קראו את השיעור
בס"ד, כז ניסן ה'תשס"ד
שיעור הרב אלון לפרשות תזריע-מצורע ולכ"ז בניסן – יום השואה
"כולו הפך לבן – טהור הוא"
פרשות הטומאה והטהרה נראות למראית עין כפרשיות בלתי רלבנטיות, אך דווקא בימים אלו בזיקה ליום השואה, נבקש לעסוק בעניינם של הטומאה והטהרה, לא במישור הפרקטי, כי אם ביסוד המאבק שביניהם.
פתח דבר, נראה נא מעט מן היסודות ההלכתיים בדיני צרעת – תוך שנחתור, כאמור, לעומק הרעיוני הגנוז בתוכם.
וזה לשון הפסוקים בפרשתינו:
"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר:
אדם כי היה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת
והובא אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכהנים:"
שאת, ספחת ובהרת הם סוגי צרעות ["שאת" היא כנראה סוג של צרעת המתנשאת מעל העור].
כשרואה אדם, איפוא, כי יש בעור בשרו צרעת, הוא ניגש אל הכהן, שהוא היחיד המוסמך לטהר או לטמא, על אף שכל אדם רשאי להביע דעה על הצרעת ולייעץ לכהן.
וכך גם נפסקה ההלכה ברמב"ם:
"הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו והעבדים
אבל לא גוי ולא גר תושב
והכל כשרין לראות את הנגעים
וכל הנגעים אדם רואה אותם חוץ מנגעי עצמו:
נעיר כי בדברי הרמב"ם "והכל כשרין לראות את הנגעים מכוון הרמב"ם כי במקום, שהכהן הגדול הוא עם הארץ, למשל, רשאי הוא להתייעץ עם חכם בענייני נגעים, אך בכל-זאת [ולא הבאנו את הדברים כאן] היחיד שרשאי לטמא ולטהר הוא הכהן, עובדה מעניינת כשלעצמה, שלא נוכל להאריך בה כרגע.
ונשוב לפסוקים:
"וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן
ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו:"
במשמע – שאם השער שעל הנגע הפך לבן – או אז האדם טמא.
אך אם השער לא הפך לבן, וכפי שמתאר הפסוק:
"ואם בהרת לבנה הוא בעור בשרו ועמקו אין מראה מן העור
ושערה לא הפך לבן והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים:"
או אז מסגיר הכהן את הצרוע, במשמע, שכעת הנגע תחת מעקב – כיצד יתפתח, האם יהפוך הנגע ללבן או לא.
מכל מקום נמצינו למדים כלל בהלכות נגעים, והוא כשהצבע לבן – הדבר סימן לטומאה, ועל כן נגע, שהשער שעל גביו לבן מטמא את האדם הנגוע בו.
מכאן נדלג מספר פסוקים ונראה נא את דברי הכתוב:
"נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן:
וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת:
צרעת נושנת הוא בעור בשרו וטמאו הכהן לא יסגירנו כי טמא הוא:"
שוב לפנינו עולה הכלל, האמור לעיל, שכשיש צבע לבן בנגע – מהווה הדבר סימן לסיבה לטומאה. אך כאן באים הפסוקים ומתארים מצב, שהתמיהה עליו אינה נמנעת:
"ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע
מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן:
וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור הוא:"
לאמר – במקום שכיסה נגע הצרעת אל כל גופו של האדם ["וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן"], או אז, כש"כולו הפך לבן" – פוסק הכתוב: "טהור הוא".
וכאן עולה לה תמיהה גדולה – והלא אם מכסה הצרעת רק חלק מגופו של האדם [והשיער שעליה לבן] – טמא האדם, מדוע איפוא במקום שמכסה הצרעת את כל גופו של האדם [והוא כולו לבן] שלכאורה היינו מצפים כי אין סימן לטומאה למעלה מזה – מדוע אז "טהור הוא", כלשון הכתוב?
וזו גם לשון הרמב"ם כשנזקק להלכה זו:
"כל טמא שפרחה הצרעת בכולו – טהור.
נתגלה ממנו כעדשה בשר חי – נטמא.
חזר ונתכסה בצרעת – טהור, חזר ונתגלה – נטמא, אפילו מאה פעמים:"
ניתן את הלב לנוסח המעניין ברמב"ם.
ברגע שהטומאה – הצרעת, פרחה בכל גופו של האדם – הרי שאז טהור הוא, אך אם נתגלה ממנו כעדשה בשר חי, במשמע שנתגלה חלק קטן מהצרעת ונראה תחתיו בשר חי ובריא – או אם נתנסח באופן אחר – נתגלה שיש קצת תקווה – או אז טמא, ושוב, את נתכסה כל גופו – שוב נטהר, ואם שוב נתגלה חלק בריא אז שוב טמא. כך אפילו "מאה פעמים" כלשון הרמב"ם.
והדברים תמוהים הם, מדוע כשהצרעת מכסה את כל הגוף ללא השארת כל זכר לבשר החי – טהור, אך במקום שיש מעט בשר חי, ישנה מעט חיות, בריאות ואולי תקווה – הדין הוא טמא?!
בכדי לנסות ולהבין דין זה על אשורו, נפסע נא מן ההלכה לעולמה של האגדה ומשם נאיר את ההלכה שלפנינו, בהבנה עמוקה יותר במסתתר בה.
בעולמה של האגדה, לומדים חז"ל את עניינם של הנגעים, גם כמרמזים למלכויות השונות ששעבדו את ישראל, וזה לשון המדרש:
"שאת – זו בבל על שום (ישעיהו יד ד) ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נגש שבתה מדהבה:"
ובהמשך מביא המדרש פנים נוספות לשאר השמות וסוגי הצרעת:
"ספחת – זו מדי שהעמידה המן הרשע ששף כנחש על שום (בראשית ג יד) על גחונך תלך:"
ומשם לבהרת:
"בהרת – זו יוון שהייתה מבהרת בגזרותיה על ישראל
ואומרת להן כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל:"
ומכאן ל"נגע צרעת", שהוא ביטוי לנגע הקשה:
"נגע צרעת – זו אדום שבאה מכוחה של זקן:"
במשמע, שאדום – עשיו, מקבל את עוצמתו בגלל היותו שייך למשפחת יצחק אבינו, אלא שהוא גילה וביטא את העוצמות המזוגות בתוכו אל הרשע.
וכאן בא המדרש וחותם בדרוש הבא:
"והיה בעור בשרו לנגע צרעת – לפי שבעולם הזה הכהן רואה את הנגעים
אבל לעולם הבא אמר הקדוש ברוך-הוא אני מטהר אתכם,
הדא הוא דכתיב: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם:"
הנה כי כן, סוגי הצרעת למיניהם מרמזים על אומות השונות ששעבדו והיכו בישראל [המשולים במדרש לאדם], עד להבטחה של לעתיד לבוא, שהקב"ה מבטיח לישראל שהוא "ירפא" אותם ויצילם מכל אותם נגעים-אומות המשעבדות בהם.
עוד נשוב למדרש זה, אך בכדי להשלים את התמונה שלפנינו נראה נא את דברי הגמרא על הפסוק שתמהנו עליו "כולו הפך לבן טהור הוא",
וזה לשון הגמרא במסכת סנהדרין:
"דאמר רבי יצחק: אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות"
ומהיכן לו לר' יצחק דבריו? על כך משיב רבא:
"אמר רבא: מאי קרא? כולו הפך לבן טהור הוא:"
לאמר – האסמכתא לכך כי בן דוד יבוא דווקא בשעה שהכל חשוך, בשעה שכל "המלכות נהפכה למינות" היא מן הפסוק שלפנינו "כולו הפך לבן" – במשמע שאז השתלטה הטומאה על כל גופו של האדם מבלי להשאיר אפילו מעט בשר חי – בריא, או אז, ודווקא אז – "טהור הוא".
והדברים עדיין צריכים ביאור, בירור והעמקה, במסתתר מאחריהם.
המהר"ל מפראג בספרו "חידושי אגדות" על המקום פורש את היריעה לפנינו, ונראה נא את דבריו קימעא קימעא.
אומר המהר"ל:
"ואמר רבא מאי קרא כולו הפך לבן טהור הוא,
והנה נראה לפי הדעת רחוק מאוד שיביא ראיה ממקרא זה שמדבר בצרעת".
במילים אחרות, אומר המהר"ל, לדרוש מקרא זה של צרעת על בואו של משיח בן דוד נראה עניין רחוק, וכאן מתחיל לפתוח לנו המהר"ל צוהר להבנת העניין:
"ועוד יש לך לדעת כי דבר עוד עמוק, וזה כי הצרעת היא העדר האדם,
כי המצורע נחשב כמו מת
וכדכתיב (במדבר י"ב) אל נא תהי כמת וגו' ויאכל חצי בשרו".
"העדר האדם" משמעותו ביטול האדם, וביטול הנוכחות שלו – וראייתו של המהר"ל היא שהמצורע נחשב כמת [וזה למדנו מהצטרעותה של מרים הנביאה, שנקשר בה אז התואר של מת], מכל מקום ביסודם של דברים מונחת התובנה כי צרעת היא ביטוי לרע, למוות, להעדר.
ואז מוסיף המהר"ל:
"וכאשר יבוא הרע מן השם יתברך – אין דבר רע מן השם יתברך
רק הוא לבטל הרע מן העולם, לכך מביא השם יתברך הרע אל העולם".
במשמע שמכיוון שהקב"ה הוא מקור הטוב וכל רצונו הוא להיטיב – הרי שממנו רע לא בא. ואם כן – גם אם מצאנו רע בעולם מאיתו – תכליתו הוא להיטיב:
"וזהו כאשר הוא בכולו כי אין דבר לחצאין מלמעלה,
ולפיכך אם כולו הפך לבן הוא טהור כי זה הוא הרע הבא מן השם יתברך
והוא בא לבטל ולסלק הרע והוא טהור".
מיד נזקק לדבריו אלו של המהר"ל,
וחותם המהר"ל:
"ויש עוד בזה דבר מופלג בחכמה ואי אפשר לכתוב יותר".
וכעת נשוב ונבאר דבריו.
יש בעולמנו רע, ולדאבונינו הרבה רע. רע זה אינו מן השי"ת, אלא ממשוגותיהם של בני האדם. "הרע שבא מן השם יתברך", כלשון המהר"ל, שמשמעו הרע כביכול הבא מאת השי"ת – תכליתו לבטל את הרע הקיים בעולם שכן מאת ה' אין כל רע כי אם טוב ולכן גם הרע כביכול שאנו פוגשים שבא מן השמים – מגמתו היא לטובה.
אך רע היורד מן השמים הוא קשה, משום שאצל שמיא אין 'חצי עבודה' – למעשה מה שקורה בפגישה של הרע שבעולם עם הרע כביכול שבא מלמעלה – נעקר כח הרע מן העולם והופך לטוב. הפגישה של כח הרע שבעולם עם שורשו שתמיד הוא טוב [שכן כל הדברים בשורשם הם טוב, וכל הרע מתחיל בהופעתם בעולם] גורם גם לו להיות טוב.
אמת פשוטה זו, יש לה סימוכין גם בעולם הפיסיולוגי.
בכדי להילחם בחיידקים מסוג מסויים וליצור חיסון נגדם – משתמשים אנו באותם חיידקים המוזרקים לגוף, אך אלו האחרונים הם מבוקרים, ואז כשגוף האדם נפגש עם אותו רוע – הוא מגלה בתוכו כח של טוב. זו אולי הדוגמא הקלאסית כיצד מופיע רע, שתכליתו היא לטוב.
הנה כי כן, סיכום האמור עד כה הוא כי, בשורשם של דברים הכל טוב. הרע מופיעה בהשתלשלות הדברים בעולם. בכדי לעקור כל רע המופיע בעולם, מופיע רע מלמעלה, אך רע זה תכליתו היא לטוב [שכן משמיא אין רע] הוא מעין חיסון שיש בו חיידקים (המהווים ביטוי לרע) המולידים באדם את התגובה החיסונית ובכך מעוררים את הטוב.
וכאן, בזיקה ליום הטעון והעמוס שאנו נמצאים בעיצומו – נביא נא עדות מצמררת לאיזו דיוטא של רוע יכול אדם להגיע. אך ראשית נקדים מעט רקע היסטורי לדברים:
בשנת 1944 הייתה גרמניה הנאצית בתהליך נסיגה אל תוך גרמניה. בעלות הברית היכו בציר הרשע וחיילי הרייך השלישי מתו באלפיהם. תוך כדי תהליך נסיגה זה, שהסברא נותנת כי כל חייל היה הכרחי למכונת הרשע המלחמתית של גרמניה, תוך כדי זה חיסלו הגרמנים את יהדות הונגריה שמנתה כשלוש-מאות אלף איש והמשיכו במה שקרוי בשם המצמרר "הפתרון הסופי", וכאן נכנס התיאור הבא, המתייחס להרג יהודי רודוס והאיים שמסביב:
"לפני 60 שנה, ב- 19 ביולי 1944, ריכזו הגרמנים את 2,000 יהודי רודוס וקוס. לאחר שהוחזקו במעצר במשך ימים מספר, הם הועמסו על אניות לאתונה. במהלך שמונת ימי ההפלגה עצרו האניות בלֶרוֹס ואספו את התושב היהודי היחידי באי. כשהגיעו לאתונה הועמסו כולם על רכבת וארבעה שבועות לאחר האיסוף הגיעו לאושוויץ-בירקנאו. כמעט כל מי ששרד מן המסע המייסר נרצח מיד עם הגעתו למחנה."
ניתן נא את הלב לאיזה שפל של רשע ירדה אותה אומה שפלה, שטבחה בבני עמנו. כל זמן שנותר יהודי אחד שלא טופל - אי אפשר להתקדם הלאה. האוניות נעצרות מול אותו אי – "לרוס", בכדי לאסוף עוד נציג של נצח ישראל בעולם, שכן לדידם של אותם מפלצות כל עוד נשאר נציג אחד של האומה הישראלית, של נצח ישראל בעולם, הרי שהעולם מאויים, ועל כן לא משנה מה מצב הכוחות הצבאיים, המלחמה בנציגי נצח ישראל בעולם חייבת להימשך.
וכאן אי אפשר שלא לומר שאנו כאומה שילמנו מחיר כבד, על אידיאולוגיה שאנו פיתחנו. אידיאולוגיה שהתפתחה לאחר השואה והתעצמה מאוד לאחר מלחמת יום הכיפורים. ביסודה של אותה אידיאולוגיה הוא הפחד מלהיות שוב במצב, שבו אנו חשים כי אנו בסכנה קיומית. ועל כן מעדיפים אנו למות באלף פיגועים ולראות בהם כבעיות נקודתיות מאשר להודות או להרגיש, כי ישנה מלחמה קיומית של עמנו, שכן אז נודה שאנו בסכנה קיומית.
ועל כן אנו נוטים, כאמור, לטפל בסכנות המרחפות מעל עמנו כבעיות נקודתיות – שהפתרון להן הוא נקודתי ומהיר. אנו מעדיפים להסתיר את עינינו מן התובנה כי הצורר מאושוויץ והצוררים מעזה – צמאים לדמנו ללא כל שובעה, שכן לדידם, כל עוד יש נציג אחד של נצח ישראל בעולם – לא שלמה המלחמה. הללו והללו אינם רוצים בקיומנו.
אך היא הנותנת. דווקא התובנה וההכרה כי עם ישראל נמצא במלחמה קיומית – היא היא שצריכה למלאות עוז את עמנו, משום שכשיש מלחמה של הכל בכל – לא תשקוט ההשגחה העליונה מלהראות כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.
כל עוד שיש מלחמות פה ושם אין אנו יכולים לדעת את תוצאותיהן, אך כשיש מלחמה על הכל – או אז ידועה לנו התוצאה מראש.
זו האמת, שעלינו להניח לנגד עינינו, אך לצערינו, לעיתים אנו מולכים שולל בידי מנהיגים שסובלים מן "טראומת הסכנה הקיומית" ולכן יעדיפו למזער את הבעיה, או למצוא לה פתרונות המתאימים "לקדנציה אחת", מאשר להודות בתובנה הפשוטה, שאין כל הבדל בין הצוררים מאושוויץ לצוררים מעזה.
הקב"ה מוריד רע לעולם, בכדי שנבין מהיכן השורש, בכדי שנבין את איזה ראש צפעוני עלינו לרוצץ, או אז נבין שהרע הוא הרבה יותר קטן ממה שחשבנו, אלא שהיינו אנו אלו, שהניחו לו לפשות כגידול סרטני המאיים על הגוף.
הזכרנו בעבר את הפסוק ממגילת אסתר: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם", הזכרנו את שאלתו של ר' שלמה אלקבץ [בפירושו על מגילת אסתר – מנות הלוי] – והלא אם אותם עמי הארץ מתיהדים מפני פחד היהודים – אין זו גרות אמיתית שכן היא נעשתה מתוך מורא, והזכרנו את תשובתו היפהפיה, שהיא עומק הפשט, שביאורם של דברים הוא שעמי הארץ מתיהדים מפאת שנפל פחד היהודים לא עליהם, כי אם על אותם עמלקים, על אותם אנטישמים שהיו במדינות המלך אחשורוש.
עכשיו, משהתנתקו אותן מדינות מראשי הצפעוני שהיו בהם – יכולים שאר התושבים לעשות כרצונם ולהיות מחוברים לדת ישראל. ושוב ראוי להעיר שסך כל שונאי ישראל שהרגו היהודים ב- 127 מדינות אחשורוש היו כ- 76 אלף איש, מספר קטן ביחס ל- 127 מדינות, אך בכל זאת זה היה סך רשע שכזה, שהיה די בו לקחת מן העולם את עילויו ותיקונו – אך כשאלו סרו מן הדרך – גם העולם פנה לו לתיקונו בבחינת "ורבים מעמי הארץ מתיהדים".
במפגש עם עמלק אנו נפגשים עם שורש הרוע בעולם. המכנה המשותף לכל המפגשים שלנו עם עמלק (בצאת ישראל ממצרים לאחר שירת הים ברפידים, אח"כ בימי שאול ושמואל, ואח"כ בימי מרדכי ואסתר) הוא שאין הם נובעים כתוצאה מסכסוך כל שהוא, טריטוריאלי או דמוגרפי, אלו מפגשים בהם עמלק מסרב לאפשר את קיומה של האומה הישראלית בעולם.
.
כשעמלק בא על ישראל ברפידים, אומר משה ליהושע:
"...בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי".
בפגישה הבאה לאחר ששאול נלחם בעמלק ואינו עושה כדבר ה', נגלה ה' לשמואל בלילה ואומר לו:
"נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי, ואת דברי אל הקים וגו'...
וישכם שמואל לקראת שאול בבוקר".
וגם בפגישה בימי המן ומרדכי מבקשת אסתר:
"אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי
יבוא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם, ומחר אעשה כדבר המלך".
הדפוס החוזר על עצמו הוא ה"מחר" (או ה"בוקר" שגם משמעותו בפסוק שלפנינו ליום המחרת) – המאבק בין ישראל לעמלק מוכרע "מחר".
זוהי התובנה שאנו למדים מהמאבק עם עמלק.
ישנם אנשים של עכשיו וישנם אנשים של מחר. ישנם אנשים של הווה וישנם אנשים של נצח, ואת עמלק מכריעים מתוך אותו חיבור לנצח.
מעניין לראות כי בסיפור מגילת אסתר, כי המן לאחר המשתה הראשון שעשתה אסתר לאחשורוש ולו, רואה את מרדכי שאינו זע וקם ומתמלא עליו חימה. לאחר שהוא משיח לאוהביו ולזרש אשתו את העניין, מציעה לו זרש אשתו:
"יעשו עץ גבוה חמישים אמה ובבוקר אמור למלך ויתלו את מרדכי עליו".
זרש מציעה לו להמתין עד הבוקר, אך המן אינו יכול להתאפק ועושה מייד את העץ. אך באותו לילה מתחיל המהפך הגדול, באותו זמן שהאפילה כסתה את הארץ, נדדה שנת המלך – שנת מלכו של עולם, כלשון חז"ל.
העכשוויזם העמלקי החל ליפול לפני הנצח של המחר של ישראל, והשאר ידוע.
בתחילת דברינו הבאנו את דברי חז"ל הקושרים את סוגי הצרעת השונים עם האומות ששעבדו את ישראל. בשואה שהתחוללה ערב שיבת עם ישראל לארצו נפגשנו עם אותו רע מוחלט, רע שאינו שייך לעולם, או כלשון המהר"ל – רע שבא מלמעלה, החיה הנאצית טורחת לאסוף אפילו יהודי בודד אחד שחי לו באיזה אי קטנטן, אך דווקא אז, כשהכל כל כך טוטאלי, דווקא אז כשהצרעת מכסה את כל גופה של האומה הישראלית, דווקא אז שנראה שאין תקווה, דווקא אז – "טהור הוא", לאמר – דווקא כשקיומה של האומה הישראלית נתון בסכנה – דווקא אז מובטחים אנו בהתערבותו של אבינו שבשמים, המלמדת את כל העולם כי נצח ישראל לא ישקר.
נאמר זאת בלשון הברורה ביותר – יש לנו סכנה קיומית.
אז זהו מקור משעננו ומקור כוחנו – שכן אז מובטחים אנו כי נצח ישראל לא ישקר.
במלחמה על נצח צריך לעורר את כוחו של הנצח, והנצח כלשון חז"ל – "זו ירושלים".
הנצח המתעורר הערב, ביום השואה, ייתן לנו את הכח לימי התקומה של יום העצמאות ויום ירושלים כי זאת נדע, "כי אין רע יורד מהשי"ת, ומה שיורד רע מהשי"ת הוא בכדי להוציא את הרע מהעולם". וברצוננו או שלא ברצוננו, נבחרנו אנו לגלות את תוכן הנצח שבעולם ולהוביל את העולם לבחינת "וזרקתי עליכם מים טהורים"
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
