קראו את השיעור

בס"ד

שיעור הרב אלון לפרשת ויקהל -פקודי,

כ"א אדר, ה'תשס"ד,

"נר שבת"

אנו נמצאים בפתחן של פרשת ויקהל פקודי. הנושא בו נבקש לעסוק הפעם הוא "נר שבת". במבט ראשון נראה שנושא זה אינו שייך לפרשותינו, אך בהתבוננות מעמיקה [כפי שנראה להלן] נראה שאדרבא, אולי עיקרו נמצא בפרשותינו.

לנר שבת יש מקום גדול בתחושות ובהרגשות של כל יהודי. ננסה קימעא לעמוד על תוכנו ומהותו של נר זה. את המקור לנר שבת מצאנו בגמ' במסכת שבת. שם מביאה הגמ' [וכדלהלן] מספר פסוקים ממגילת איכה, בהם מקונן הנביא ירמיהו, על אשר אירע לו בחורבן הבית.

הפרק פותח במלים "אני הגבר ראה עוני" וממשיך ומתאר את המציאות העגומה והקשה.

בגמרא שנביא נראה, כי דרך הלימוד היא על דרך השלילה, לאמר – על אותם דברים שמקונן עליהם הנביא, שחסרים לו – מבינים אנו, כיצד ראויה הייתה המציאות להיות.

ואלו דברי הגמרא:

"ותזנח משלום נפשי, נשיתי טובה.

מאי ותזנח משלום נפשי? – אמר ר' אבהו זו הדלקת נר בשבת".

על המילים "ותזנח משלום נפשי" – מילים המתארות את יאושו של הנביא, שמשמעותן שהוא חדל להאמין שיהיה לו עוד טוב. אומרת הגמ' – על איזה טוב כיוון הנביא? על נר שבת.

בהמשך הפסוק "נשיתי טובה" – דורשת הגמ' כך:

"נשיתי טובה – אמר רבי ירמיה: זו בית המרחץ".

ופרוש נוסף:

"אמר רבי יוחנן: זו רחיצת ידים ורגלים בחמין".

כשיש לציין ששתי רחיצות אלו (בית המרחץ ורחיצת ידים ורגלים) הן רחיצות בזיקה לכבוד השבת. לא מדובר פה על רחיצה בעלמא.

ומוסיפה הגמ' ומביאה שני פירושים נוספים:

"ר' יצחק נפחא אמר: זו מטה נאה וכלים שעליה".

כשגם כאן הכוונה בזיקה לשבת, ומשמעותן של הדברים שחסר אותו יופי וסדר אסתטי שהבית היה מסודר בו בשבת.

ופרוש אחרון:

"ר' אבא אמר: זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים".

כשהכוונה לזוגיות במיטבה ויופיה – שקיבלה את שיא ביטויה דווקא בשבת.

המכנה המשותף בכל פירושי חז"ל אלו שחכמים ביקשו לומר בהם שהמקונן מקונן על כך שהשבת שלו היא רק "שבת טכנית" – דהיינו, מסגרת השבת נשמרת , אך חסרים בה מספר מאפיינים מיוחדים הנותנים ממד אחר ליופי שבשבת.

רחיצה בע"ש, למשל, שחסרה למקונן במגלת איכה, אינה גורעת מהשבת מבחינה טכנית, אך יחד עם זאת לקבל את השבת מטונף (ואפי' ללא רחיצת ידיים ורגלים שזה מינימום שדרשו חכמים) – פוגע ברוח ובאווירה שהשבת מבקשת להנחיל.

מכל מקום, לעניננו, על הפס' "ותזנח משלום נפשי", דרשו חכמים – זה נרו של שבת. נמצינו למדים כי נר של שבת שייך אל השלום. וזו נקודה שיש לברר.

רש"י במקום אומר בזו הלשון:

"הדלקת נר בשבת – שלא היה לו ממה להדליק, ובמקום שאין נר אין שלום, שנכשל והולך באפלה".

כלומר – ללא נר האדם הולך ונכשל וזהו ה'אי-שלום' שבא בגין חורבן בית-המקדש, שגרם לנר שבת להיבטל.

נציין שישנה גירסא נוספת לסוף דברי רש"י המחליפה את המילים "והולך באפלה" ל"ואוכל באפלה" – גם כאן משמעותם של הדברים היא שמפאת החושך אדם אוכל ונכשל. המשותף לשתי גרסאות רש"י הוא שהן מעמידות את משמעות הפסוק על "הסבר טכני", דהיינו החושך ואי ראיית האדם את פעולותיו שלו, המשתלבות בזמן החושך, גורם לתקלות.

נעיר שבראשונים מופיעות הלכות בזיקה לדברים האמורים לעיל. למשל בעל ההגהות המיימוניות מביא את הדברים הבאים:

"מצאתי בשם רבינו זצ"ל שמותר להדליק נר בבית ולאכול בחצר אם ירצה. ורבינו שמחה משפיר"א היה רגיל לעשות כן".

"רבינו" המובא כאן הוא הרמב"ם. כאן מביא ההגהות המיימוניות בשם הרמב"ם שמותר להדליק נר בבית ולאכול בחצר, וחותם את דבריו ב"מעשה רב" שכך היה נוהג ר' שמחה משפיר"א.

מהערה זו של ההגהות המיימוניות למדנו שלדידו ולדידו של הרמב"ם יש בנר של שבת משהו מעבר לנימוק הטכני אותו מביא רש"י, הנשען על החשש שמא ימעד האדם.

מכאן נבוא ונעמיק בדברי הרמב"ם עצמם שנאמרו בדינו של נר שבת.

ברמב"ם מצאנו את ההתייחסות הבאה, בפרק ה' לנר של שבת:

"הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק. ולא מצווה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה אלא חובה. ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת".

ביאור דבריו:

במערכת העשיה או אי-עשיה ישנם שלושה גדרים. הראשון "רשות" – דהיינו מעשה שבבחירתו של האדם לעשותו או לא לעשותו. הגדר השני הוא גדר "מצווה" – משמעותו מעשה שאין אני חייב ליזום את עשייתו, אך אם נקלעתי לסיטואציה מסויימת – אני חייב לעשותו כמו למשל נטילת ידים של אכילה, שאין האדם חייב בה, אך אם הוא חפץ לאכול לחם – או אז הוא מתחייב בנטילת ידים.

הגדר השלישי הוא "חובה" – כאן כבר אין בחירה לאדם [כמו במצווה] האם להכניס את עצמו לסיטואציה שבה יצטרך לקיים את המצווה. כאן – בין אם רוצה האדם ובין אם לא – חובה עליו ליזום את מעשה המצווה.

הנה כי כן, את נר שבת משייך הרמב"ם לקבוצה השלישית, ל"חובה", לאמר, חייב האדם במודע ליזום את עשיית המצווה ולהדליק נר של שבת.

המצווה הזו היא גם מצווה גורפת שכן אומר הרמב"ם: "אחד הנשים ואחד האנשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת".

את חשיבות מצווה זו – רואים מהמשך דברי הרמב"ם:

"אפילו אין לו מה יאכל – שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת".

הנה כי כן, מצוות נר שבת שייכת למצוות "עונג שבת" [כשאת מצוות "עונג שבת" למדנו מהפס' בישעיה: "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ" וגו'..."].

וכאן מתעוררת שאלה שכבר דנו עליה הראשונים.

מהרמב"ם שלפנינו, כאמור, עולה שמצוות נר של שבת שייכת למצוות עונג שבת. ואם כך הדברים – מדוע אם-כן הרמב"ם, הסדרן המופתי, הקודיפקטור הגדול, אינו מביא את דין נר של שבת בקבוצת ההלכות המרוכזות בפרק ל העוסקות בדיני עונג וכבוד שבת?

ברור איפוא שהרמב"ם נותן מעמד מיוחד למצווה זו.

שנית, נשאל נא, אם מצוות נר שבת שייכת לקבוצת המצוות הנמצאות תחת הכותרת "עונג שבת" – מדוע על מצווה זו אומר הרמב"ם שהיא חובה? מדוע יש חובה להתענג בשבת באופן זה?

בהמשך סתם הרמב"ם את הדברים הבאים:

"המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה. ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית. ואף על פי כן צריך האיש להזהירן ולבודק אותן על כך ולומר לאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך "הדליקו את הנר". ספק חשיכה ונכנס השבת ספק לא נכנס – אין מדליקין".

כאן יש תוספת מעניינת, שהרי אמנם למדנו שמצווה זו היא גם על האנשים וגם על הנשים, אך כאן מדגיש הרמב"ם שעיקר המצווה היא על הנשים, ונימוק הרמב"ם הוא נימוק טכני: "לפי שהן מצויות בבית והן העסוקות במלאכת הבית". נימוק זה מעלה תמיהה, שכן מדברי חז"ל עולה נימוק אחר, הרבה יותר מהותי לכאורה, מנימוקו זה של הרמב"ם.

על המשנה בפרק "במה מדליקין", האומרת "מפני מה נשים מתות בשעת לידתן? מפני שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר" – אומרת כך הגמ':

"כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא: אמר הקב"ה: רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם".

הדם הוא האפשרות לחיות ודם הנדה הוא האזהרה המקבילה לאותה יכולת חיים, לאמר, היכולת לפרוש במקום שאין אופציה לחיים (שזהו תהליך הנדה).

ומוסיפה עוד הגמ':

" 'ראשית' קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי אתכם".

ישראל נקראו ראשית, וזוהי משמעות "בראשית" שדרשו חז"ל – בשביל ראשית, בשביל ישראל נברא העולם [זהו גם "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה"].

החלה אף היא קרויה ראשית ["ראשית עריסותיכם"].

ומכאן באים אנו לעניין הדלקת הנר:

"נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימים אותם מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם".

הנה כי כן, הנשמה קרויה נר ["נר ה' נשמת אדם"] – והנשים נצטוו על הנר.

ומדוע נצטוו הנשים על ג' מצוות אלו? על כך משיב רש"י במקום:

"הריני נוטל נשמתכם – ותאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם ויבטל שם ראשיתכם, ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה: היא איבדה חלתו של עולם שעל-ידה נטרד אדם הראשון שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו ועוד שצרכי הבית תלויין בה:"

ניתן נא את הלב, רש"י מביא נימוק ראשון מרכזי הטוען כי נשים נצטוו בג' מצוות אלו כתיקון לחטא אדם הראשון. אח"כ מוסיף רש"י נימוק נוסף "ועוד שצרכי הבית תלויין בה".

וכאן נשאל אנו – מדוע הרמב"ם מניח את הנימוק המרכזי של חז"ל בבראשית רבה, ומשעין את נימוק המרכזי לדבריו, לסיבת היות הנשים מחוייבות יותר מהאנשים, דווקא על טעם הנראה "טכני" כל-כך ?

נסכם את האמור עד כה.

נר של שבת שייך לקבוצת המצוות ששורשן הוא "עונג שבת", אך נר של שבת [כפי שמתואר ברמב"ם] חריג בשני מישורים. המישור הראשון הוא עצם מיקומו בפרק ה' ולא בפרק ל' שם היה ראוי להיות מקומו הטבעי בפרק העוסק כולו בענייני עונג שבת [וכאמור הרמב"ם סידר את הדברים בחכמה גדולה ולכן יש עלינו לתת את הלב לשוני זה]. המישור השני הוא היות נר של שבת "חובה" על אף שכל יסוד חיובו הוא "עונג שבת", ואם-כן שאלנו – מדוע לחייב על עונג שכזה?

ראינו גם שנר של שבת הוא חובת הנשים והאנשים על אף שעיקר חיובו הוא על הנשים.

הרמב"ם מביא נימוק אחד בלבד לסיבת היות עיקר החיוב על הנשים, טעם הנראה במבט ראשון "טכני" למדי. ועל כך שאלנו – מדוע הניח הרמב"ם את הטעם המובא במדרש בראשית רבה, ונתלה בטעם הנראה לכאורה יותר שולי.

נניח לכל שאלות אלו לפי שעה, ונראה נא כיצד האמור לעיל שייך לפרשתנו, פרשת ויקהל.

וכך פותחת פרשתנו:

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת:"

ישנן שתי שאלות ברורות העולות מפסוקים אלו. השאלה הראשונה היא שמהפסוק הראשון נוצרת ציפיה לציווי על עשייה מסויימת [וכלשון הפסוק – "אלה דברים אשר צווה ה' לעשות אותם"] אך מהפסוק שאחריו "...וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' – כל העושה בו מלאכה יומת", משמע שהציווי על העשיה הוא למעשה על באי-עשיה… ?!

אז היו מן המפרשים, שרצו לומר שהציווי על העשייה מכוון לאמור בהמשך הפסוקים, שם נצטוו ישראל על עשיית המשכן. אך פירוש זה קשה, שכן מדוע, אפוא, יכנסו פסוקים אלו העוסקים בעניני שבת, בתווך, שבין הציווי לתוכן הציווי ?

אנו נראה להלן, שהעשייה היותר גדולה, שנצטוונו עליה היא דווקא באי-עשייה.

שהרי שכשם שאצל הקב"ה השביתה מהעשיה אינה מפאת כך שצריך הוא, חלילה, מנוחה. אלא יש פעולה של יצירה בעצם השביתה. הוא הדין בשביתה שאנו מצווים עליה, אנו נדרשים לשביתה שיש בה יצירה, וכפי שנרחיב עוד להלן.

שאלה שניה היא השאלה הידועה בלשון חז"ל "הבערה למה יצאת"?

כשהכוונה היא כזו – מדוע האיסור להבעיר אש בשבת נכתב בתורה בצורה עצמאית ולא נכלל עם יתר שלושים ושמונה איסורי השבת האחרים, שנלמדו מן המשכן באופן כללי [כאשר הלימוד הוא שכל מלאכה שנעשתה במשכן נאסרה בשבת].

מדוע לאיסור זה יוחד פסוק בפני עצמו של "לא תבערו אש"?

חז"ל משיבים על שאלה זו ("הבערה לחלק יצאת") – אך אנו נבקש להתעמק בתשובה אחרת לשאלת הגמ', תשובה המובאת בדברי רס"ג.

קודם שנביא את תשובתו, נעיר כי רס"ג כתב חיבור על נר של שבת, שהרבה ממנו הלך לאיבוד, ומעט נמצא והודפס בספר "תורה שלמה" לרב כשר.

בדברים שנביא להלן, רס"ג בא לענות על השאלה שהעלינו על איסור הבערה בשבת, ולאחר שהביא את נימוקי הגמ' על שאלה זו, הוא מביא פירוש נוסף וזהו לשונו:

"וכך הוא הדבר: כבר ציוה להם להקדים ולהכין לחם ותבשילים לשבת, שנאמר: את אשר תאפו אפו וגו', ולא נשאר אלא הנר, שלא נתפרש שציווה להם להכין אותו לשבת, לכן פירש אותו כאן, שנאמר: לא תבערו אש וגו', אבל את אשר תבעירו הבעירו, ולא השלים את העניין כולו שם, כיוון ששם הייתה כוונתו להכנת המן ואין למן כל ענין אצל הנר, ולכן השאיר את הדבר עד שישלים אותו כאן".

כלומר, אליבא דרס"ג, כאן בפרשתנו הוא המקום לצוות על נר של שבת, מפאת שכבר נצטווינו על כל ההכנות האחרות לשבת.

ואופן הציווי על נר של שבת הוא על דרך השלילה, דהיינו, מזה שהתורה אמרה לא להבעיר אש בשבת, הדבר אומר שיש להבעיר את האש עוד קודם לכן, ועל איזו אש מדובר הוי אומר זה הנר.

יסוד דברי רס"ג נשען על דברי המכילתא:

"לא תבערו אש וגו' למה נאמר, לפי שהוא אומר בחריש ובקציר תשבות כו' שבות מערב שביעית לשביעית וכו' יכול כן ישבות מערב שבת לשבת כו' ולא יהיה רשאי להדליק לו נר או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה, ת"ל לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת".

מדברי המכילתא האלו יכולנו להעלות כי להדליק נר היא רשות, אך רס"ג לומד מהם על חובה של הדלקת נר שבת, וגם על נתיב פרשנות זה נצטרך לעמוד.

בכדי להשלים את התמונה נביא נא עוד שני מדרשים המשלימים את המכלול שהבאנו עד כה.

על הפסוק:

"ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות".

דרשו חז"ל [מדרש כת"י, מובא בספר תורה שלמה]:

"ויברך אלהים – לפי שאין לך שמקדש את השבת ומרוממה אלא הדלקת הנר".

דהיינו ברכת הקב"ה לשבת היא בנר השבת. אמור מעתה נר של שבת מהווה מעין ביטוי לעצמותה של השבת [עובדה היכולה להסביר מדוע הרמב"ם לא הכניס את דין נר של שבת בקובץ המצוות העוסק בעונג שבת, שכן נר של שבת הוא עצם השבת, וכפי שנרחיב עוד להלן].

מדרש נוסף הוא על הפסוק בתחילת ספר בראשית "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" [מובא גם כן בתורה שלמה על הפסוק]:

"גדול השלום שלא התחיל הקב"ה לברוא דבר בעולמו אלא בדבר שהוא שלום ואיזה זה האור שנאמר ויאמר אליהם יהי אור ומניין שהוא שלום? שנאמר יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום. מכאן אמרו חז"ל נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, פירוש – האור נקרא שלום לפיכך מקדימין הנר שהוא אור ושלום ליין".

וכעת נבאר את הדברים אחד לאחד.

האש היא אחת מארבע יסודות [מים, רוח, עפר ואש] אך לאש יש תכונה מעניינת. האש היא יצירה שיש בכוחו של האדם ליצור, ובכך הוא שותף לה, אך מאידך גיסא אש היא היסוד הנבדל ביותר מהאדם. שכן אדם יכול לשהות בתוך עפר, מים ורוח אך אינו יכול לשהות רגע אחד בתוך אש. האש היא גם היסוד שדרכו עושה האדם אינספור יצירות. לאש יש תכונה מעניינת נוספת, היא קשורה תמיד ליסוד חומרי, המהווה בסיס לבערה שלה, ואט אט יסוד בערה זה הולך ומתכלה, או אז האש נכבית.

ומכאן נבוא לנר. למדנו כי "נר מצווה ותורה אור", הנר משול למצווה והתורה לאור. הנר משול למצווה מפאת היות כל מצווה קשורה לפעולה מעשית בעולם ועל כן הנר מרמז על אור הקשור על החומר. אך התורה פעולתה גם כשאין בה צד מעשי ועל כן היא משולה לעצם האור.

באופן ככלי יסוד הדברים הוא שהנר מרמז על יכולת הקיבולת של האדם המצומצם את האור האלוקי, והאור מרמז על בחינות שאין לנו יכולת אחיזה בהם.

ועל כן צריך האדם לזכור כי כל קליטתו והשגתו היא רק באותה בחינה הקרויה נר ולא בעצמות האור, וגם האור שנקלט בנפש האדם הוא מוגבל [שעל כן האור שנברא בו העולם נגנז לעתיד לבוא].

ובנידון דידן השבת היא בחינת האור. את השבת קידש הקב"ה, לא אנחנו, קדושתה של השבת נפעלת ללא כל התנאה [שלא כקדושת המועד שתלויה בבי"ד].

הנר שאנו מדליקים בע"ש הוא ביטוי למקסימום שיכול האדם להגיע אליו ע"י החומר שלו, ע"י "השעווה שלו". את הנר הזה של שבת אנו מצווים להדליק בערב שבת קודם שבת והוא דולק והולך לתוך שבת, דבר המהווה ביטוי עמוק לחיבור בין העולם הזה לבין השבת שהיא מעין עולם הבא. כשחיבור זה הוא תכלית הכל, וזוהי כוונת המדרש "שאין לך דבר שמקדש את השבת ומרוממה אלא הדלקת הנר". זוהי הפגישה בין העוה"ז שהיא השעווה לבין העוה"ב שהיא האש הקשורה בה. ואותה אש קטנה שמדליק האדם היא העונג של הקב"ה בעולמו.

ידועים דברי חז"ל "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם".

כבר הזכרנו שכאשר מוציאים את אות יוד מהאיש ואות הא מהאישה נשארת אש אש. כשעומק הדברים משמעותו היא שכשנוטלים את העומק הפנימי –רוחני נשארים היסודות הארציים.

וכששני יסודות ארציים מתחככים יוצאת אש.

אך הבה נתבונן קמעא ברישא של הדברים, באותיות יוד והא.

האות יוד מרמזת על העוה"ב, על היסוד התמציתי של האידיאל, והאות הא מרמזת על התפשטותו והופעתו של אותו אידיאל עליון. זוהי הפגישה הגדולה שבין האיש והאישה המרמזת על הפגישה בין הדוד לרעיה, בין הקב"ה לכנסת ישראל. פגישה זו של התוכן הפנימי הופכת לאש של שלום תחת אש שמכלה ושורפת.

זהו גם ביאור מושג העונג.

עונג פירושו מזיגה בין העוה"ב לעוה"ז. עונג הוא בדיוק ההיפך מן הנגע. עונג משמעותו חיבור של היסוד החיצוני לנקודה פנימית המענגת את הנפש. ואילו נגע משמעותו קלקול פנימי המפלס את דרכו אל החוץ ונגלה על האדם ועל ביתו.

זהו, איפוא, עניינו של נר של שבת. הנר מרמז על התנועה מן העוה"ז שבששת ימי המעשה אל מעין העוה"ב של השבת, הנר מרמז על הנפש הקשורה בגוף והפועלת את פעולתה ע"י הגוף.

הנר "מרומם את השבת" – מפאת היותו הציר המרכזי שעליו השבת סובבת.

הנשמה, כפי שראינו, קרויה נר ["נר ה' נשמת אדם"], היא הקשורה בגוף עד שהגוף מתכלה או אז היא נפרדת ממנו ושבה אל האלוקים אשר נתנה.

הקב"ה הולך עם נשמותינו כמי שמחזיק נר בידו ונותן אותו בחורים ובסדקים בכדי לבער את החמץ העולמי המסתתר לו. זהו אפוא גם תפקידנו בעולם להאיר עם נשמותינו את החשכה העולמית ולעזור לבורא עולם לבער את החמץ העולמי.

הרמב"ם שתלה את מצוות נר של שבת דווקא באישה מפאת היותה דואגת לצרכי הבית, התכוון מעבר לנימוק הטכני. כוונתו שדווקא האישה שלוקחת אחריות על המתרחש בבית וקשובה לכל פעולה היא הראויה מכל להדליק נר של שבת, שכן היא האישה מחברת בחיי המעשה את העוה"ב לעוה"ז, והרי זה עניינו של נר שבת.

הנה כי כן, השביתה שבשבת ולקיחת כל עולם המעשה אל תוך השבת תתפרש כעשיה היותר גדולה – משום שכאן לומד האדם גם כי כל פועלו ופעולתו בא לו מרבונו של עולם. וגם פועל שפעל הוא בשבת בא עימו לשביתה השבתית, שכאמור היא העשייה היותר גדולה.

ועל כן מצווה אותנו הקב"ה לעשות ע"י אי עשייה.

זהו, אפוא הנר של שבת, שעל פי רס"ג נצטוו עליו ישראל באופן עקיף בפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם". נר של שבת יוצא דופן מאחרים, כיוון שהוא מרמז על עצם השבת.

הוא המרמז על האור הקשור על החומר, על הנשמה החופפת את ה גוף, ומכאן חשיבותו הרבה.

ומכאן תפקידנו ואחריותינו לזכות ולקשור את האור על השעווה את האין סוף לעולם הסופי.