קראו את השיעור

בס"ד יום ראשון ט' אדר ב', ה'תשס"ה

שיחת הרב מרדכי אלון לפורים ולספר ויקרא

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

בין פורים לפרה

1.ימי הפורים 11. להאמין ולסמוך

2. "וזכרם לא יסוף מזרעם" 12. פרה אדומה

3. "את כל אשר קרהו"

4. "מקרה הוא היה לנו"

5. "הקרה נא לפניי"

6. בועז רות והמקרה

7. דניאל איש חמודות

8. "היקרך דברי אם לא"

9. מקרה ומועד

1. ימי הפורים

אנו נבקש הפעם לקשור שני נושאים, שבמבט ראשון אינם נראים קשורים אחד לשני קשר מהותי, פורים הממשמש ובא, ופרשת פרה, שלעולם תחול לאחר הפורים. לכך נשוב בסוף דברינו.

פתח דבר, מהו אותו פורים, על שם מה הוא קרוי? למעשה את שם הפורים פוגשים אנו, במגילת אסתר, שם במגילה מתבאר הטעם, מדוע ימים אלו נקראים ימי הפורים¹:

"כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב על היהודים

לאבדם והפיל פור הוא הגורל להומם ולאבדם:

ובבואה לפני המלך אמר עם הספר

ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו

ותלו אותו ואת בני על העץ:"

המן הפיל "פור", שאותו מסבירה המגילה שהוא "הגורל", מחשבתו הרעה חזרה על ראשו, ומכאן לנימוק:

"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור

על כן על כל דברי האגרת הזאת

ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם:

קימו וקבל היהודים עליהם ועל זרעם

ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור

להיות עושים את שני הימים האלה

ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה:

והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור

משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר

וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים

וזכרם לא יסוף מזרעם:"

נעיר כבר בהתחלה, שלכאורה לפנינו דבר והיפוכו, פור מתאר את מה שמנוגד לתהליך מסודר, הוא מתאר מקריות, ועל שם אותו הפור נקבע יום חג לישראל.

את זאת יהא עלינו להבין. כך או כך מרתקת היא העובדה, כי אין עוד חג, בו מתארים הכתובים על שם מה היה, "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור", כל ההדגשים הללו מחייבים הבנה.

2. "וזכרם לא יסוף מזרעם"

לא זו, אלא אף שלחג זה יש מעלה מיוחדת: "וזכרם לא יסוף מזרעם", שדרשו חז"ל²:

"שכל המועדים עתידים בטלים,

וימי הפורים אינם בטלים לעולם,

שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים".

לאמר, פסח, שבועות וסוכות כל אלו עת בוא גואל לציון יהיו טפלים, לעומת הניסים שיעשה ה' אותה שעה, יזכה אותנו ה' ונראה, ולבסוף כל המועדים יבטלו, אך פורים, אותו מועד, לא ייבטל לעולם. דברים אלו מחייבים הבנה.

הערנו כבר בריש דברינו, שאין שם מתאים פחות למועד, מאשר לקרוא לו פור.

מועד כפי שציינו בעבר, הוא ביטוי לתוכנית משותפת בה שניים נועדים יחדיו, "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו". לעומתו פור מייצג אקראיות. זהו גם עניינו של חג, חג נגזר מלשון חוגה, במשמע שישנו מעגל, החוזר על עצמו, בו הקב"ה וכנסת ישראל נועדים יחדיו במועד. אומר המדרש איפוא, "כל המועדים עתידים בטלים", כל המועדות, הזמן הקבוע בו נועדים הקב"ה וכנסת ישראל – כל הזמנים הללו יבטלו, והמפגש היחיד שיישאר, הוא המפגש, שנקבע על שם מקריות מסויימת לכאורה, על שם הפור.

אך ישנה שאלה בפשט, שכדאי לתת עליה את הלב, מדוע לקרוא בכלל לפורים על שם מחשבתו של המן, על שם הפור שלו? מדוע אין אנו מדברים על "חג ההצלה" או משהו מעין זה. מדוע לקרוא לו על שם מחשבת גוי ש"הפיל פור הוא הגורל"?

כל אלו הנקודות שהעלינו מחייבות הבנת עומק במושג המקרה.

3. "את כל אשר קרהו"

באחד משיאי הדרמה שבמגילה, עת נודעת למרדכי הגזרה הקשה, מסתובב הוא בלבוש שק. אסתר שנודע לה הדבר מזדעזעת, ושולחת את התך בכדי לדעת מה זה ועל מה זה.

והתך יוצא לשליחותו³:

"ויצא התך אל מרדכי אל רחוב העיר אשר לפני שער המלך:"

ומרדכי מסביר:

"ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו

ואת פרשת הכסף אשר אמר המן

לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם:"

המטבע "את כל אשר קרהו" תמוה משהו, שהרי למרדכי לא קרה כלום, ועל כן דרשו חז"ל כדין⁴:

"ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו – אמר להתך:

לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם.

הדא הוא דכתיב: אשר קרך בדרך".

"את כל אשר קרהו", על-פי דרשת חז"ל לא יתפרש זה כ"כל אשר התרחש", מפאת הקושי דלעיל, אלא יש בו תיאור לפרסונה-לאישיות של זה המבקש להוא עליהם, זרע זרעו של עמלק.

כזכור התורה מתארת את עמלק בזיקה ל"מקרה", ו"קריה":

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים:

אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך

ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים:"

את המקרה והמקריות, את חג המקריות הקרוי על שם הפור, חג שאינו בטל לעולם, את כל אלו נבקש לברר דרך עיון מדוקדק במושג המקרה שבעולם.

בדרך כלל אנו מבינים את המושג מקרה כדבר לא מתוכנן, שאינו שייך לאיזה מהלך שהוא. למעשה נראה כי מושג זה הוא משתנה בין הטרמינולוגיה הגויית לטרמינולוגיה היהודית.

4."מקרה הוא היה לנו"

את מושג המקרה מצאנו בזיקה לארון ה', שהיה ביד פלישתים. ארון ה' גרם למכות קשות בפלישתים, הם מוכים בחולי הטחורים⁵:

"והאנשים אשר לא מתו הכו בעפולים (קרי בטחורים)

ותעל שוועת העיר השמים:"

ואנשי העיר מבקשים מזור:

"ויהי ארון ה' בשדה פלישתים שבעה חדשים:

ויקרא פלישתים לכהנים ולקוסמים לאמר

מה נעשה לארון ה' הודיעונו במה נשלחנו למקומו:"

והכוהנים והקוסמים מציעים פתרון מהדוקטרינות של העבודה זרה, שאומרת שאם האל כועס יש לפייסו:

"ויאמרו אם משלחים את ארון ה' א-להי ישראל

אל תשלחו אותו ריקם כי השב תשיבו לו אשם

אז תרפאו ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם:

ויאמרו מה האשם אשר נשיב לו

ויאמרו מספר סרני פלישתים חמשה עפולי (קרי טחורי) זהב

וחמשה עכברי זהב כי מגפה אחת לכולם ולסרניכם:

ועשיתם צלמי עפוליכם (קרי טחוריכם) וצלמי עכבריכם

המשחיתים את הארץ ונתתם לא-להי ישראל כבוד

אולי יקל את ידו מעליכם ומעל אלהיכם ומעל ארצכם:"

כל אלו, סבורים פלישתים, יהיו בגדר הענקת כבוד לאלוקי ישראל ויפייסוהו. אז בהמשך אומרים כהני פלישתים דרך, שיש בה מבחן פשוט:

"וראיתם אם דרך גבולו יעלה בית שמש

הוא עשה לנו את הרעה הגדולה הזאת

ואם לא וידענו כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו:"

במשמע "אם דרך גבולו יעלה בית שמש" סימן שהוא הגורם לכל אשר קרה. אך אם לא ישתנה דבר – הרי ש"וידענו כי לא ידו נגעה בנוף מקרה הוא היה לנו".

"מקרה" שכאן הוא ביטוי למושג הרווח בחיי היומיום שלנו, כלומר משהו סתמי, אך ניתן נא את הלב שהגדרה זו מצויה בפיהם של עובדי עבודה זרה, בפיהם של אבות האומה, תהיה הגדרה אחרת למושג המקרה.

5."הקרה נא לפניי"

כזכור אליעזר עבד אברהם נשלח על-ידי רבו, למצוא אישה לבנו, ליצחק, אליעזר מגיע לבאר, ושם הוא עושה מבחן פשוט וקטן⁶:

"ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים

לעת ערב לעת צאת השואבות:

ויאמר ה' א-להי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום

ועשה חסד עם אדוני אברהם:"

אליעזר מבקש מאת ה' בקשה שנראית סותרת את עצמה מיניה וביה: "הקרה נא לפני היום", במשמע – זַמֵן לי במקרה. בהכרח חייבים אנו לומר כי מושג המקרה שבפי אליעזר הוא מושג אחר. בהמשך, לאחר שאליעזר מגיע לבית רבקה ופוגש את אביה ואת אחיה, הוא שב ומתאר את השתלשלותם של דברים:

"ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' א-להי אדוני אברהם

אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו:"

אליעזר אינו אומר לבתואל ולבן שה' הקרה לפניו, אלא שה' הנחה אותו. דומה שאליעזר חושש שאלו יפרשו את מושג המקרה, על פי שיטתם, כפרשנות שראינו בזיקה לארון ה' אצל פלישתים, פרשנות זו היא פרשנות אחרת מפרשנותו שלו ומהטרמינולוגיה שלו.

אחרי שאומר להם זאת אליעזר, מסכמים לבן ובתואל את השתלשלות הדברים בקביעה:

"ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר

לא נוכל דבר אליך רע או טוב:"

6. בועז רות והמקרה

מושג ה"מקרה" מופיע בצומת חשוב נוסף של האומה הישראלית, בכינון שורש מלכות דוד בעולם. רות, שדוד יוצא מחלציה, שבה עם חמותה נעמי, היא דבקה בה', למרות שאין לנעמי מה להציע אליה, ומשם הדברים משתלשלים כך⁷:

"ולנעמי מודע לאישה איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך

ושמו בועז: ותאמר רות המואביה אל נעמי אלכה נא השדה

ואלקטה בשיבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו

ותאמר לה לכי בתי:"

רות הולכת לשדה ללקוט שיבולים, והנה:

"ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים

ויקר מקרה חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך:

והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים

ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה':"

והנה מזדמנת מקריות כפולה, הוא באה לשדה בועז, עת זה בא מבית לחם.

התיאור לכך בכתובים הוא "ויקר מקרה", מקריות... ממקריות זו, קמה מלכות בית דוד.

7. דניאל איש חמודות

ומקור נוסף בכתובים, המתאר את עניינה של המקריות. את זאת מצאנו בפיו של זה המנבא את אחרית הימים, דניאל איש חמודות. דניאל זה מדבר עם האיש לבוש הבדים, זה הנגלה אליו משמיים ואומר לו כך⁸:

"ויאמר אלי, דניאל איש חמודות,

הבן בדברים אשר אנכי דובר אליך,

ועמוד על עמדך כי עתה שלחתי אליך,

ובדברו עמי את הדבר הזה עמדתי מרעיד:

ויאמר אלי, אל תירא דניאל,

כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין

ולהתענות לפני א-להיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך:

ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום

והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני

ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס:

ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים

כי עוד חזון לימים:"

אחרי הצופן של הדברים האחרונים, "את אשר יקרה באחרית הימים", מתחילה נבואת אחרית הימים של דניאל.

נמצינו למדים כי מושג המקרה בפי הגויים הוא האנטיתזה למושג האמונה. אך מושג המקרה אצל האומה הישראלית היא גילוי עליון בכל הצמתים החשובים של ההתהוות הלאומית.

8. "היקרך דברי אם לא"

את מושג המקרה לומד משה רבנו מהקב"ה, נזכור ברקע, כי העם מתאוים תאוה הם מבקשים בשר, ואז ברגע של חולשה קטנטונת אומר משה רבנו⁹:

"הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם

אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם:"

או אז משיב לו הקב"ה:

"ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר

עתה תראה היקרך דברי אם לא:"

9. "מקרה" ו"מועד"

מהו איפוא המקרה, השייך לישראל.

יסוד המושג מקרה, הוא משהו שאינו בגדר של מועד רגיל, הוא מעל לכל המועדים. המדובר בעניין שלא יועד ולא תוכנן, משום שאין שכל עלי אדמות שיוכל לאחוז בקצה קצהו. את זאת למד דניאל מהמלאך לבוש הבדים, ולאחר שלמד זאת החלה לה נבואת אחרית הימים. זה מושג המקרה בטרמינולוגיה העברית, גילוי של השגחה שהיא מעל לתפיסה ואחיזה. ולעומתו מושג זה מופיע בשיא האנטיתזה כשהוא בפיהם של גויים, אז כוונתו למשהו סתמי, שאינו מושגח חלילה. זהו ההסבר לכל ביטויי המקריות שנאמרו בזיקה לבלעם, בלעם מנסה בכל דרך "מקרית" לשיטתו, להביא לכך שה' יכעס על ישראל. ולעומתו עומד אדון הנביאים, משה רבנו, דבר הקושר אותנו לפרשתנו, פרשת ויקרא, הפותחת את הספר כולו.

10. "ויקרא אל משה"

למעשה שמו של חומש ויקרא אינו ברור. כל חומש בשמו, מוזג את התוכן המרכזי, שהולך ומתפרט בפרשותיו השונות.

חומש בראשית, כשמו כן הוא, כולו ספר הראשיתיות, של העולם, של האנושות, של כנסת ישראל.

גם שמו של חומש שמות ברור לנו, משום שעניינו הוא השֵמות, חומש זה מתאר כיצד בעולם של רודנות מבקש הרודן למחוק את שמות נתיניו, ולשעבד בהם. בחומש זה ניתנים שמות לכל המציאות, בעולם שכזה תופיע התורה, שעניינה לתת שֵמות ותכנים לכל. חומש במדבר עניינו המצב שבדרך, האומה בתהליך התגבשותה ובניינה.ולבסוף חומש דברים, בו משה הוא הַמְדַבֵּר, זהו משנה תורה.

אך מהו "ויקרא", מה עניינה של קריאה זו?

יסוד הבנת שמו של חומש זה הוא דווקא על-ידי התבוננות בפסוקים החותמים את ספר שמות, שם מתואר סיום הקמת המשכן¹⁰:

"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן:"

ואז:

"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד

כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן:"

זו פעולתו האחרונה של אדון הנביאים, המתוארת בספר שמות. הוא שהקים את המשכן, שעשה ניסים ונפלאות לישראל, לא יכול כעת לבוא למשכן. זהו פרק בענווה שכולנו למדים ממשה רבנו עליו השלום, לדעת מה אנו יכולים ומה אנו לא יכולים.

ומכאן לספר ויקרא, "ספר הקדושה", הכותרת שלו היא "ויקרא", הקריאה של הקב"ה למשה והדיבור אליו מאוהל מועד.

משה באישיותו מגלה את תמהיל ההפכים, המהווה את נוסחת הענווה.

מחד האמונה בעצמי, ומאידך הזהירות מלסמוך על עצמי.

11. להאמין ולסמוך

וביתר הרחבה:

האמונה של האדם בעצמו, היא למעשה אמונתו בקב"ה המתגלה דרכו. אמונה זו יש בה את התובנה כי האדם הוא שליח ה', הוא שנתן לו את כשרונותיו והוא ששם איתו היכן שהוא, ועל כן לא מהסס משה גם כשהקב"ה אומר לו: "הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול", לומר לקב"ה: "ואם אין מחני נא מספרך", במשמע, זהו תפקידו, זוהי תכלית קיומו, לולא זאת לא רואה משה רבנו לעצמו קיום. ויחד עם תובנה זו על האדם לדעת, כי שלוחים רבים למקום, ובאם הוא מחריש "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", מכוחה של ידיעה זו יודע האדם, לא להחזיק טיבותא לנפשיה, ומאידך לפעול בכל כוחו.

בכך מאמין האדם בעצמו וסומך רק על ה'.

עניינה של מגילת אסתר הוא ההשתדלות והמקרה, במובנו הייחודי שהבאנו. מרדכי מלמד אותנו שהאמונה בעצמנו תביא אותנו לנסוק לגבהים, ובלבד שנאמין.

מרדכי אינו כורע ואינו משתחווה. כשהגזרה באה לה הוא משתמש בכל ההשתדלויות שהוא מכיר, ואז מתפלל הוא לה', הוא מאמין בעצמו וסומך על ה'.

הוא אומר לאסתר¹¹: "אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו", כשאותו "בית אביך" הוא למעשה מרדכי עצמו, שהרי הוא היה לה לאב ואם. ואז מוסיף הוא: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". במשמע, אומר מרדכי, נצח ישראל, גם אם נחריש, הוא ימשיך לו, הקב"ה ישמור ויגן, אך אנו באופן זה לא עשינו את תפקידנו בעולם.

או אז, מתוך האמונה בעצמי ובטחון בה', בא המהפך. זהו ה"מקרה" במילון העברי-אמוני. נסיקה לנקודת השגחה שהיא מעבר ל"מועד", גילוי אלוקי שהוא מעבר לכל תכנון מוכר או ידוע, המקרה הוא תיאור לביטול ההגיון וההיאחזות הבלעדית שלמעלה מטעם ודעת בקב"ה.

"כל המועדות בטלים ופורים אינו בטל", שכן כל מועד בא לתקן משהו, לעתיד לבוא התיקון השלם, וכל אותם תיקונים ייבטלו. אך אחרי כל זה יישאר לו יעד אחד. ביעד זה חותם הרמב"ם את משנה התורה¹²:

"ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה...

ולא יהיה כל עסק העולם אלא לדעת את ה' בלבד,

ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים

וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר:

כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ומחדש ה"אור-שמח" במקום, שההבדל בין ימינו אנו, שגם בהם מבקשים לדעת את ה', לבין אותם ימים שלעתיד לבוא, שאז ידע כל אדם מה הוא מסוגל ומה אין הוא מסוגל לדעת...

עמלק יודע את הנקודה המיוחדת בישראל, הוא יודע את העובדה שהם מושגחים למעלה מטעם ודעת, אך הוא מבקש להפוך את אותו מקרה קדוש לקרי וטומאה, כקרי זה שהוא טיפה של חיים שהתבזבזה ונהייתה משהו סתמי במקום בסיס לוולד.

ואם חלילה ישראל מבקשים ללכת בדרך זו עם הקב"ה של מקרה טמא, "והלכתם עמי בקרי", הרי שהקב"ה הולך עמהם "בחמת קרי", בהסתר כה גדול, שעוד יותר נראה כמקרה.

הנה כי כן, עמלק מבקש להפיל את ישראל לקרי – לטומאה, זהו "בן בנו של קרהו בא עליכם". ולעומתו יש את האמונה, האמונה בעצמי, האמונה בה', והידיעה שגם ה' מאמין בנו. זהו "רבה אמונתך" שאומרים אנו ב"מודה אני" בכל בוקר, רבה אמונתך שלך הקב"ה בנו.

12. פרה אדומה

ומכאן לפרשת פרה אדומה. עניינה של הפרה אדומה הוא לטהר מטומאת המוות, ובאופן כללי יותר לטהר את העולם מטומאת המוות שדבקה בו. הפרה אדומה מייצגת את ההבדל, את ה"חוקה חקקתי" וגזרה גזרתי, שאין אתה רשאי להרהר אחריה.

שיאה של הגאולה נעוץ בידיעה במה שאין אנו יכולים, בענווה, בהתבטלות כלפי שמיא, ומתוך כך בהשתדלות ארצית.

זהו "ויקרא אל משה", זוהי הפרה האדומה המחברת אותנו לנבדל, וזוהי מגילת אסתר, המלמדתנו להאמין בעצמנו ולסמוך רק על הקב"ה.