קראו את השיעור
בס"ד, יום ראשון, ז'
בטבת ה'תשס"ה
שיחתו
השבועית של הרב מרדכי אלון
כתיבה
ועריכה: יהודה עובדיה
ממערת המכפלה לנקרת הצור
לסיום
בראשית ולתחילת שמות
בין חתימתה של פרשת ויגש
לבין תחילתה של פרשת ויחי ישנו חיבור פנימי גדול מאוד. ביטוי לחיבור הזה כבר בא
לידי ביטוי באופן כתיבתה של התורה – אין כל הפסק בין פרשת ויגש לפרשת ויחי, הפרשה,
כלשון רבותינו היא פרשה סתומה. אין שורה של רווח בין הפרשיות.[1]
לפשרן של חיבור פרשיות אלו
בכלל, ובמעבר שבין ספר בראשית לספר שמות בפרט, נבקש לעסוק הפעם.
והנה הכתובים לפנינו[2]:
"וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן
ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד:"
נזכור נא
כי הימים הם הימים בהם מתפתחת והולכת "קהילת קודש גושן", הישוב היהודי
שם גדל וגדל, והאחיזה במקום מתעצמת והולכת ["ויאחזו בה"].
נזכור נא, שתיאור זה צורם על
רקע המתרחש במצרים, שכן באותה עת מַלְאִים יוסף את אדמת המצריים, והם נדים ונעים
ממקום למקום, ולעומתם יושבת לה הקהילה היהודית שבעה, דשנה, על אדמת מצרים. המשך
התהליך שמתואר בספר שמות[3]:
"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד",
יביא ל: "ויקם מלך חדש
על מצרים אשר לא ידע את יוסף". אך טבעי הוא שכשהקהילה היהודית משגשגת במצרים
במימדים שכאלו – האנטישמיות במיטבה תתעורר לה.
ומכאן באה לה צוואת יעקב,
שתחילה תנוסח באופן כללי, ובהמשך פרשתנו תהיה יותר נקודתית:
"ויחי יעקב בארץ מצרים
שבע עשרה שנה
ויהי ימי יעקב שני
חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה:
ויקרבו ימי ישראל
למות ויקרא לבנו ליוסף
ויאמר לו אם נא
מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי
ועשית עימדי חסד
ואמת אל נא תקברני במצרים:
ושכבתי עם אבותי
ונשאתני ממצרים
וקברתני בקבורתם
ויאמר אנכי אעשה כדברך:"
לבקשת יעקב,
אפוא, שתי פנים, האחת שלילית "אל נא תקברני במצרים", ולשניה פנים
חיוביות: "ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם".
ובהמשך השתלשלות הדברים
נפגשים אנחנו שוב בצוואת יעקב על קבורתו, כשבמילים אלו למעשה נפרד יעקב מן הסובבים[4]:
"ויצו אותם ויאמר אלהם
אני נאסף אל עמי
קברו אותי אל אבותי
אל מערת שדה המכפלה
אשר בשדה עפרון
החתי: במערה אשר בשדה המכפלה
אשר על פני ממרא
בארץ כנען
אשר קנה אברהם את
השדה מאת עפרון החתי לאחוזת קבר:
שמה קברו את אברהם
ואת שרה אשתו
שמה קברו את יצחק
ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה:"
יעקב מבקש להיקבר במערת
המכפלה. אריכות דבריו "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת
רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה". כל אלו מובנים – תכליתם להראות כיצד האבות,
שיעקב מהווה חלק מהם – קבורים שם.
אך אז באה לה הערה בדברי
יעקב, שלכאורה אינה מובנת, מה גם, שיהיו אלו מילותיו האחרונות של יעקב אבינו
ע"ה:
"מקנה השדה והמערה אשר
בו מאת בני חת:"
ומיד לאחר
מכן:
"ויכל יעקב לצוות את
בניו
ויאסוף רגליו אל
המיתה ויגוע ויאסף אל עמיו:"
וכאן עולה לה שאלה, מה פישרה
של תוספת זו, בה נפרד יעקב מן החיים ?
לא זו אלא שאף פשטם של דברים
אינו ברור – מה אכפת לבניו, וממילא מה ראה יעקב לקבוע בפניהם את העובדה כי השדה
נקנה מאת בני חת?
נניח לכך לפי שעה.
ובניו, בני יעקב, עושים
כמצוות אביהם – הם עולים עם מצרים עד גורן האטד, וממשיכים הם עם מיטת אביהם, וכך
מתארת התורה[5]:
"ויעשו בניו לו כן כאשר צום: וישאו אותו
בניו ארצה כנען
ויקברו אותו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם
את השדה לאחוזת קבר מאת עפרון החתי על פני
ממרא:"
ושוב חזרה
לה ההדגשה: "אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת קבר מאת עפרון החתי...", שוב
קבורת יעקב בשדה המכפלה מתוארת בזיקה לאותו קניין שנעשה עם עפרון ובני חת.
אך למעשה הדגשה זו אינה רק
אצל יעקב, אלא כבר אצל זקנו אברהם[6]:
"ויגוע וימת
אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו:
ויקברו אותו יצחק
וישמעאל בניו אל מערת המכפלה
אל שדה עפרון בן
צוחר החתי אשר על פני ממרא:
השדה אשר קנה אברהם
מאת בני חת
שמה קובר אברהם ושרה
אשתו:"
שוב
ההדגשה: "השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת", וכיעקב כן אברהם, בתיאור זה
נחתמים חייו עלי אדמות, שכן מייד לאחר מכן אומר הכתוב:
"ויהי אחרי מות אברהם
ויברך א-להים את יצחק בנו
וישב יצחק עם באר
לחי רואי:"
הרד"ק
הרגיש בחזרה זו של תיאור קנית השדה בכל פעם שמזכירים אותה, והעיר כדין[7]:
"השדה – בכל
מקום שזכר הקבורה בזו המערה זכר המקנה".
והטעם לכך:
"להודיע חבתו של אברהם
אבינו שלא מצא מקום לקבורה
עד שקנה אותו, ואף
על פי כן לא הרהר אחרי הא-ל
שאמר לו: כי את כל
הארץ אשר אתה רואה
לך אתננה ולזרעך עד
עולם".
לפי הרד"ק, אם-כן,
אזכור הקניה מטרתו לומר שעל אף שלא מצא אברהם מקום לקבורה, ועל אף שאמר לו
הקב"ה שכל הארץ שלו היא – לא הרהר אחר הקב"ה. ואכן, על-פי חלק
מחז"ל נסיונו העשירי של אברהם אבינו היה בקבורת שרה.
ועדיין צריכים הדברים בירור –
מה מייחד ניסיון זה מניסיונותיו האחרים של אברהם ששוב ושוב חוזרים ומדגישים אותו
להודיע מעלת אברהם?
ועניין נוסף שיהא עלינו לתת
עליו את הלב, המשיק לנידון דידן הוא סיפור קבורת יוסף. יוסף מצווה כך את בני ישראל[8]:
"וישבע יוסף את בני
ישראל לאמר פקוד יפקוד א-להים אתכם
והעליתם את עצמותי
מזה: וימת יוסף בן מאה ועשר שנים
ויחנטו אותו וישם
בארון במצרים:"
אך את תיאור קבורתו של יוסף
נמצא רק בספר יהושע[9]:
"ויהי אחרי הדברים האלה
וימת יהושע בן נון
עבד ה' בן מאה ועשר
שנים: ויקברו אותו בגבול נחלתו
בתמנת סרח אשר בהר
אפרים מצפון להר געש:
ויעבוד ישראל את ה'
כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים
אשר האריכו ימים
אחרי יהושע
ואשר ידעו את כל
מעשה ה' אשר עשה לישראל:"
ומכאן
התיאור של קבורת יוסף:
"ואת עצמות יוסף אשר
העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם
בחלקת השדה אשר קנה
יעקב מאת בני חמור אבי שכם
במאה קשיטה ויהיו
לבני יוסף לנחלה:"
ושוב הדגשה
כי המקום בו יוסף נקבר, נקנה על-ידי יעקב במאה קשיטה.
היוצא מדברינו עד כה כי
כשמוזכרים חברון ושכם, מוזכרת העובדה כי
הללו נקנו מאת אנשי המקום.
ועל פשר אלו נבקש לעמוד.
חז"ל מתייחסים לנקודות
הנ"ל, בזיקה לדברים אותם אומר משה רבנו לקב"ה. נראה נא את הדברים קימעא
קימעא:
משה רבנו, לאחר המחזה הגדול
שבסנה יוצא לשליחות, הוא ואהרון עימו לפרעה מלך מצרים. הוא מבקש מפרעה לשלח את
העם, ותגובת פרעה היא הכבדת השעבוד על העם. או אז שב משה ואומר לקב"ה דברים
קשים[10]:
"וישב משה אל ה' ויאמר
א-דני למה הרעותה לעם הזה
למה זה שלחתני: ומאז
באתי אל פרעה לדבר בשמך
הרע לעם הזה והצל לא
הצלת את עמך:"
וה' משיב
לו:
"ויאמר ה' אל משה עתה
תראה אשר אעשה לפרעה
כי ביד חזקה ישלחם
וביד חזקה יגרשם מארצו:"
ואז ממשיך לו הדיבור האלוקי
בתוכן שנראה כאינו שייך לדו-שיח שלפנינו:
"וידבר א-להים
אל משה ויאמר אליו אני ה':
וארא אל אברהם אל
יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די
ושמי ה' לא נודעתי
להם:"
משה בא בתלונה כלפי
הקב"ה, והקב"ה משיב לו – "עתה תראה וכו'" ועל כך דרשו
חז"ל – את אשר אעשה לפרעה במצרים תראה, אך את אשר אעשה לשלושים ואחד מלכי ארץ
כנען – לא תראה...
וביתר הרחבה – כך לשון
חז"ל[11]:
"תניא אמר ר'
אלעזר ברבי יוסי:
פעם אחת נכנסתי
לאלכסנדריא של מצרים.
מצאתי זקן אחד ואמר
לי בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך:
מהם טבעו בים, מהם
הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין".
אותו זקן
שבאלכסנדריא מראה לר' אלעזר את אשר עשו אבותיו המצריים לאבותינו, כיצד הם טיבעו
אותם בים, ומהם מעכו בבניין.
וכאן מוסיפים חז"ל
כדין:
"ועל דבר זה
נענש משה רבנו, שנאמר:
ומאז באתי אל פרעה
לדבר בשמך הרע לעם הזה".
משה,
אם-כן, מוחה על הרג בני ישראל.
או אז משיב לו הקב"ה:
"אמר לו
הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין,[12]
הרי כמה פעמים
נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא-ל ש-די
ולא הרהרו על מדותי
ולא אמרו לי מה שמך".
ומכאן בא
לו הפירוט:
"אמרתי לאברהם: קום
התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה
–
ביקש מקום לקבור את שרה ולא
מצא
עד
שקנה בד' מאות שקל כסף ולא הרהר על מדותי.
אמרתי
ליצחק: גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך
–
בקשו עבדיו מים לשתות ולא
מצאו עד שעשו מריבה,
שנאמר:
ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים,
ולא
הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב:
הארץ
אשר אתה שוכב עליה לך אתננה –
ביקש
מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה
ולא
הרהר אחר מדותי, ולא אמרו לי מה שמך".
ומכאן באה
לה הטענה כלפי משה:
"ואתה אמרת לי
מה שמך בהתחלה,
ועכשיו אתה אומר לי
והצל לא הצלת את עמך.
עתה תראה אשר אעשה
לפרעה –
במלחמת פרעה אתה
רואה
ואי אתה
רואה במלחמת שלושים ואחד מלכים".
הטענה כלפי
משה כפולה, ראשית שבקש לשאול מה' מה שמו כשהקב"ה שלחו לישראל. ושנית, שהרהר
אחר מדותיו. לעומתו, האבות לא בקשו לדעת שמו של ה' ["ושמי ה' לא נודעתי
להם"], ולא הרהרו אחר מדותיו של הקב"ה.
ניתן נא את הלב כי כל
הדוגמאות לאמונתם של האבות ולכך שלא הרהרו אחר מדותיו, הם בזיקה לארץ. עונשו של
משה גם הוא בזיקה לארץ – הארץ היא כאן גורם מרכזי.
כשיבקש יעקב לאפיין את סבא
אברהם, הוא לא ינקוב בעקדה או בנפש אשר עשו בחרן, גם לא במלחמותיו של אברהם אלא
בקניין שדה המכפלה, וגם כשיוסף יבקש שיעלו את עצמותיו הוא יבקש להקבר היכן שאביו
יעקב עשה קניין בארץ.
מה פשרם של כל אלו? דומה שאחד מפסוקי המפתח המעמידים אותנו על
מדותיהם של האבות הוא דיבור ה' למשה לאחר שזה קבל לפניו: "למה הרעותה לעם הזה
למה זה שלחתני?" ועל כך משיב לו ה': "עתה תראה..." ומוסיף:
"וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה':
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די
ושמי ה' לא נודעתי להם:"
ונראה נא
את הדברים לאשורם:
ספר בראשית וספר שמות הינם
שני סוגים של התגלות הקב"ה בעולמו. ספר בראשית[13]
אינו מתאר ניסים גלויים, לפחות בפשטם של כתובים. אמנם גילו לנו חז"ל על כמה
ניסים גלויים שנעשו לאבותינו כמעשה אברהם שהושלך לכבשן האש ועוד, אך היא גופא:
משתיקת פשט הכתוב בכך – בהכרח עולה תובנה כי עניינו של ספר זה, ספר הישר, אינו
בניסים הגלויים.
אברהם אבינו נמצא במסע
חיפוש, עד ש"הציץ עליו בעל הבירה". בארץ יש רעב ואברהם עוזב ושב לארץ.
מעשה סדום גם הוא ביטוי לרעש אדמה אדיר, הדבר היחיד שיש בו זיקה לשמיימיות הוא
מאבק יעקב עם המלאך, וגם על כך היו חלק מהראשונים שאמרו שהדבר היה בחלום.
סיפור יוסף גם הוא נראה
כמניפולציות של שרי מצרים וכן על זו הדרך.
לעומתו ספר שמות הוא ספר של
ניסים גלויים, של עמודי האש והענן, עשר המכות שבאו על המצרים, קריעת ים-סוף, והמן
והבאר, וכן על זו הדרך.
הטיב לחדד את הדברים
ולהעמידם על דיוקם ריה"ל בספר הכוזרי[14]:
"ויתכן כי לזה נתכון הא-לוה באומרו: וארא
אל אברהם...
בא-ל ש-די, זאת אומרת: בדרך הכח והשלטון,
כמו שאמר הכתוב: לא הניח לאיש לעשקם ויוכח
עליהם מלכים.
לא בדרך הנס, שהוא בריאה אשר ברא הא-לוה,
כבנסים אשר עשה למשה ולישראל".
זהו
ה"א-ל ש-די" שנגלה בו הקב"ה לאבות, ביטוי לכח ולשלטון שלא הניח
לאיש לעושקם. אך גילוי זה אינו בדרך בה נגלה הקב"ה למשה ולישראל במצרים:
"כי למשה
ולישראל עשה הא-לוה נסים
אשר לא השאירו ספק
בלב כי בורא העולם
רק הוא ברא את
הדברים ההם בריאה חדשה, מכוונת, ראשונית
– כך מכות מצרים
וקריעת ים-סוף, והמן ועמוד הענן ועוד".
הנה איפוא,
ההבדל שבין ספר בראשית לספר שמות. ספר בראשית הוא בבחינת ניסים נסתרים שנעשו
לאבותינו, ואילו ספר שמות הוא בבחינת ניסים גלויים שנעשו למשה ולישראל.
וכאן קובע ריה"ל את
נקודת ההבדל המהותית:
"כל אלה נעשו להם
לישראל
לא על היותם גדולים
מאברהם יצחק ויעקב,
כי אם מהיותם קהל רב
אשר הספק מצא לו מקום בליבותם.
האבות, לעומת זה,
היו מאמינים באמונה שלמה וברי לבב,
עד אשר אילו מצאתם
רק רעה כל ימיהם –
לא הייתה אמונתם
בא-לוה נפגמת ולא היו נצרכים למופתים".
אם-כן,
חלוקה ברורה מאוד לפנינו. עד מות יעקב והירידה למצרים הניסים מהולים בדרך נסתרת,
במהלך הטבעי, זוהי למעשה בחינתה של ארץ ישראל.
אך לאחר שירדנו מצרימה –
הניסים הנעשים, הם כאלו המשדדים את מערכות הטבע.
הרמב"ן אף הוא עומד על
נקודה זו, בהבדל שבין דור האבות להנהגת דור הבנים במצרים[15]:
"וענין הכתוב
כי נראה לאבות בשם הזה
שהוא מנצח מערכות
שמים ולעשות עמם ניסים גדולים
שלא נתבטל מהם מנהג
העולם, ברעב פדה אותם ממות,
ובמלחמה מידי חרב,
ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה,
והם ככל היעודים
שבתורה בברכות ובקללות,
כי לא תבוא על אדם
טובה בשכר מצוה
או רעה בעונש עבירה
רק במעשה הנס.
ואם יונח האדם לטבעו
או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר
ולא יגרעו ממנו. אבל
שכר כל התורה ועונשה בעולם הזה
הכל ניסים והם
נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם,
והם באדם עונש ושכר
באמת.
ומפני זה תאריך
התורה ביעודים שבעולם הזה,
ולא תבאר יעודי הנפש
בעולם הנשמות,
כי אלה מופתים שכנגד
התולדה,
וקיום הנפש ודבקה
בא-להים הוא דבר ראוי בתולדתה
שהיא תשוב אל
הא-להים אשר נתנה".
הנה כי כן, אומר
הרמב"ן, הנס הגדול הוא שלא נתבטל טבעו של עולם. לרואה פעמים רבות נראה שכך
הוא מנהגו של עולם, אבל האמת היא: "שכר כל התורה ועונשה בעוה"ז הכל
ניסים נסתרים, יחשב בהם לרואים שהם מנהגו של עולם".
אמור מעתה – עצם זה שהאדם
מתעורר וקם ממיטתו זה כשלעצמו נס לא פחות מכל נס גלוי אחר.
הרמב"ן במקום אחר
המתייחס למצוות תפילין, שב וקובע את התובנה דלעיל[16]:
"ובעבור כי הקב"ה
לא יעשה אות ומופת בכל דור
לעיני כל רשע או
כופר,
יצוה אותנו שנעשה
תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו,
ונעתיק הדבר אל
בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון".
התפילין
איפוא, הם העדות לניסים שחולל הקב"ה לעינינו ולעיני ישראל. זוהי העדות
לדורות, שהרי אין הקב"ה עושה בכל דור אות ומופת עבור כל רשע וכופר.
ובהמשך קובע הרמב"ן כך:
"ומן הנסים הגדולים
המפורסמים אדם מודה
בנסים הנסתרים שהם
יסוד התורה כולה"
הניסים
הגלויים, אם-כן, הם רק עדות על קיומם של הניסים הנסתרים, אלו שמסתתרים להם בטבע, והם
יסוד התורה כולה. זו תכליתה של תורה.
וכאן בא הרמב"ן ומסכם
במילים ברורות את מקומם של הניסים הנסתרים:
"שאין לאדם חלק בתורת
משה רבנו
עד שנאמין בכל
דברינו ומקרינו שכולם נסים,
אין בהם טבע ומנהגו
של עולם, בין ברבים בין ביחיד,
אלא אם יעשה המצות
יצליחנו שכרו,
ואם יעבור עליהם
יכריתנו עונשו,
הכל בגזרת עליון
כאשר הזכרתי כבר".
הנה כי כן,
"כל דברינו ומקרינו", כל אשר קורה אותנו, אומר הרמב"ן, "כולם
ניסים! אין בהם טבע ומנהגו של עולם!".
זוהי אם-כן, תכלית התורה,
אותם ניסים נסתרים, אותה ידיעה שכל חיי האדם ועלילותיו עלי אדמות – כולם הם בבחינת
ניסים, למן הקיצו מן השינה דרך כל מקרי העולם ועד להניחו את ראשו על יצועו ובעת
שינתו – הכל ניסים נסתרים.
ניסים אלו גדולים לאין ערוך
מהניסים הגלויים, שכן אלו רואים את הקב"ה גם במבואות בהם הוא מסתתר.
ביתר שאת נאמר, כי זה החווה
נס גלוי ואין רואה בעצם חייו את הנס הנסתר – קיימת בו בעיה. לדידו הנס והטבע אינם
היינו הך. עולמו הרוחני יכול להתמוטט בהעדר הנס הגלוי, וכפי שאכן קרה לבני ישראל
לאחר שראו שמשה רבנו מתמהמה. החשש מאובדן הניסים הגלויים הביא אותם לחפש
"אלטרנטיבה" בדמות העגל.
כל חיינו הם על מצע של
ניסים, ובכלל – כל תכליתם של ניסים גלויים הם בכדי שנתבונן בתכלית – אותם ניסים
נסתרים.
כשישראל נלחמים בעמלק במדבר,
המלחמה היא בניסים גלויים, כשמרים משה ידיו – גובר ישראל, כשהוא מניחן – גובר
עמלק. אך בארץ-ישראל, ארץ הניסים הנסתרים, המלחמות אותן ניהלו האבות נראו טבעיות
לחלוטין, אך הן היו מזוגות, בניסיות הנסתרת.
כשישראל נכנסים לארץ-ישראל
מלחמתם הראשונה היא ביריחו. שם הניסיות הנסתרת והניסיות הגדולה ישיקו ביניהן, זהו
המעבר מחוצה-לארץ, ארץ הניסיות הגלויה, לארץ-ישראל, ארץ הניסיות הנסתרת. במלחמה זו
יקיפו בני ישראל את יריחו ויריעו כדרך הנלחמים, ואז תיפולנה חומות יריחו ומשם
והלאה תתנהל המלחמה בדרך הטבע.
וכך היו אבותינו, כשהיה רעב
בארץ ליצחק אינו יורד לחם מן השמים, הוא זורע בארץ ההיא, ובשנה ההיא: "וימצא
מאה שערים", הברכה מצויה במעשיו הטבעיים, זהו עניינה של ארץ ישראל.
ומכאן לאשר פתחנו את דברינו,
אומר יעקב לפני פטירתו, כשתעלו אותי לקברי, זכרו שאת השדה הזו שבארץ-ישראל קונים!
עמלים! כך היא שלנו! לא מרפים, לא מצפים להופעה שמיימית, שכן ההופעה הזו כבר
מסתתרת לה במעשה ידינו. זכרו שאת השדה הזו קונים מבני חת. וכשתובנה זו לנגד עיניכם
– חִזרו למצרים. אמנם במצרים יהיו לכם ימים יפים, אך התכלית היא לשוב לארץ שנקנתה
בדמים, בעמל, לארץ ששם ה' בה הוא בבחינת א-ל ש-די, בה הניסיות מזוגה תחת כל אבן
ובכל עץ ושיח.
זוהי הדגשה החוזרת ונשנית
בזיקה לארץ. אכן, נח לעבוד את הקב"ה דרך ההופעות הגדולות, אך עבודת הקודש
האמיתית, הגדולה, האצילית, היא גילוי שם ה' המסתתר בטבע וביתר שאת בארץ אשר
"עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".
נחתום את דברינו בדברי
הכלי-יקר על הפסוק שהבאנו בריש דברינו, המחדדים את הדברים ביתר שאת:
"וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן
ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד:"
אומר הכלי-יקר, אין בפנינו
תיאור אידילי של בני ישראל היושבים בגושן, כי אם ביקורת נוקבת של הכתובים על אותה
היאחזות של ישראל במצרים[17]:
"וישב ישראל
בארץ גושן – כל פסוק זה
באשמת בני ישראל הוא
מדבר
כי הקב"ה גזר
עליהם כי גר יהיה זרעך,
והמה בקשו להיות
תושבים במקום שנגזר עליהם גרות,
כמו שדרשו אצל יעקב:
וישב יעקב – ביקש לישב בשלוה
קפצה עליו רגזו של
יוסף, הפסוק מאשימם על ישיבה זו
שביקשו אחוזה בארץ
לא להם,
ולא כך אמרו אל
פרעה: לגור בארץ באנו,
מלמד שמתחילה לא
ירדו להשתקע שמה אלא לגור
כמדייר בי דיירא
ועכשיו חזרו מדבריהם,
וכל כך נשתקעו שמה
עד שלא רצו לצאת ממצרים,
עד שהוצרך
הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה,
ואותן שלא רצו לצאת
מתו בשלושת ימי אפלה".
הנה כי כן, עם ישראל בא לגור
במצרים, בדרך ארעי, ובוודאי שלא להשתקע, אך בני ישראל נאחזו בארץ, וכלשונו:
"הפסוק מאשימם על שנאחזו בארץ" והוצרכה יד חזקה להוציא את ישראל
ממצרים. וגם אז היו שלא רצו לצאת ומתו בימי האפלה.
גישה אחרת לכתובים, הפוכה
תכלית ההיפך מהכלי-יקר הביא השם משמואל, שבזיקה לדברי כלי-יקר אלו פותח דבריו[18]:
"ואני אומר –
שרי ליה מריה,
שהעמיס גנות בקדושי
עליון אלו..."
במשמע – יסלח לו אלוקים על
מה שאמר הכלי-יקר, על אותם קדושים.
ומשם מאריך השם משמואל,
כשמסקנתו שההיאחזות במצרים, בגושן, היה בה חיוב:
"ומה
שהקשה דמעיקרא אמרו לגור בארץ באנו
ועתה חזרו
בהם, אינה קושיא,
דכל עצמה
של אחוזה היתה לתועלת כדי שלא ישתקעו
ח"ו
במצרים ולקיים לגור בארץ באנו,
כמו שאמר
מלמד שלא ירד יעקב אבינו
להשתקע
במצרים אלא לגור שם".
דברים אלו
נכתבו כ- 25 שנים לפני השואה, ולצערנו מה גדול המחץ והחורבן לאותם שנאחזו בארצות
פולין ואירופה, עת עלה הצורר ימ"ש, עת קם מלך חדש אשר לא ידע את אבותם.
הנה כי כן, למדנו כי שתי
דרכי הנהגה יש בעולם. זו הנמוכה יותר המופיעה בגלות מצרים, שהיא בבחינת ניסים
גלויים, וזו העליונה הגבוהה, שעל-פיה חיו אבותינו, שחיו בתוך המציאות וראו בה את
האור הניסי הזורח מכל עבר ופינה, ואדרבה – כל תכליתם של ניסים גלויים היא בכדי
להעיר באדם את ראיית העומק לניסי ה' שבכל יום עימנו, בכל רגע ורגע.
המסר אותו מבקשים יעקב ויוסף
ללמד את בני ישראל, כי את הארץ הזו, ארץ הניסים הנסתרים, קונים בעמל טבעי, שלפעמים
כרוך בהתחככות עם אישים כבני חת, ובכל זאת כל התנהלותינו בה היא בדרך נס. הפרחת
השממה שבה, עת מדבר וציה ששים, עת אדמות חול, כאדמות גוש קטיף, מגדלות גידולים חקלאיים לשם ולתפארת, כל אלו
עקבותיו של מי שאמר והיה העולם, עקבות שנוכחותם ברורה היא עלי אדמות!
[1] לפישרה של העובדה שפרשת
ויחי סתומה נזקק כבר רש"י בתחילת הפרשה – עיין שם.
[2] בראשית מז,
כז-ל.
[3] שמות א, ז-ח.
[4] בראשית מט, כט-לג.
[5] בראשית נ, יב-יג.
[6] שם כה, ח-יא.
[7] רד"ק שם שם יא.
[8] בראשית נ, כה-כו.
[9] יהושע כד, כח-לב.
[10] שמות ה, כב-כג; ו, א-ג.
[11] סנהדרין קיא.
[12] פרושו: חבל על שאבדו ואינם עוד
[13] כשבעיקר הכוונה מפרשת
לך-לך ועד סוף הספר, היכן שמתחיל פועלם של האבות בעולם.
[14] כוזרי מאמר שני, ב.
[15] רמב"ן שמות, ו, ד.
[16] רמב"ן שמות, יג, טז.
[17] כלי יקר לבראשית מז, כז.
[18] שם משמואל ויגש,
תרע"ה.
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
