בס"ד, ט' במרחשון ה'תשס"ה

 

 

 

שיחת הרב אלון לפרשת וירא

 

יראה – שלם (למהותה של ירושלים)

 

 

 

את ירושלים מצאנו מוזכרת בפרשותינו (לך-לך וירא) פעמיים תחת שם שונה, או ליתר דיוק תחת שני חצאי השמות, העתידים לבנות את שמה השלם.

 

את הפעם הראשונה, בפרשת לך-לך[1], מצאנו בזיקה למלחמת ארבעת המלכים את החמישה, בה עסקנו באריכות בפרשה הקודמת. כזכור, אברהם לוקח עימו את "חניכיו" ויוצא למלחמה בארבעת המלכים שבינתיים החלו לשוב להם לארצותיהם, אברהם מכם מכה גדולה, ואז מתארים הפסוקים כדין[2]:

 

"וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו

ורכושו השיב וגם את הנשים ואת העם:"

 

אברהם, כפי שהזכרנו בפרשה הקודמת, נלחם בראש ובראשונה על הרכוש. הצלת לוט מקבלת מקום משני, וכפי שעולה מן הפסוקים עצמם, "וגם את לוט אחיו ורכושו השיב", לאמר – זו מטרה נספחת אך לא מטרה עיקרית.

מגמת מלחמת אברהם באותם ארבעה מלכים היא בראש ובראשונה ביעור הרשע מן העולם. רשע שהפך לדלק במכונת המוות והדורסנות האימפריאליסטית של אותם מלכים שבאו מרחוק.

 

"ויצא מלך סדום לקראתו אחרי שובו מהכות את כדרלעומר

 ואת המלכים אשר איתו אל עמק שוה הוא עמק המלך:"

 

על "עמק שוה הוא עמק המלך" דורשים חז"ל כי זהו המקום שמלפנים היו האדונים משתעשעים בעבדיהם במשחקי מוות. על פי דרשת חז"ל אחרת זהו עמק שהשוו בו כל האומות והמליכו את אברהם. מדרשים אלו מראים ביתר שאת את ההעתקה של העולם מתפיסה דורסנית לתפיסה אחרת, שמיימית מוסרית[3].

וכאן מופיע אזכורה הראשון של ירושלים בתנ"ך:

 

"ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון:

 ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ:

וברוך א-ל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל:"

 

"שלם" שלפנינו היא ירושלים. אותו מלכי-צדק שעל פי דרשת חז"ל הוא לא אחר מאשר שם בן נח, יוצא לקראת אברהם ועמו לחם ויין. מלך זה של עיר מיוחדת זו, הוא מלך מזן אחר, לא דוגמתם של ארבעת המלכים, ואף לא כדוגמת מלך סדום וחבריו, הדומים במהותם לאותם ארבעה שכבשום. אותו מלך – מלכי-צדק – מתאפיין בהיותו מלך וכהן לאל עליון. לאמר – אין כאן רק מלוכנות, שבאותה עת הייתה שם נרדף לרודנות ומחיקת הפרט, אלא בפנינו מלך שעיניו נשואות השמיימה.

 

קושי המבצבץ לו מבין הכתובים, הוא שאלת המיקום הגאוגרפי של כל התרחשות בסיפור שלפנינו. אין ברור די הצורך, ואפשר לומר שאף קשה להבנה מיקומה של פגישת מלכי-צדק את אברהם ומלך סדום, שהרי ירושלים מושבה במרכז הארץ, וסדום לעומת זאת, יושבת בדרומה, מרחק ניכר.

 הדעת נותנת שכששב אברהם מהמלחמה ועימו רכוש סדום, ונשיהם,  פניו היו לכיוון סדום. היכן, איפוא, היה המפגש עם מלכי-צדק, מלכה של עיר הצדק – שלם – ירושלים?

 

על כך ניתן להשיב בשתי פנים:

האפשרות האחת היא שמלכי-צדק מלך ירושלים ירד מירושלים למקום הנקרא עמק שוה [הוא עמק המלך] ושם פגש את אברהם ומלך סדום, שהיו בדרכם לסדום.

האפשרות האחרת הסבירה מאוד, שאברהם אבינו בא עם מלך סדום לירושלים בעקבות הנצחון הגדול [בלשון ימינו היינו אומרים שאברהם ביקש לערוך את "מצעד הנצחון" בירושלים] ושם זהו עמק שוה הוא עמק המלך[4]. מלכי-צדק, המארח של האירוע, מוציא כדרך המארחים לחם ויין. לפי זה לירושלים נודעה חשיבות רבה, בעיר זו מסתיימת לה מלחמת העולם הראשונה, "מלחמת המשפט".[5]

אנו עתידים לראות שחשיבות זו אינה רק במישור החיצוני-לאומי, כי אם במישור התוכני-מהותי. לעיר זו נודעה חשיבות מוסרית, היא עיר הצדק, הצדק שבשמו הלך אברהם להלחם בעוול שבעולם.

זו הופעה אחת של ירושלים.

 

הופעה שניה לירושלים מצאנו בפרשתינו אנו, פרשת וירא, בסוף סופה של פרשת העקדה. לאחר שנקרא אברהם שלא לשלוח ידו אל הנער, קורא אברהם את שם המקום ההוא: "ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה יראה". מקום זה [שלימים נקרא ירושלם או ירושלים] קרוי בשלב זה בשני חצאי שמות: "שלם" ו"יראה".

 

על רקע דברים אלו מצאנו בבראשית רבה[6] הערה פלאית על שמה של ירושלים המהווה תמהיל של שני השמות. נעיר כי מדרש זה נשען על זיהוים של חז"ל את מלכי-צדק מלך שלם כשם בן נח, ואלו דבריו:

 

"מלך שלם וגו' – שם קרא אותו שלם שנאמר וגו' שלם".

 

שם בן נח קרא אותו [את ביהמ"ק] "שלם", ואברהם קראו "יראה", וכאן מתאר המדרש "מבוכה" כביכול אצל הקב"ה:

 

"אמר הקב"ה אם קורא אני אותו יראה, כשם שקרא אותו אברהם,

שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, שם אדם צדיק מתרעם".

 

ולאידך גיסא:

 

"ואם קורא אני אותו שלם – אברהם אדם צדיק מתרעם".

 

וכאן באה לה "פשרה" מעניינת:

 

"אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם,

 יראה שלם – ירושלים".

 

ללא ספק מסקנה זו יש בה מן התמיה. ראשית – מדוע שתיקרא עיר הצדק ירושלים, ירו-שלם[7] ולא שלם לבד, שהרי שם בן נח קדם לאברהם.

שנית , באם נזקקנו לפשרה – מדוע קודם חלקו של אברהם (יראה – ירו) לשמו של שם (שלם)?

ועל גבי אלו מרחפת לה שאלת היסוד – מה טיבה של "פשרה" זו, קרי, מהו התוכן המסתתר לו בשמה של העיר, המבטא את תכונתה של עיר נצח זו?

 

להשלמת התמונה חותם המדרש בדברי ר' ברכיה:

 

"ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר: עד שהוא שלם

עשה לו הקב"ה סוכה והיה מתפלל בתוכה,

שנאמר ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון,

ומה היה אומר – יהי רצון שאראה בבנין ביתי".

 

במשמע שכל עוד ירושלים היא או הייתה רק בבחינת "שלם" עושה הקב"ה כביכול סוכה ומתפלל לבניין ביתו. ושוב נשאל אנו – מה תוכן מדרש זה, מהו שלם ומה תפילת ה'?

 

כל אלו דורשים להם התבוננות מעמיקה יותר.

 

ירושלים מורכבת כאמור, משני שמות, מ"ירו" ומ"שלם". למעשה, רוב הופעותיה של ירושלים בתנ"ך היא כ"ירושלם" ומעטים מאוד היא כ"ירושלים".

"ירושלם" מרמזת, כאמור על מזיגתם של השמות הנ"ל. "ירושלים" לעומתה מייצגת חזון עתידי. הסיומת  Xים מייצגת לא רק ריבוי גרידא כי אם זוגיות[8]. שם זה ינתן לה כשירושלים תהווה ביטוי לשני ירושלים, לזו שלמטה ולזו שלמעלה.

או אז, לעת שכזאת, שמזיגת השמים והארץ תהיה מלאה, אז לא ב"ירושלם" עסקינן כי אם ב"ירושלים".

 

ירושלים היא "העיר שחוברה לה יחדיו", שעל כך נתנו חז"ל הסבר בכפליים: זאת העיר העושה את כל ישראל חברים, וזאת העיר המחברת את ישראל לאביהם שבשמים. וכעין זאת נאמר אנו, בירושלים ישנה מזיגה של שתי מגמות הנראות כסותרות, אך מרכיבות סינתזה פלאית.

המגמה הראשונית מופיעה בפרשת לך-לך, כאמור, שם שב אברהם ממלחמת העולם הראשונה האדירה, מלחמה שתכליתה העיקרית הייתה השבת הרכוש והנפש ותכליתה המשנית שחרור בן אחיו. אברהם ניגש למלחמה זו כאשר מהדהדת בו התובנה שבעולם של רשע ודורסנות אימפריאליסטית, בעולם בו שולטים בני אדם באחרים עד כדי התייחסות אליהם כרכוש[9] ותו לא. לעולם שכזה אין זכות קיום ועל כן מוטב למות בניסיון לגלות צדק ויושר בעולם מאשר להשלים עם העוולה והרשע.

המלחמה קשורה לאותו "עין משפט". עין משפט זה יתבאר כבקשת אברהם לשפוט כ"עין משפט של מעלה". והנה אברהם מגיע לשלם. הוא מבקש ליצור מקום שיחבר את כל העולם אל שאיפה אצילית, למהות, לתוכן, וממילא לחיים.

מלכה של אותה עיר שלם, הוא מלכי-צדק, המלך של העיר הצדק, הוא על פי חז"ל שם בן נח. שם זה, בפועל מאגד את העולם תחת כנפיו, שהרי יפת נתברך כי "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם"[10] וכנען "עבד עבדים יהיה לאחיו"[11]. זהו תפקידו של בית המקדש, כבית תפילה לכל העמים, שם אצל מלכי-צדק, יגיעו כולם אל "עמק שוה הוא עמק המלך". שם ימליכו את מלך מלכי המלכים הקב"ה.

 

אך למקום זה, לעיר, שהמקדש הוא ליבה, נודע תפקיד נוסף. תפקיד הבא לידי ביטוי יותר מכל בפרשת העקדה.

אברהם מצטווה למול את עצמו. אברהם מל עצמו [בסוף פרשת לך לך] ההופעה הבא של אברהם היא באלוני ממרא, היא נחלת ממרא, בעל בריתו של אברהם, אבל נזקקים אנו לשאלה – כיצד הגיע אברהם לממרא, וחז"ל משיבים תשובה המעוררת תמיהה בלתי מבוטלת.

אברהם הגיע לחבריו בני בריתו, ענר אשכול וממרא, לאחר שנצטווה למול בכדי להתייעץ איתם. ומייד עולה לה השאלה – מה מקום להתייעצות ועצה לאחר שקודשא בריך-הוא אמר דברו? על כך מסביר הגר"א, שתוכן התייעצות אברהם עם בני בריתו אינה בשאלה האם למול עצמו או לא, אלא בשאלה, עתה כשנהיה אברהם שונה מכולם – כיצד יוכל הוא לשמור את הקשר ההשפעתי-רוחני שהיה לו עימהם. ייחודו של אברהם והאומה העברית שתצא מחלציו ותיעצם עשרת מונים כשהוא ובנו יעלו למקום בו ה' יראה, שם, כשיהיו העוקד והנעקד לבדם עם המזבח, תופיעה לה מגמתה השניה של ירושלים, מגמתה הפרטיקולרית-יחודית. כאן לא יהיה מקום לאיש מלבדם.

את זאת מצאנו גנוז בפסוקי העקדה:

 

"ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק:

 ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור

 ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם:"

 

אברהם רואה, על פי חז"ל, את הענן קשור אל ההר. הוא שואל את הנערים ואת בנו האם הם רואים אותה נוכחות אלוקית הקשורה אל ההר. הראשונים משיבים בשלילה, ובנו משיב כי רואה הוא ענן הקשור אל ההר. לנערים, אליעזר וישמעאל, בני בריתו של אברהם שוודאי לא היו אנשים שפלים, אומר אברהם "שבו לכם פה עם החמור", שבו לכם "עם המשול לחמור". במשמע, עם שאין בו יכולת ציפיה גבוהה שמיימית, אלוקית, וראייתו נעה רק בעולם של "חמור" – חומר.

 

הוא והנער הולכים "עד כה", לראות כיצד תתממש לה אחרי הכל, למרות הכל ועל אף הכל הבטחת "כה יהיה זרעך":

 

"ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו

 ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו:"

 

האב והבן המגלמים לה את כל האומה הישראלית ההולכת יחדיו, ואז:

 

"ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני

 ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה:

 ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני וילכו שניהם יחדיו:"

 

יצחק יודע כעת היטב מיהו אותו "שה לעולה", אך הוא עדיין ואולי אף יותר הולך "יחדיו" עם אביו. ואז מגיע לו רגע השיא, רגע המסירות האולטימטיבית שתעמוד לה למבחן. כאן כל הסתירות שבנפש, השכליות, הרגשיות, האבהיות, יתנו קולן בנפש ביתר שאת.

ומולן יעמוד איתן האזרחי:

 

"ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלהים

ויבן שם אברהם את המזבח ויערוך את העצים

 ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים:

 וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו:"

 

ואז, בשיא שיאו של הניסיון, כשהעוקד והנעקד מגייסים את כל תעצומות הנפש:

 

"ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני:

 ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה

כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני:"

 

הזכרנו בעבר[12] את דברי הספורנו על הפסוק: "עתה ידעתי וגו'". לדבריו המלאך הוא הדובר את אברהם ואמר לו: "עתה ידעתי כי אתה אברהם" (בזה ש"לא חשכת את בנך את יחידך") יותר ירא אלהים ממני, לאמר – בשיאה של העקדה, החוויה האינטימית של אברהם ויצחק, המייצגים למעשה את כל האומה הישראלית, עם הקב"ה, מגיעה לגבהים כה אדירים, שאף העליונים שבנבראים, המלאכים, לא יכולים להיות שותפים למפגש שכזה.

ואז באה תמורתו של יצחק:

 

"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו

 וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו:"

 

בעקבות הנסיקה לשיא השיאים של האינטימיות בין הקב"ה לבין בחוניו, האבות, קורא אברהם את שם המקום ההוא:

 

"ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה:"

 

סיפור העקדה שבסופו קובע אברהם את שמו של מקום ההתרחשות, מראה כיצד בחיבור זה שבין הדוד והרעיה, בין קודשא בריך-הוא ואבות האומה אין מקום לזרים. גם כאלו שהם מלאכים.

 

העולה איפוא, ששני שמות אלו, "שלם"ו"יראה" מצביעים על תוכן מהופך. בזמן שהראשון מראה את הרצון להביא עולם ומלואו תחת כפני השכינה, מגמה שיש בה מן הטשטוש לשונה שבין אברהם ויוצאי חלציו לבין כלל האנושות, הרי שהשם "יראה" מראה עד כמה ייחודי הקשר שהוא בבחינת ברית בין האומה לא-להיה. תמהיל השמות גם יחד מראה את פעולתה הדואליסטית-הרמונית של ירושלים, היא יוצרת את הייחוד הלאומי והיא המהווה את הבסיס להשפעה אוניברסלית. מעתה יובן לנו מדוע שני שמות אלו נצרכים גם יחד ומרכיבים את השם האחד. ויובן מדוע קודם שמו של אברהם (יראה – ירו) לשם העיר בפי מלכי-צדק (שלם), משום שהשדה שעליו יגדלו נבטי ההשפעה בגויים חייב להיות שדה המובדל וייחודי.

לשון אחר: בכדי שתשפיע האומה השפעת אמת על עולם ומלואו, עליה ראשית להיות מכונסת בתוכה, לשמור על ייחודה ותכונת חייה וטבעה האמיתיים. רק אז תוכל להשפיע. אך בעת התמוטטות הרוח חלילה, עת מבקשים אנו להיות עם ככל העמים ולתת פרינו למשפחת האנושות – דווקא אז השפעתינו תלך ותפחת עד לצמיחת "קוץ ודרדר" אנטישמים, שיזכירו לנו את ששכחנו, או מבקשים לשכוח, כי "בני אברהם יצחק וישראל נחנו".

 

כך גם תהיה ראשית מלוכת בני יהודה על האומה. דוד, הלוחם הגדול, המביא את ממלכת ישראל לשיאים של התפשטות  טריטוריאלית, הוא שמעמיד את האומה על ייחודה ומכשיר את הקרקע לבנו, שלמה המלך, המלך ש"השלום שלו", כלשון חז"ל, להביא השפעתו על עולם ומלואו, שסביבו.

 

הערה מרתקת של האלשיך מראה לנו באור נוסף את מקומה המיוחד של ירושלים. האלשיך מתאר כיצד בנית מגדל בבל הייתה ניסיון ליצור חיקוי לירושלים. נמרוד, האבטיפוס של הרודן הקומוניסטי, הדואג ל"טובת העם"

על בני דור הפלגה נאמר "ויסעו מקדם", ואז מוצאים הם בקעה בשנער, הלא היא בבל. ייתכן שהיה כאן רצון לנדוד לארץ ישראל בשל ידיעת סגולותיה, אך חלום גדול זה תומרן על ידי נמרוד, הראשון שביקש להמליך עצמו על הררי גוויות ובנחלי דם של אלו שאת "טובתם" הוא מבקש,

 

 וזה לשון האלשיך (המתובלת בלשון הסוד):

 

"עוד שנית ראו והנה שער השמים הוא נגד ציון וירושלים

 מכוון לשבתו יתברך למעלה, ומשם הוא השתלשלות השפע

 לקיים העולם ושם הכנת ירושלים וציון, כנודע ליודעי חן,

 לקבלת שפע הקדושה. על כן נועצו ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל,

 עיר כנגד ירושלים, ומגדל כנגד ציון, כי מגדל דוד היא ציון,

 להכין אותם לשלשל שפע אל המקומות ההם,

 כי מעין ההכנה שיש לציון וירושלים, כפי דוגמתו למעלה

 נגד שער השמים, כך יהיו לעיר ומגדל אלה

 מעין דוגמתם בחצונים שכנגד הבקעה ההיא, כי זה לעומת זה הן כנודע".

 

העמקה נוספת בכתובים תאיר באור בהיר יותר את דברי קודשו של האלשיך.

הכתובים מתארים מסע לא ברור, המתרחש ערב בנייתו של מגדל בבל, ישנה נדידה מן המזרח מערבה, ואז הם מגיעים לאותה בקעה היא בבל, וכאן נכנס, כאמור לתמונה נמרוד ומשנה את הכל. גם תרח ומשפחתו נודדים, הם מגיעים עד חרן והמסע נעצר. ושם באה הקריאה לאברהם "לך לך" וגו'.

ללכת אל ירושלים, זו האמיתית, לא החיקוי המדולדל והעלוב שבבבל.

 

ירושלים היא מזיגה של עוצמות, יש בה את הייחוד הלאומי ואת הבסיס להשפעה אוניברסלית. בספר בראשית מלכה של ירושלים מוביל מהלך עם אברהם של קריאה בשם ה'. בספר יהושע אדוני-צדק מלך ירושלים יזום מהלך בו תורכב קואליציית חמשת מלכי האמורי למלחמה על יהושע וישראל.

 

אמור מעתה, ירושלים אינה ואקום, אין בה מצב של בינוניות רדודה. זו עיר שמנסים דרכה להוביל מהלך של תיקון העולם (בימי מלכי-צדק) ומהלך של תהו (בימי אדוני-צדק). זו העיר שאומות רבות חמדו, משום שהעוצמה החבויה בה מציצה מן החרכים.

 

זוהי ירושלים, איפוא, העיר שחוברה לה יחדיו, העיר שתהיה עיר הדגל, לב ליבה של האומה הישראלית, העיר שבליבה הר המוריה, היכן שנצבר עפרו של אדם הראשון, היכן שהחלה לה האנושות, וזו גם העיר שעינינו צופות ומצפות בשוב ה' ציון, אמן ואמן.