור בארץ באנו"?

 מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה

אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם".

 

ולא זו אלא שההיאחזות של ישראל במצרים היא חזקה עד למאוד:

 

"וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים,

 עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה,

 ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפלה".[10]

 

בני ישראל השבים מקבורת יעקב למצרים, אינם "מחסלים" שם את עסקיהם ושבים לארץ, הם מבכרים את חיי הקהילה התוססים בממלכה המצרית הנאורה, השומרת על זכויותיהם ואף מעבר לכך…

 

זוהי אם-כן שרשרת המאורעות ההיסטורית. אך בכל-זאת איך קם לו פרעה כזה?

על כך משיב הרמב"ן במתק לשונו, תשובה המתייחסת לכל השאלות שהעלינו עד כה:

 

"הבה נתחכמה לו – לא ראה פרעה

 וחכמי יועציו להכותם בחרב,

כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם

 אשר באו בארץ במצות המלך הראשון,

וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה,

כי עמהם הוא מתייעץ".

 

פרעה אינו טיפש, הוא יודע כי להכות חנם את העם אשר באו אליו בהזמנת קודמו תהיה "בגידה גדולה". ומה גם ש"עם-הארץ", במשמע – האזרח המצרי הפשוט "לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה". ולא זו אלא שאף עם ישראל עצמו לא יסכים ללכת כצאן לטבח:

 

"ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה"

 

על כן הוגה פרעה ויועציו תוכנית ערמומית למדי:

 

"אבל אמר שיעשה דרך חכמה שלא ירגישו ישראל

 כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס

 כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה".

 

ומשם לשלב הבא:

 

"ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבניים

 ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם".

 

ומשם הוא כבר מתיר את הרג בני ישראל בצורה עממית יותר:

 

"ואחרי כן צוה לכל עמו:

 כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם".

 

כשצעד זה הוא חכם מאוד, צעד בו פרעה יתיר את הרצועה לעם המצרי, אך לא ישלח את חייליו "שרי הטבחים" לטבוח בישראל:

 

"והעניין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו

להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור,

אבל אמר לעם: כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי

ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך

או אל שר העיר –  יאמרו: שיביא עדים ויעשה בו נקמה".

 

פרעה למראית עין שומר על סדרי משפט וצדק, אם אחד מהיהודים יצעק על רצח בנו – או אז יאמרו שלטונות הסדר והמשפט המצריים "הבא עדים ונעשה בו נקמה" [=משפט], כשלמעשה הם היו אלו שהתירו את הרצועה…

 

פרעה אט-אט ובשיטתיות, הרגיל את העם המצרי שדמם של היהודים הפקר, ואז:

 

"וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים

 ונכנסים שם בלילות ומתנכרים ומוציאים הילדים משם,

כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו".

 

ובכך עונה הרמב"ן על עוד עניין, על פשר תגובת העם למשה ואהרון, כשעמדו לפני פרעה, באומרם "הבאשתם את ריחנו".

 

"וזה טעם מאמר האומרים למשה רבנו:

אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם,

כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו וימצאו טענה

כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל,

לא יצטרכו עוד לעשות במרמה".

 

יש כאן אירוניה בלתי מבוטלת, שכאשר עם ישראל נטבח ומשועבד, באין חוק ומשפט, עוד יש לו תקווה מהשלטונות המצריים ועל כן הוא נוזף במשה ואהרון בטענה "הבאשתם את רחינו".

 

האור-החיים הקדוש נזקק גם הוא לשאלות שהעלינו ומוסיף עוד שאלות:

 

"איך מלאם ליבם מתחילת השעבוד לשום עליהם שרי מסים.

עוד איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחומר ובלבנים".

 

ומתרץ:

 

"אכן נראה שנתחכמו עליו להשתעבד בדרך זה,

כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת

 והרבה עובדים עבודות הצריכין למלכות מהמצריים עצמם ומהזולת,

והאנשים ההמה יקראו מס כמו שאמר הכתוב

ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל,

ויעץ עצה לשום על ישראל שיהיו הם שרי מסים

יובן שיהיו הם הממונים על כל עושי מלאכת המלך,

ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל, ואינם יכולין למאן,

וכונתם בזה הוא ערמה למען ענותו לעם ישראל

בסבלותן של מסים שהם עובדי עבדות

כשלא יוכלו לעבוד עבודתם אשר שמו עליהם

בתוספת מרובה כמה שיוכלו שאת –  יצטרכו השרים

להצטרף עימהם לעבוד עבודתם להשלים חוקם,

שלא היו מכירים בחוק העבודה

אלא לשרים שהם ישראל שהם הם הממונים,

וזו היא חכמתם באמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות,

והוא אומרם ז"ל בתחילה בפה רך היו לשרים

 ואח"כ לעבדים ויבן ערי גומר".

 

האור-החיים הקדוש מסביר אם-כן, כי המצרים בראש ובראשונה מינו את עם ישראל להיות להם שרי מסים, להיות המנכ"לים של העבדים, בכך כבר השנאה המצרית עולה עד השחקים, ורבבות רבבות מאזרחי מצרים נרתמים לשנאת השרים היהודים. מה עוד שההיטמעות במצרים של אותם שרי מסים הביאה אותם – גם הם להיות לעבדים, במאמץ לסיים את המכסה היומית, ובכך טבעת העבדות המוזנת מארס השנאה הלכה והתהדקה מסביב לצווארם של ישראל, לפיכך "וישימו עליו שרי מסים", הכוונה שעם ישראל הוא שנהיה לשרי מסים, "למען ענותו בסבלותם" של המצרים.

 

הנה כי כן, פרעה, מתברר, אינו טיפש, אלא חכם למדי. אך למען האמת אין טיפש כמוהו, משום שהוא נלחם בנצח ישראל. ועם ישראל הוא אכן חכם, משום שסומך הוא על נצח ישראל, דא עקא שכשהוא מתמהמה מלקלוט את אותם איתותים אלוקיים, החוזרים והנשנים, – עולה הדבר בחומר ובלבנים ובמיליוני הרוגים.

 

למעשה לכל אחד מאיתנו יש פרעה מחוכם בתוכו, פרעה פנימי החפץ להכניס את האדם תחת הסד של מלכות המיצרים, מלכות הכסף והשררה, מלכות העבדים, המשכיחה מהאדם את אלוקיו, את משפחתו ואת עצמו הוא.

זהו מבחן יומיומי שעובר כל אדם, כמה מוכן הוא להשתעבד לאותו פרעה החפץ להשכיח את שמו, את עצמו.

מצרים, אומרים החסידים, תחילתה במם פתוחה וסופה במם סתומה, תחילתה בצוהר קטן שדרכו מתפתה האדם ונכנס למלכודת המצרית וסופה במם סתומה, מעין מיצר ללא אפשרות יציאה.

 

ישנו מדרש פלאי שבעלי התוספות מזכירים בזיקה לנושא הלכתי מובהק[11]:

 

"…שמעתי מהר"מ שיש במדרש:

לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך

ופר"ך בא"ת-ב"ש וג"ל שהם מלאכות ארבעים חסר אחת

וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאותן ל"ט מלאכות".

 

תוס' אומרים, מדוע יש ל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת? משום ש"פרך" בא"ת-ב"ש[12] הוא "וג"ל", בגימטריה 39.

הדברים נראים תמוהים למדי.

אך תובנה בעלת עומק עצום מסתתרת לה בין השיטין.

בשבת, כששובתין אנו מל"ט אבות מלאכה – אנו משתחררים מעבדות מצרים, מעבדות המיצרים.

חושב האדם כי השבת מפריעה, מגבילה, אך ההיפך הוא הנכון, היא שמעניקה לו חופש של אמת, חופש מהרדיפה המטורפת אחר החיים.

זוהי יציאת מצרים שיש עלינו לזכור. "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", גם היום הזה!