קראו את השיעור

בס"ד

אחד מהמעשים המוכרים לנו ביותר ממדרשי ומעשי ישראל הוא המעשה, שאנו מכירים תחת השם: "חנה ושבעת בניה". אותה חנה, אם הבנים, שהקיסר היווני הורג את שבעת בניה, ולבסוף היא ממיתה עצמה תוך שהיא משליכה עצמה מן הגג. על מעשה זה אנו מבקשים לעמוד בהרחבה.

נציין כי שם המעשה 'חנה ושבעת בניה' מקורו בספר חשמונאים. בתלמוד הבבלי שנראה להלן מתואר מעשה "באשה ושבעת בניה" – ובירושלמי הוא בכלל מופיע תחת השם: "מרים ושבעת בניה" – להלן נעמוד על שוני זה.

אך נמתין קמעא במעשה חנה ובשבעת בניה ונפתח את הדיון באחד מענייני החנוכה.

הגמ' במסכת שבת בסוגיית "מאי חנוכה" לאחר שמתארת את יסוד חובת ההדלקה וסדר ההדלקה פונה לעסוק במטבע הברכה, וזה לשונה:

"מאי מברך? (כלומר – מה מברך) מברך אשר

קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה".

ממשיכה הגמ' את הדיון:

רש"י במקום מעיר:

אין שייך להשתמש במטבע לשון של "ציוונו" איפוא, על מצווה שיסודה בדברי חכמים. ומשיבה הגמ':

לא ניכנס לציון ההבדל בין תשובותיהם של רב אויא ורב נחמיה. מכל מקום חנוכה מהווה אב טיפוס למצוות שיסודן דרבנן ומכל מקום מברכים עליהן "וציוונו".

במובן הרחב של המילה, התורה שבע"פ בשיא כוחה מתחילה להופיע בחג החנוכה. ואם נשאל – והלא פורים קדם לחנוכה? והלא כבר שם החלה לה התורה שבע"פ להופיע בצורה יותר משמעותית?

ישנו בכל-זאת הבדל בין שני חגים אלו, שכן פורים סוף כל סוף נסתדר ונתקן בכ"ד ספרי התנ"ך, אם-כן, על-אף שיסודו בדברי חכמים, מכל מקום יש פה בחינה מסויימת של תורה שבכתב. אך חנוכה כל כולו שייך לבחינה של תורה שבע"פ והוא חגה הגדול.

אפשר לומר איפוא שהשאלה שנשאלה "והיכן ציוונו?" מקיפה בתוכה את היסוד לא רק לחנוכה לבדו, כי אם לכל בחינות ומצוות התורה שבע"פ, שמובן מסויים מקופלים הם בתוך חג החנוכה.

אך חנוכה מאפיין את התורה שבע"פ מעבר לצד ההיסטורי שבו.

מצוות החג היא ההדלקה, הדלקת החנוכיה.

בגמ' במסכת שבת נקבע כי יש מספר דרגות הידורים. ישנה מצוות "נר איש וביתו", ישנן המהדרין "נר לכל אחד מבני הבית", וישנן המהדרין מן המהדרין המדליקין בבחינת "מוסיף והולך". למעשה רוב רובן של ישראל הם בבחינת המהדרין מן המהדרין. בפועל, אין עוד מצווה שכזו שנקבע, בה דרגה של "מהדרין" "ומהדרין מן המהדרין". כל אלו מהווים ביטוי לרצון האומה ומקיימי המצווה להוסיף עוד ועוד הידורים בקיום המצווה.

לא זו אלא אף יסוד הנס בחנוכה, אותו פך השמן, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול שהספיק לשמונה ימים שעל שמו מדליקים אנו את החנוכיה שמונה ימים, אף היא מראה את הזיקה הברורה לתורה שבע"פ המונח ביסוד מצווה זו. דהיינו, הרי קודם לנס החנוכה לא הייתה מצווה להדליק חנוכיה. נעשה נס ודלקה המנורה שמונה ימים – נס זה הוליד את המצווה להדליק את החנוכיה שמונה ימים, ואנו, ישראל, עשינו את ימי החנוכה כימים טובים על שום ההודאה שבנס. נולדה לנו מצווה חדשה והיא הדלקת החנוכיה. יסוד החנוכה איפוא, נשען על התורה שבע"פ.

כוחם של ישראל הבא לידי ביטוי בהופעת התורה שבע"פ שבהם, היכולת שלהם לחדש מתוכם תורה, עומדת ביסודו של חג החנוכה, והוא היסוד המסתתר במעשה חנה ושבעת בניה.

נשוב איפוא למעשה חנה המתואר בבבלי מסכת גיטין נז.

נקדים ונאמר כי הדיון בגמ' נע מסביב לפסוקים בתהלים: "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים מד כג). הגמ' מביאה לפסוק זה מספר תיאורים ופרשנויות. נראה אותן אחת לאחת, תוך שנחתור להתמקד במעשה חנה, אך לא רק בו כי אם גם במכלול הפרשנויות הנמצאות מסביב לאותו פסוק.

פותחת הגמ' למעשה בארבע-מאות ילדים שנשבו ע"י מלכות יוון באותה תקופה. נראה נא את המעשה בשלמותו.

מסביר רש"י מהו אותו 'קלון' שנשבו אותם ילדים וילדות:

נשים לב – הגדול שבחבורה דרש בפני אותן ילדים וילדות את הדרשה המקפלת בתוכה את החובה למסור את הנפש. בפועל מי שמסר את הנפש ראשון הן אותן ילדות. הדבר מזכיר לנו כי לא פעם היו הן הנשים דווקא, שהייתה להן רוח של מסירות נפש וחוסן אמוני אף יותר מן הגברים.

וממשיכה הגמ' ומתארת:

אחת כמה וכמה".

מסביר רש"י: "מה אלו הילדות שדרכן לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלוננו (דהיינו, כקלון הילדים שנמסרו למשכב זכור) מסרו נפשן – אנו הילדים על אחת כמה וכמה".

וממילא:

נעצור כאן רגע בהשתלשלות מהלך הגמ' ונראה את מכלול הפסוקים, שהפסוק "כי עליך הורגנו", מופיע ביניהם.

פסוק זה הוא פסוק המופיע בספר תהלים במזמור מד, שם מתאר דוד מציאות קשה ביותר שהוא עובר:

אחרי כל אלו מופיעה קריאה:

ופדנו למען חסדך".

יסוד הדברים הוא אותו פסוק: " כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה".

נחזור לגמ' בגיטין. רב יהודה, שמייד נראה את דבריו, אומר כי פסוק זה לא נדרש על מעשה ארבע מאות הילדים והילדות, אלא על אותה אישה ושבעת בניה, וזה לשון הגמ':

"ורב יהודה אומר: זו אישה ושבעת בניה אתיוהו

אפקוהו וקטלוהו".[=הוציאוהו והרגוהו]

עד כאן התיאור של הדו-שיח בין ששת הילדים לבין אותם אלו עושי דברו של הקיסר המוציאים אותם להורג.

חשוב להדגיש כאן נקודה מעניינת.

ניתן את הלב שעד לכאן הקיסר אינו מתערב כלל במתרחש. נשים לב שישנו משפט החוזר על עצמו: "אמרו ליה (לכל אחד מהבנים) פלח לעבודת כוכבים". (דהיינו, עבוד עבודה זרה)

ה"אמרו ליה" (לשון רבים) מתייחס לעושי דברו של הקיסר.

אך כעת בילד השביעי, ישנו שינוי במעט, הן בטיעון של הילד והן בהתערבות אישית של הקיסר בדו-שיח. וכך אומרת הגמ':

"אתיוהו לאידך, [=הביאו את האחר (כאן מדובר כבר על הילד

גם כאן עושי דברו של הקיסר פותחים בציווי לעבודת עבודת כוכבים (אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים).

אם ניתן את הלב לתשובת הילד השביעי – הוא אינו מביא פסוק החלטי שבו הוא קובע כי אין לעבוד עבודת כוכבים, אלא הוא משתמש באחד מדרכי התורה שבע"פ – היקש בין הפסוקים. הוא עושה היקש בין הפסוק "את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ולשמוע בקולו", לבין הפסוק "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך ולשמור כל מצוותיו".

הוא לומד את ההיקש בין המילים "האמרת" ל"האמירך", ומעלה כי כשם שכבר נשבענו לקב"ה, שאין אנו מעבירים אותו באל אחר – אף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת. נציין שע"פ מסורת בחז"ל ילד זה היה בסה"כ בן שנתיים וחציצא וראה עד כמה גדולות הן תעצומות האמונה של ילד רך בישראל.

כאן כבר מתערב הקיסר בעצמו:

"אמר ליה קיסר: אישדי לך גושפנקא וגחין

דמלכא" [=אמר לו הקיסר אזרוק לפניך את הגושפקנקא שלי

ואתה התכופף והרם אותה, וכך יאמרו שעשית את רצון המלך]

אמר הקיסר לנער: בוא ונעשה תרגיל. אני אזרוק את הגושפנקא שלי, דהיינו את החותמת שלי שצורתי טבועה בה, כדי שתהיה נראה משתחווה לה (כך ע"פ רש"י). באופן שכזה אני אבוא על סיפוקי ואף אתה לא תרגיש שאתה משתחווה לאל זר, כי באמת לא התכוונת להשתחוות. או אז עונה הילד בתשובה ניצחת:

הילד הצעיר דורש קל וחומר ואמר לקיסר – אם כל כך טורח אתה על כבוד עצמך – על כבוד הקב"ה על אחת כמה וכמה היית צריך לטרוח. וממשיכה הגמ' בתיאור המזעזע:

"אפקיוהו למקטליה (הוציאוהו להריגה). אמרה

ואמרה: אם הבנים שמחה".

לפני שנתעמק בתשובת הילד נביא לרגע את גרסת בעלי התוספות במקום, שאומרת כי הילד השביעי כלל לא השיב תשובה המיוסדת על פסוקים, אלא תשובה הנשענת אך ורק על אותו קל וחומר. (שני הפסוקים – אנכי ולא יהיה לך שייחסנו אותם לשני הילדים הראשונים נאמרו למעשה אך ורק ע"י הילד הראשון, ובכך השביעי לא אמר ולא כלום מלבד הקל וחומר, כך מסביר התוספות ונרחיב את דבריו להלן)

נחזור למבואר בגמ' שלפנינו. הקיסר מתערב איפוא בזוועה המתרחשת לעיניו, והמתנהלת בברכתו, תוך שהוא פונה לילד השביעי באופן ישיר.

מה מייצג אותו ילד שביעי?

הילד השביעי בתשובתו, (ע"פ הגירסא שלפנינו שדורש היקש – ה' האמרת וכו') מגלה את המחויבות ההדדית בין הקב"ה לכנסת ישראל ומגלה שההתחיבות היא לא רק מצידנו כלפי ה', אלא גם מצידו של ה' כלפינו.

הילד השביעי מזכיר לנו את השבת. השבת היא בת זוגה של כנסת ישראל, שכן מה ששבת מגלה בזמנים – ישראל מגלים באומות העולם: שקיימת נקודה שביעית המכנסת סביבה את כל אותן שש קצוות המייצגות את העולם הטבעי.

הילד השביעי הוא קולה הפנימי של כנסת ישראל (וע"פ גירסת תוספות, שתיקתו של הילד מבטאת משהו עמוק ביותר – קשר נצחי שנמצא מעבר למילים).

תשובת הילדים לדרישת הקיסר מזכירים לנו כיצד מרדכי היהודי, לאחר שראה שכלתה הרעה והגזרה נגזרה, רץ לאותו תלמוד תורה בו ילדים קטנים מצויים, הוא ניגש לשלושה תינוקות של בית רבן ומבקש מכל אחד: פסוק לי פסוקך.

הראשון פוסק לו את הפסוק: "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא".

השני אמר: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל".

השלישי אומר: "אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט".

מרדכי לשמע דברים אלו, על אף שענן הגזרה עדיין מרחף מעל – יצא מחויך מבית המדרש. וכשהמן מבין ורואה את כל שהתרחש מבין שעל אף הכל – אפסו סיכוייו.

ונחזור לדו-שיח שלפנינו: הקיסר רואה את הילד השביעי, הוא רואה ילד, שעל פי גירסת התוספות לא מצטט פסוקים, ילד שאפשר לדבר איתו כביכול בהיגיון. אך דווקא ילד זה הוא הביטוי הטבעי האמוני העמוק של כנסת ישראל, ושיחה זו נהפכת לשיחה בין כנסת ישראל ליוון.

הילד השביעי משתמש בכלים של תורה שבע"פ אם בהיקש ובק"ו (ע"פ הגירסא שלפנינו) או רק בק"ו (ע"פ גירסת התוספות). כך או כך, כל אלו הן דרכי לימוד של התורה שבע"פ.

התורה שבע"פ היא הביטוי לתכונת נפשה המיוחדת של כנסת ישראל, היא הביטוי לכוחם של ישראל לחדש חידושים, והללו בשם 'תורה' ייקראו, כל זאת מצד טבע נפשם המיוחדת.

עומד אותו ילד קטן, איפוא, ואומר לנציגה של המלכות האדירה דאז: "חבל עליך קיסר, חבל עליך קיסר!" הוא מלמד את הקיסר ואותנו – שאותו קיסר יחלוף, אך בעולם ישנו עם ישראל – שמובטח הוא על ידי מי שאמר והיה העולם – שיישאר לנצח נצחים כי יש לו תפקיד.

הזכרנו שע"פ גירסת הירושלמי, המעשה שלפנינו היה במרים ושבעת בניה, דהיינו שמה של האם היה מרים ולא חנה. כך או כך, המעשה מזעזע כשלעצמו, אך אם שמה של האם היה מרים – אי אפשר שלא להיזכר במרים אחרת, מרים שהיא ההיפך הגמור למרים (או לחנה), אם הבנים, שלפנינו.

וזה לשון המעשה בגמ' במסכת סוכה:

"תנו רבנן, מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה

בשעת הדחק?".

"בילגה" – הייתה שם של משמרת של כהנים, משמר מכובד, שמנעו ממנו בעקבות המעשה שלפנינו מלשרת עוד בקודש.

במעשה שלפנינו מופיעה מעין "תמונת הנגטיב" – האנטיתזה הגמורה, למרים אם הבנים. גם כאן מופיע הביטוי "משנכנסו יוונים להיכל", המזכיר לנו את תיאור הנס של חנוכה שאף הוא פותח במילים "משנכנסו יוונים להיכל". אותה מרים בת בילגה שהמירה דתה ונישאה לאותו סרדיוט (נסיך) יווני, משמשת מעין מורת-דרך לאותו כח יווני הכובש בשעה שנכנס לבית המקדש.

היא אותה בת כהן, מיוחסת, בוגדת את הבגידה הנוראה בעמה ובבית אביה.

היא מגיעה למזבח ומבעטת בו בבוז תוך שהיא אומרת: "לוקוס, לוקוס! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואינך עומד להן בשעת הדחק".

לוקוס הוא זאב. יש כאן הטחת דברים כלפי הקב"ה. היא מאשימה אותו שמכלה את ממונן של ישראל, ואף יותר מזה – היא מאשימה אותו שהוא זנח אותם.

וישנה עוד מרים שלישית, בת מתתיהו כהן גדול, אחות יהודה המכבי.

אותה מצאנו עומדת עמידה הירואית מול גזרות הכובש היווני. מרים זו הולכת להינשא, כשברקע ישנה גזרת היוונים שכל בתולה ביום נישואיה תיבעל להגמון. מרים זו נוקטת באקט פרובוקטיבי לעורר את עמה ומשפחתה.

בספר מדרש מעשה חנוכה מתואר כיצד מרים זו מובאת באפריון כלו הוד והדר לנישואיה. ואז, כשהיא עומדת לצאת ממנו, כשעיני כל נשואות אליה – היא קורעת בגדיה מעליה. מתואר שם כיצד העם כובשים פניהם בקרקע ואחיה מבקשים להרגה.

היא אומרת להם: "שמעוני אחי ודודי! ומה אם בשביל שעמדתי לפניכם עירומה ולא עברתי עבירה – ביקשתם להרגני, מדוע אם כן זה שאני הולכת להיטמא להגמון לא מפריעה לכם?". ועוד היא מוסיפה: "היה לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה והם לא היו אלא שניים שהרגו עיר – אתם חמישה (כשכוונתה לחמשת אחיה) ועוד יש עימכם מאתיים פרחי כהונה – מדוע איפוא שלא תהרגו את יוון?" ואז פונה מרים החשמונאית לשמים ומבקשת מהקב"ה שינקום נקמתה ונקמת ישראל. או אז, ע"פ המדרש, מתכנסים האחים עם מתתיהו ודנים מה לעשות, ומגיעים למסקנה שהגיע הזמן למרוד.

הזכרנו את הדמויות הללו להראות עד מה גדול הניגוד בין מרים אם הבנים ומרים החשמונאית לבין מרים בת בילגה. בין המסורות הגדולות לאלוקיהן ולעמן, לבין אותה בוגדת שפלה.

מרים (או חנה) קרויה "אם הבנים" על אף שביתה כולו נעקר. לעומתה סביר להניח כי למרים בת בילגה היו בנים ובני בנים, חלקם מן הסתם היו דמויות שלטוניות. אך אם הבנים האמיתית היא זו מרים-חנה שלפנינו, היא ששמה ודמותה נשואים בפינו בהערצה דור-דור.

נחזור שוב לסיפור המעשה בתלמוד הבבלי ונעמיק בו עוד.

כאמור, בפי כל אחד מהבנים ישנו פסוק אחר, המשמש לתשובה לאותם מרצחים, המבקשים להעבירם על דתם. הערנו על תשובתו המיוחדת של הילד השביעי, אך לצורך חידוד הדברים נראה נא את השאלות המתבקשות שמעלה המהרש"א בפירושו על המקום, וכך הוא אומר:

"כי עליך הורגנו וכו' אישה וז' בניה וכו' – יש

שואל המרש"א, איפוא, מספר שאלות: ראשית – מדוע האחים אינם משיבים באותו פסוק? מדוע כל אחד בוחר פסוק אחר?

שנית – מדוע מובאים הפסוקים שלא כסדר הופעתם בתורה?

ועוד שואל המהרש"א – הגמרא דרשה מעשה זה על הפסוק: "כי עליך הורגנו כל היום" – מה יתרון מעשה זה, על אף שאין חולק על מסירות הנפש האדירה המקופלת בתוכו, על שאר מעשיהם של קדושים שמסרו נפשם לטבח במשך הדורות?

ושאלה אחרונה זו – היא למעשה שאלת השאלות.

אומר המהרש"א:

"והנראה שז' בנים אלו נהרגו בקידוש ה' בז' ימי

שנהרג בו".

כלומר – מסע הטבח של הקיסר נפרש על פני שבוע ימים, שהראשון נהרג ביום הראשון והקטן מבין האחים, השביעי, נהרג ביום השבת – וכל אחד מן האחים הביא פסוק מעניינו של היום שבו נהרג.

לפני שנמשיך הלאה בדברי המהרש"א, נראה שוב לפנינו את שבעת הפסוקים שהיו בפי האחים:

1. "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

7. "את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ולשמוע בקולו, וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצוותיו" (דברים כו).

וכך מסביר המהרש"א:

הבן הראשון שנהרג ביום ראשון אמר "אנכי ה' אלהיך" מהטעם ש:

"רמז כי ביום ראשון עדיין לא נבראו המלאכים

הבן השני שנהרג ביום שני אמר את הפסוק "לא יהיה לך אלהים אחרים", מהטעם ש:

ומכאן והלאה נביא את המשך דברי המהרש"א על שאר הבנים עד לבן השביעי:

"ה' אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וגו'"

וכעת הגענו לבן השביעי שהוא כנגד השבת, אם-כן מה תוכן דברי הקטן?

"וביום הז' שאין להאמין אחר שברא הכל בו' ימים

במעשה בראשית".

תוכן תשובת הילד השביעי, אפוא, הוא שהקשר בין הקב"ה וכנס"י הוא קשר נצחי, ולא חלילה שעזב ה' את הארץ.

המהרש"א מוסיף ומסביר, ונאמר זאת בלשוננו, שרב יהודה הביא את הפסוק "כי עליך הורגנו כל היום" משום שבמזמור זה מוזכר קול מחרף ומגדף שזה רומז לקיסר – המחרף והמגדף.

כשבהמשך המזמור מביא המשורר את הפסוקים:

"אם שכחנו את שם אלוקנו ונפרוש כשינו לאל זר:

כשפסוקים אלו מרמזים על "התרגיל" שבקש הקיסר לעשות עם הקטן – באופן שהוא ישליך את הטבעת שצורתו חקוקה עליה והוא יתכופף להרימה ובכך הוא כאילו הוא השתחווה לצלם הקיסר החקוק בה, על כך משיבו הקטן:

" הלא אלוקים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב:"

רוצה לומר: הקב"ה יודע את "התרגילים" האלו, הקב"ה רוצה אמת ומסירות, לא תרגילים.

בפנינו, אם כן, שיחה תיאולוגית המתנהלת בין תרבות יוון לתרבות ישראל, כשהיא מגיעה לשיאה אצל הילד השביעי, המייצג את כנסת ישראל בטבעיותה.

הילד הקטן מוצא להריגה, אפוא, במדרש מתואר כיצד חנה פונה לקיסר ומבקשת ממנו שיהרוג אותה תחילה ואל תראה במות הנער. הקיסר מסרב ומביא נימוק "מוסרי" – אומר לה הקיסר לחנה כתוב בתורתכם "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" – אם כן כיצד אהרוג את בנך ואותך ביום אחד. ואז משיבה לו חנה את הדברים הבאים: "רשע", היא אומרת לו, "את כל שאר המצוות קיימת? ולא נשארה לך אלא זו?".

הילד הקטן מוצא להריגה, חנה רואה בו כנציג שלה ושל בניה היא פונה אליו ומכוונת לכל אחיו באומרה "לכו אל אברהם אביכם ואמרו לו אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות".

ובמדרש מופיע שהיא אמרה לבנים לומר לאברהם אבינו "אתה ניסיון ואני מעשה".

וממשיכה הגמרא:

"אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה, יצתה בת קול

סיום המעשה תמוה ביותר, היינו מצפים לבת קול שתאמר "אל נקמות ה'" או שתאמר "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום" – איזו מין סיומת היא זו, הרי סוף – סוף אין כאן לא "אם" ולא "בנים", -מי היא, אם כן, "אם הבנים שמחה"?

נמתין קמעה עם שאלה זו.

המשך הגמרא הוא תמוה עוד יותר, שכן נזכור לרגע, שסיפור המעשה הראשון בארבע מאות הילדים והילדות, ולאחריו סיפור מעשה חנה ושבעת בניה נע מסביב לפסוק "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה".

כעת ממשיכה הגמרא ומעלה מספר פרשנויות נוספות לפסוק זה וזה לשונה:

ר' יהושע בן לוי אומר: זו מילה שניתנה בשמיני"

דהיינו על פי ריב"ל – "כי עליך הורגנו כל היום" מתייחס למצות המילה, שלעיתים נדירות קורה שהתינוק מת, חלילה, מן המילה.

"רבי שמעון בן לקיש אומר: אלו ת"ח שמראין

[=שאמר רבא כל דבר יראה (המלמד – ת"ח) על

עצמו חוץ משחיטה (שמא יתחבנו את הסכין בגרונו

(רש"י)) ודבר אחר (צרעת ומראות נגעים מפני

שמסוכן לנפוש עליו – רש"י)].

דהיינו כי "עליך הורגנו כל היום" על פי ר"ש בן לקיש מתייחס לאותו סיכון, כמעט אפסי, של ת"ח המראים שחיטה על בשרם, שיכולים לפצוע ולהזיק לעצמם.

והסיום הוא המעניין ביותר:

"רב נחמן בר יצחק אלו ת"ח שממיתין עצמן

ימות באוהל וגו'".

הפרשנויות על הפסוק "כי עליך הורגנו כל היום" הם,אפוא,

מעשה ארבע מאות הילדים והילדות, מעשה חנה ושבעת בניה, מצות מילה, לימוד שחיטה ולימוד תורה בכלל.

וכאן אי אפשר, שלא על שלושת הפרשנויות האחרונות (מילה, לימוד שחיטה ולימוד תורה) שהם ללא כל פרופורציה לשני התיאורים הראשונים (מעשה ארבע מאות הילדים והילדות ומעשה חנה ושבעת בניה).

ואולי, דווקא, השאלות האחרונות שהעלינו, הן – הן המחדדים בפנינו את מעלתם של ישראל, את הופעת התורה שבע"פ ואת חג החנוכה.

בחנוכה נלחם ישראל על רוחו, על רוח התושב"ע שבתוכו. אכן גם הקיסר ידע (על פי גרסת המדרש) לומר שכתוב "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" – אך אין לו לקיסר הבנה במהותה של התושב"ע. התושב"ע היא אותה הופעת תורה המופיעה מתוך נשמותיהם של ישראל, היא הראיה שמצוי עם בעולם, שרוח אחרת לו.

עם, שגם ילד בן שנתיים וחצי, הנמנה על שורותיו, יכול לומר לקיסר הגדול "חבל עליך קיסר, חבל עליך קיסר..."

התושב"ע, היא המגלה אותו כוח המצוי בישראל – המחדשים עוד ועוד תורה, עד כדי כך שגם על תקנותיהם אפשר לומר "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו..." [כמו שהבאנו בראש דברינו].

וזוהי "אם הבנים שמחה", אם הבנים זוהי כנסת ישראל – היא השמחה בבניה המוסרים נפשם לה, המראים כי למרות הכל ועל אף הכל רוחם של ישראל מנצחת את המציאות הקשה ביותר, את הראליזם הבעייתי ביותר.

גבורתו האמיתית של היהודי ושל היהדות היא שאותה תורה שעסקנו בה לפני אלף שנה נעסוק בה גם עוד אלף שנה. גם חיי יום – יום, המסורים והנאמנים לקב"ה – יש בהם גבורה גדולה – וכנראה שזהו הרעיון המסתתר מאחורי הפרשנויות המובאות בסוף דברי הגמרא – כשגולת הכותרת שלהם הם אותם תלמידי חכמים הממיתים עצמם באוהלה של תורה.

הגבורה בלעסוק בדברי תורה עד כדי מסירות נפש דור אחר דור – על אף הכל ולמרות הכל, גבורת הרוח הזו, - היא כל תוכנו של חג החנוכה, חג התושב"ע, חג האור.