בס"ד, יום ראשון, י"א חשוון התשס"ו

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת וירא

"על אבות ואימהות, על גאולה ותהליכים" 

 

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

 

אנו נבקש הפעם לעסוק בשני אירועים מרכזיים שאירעו בפרשתנו, אירועים שיש להם זיקה שירה  לאברהם אבינו, ומכוחם נבוא לדבר על היסוד המשלים הקיים לאורך כל הדרך בין אבות ואמהות האומה.

 

וביתר פירוט, ישנן שתי פרשיות קשות מאוד בתוך פרשתנו, העוסקות בשתי מערכות יחסים, שהיו לו לאברהם. האחת היא מערכת היחסים והתגובות של אברהם אבינו ע"ה ושרה בזיקה   לישמעאל. והשנייה, היא מערכת היחסים, שבין אברהם והקב"ה בזיקה לסדום וחורבנה. בשני אלה ישנם מטבעות לשון, המראים על סיטואציות חד פעמיות המתרחשות בתורה.

 

בזיקה למישור ההתרחשויות הראשון אומרת שרה לאברהם:[1]

"וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט

ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ"

 

ישנו לפנינו הגד חריף ביותר, ייחודי. שרה אומרת לאברהם, בעלה "יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ", היא מבקשת דין שמים. אך מה הוא בעצם טיעונה של שרה, והלא היא הייתה היוזמת של נישואי הגר לאברהם, היא שנתנה אותה לאברהם  במעמד של אישה, ולא נתנה לה להיות למשל במעמד של פילגש. והדברים מפורשים הם בפסוקים:

" וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת-אַבְרָם אֶת-הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה"

 

אך למעשה דווקא על רקע דברים אלו ברורה הטרוניה של שרה על אברהם, היא אומרת מפורשות אני עשיתי את אותה שפחה לאישה , "אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ" והנה היא עתה מזלזלת בי. אך עדיין צריכים הדברים בירור וביאור מדוע היא מבקשת את "ישפוט ה' ביני ובינך".

זו סוגיה אחת שנניח לה לפי שעה.

 

הסוגיה השנייה כאמור,הלא פחות קשה, היא מערכת היחסים בין אברהם והקב"ה בזיקה להפיכת סדום. כידוע, באים המלאכים לאברהם, מבשרים לו הבשורות, ואז נושאים פניהם לסדום ואז מתארים הפסוקים כְדֵין:[2]

"וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל  וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" : כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: "

 

זו הקדמה מוזרה שאין לה אח וריע בתורה. לצורך הדוגמא האם ישנה אמירה, הקודמת לשליחתו של ישעיהו כנביא שה' אומר בה "המכסה אני מישעיהו". אך זה אינו הקושי היחיד שלפנינו, שכן בהמשך אומר הקב"ה:

" וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד : אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא, אֵדָעָה"

 

ההיגד "ארדה נא" מתאר לשון בקשה,[3] מה טיבה של לשון בקשה ותחנונים זו. וכי הקב"ה מבקש רשות ובקשה מאברהם לפני הפיכת סדום ?

ומשם מתארים הפסוקים  :

"וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה': וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר  הַאַף תִּסְפֶּה  צַדִּיק עִם רָשָׁע"

 

ומשם ממשיכים הפסוקים ומתארים את המשא ומתן של  אברהם עם הקב"ה על מספר הצדיקים, שיש בסדום, אולי חמישים, ואולי ארבעים וכן הלאה. ואז מגיעים הפסוקים לסיפור הפיכת סדום ומשם מתארים כך הכתובים:

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת-פְּנֵי ה':"

 

אחרי שמחוללת כל ההפיכה, כל השואה על אנשי סדום ועמורה, חוזרים הפסוקים ומתארים את אברהם "העומד", היציב, החזק, זה  שאינו נתון לתמורות המתחוללות סביבו.

והפסוקים ממשיכים ומתארים:

"וַיַּשְׁקֵף עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:"

 

אפשר לסכם את פרשיית סדום ועמורה, בפניית הקב"ה לאברהם, בהפצרותיו של אברהם אל מול הקב"ה לרחם על אנשי הערים הללו, ולבסוף הפיכת סדום ועמורה, שאותה ניתן לתאר כאכזבה נוראית של אברהם. אך למעשה לבסוף ישנה "הערה" קלה בכתובים המתארת כי "...וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה..." להוציא "הערה" זו ניתן היה לכאורה לומר כי אברהם נכשל...

 

למעשה הדבר דומה מאוד להתמודדותו האחרת של אברהם עם גירושו של ישמעאל. שרה אומרת לאברהם באופן חד משמעי:[4]

"וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ  כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק"

 

והדבר קשה מאוד לאברהם,

"וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ" 

 

עד שהקב"ה מתערב ואומר:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ:  כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"

 

הקב"ה כאומר לאברהם, 'אתה שוב מתווכח ?' . גם כאן ישנה אכזבה לאברהם, וגם ישנה איזו "סנונית" קטנה של נחמה , שישמעאל עוד ישוב לאוהל אברהם, אך לא באופן שאברהם רצה אותו כרגע אלא לאחר תהליך, לאחר זמן.

 

הנה כי כן, כבר עולים לפנינו קווי הדמיון שבין שתי פרשיות אלו. בשתי פרשיות אלו אברהם מפציר ואינו נענה, ואפשר לומר מתאכזב, באחת התשובה השלילית היא ישירה מאת הקב"ה ובשנייה התשובה היא 'עקיפה', דרך רוח הקודש של שרה.

אך ישנו קשר נוסף בין שתי פרשיות אלו, שיעניק לנו צוהר להבנה עמוקה יותר של הדברים והוא, כי למעשה, לאברהם ישנו קשר קדוּם יותר הן בזיקה לסדום והן בזיקה לישמעאל, והדברים ילכו ויתבררו להם.

כזכור שרה רוצה לגרש את ישמעאל מפני שהיא רואה אותו "מצחק" את יצחק. היא רואה אותו שהוא מקלקל אותו. וכאן ישנו ויכוח בין אברהם ושרה שחז"ל, בתוספתא על מסכת סוטה,[5] לומדים אותו על הפסוק "ישפוט אלקים ביני ובינך."

 

בתמצית הויכוח הוא כזה: שרה מבקשת לגרש את ישמעאל אומר לה אברהם אם נגרש אותו ואת הגר הדבר יביא לחילול ה', שכן "מה יאמרו הבריות ?", ועל זה משיבה לו שרה, אדברא , אם ישאר ישמעאל בביתם נמצא הוא מזיק את יצחק, ודבר זה יביא לחילול ה'. בויכוח זה ששניהם, אברהם ושרה חוששים לחילול ה', מערבים את ה', שהוא יקבע איזה חילול ה' הוא יותר גדול. ועל כן "יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ", כי הדבר נוגע לו.

 

אך כאמור האכפתיות של אברהם כלפי ישמעאל אינה רק כי הוא אביו לא היא באה ממקום עמוק הרבה יותר. אותה ראינו כבר בסיפור הבשורה על ההולדת יצחק, ששם מתארים הכתובים כך:[6]

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי  כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ"

 

ואברהם מתרגש מאוד לנוכח בשורה זו:

"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד"

 

ואז מוסיף אברהם בקשה נוספת:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים  לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ"

 

ורש"י במקום עומד על מטבע לשון מיוחד זה "יחיה לפניך" ואומר:

"יחיה לפניך – יחיה ביראתך. כמו התהלך לפני, פְּלַח קֳדָמַי"

 

בתמצית היינו אומרים כי אברהם התפלל על יראת השמים של בנו ישמעאל, ועל כן נשווה בנפשנו איזו אכזבה יש לפניו כאשר הוא רואה את ישמעאל מצחק את יצחק.

והדברים הם נכונים גם בזיקה לסדום. כזכור לאחר אותה "מלחמת עולם הראשונה" של ארבעת המלכים בחמישה, בא הפליט ומספר לאברהם אצת אשר התרחש:[7]

"וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם."

 

כשאת תוכן הדברים ואת תגובת אברהם אנו לומדים מהפסוקים הבאים:

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד-חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק"

 

עד כאן היינו יכולים לחשוב, כי מגמתו העיקרית של אברהם היא הצלת בן אחיו לוט, אך אז בא לו הפסוק שלאחר מכן ומראה לנו את כוונתו האמיתית של אברהם:

"וַיָּשֶׁב אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם"

 

במשמע שמגמתו העיקרית של אברהם היא המלחמה על הצדק, השבת הרכוש ותיקון העוול. לוט מגיע כאן רק במגמה שנייה.[8]

 

הנה כי כן אברהם הולך למלחמת עולם במושגים דאז, בכדי להציל את רכושם של אותם ערי הכיכר, את סדום ועמורה והנה הקב"ה הולך להחריב את אותם ערים שאברהם נלחם למענם. אך כאן ישנה הערה חשובה, השבה ושופכת אור על כל פרשייה זו והיא כי למעשה הצלתו של אברהם את אותם מלכים אז אינה רק הצלה פיזית אלא הרבה מעבר לכך:

"וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ : וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן : וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר  בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ :  וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל."

 

מלך ירושלים היא שלם, יוצא לקראת אברהם, איזה מעמד נשגב ! ואז מגיע לו מלך סדום:

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל-אַבְרָם  תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ"

 

מלך סדום מבקש את הנפש, הוא מודע לזה, שלולא אברהם, היו אנשיו והוא "מחוסלים" ואברהם הוא זה, שהציל אותם.

כדי להסביר את אשר התרחש נרחיב קמעא את הרקע הפוליטי של מלחמה זו.

 

אותם ארבעה מלכים, שנלחמו באותם חמשה מלכים, היו מלכים מאזור מסופוטמיה, היו אלו מלכים, ששעבדו את אותם חמשת מלכים. בלשון ימינו היינו קוראים להם אימפריאליסטים, שהרי מה להם מלכים הבאים מצפון מערב א"י בכדי להלחם באותם חמשיה, אם לא שיש להם טובת הנאה מכך.

עכשיו עוד יותר ברורה מלחמתו של אברהם באותם מלחמים, אברהם בא לשחרר את אותם נסיכויות של סדום ועמורה שהיו מנוצלות ע"י אמרפל וחבריו.

 

מלך סדום כדרכו של מלך קטנטן הרודה בעמו אומר לאברהם "תן לי הנפש", משל היו הנפשות של נתיניו שייכים לו באמת. והוא מציע לאברהם "ואת הרכוש קח לך", לשון אחרת, הוא כאומר לו 'תהיה אתה עכשיו המשעבד שלנו, אותך נעבוד'.

אברהם מזדעזע מעצם העלאת רעיון זה ע"י מלך סדום, שהרי זה הדבר שהוא יצא להלחם בו ועל כן הוא אומר:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם  הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל  וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם"

ומוסיף:

" בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי  עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם"

 

אברהם מבקש לחולל מהפכה רעיונית כלל עולמית, אברהם מבקש לתקן את העולם. לא עוד מלכים הרודים בנתיניהם. לשון אחרת, אומר לו אברהם למלך סדום "הנפש" אינה שייכת לך, וגם הרכוש אינו שייך לך.  זו המהפכה הרעיונית שמבקש אברהם לחולל, להביא עולם ומלואו להכרה בשם ה'  וממלא לתת ערך לכל אדם ואדם, לקבוע כי "לכל אדם יש שם". אברהם מסכן את חייו ואת חיי חניכיו ילידי ביתו במלחמה על הצדק העולמי, במלחמה על החזרת הרכוש לאנשי סדום ועמורה.

ועכשיו הקב"ה כביכול כאומר לו, כל הניסיונות החינוכיים שלך יורדים לטמיון , כי מה שאמרפל ניסה ולא הצליח כי אתה מנעת ממנו, אני אצליח ולא תצליח למנוע אותי, אני אהפוך את סדום.

לאחר הבנה זו בכתובים מובנים דברי הקב"ה באומרו, "המכסה אני מאברהם", שהרי אברהם עשה כאן ניסיון חינוכי אדיר שעכשיו עתיד לרדת לטמיון ועל כן יש להודיעו. וברור גם לשון "ארדה נא" – לשון בקשה, שהרי הוא הולך להרוס את מעשה ידי אברהם, לכן ראוי לבקש ממנו קודם, או לפחות להביאו להבנה על גודל רשעת אנשי סדום ועמורה.

וכאמור לעיל הדברים נכונים בזיקה לישמעאל אברהם כ"כ מנסה שישמעאל לא יִפָלֵט אל החוץ על כן הוא מתפלל, "...לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" שכאמור חז"ל דרשו עליו: " יחיה לפניך – יחיה ביראתך" .

 

ומכאן נבוא להתבוננות עמוקה יותר,

ישנו מהלך המתחיל לפנינו והחורז במשך כל ספר בראשית בויכוח בין האבות והאמהות, ויכוח שנראה אותו בזיקה לשתי צורותיה של הגאולה

כידוע לגאולה שתי הופעות, לכל גאולה בכלל ולגאולתנו האחרונה בפרט, שתי צורות הנלמדות מדברי הנביא ישעיהו:[9]

"הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף, וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם

 אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה"

 

חז"ל שואלים על טיבו של הגד סותר זה, "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" , כביכול. שהרי "ּבְּעִתָּהּ" משמעו שיש תהליך ואילו " אֲחִישֶׁנָּה" משמע שהדברים יעשו בדינאמיקה אחרת ללא תהליכים. ועל כך הם משיבים את תשובתם המפורסמת במסכת סנהדרין:[10]

"אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי כתיב (ישעיהו ס) בעתה וכתיב אחישנה ?

זכו-אחישנה, לא זכו-בעתה"

 

לשון אחרת ישנה מציאות של "זכות" בא הגאולה תבוא בדרך של אחישנה ואילו ישנה מציאות רגילה בא הגאולה תבוא בדרך של "בעתה".

 

האור החיים הקדוש מנתח את הדברים בפירושו על התורה על הפסוק:[11]

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב

 דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב

 וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל

 וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת"

וזה לשונו:

"....שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל יהיה הדבר מופלא במעלה ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות כאמור בספר הזוהר"

 

זוהי הגאולה של "אחישנה" אך לעומתה יש גאולה של "בְּעִתָּהּ", וכדבריו:

"מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה, תהיה באופן אחר ועליה נאמר שהגואל יבוא עני ורוכב על חמור..."

 

וחותם האור החיים הקדוש:

"וכנגד גאולת "בְּעִתָּהּ", שרמז במאמר "אשורינו ולא עתה" אמר "וקם שבט מישראל" פירוש שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם דרך הטבע..."

 

לשון אחרת בגאולת ה"בְּעִתָּהּ", ישנה התעוררות, כלשון האור חיים של "כדרך הקמים בעולם דרך הטבע..." . זהו למעשה תהליך הגאולה הנקרא בפי הגר"א ואחרים בשם "אתחלתא דגאולה", שהרי כל מושג ההתחלה שייך היכן שיש תהליכים, וזה שייך רק בגאולה של  "בְּעִתָּהּ", שהרי בגאולה של "אחישנה" הכל קורא בבת אחת ללא תהליכים.

נעיר כאן, סיפור מרתק המספר בנו של החפץ חיים, ר' אריה לייב הכהן בספר "מכתבי החפץ חיים" כי עת יצאה הכרזת בלפור, החפץ חיים התרגש מאוד ואמר כי זוהי אתחלתא דגאולה, ואז למד איתם החפץ חיים את פירוש האור חיים  שהבאנו לעיל.

 

למעשה בעניין זה נחלקו גדולי ישראל, היו שאמרו כי כל עוד הגאולה אינה מופיעה בשלמות אין זו גאולה, הם בקשו את הגאולה של "אחשינה" ולעומתם גדולים אחרים, שראו בתהליך שאנו מצויים בעיצומו כתהליך של " בְּעִתָּהּ".

 

אחד מגדולי מבשריה של שיבת ציון, ממבשריה של הציונות היה רבי אליהו גוטמאכר, תלמיד הגאון רבי עקיבא אייגר., שהתבטא כך בזיקה לתהליך הגאולה:[12]

"בעוונותינו הרבים, רבים טועים בחושבם שיהיו יושבים בחברת השעשועים כל אחד כפי דרכו בביתו, ופתאום יפתחו שעיר רחמים ייעשו מופתים בשמים ובארץ וכל ייעודי הנביאים יתקיימו ויקראו ממקום שבתם"

 

ועל זה קובע ר"א גוטמאכר:

"אבל לא כן הוא !"

 

ומוסיף לכך ראיה:

"מה היה יותר ברור מקץ השבעים שנה של [גלות] בבל , שהיה מתחילה מיועד עד כאן ותו לא. ובכל זאת עד כמה התאמץ דניאל, ועד כמה התקרב נחמיה לדרך הטבעי. ולא אמרו כמו המתחכמים: 'שבו איש תחתיו והגאולה צריכה לבוא..."

 

ובאחת מהסכמותיו לאחד הספרים, שיצאו, אומר עוד רבי אליהו גוטמאכר:[13]

"...ואצלי כבר ברור, שאם יקיימו ישראל שיתחילו לעבוד אדמת הקודש בסך ק"ל (130)[14] משפחות, שתהיה התחלת הגאולה גם כשלא יהיו ישראל ראויים לכך..."

 

הרב קלאישר גם הוא ניתח את הדברים בזה הדרך ואלו דבריו:[15]

"גאולת ישראל אשר אנו חוכים[16] לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך שמו, משמים ארץ, לאמור לעמו: 'צאו !'

או ישלח משיחו כרגע מן השמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה לה חומת אש, ומקדש א-ל ממרומים ירד, כשאר הבטיח ע"י עבדיו הנביאים, לא כן הקורא המשכיל"

ומוסיף:

"ודאי כי ייעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים ולא ייפול ח"ו דבר ארצה, אך לא במנוסה נלך ולא בחיפזון יום אחד . כי אם מעט-מעט תבוא גאולת ישראל, לאט-לאט תצמח קרן ישועה עד 'וישראל יעשה חיל' וישׂגה מאוד  באחריתו בקיום כל הייעודים וההבטחות של הנביאים הקדושים..."

 

ולבסוף נביא נא עוד מדבריו של אותו גאון, רבי אליהו גוטמאכר באגרת קודש ששלח הוא ובן דורו בעל "הערוך לנר". שם  הם מבקשים להקים מוסד של תלמוד תורה בירושלים בשנת 1860,  ושם אומר רבי אליהו,  שכדאי להשקיע בת"ת בירושלים כי עוד מעט ולא יישאר כלום בגלות. הדברים קדמו הרבה לתחילת הציונות, לצורך ההשוואה נֹאמַר, כי  בשנה זו, שהקריאה יוצאת בה, בשנה זו הרצל רק נולד.

 

ומכאן נשוב נא לדברינו. הניסיון הקשה שנתון בו אברהם הוא לצאת מתפיסת גאולת האֲחִישֶׁנָּה ולדעת כי עכשיו הדברים מתרחשים קמעא-קמעא בבחינת בְּעִתָּהּ. לצאת מתוך אותה שאיפת גאולה אידילית-שלמה ולהבין כי הדברים מתרחשים עתה בתהלִיכִיוּת, ואת זה לומד אאע"ה בשני המקרים דלעיל, בזיקה לשימעאל ובזיקה לסדום.

 

אברהם מבקש שלא לאבד את ישמעאל, הוא מבקש "לו ישמעאל יחיה לפניך" הוא אכן יצליח להביאו לדי כך, אך לא במהירות שהוא חושב. שרה כאומרת לאברהם 'אתה צודק בסופו של דבר, אך אתה טועה במהירות של התהליך'.

ישמעאל יהיה חייב להיות מגורש מביתו של אברהם לפני שהוא יוכל לשוב אליו מחדש.

 

הוא הדין בזיקה למעשה סדום ועמורה, אאע"ה משוכנע כי כל מה שהוא עשה,בהקרבה ובמסירות עבור אנשי סדום ועמורה לא ירד ריקם, הרי כ"כ הוא רוצה לתקנם. אך אברהם לא יכול לדחוק את הקץ ולאנשי סדום אין תיקון כרגע, אך בכל זאת מעשיו אינם הולכים לריק, משום שישנו לוט הניצל מסדום, וישנן בנותיו שהרות לו. אז אמנם איש עוד לא יודע זאת, אך מאחת מהן יצא מואב, וממנו תצא רות וממנה יצא דוד, ובסופו של דבר יצא לו המלך המשיח, שיביא עולם שלם להכיר במלכות ש-די. בחשאי-בחשאי בתהליכים איטיים נזרעים להם זרעי התיקון והגאולה, אך כרגע את אשר נגלה לנגד עיני המתבונן הוא רק הרס וחורבן. ניתן לומר כי הדברים נכונים שבעתיים גם לימינו, כמה פעמים אנו נוחלים אכזבה, כאשר חושבים אנו, כי  הנה אנו נמצאים במהלך של גאולת "אחישנה" והמציאות שוב טופחת על פנינו ואנו מביאים כי אנו נמצאים במהלך איטי של גאולת "קמעא-קמעא"

 

הנה כי כן, אברהם הוא בבחינת "אֲחִישֶׁנָּה" ואילו שרה היא בבחינת תהליך של "בְּעִתָּהּ".

הוא הדין בזיקה לזוג האבות הבא, יצחק ורבקה. יצחק הוא בבחינת "אֲחִישֶׁנָּה", הוא מבקש כבר עכשיו להכניס פנימה את עשו ולעומתו רבקה היא בבחינת "בְּעִתָּהּ". רבקה אומרת ליעקב, עת זה האחרון אומר לה, שקשה לו לתפוס את מקומו של עשיו ולקבל את הבכורה תחתיו, וכי הוא חושש כי אביו יקלל אותו, או אז היא אומרת לו קצרות,[17] " עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי", ואונקלוס מתרגם במקום "עליי אתאמר בנבואה..." – "כך נאמר לי בנבואה", מה שמזכיר את דברי הקב"ה לאברהם בזיקה לשרה "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה" – שגם שם ישנה הופעה נבואית המבררת את המהלך שצריך ללכת בו. גם כאן יהיה תיקון לעשו, אך לא בשלב זה.

 

והדברים נכונים גם בזיקה ליעקב ורחל. רחל מבינה כי בניית בית יעקב צריכה להיעשות בתהליך העובר דרך לאה, היא נותנת לה את הסימנים כי מבינה כי כך צריך להיות. ואז זו רחל מבין האמהות המלמדת אותנו יותר מכולן כי הגאולה עוברת דרך הקמעא-קמעא, היא הקבורה בדרך, היא הקוראת לבנה יוסף ע"ש "יוסף ה' לי בן אחר, - לאמר היא יודעת כי יוסף הוא שלב בתהליך והיא גם זו הקוראת לבנימין "בן אוני" מלשון "בן צערי" ומלשון "בן כוחי", שהרי הדברים הם היינו הך , מכוח הצער בא הכוח, הבניין התקומה. יעקב אינו חולק על רחל, הוא קורא לו, "בנימין", הוא מבין שישנו תהליך, שיסתיים רק בקץ הימין.

 

יעקב יבקש לישב בשלווה ויקפוץ עליו רוגזו של יוסף, יוסף יראה ליעקב, כיצד הכל הוא תהליך, כיצד תהליך שהוא החל אותו, כיצד מסע אל האחווה ימשך, שנים על גבי שנים, עד שישובו האחים ויתחברו באהבת אמת.

 

זוהי התהיליכיות, הבאה לה במהלך הגאולה והדורשת מאיתנו סבלנות, סבלנות אמת, בשמחה על כל התקדמות ובאמונה כי כל נסיגה היא בסופו של דבר אבן דרך לבניין גדול הרבה יותר.