בס"ד, יום ראשון, ט"ו בכסלו ה'תשס"ה

 

 

 

שיחת הרב מרדכי אלון לפרשת וישב

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

 

 

"השליחות השניה"

 

 

 

בפרשות שקדמו לפרשתנו פגשנו בדמותו של אבינו יעקב, ראינו כיצד יוצא יעקב לשליחות במצוות אביו. שליחותו היא מבאר-שבע לחרן, למקום חרון אף. בשליחות ארוכה זו שתמשך שני עשורים, יבנה יעקב את ביתו יעמיד את השבטים וישוב לו לארץ אבותיו[1].

 

אך, וכפי שנרצה לעמוד בדברינו, שליחות זו לא תוכל להתממש לולא שיעמיד יעקב שליח נוסף, שליח שכשיעשה את שליחותו הוא – יביא את שליחותו של יעקב אל תעודתה. שליח זה הוא יוסף, שבפרשתנו תתחיל לה שליחותו. שליחות, שכפי שנראה בסוף דברינו, לעולם לא תסתיים.

 

כאמור, יעקב הוא אבי הגלות, ושליחותו היא הקמת בית. לבית ישנו ייעוד כפול, ראשית הוא מגן על יושביו מהשטף המתחולל מחוץ לו, הוא מהווה כעוגן ומגן מהרשע שבעולם. אך לבית ישנו תפקיד נוסף, תפקידו הוא יצירת חיבור פנימי בין יושביו. אין הבית מכיל בתוכו אוסף של אנשים, אלא אנשים שלהם יש חיבור וזיקה פנימית אל רעהו. זהו מושג הבית בישראל.

יעקב אבינו משתוקק לקיים את שליחותו של אביו יצחק, ולבנות בית. ערב יציאתו לחרן, מקום חרון האף[2], ידור יעקב נדר באומרו[3]:

 

"...אם יהיה א-להים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך

 ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש:"

 

אך בזה לא די,

 

"ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לא-להים:"

 

יעקב משתוקק לשוב לבית במובן הרחב של המילה.

את השתוקקותו זו של יעקב חש לבן לאחר שנים רבות ויאמר לו[4]:

 

"ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך".

 

אך שליחות יצחק ליעקב להקים בית, לא תתממש ותבוא על מלואה בהעדר האחווה בתוך הבית, שכן הבית ללא האחווה שבפנים, כמוהו כגוף בלא נשמה, וכאן תבוא לה שליחותו של יוסף. יעקב ישלח את יוסף להביא את אותו תוכן, את אותו סם חיים, היוצק למושג בית את משמעותו – את השלום והאחווה.

אך נראה נא את הדברים קימעא קימעא.

 

פרשתינו פותחת בתיאור הבא[5]:

 

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען:"

 

 

רש"י במקום מעיר כך[6]:

 

"...ועוד נדרש בו 'וישב' – ביקש יעקב לישב בשלווה

 קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו'".

 

יסוד דרשת חז"ל המובאת ברש"י, היא מהשילוב של שני ביטויים: "וישב", ו"מגורי אביו". לגור נגזר מ"גרות", במשמע ארעיות. יעקב מבקש לישב ["וישב"], ביטוי של יציבות וקביעות, במקום שבו היו "מגורי אביו", לשון ארעיות וגרות.

אך עדיין פשטם של דברי מדרש אלו אינם נהירים, ראשית – מהי אותה שלווה, האם משמעותה שקט או רגיעה? לכאורה אין הדברים נראים כן, וגם אם כן – אין ברור מה רע בבקשתו זו של יעקב?

שנית, מהו אותו רגזו של יוסף שקפץ על יעקב?

 

נעצור לרגע ונתבונן בקורה את יעקב עד כה.

יעקב נשלח על-ידי אביו יצחק לשליחות ארוכה. יצחק הוא שליחו של אברהם, ומכח זה הוא עושה את יעקב לשליחו. יעקב יוצא לו לעשרים שנות גלות, שנים קשות אצל אבי אבות הרמאים והעושקים, לבן הארמי. שם עבד יעקב ונוצל על-ידי דודו אחי-אימו.

בפרץ נפש אומר יעקב ללבן את תמצית יחסו אליו[7]:

 

"זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזך לא שכלו

 ואילי צאנך לא אכלתי: טרפה לא הבאתי אליך

אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנבתי יום וגנבתי לילה:

הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני:

 זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה

 בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכורתי

 עשרת מונים: לולי א-להי אבי א-להי אברהם ופחד יצחק היה לי

 כי עתה ריקם שלחתני, את עניי ואת יגיע כפי ראה א-להים ויוכח אמש:[8]"

 

יעקב לאחר עשרים השנים הקשות הללו שב אל ארץ מגורי אביו. אך גם אז עוברות עליו עוד שנתיים של מלחמות, עם אנשי המקום. ואז באה לה רגיעה.

כזכור לאברהם נאמרה בברית בין הבתרים התוכנית והדרך אותם יעברו צאצאיו בדרך להיותם עם[9]:

 

"ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך

 בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה:

וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול:

ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה:

ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה:"

 

יעקב השב כעת מבית לבן רואה בעצמו את קיומה במלואה של ברית בין הבתרים. הוא זרעו של אברהם, והוא היה בבחינת "גר בארץ לא להם", לבן עינה אותו, וכפי שאכן ראינו בדבריו של יעקב עצמו.

ואם יאמר האומר – והלא עינוי זה על-פי אותו מחזה אמור להימשך ארבע-מאות שנה ויעקב ישב בבית לבן רק כעשרים שנה?  על כך נשיב כי מניין זה עצמו, שנייחס  אותו לבני ישראל המשתעבדים במצרים גם הוא "אינו מדוייק" לכאורה, שהרי במצרים היו רק מאתים ועשר שנים. חז"ל ענו מה שענו – אך ביסודם של דברים ש"מספרים" של שני פורענות, על אף שבנבואה נאמרו, אינם מוחלטים, שהרי הקב"ה ממתק הדין מרעה לטובה.

מכל מקום, לענייננו, יעקב רואה את דברי ה' לאברהם כמנבאים את אשר קרה וקורה אותו, והרי גם הוא יצא "ברכוש גדול" מבית דודו לבן[10].

לדידו של יעקב, איפוא, כל ברית בין הבתרים התקיימה לה. זוהי תמצית רצונו "לישב בשלווה". אך כעת קפץ עליו "רוגזו של יוסף". מהו אותו "רוגזו של יוסף"?

 

אם נתבונן, נראה כי את אשר קרה את יעקב קורה את יוסף[11].

יעקב, היוצא בדרכו לגלות חולם לו חלום[12], בחלומו: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה", כאשר "והנה מלאכי א-להים עולים ויורדים בו".

תמצית תוכן החלום היא חיבור הארץ והשמיים, שזוהי תמצית תפקידו של יעקב. יעקב מבין שהמקום שהוא שוכב עליו הוא בית אלוקים ושער השמים. כאן יונח לו העולם, עת ייבנה לו בית העולמים, כאן יהיה המקום שתימזג בו בשיאה השמיימיות המונחת על אדני הארץ.

וכיעקב כן יוסף, גם הוא יחלום, אך אצלו יהיו אלו שני חלומות.

בראשון יראה יוסף:

 

"והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי

וגם ניצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי:"

 

בחלום זה רואה יוסף את הארץ, את האדמה. הוא ואחיו אינם מופיעים ממש בחלום אלא במרומז, על-ידי אלומותיהם.

ויוסף חולם עוד:

 

"ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח

ואחד עשר כוכבים משתחוים לי:"

 

החלום השני  הוא חלום שבבסיסו נמצאים השמים, בחלום זה רואה יוסף את אחיו ואת משפחתו במרומז [שמש, ירח וכוכבים], אך את עצמו הוא רואה במפורש[13].

שני חלומותיו של יוסף הם חלום אחד, הם חלום יעקב, השאיפה לחבר ארץ ושמים.

אצל יוסף חלום יעקב לובש אופי כפול, [14] משום שהאחווה אותה יבקש יעקב על-ידי יוסף להביא לביתו – אופי כפול לה: גם שמיימית-תוכנית (הנרמזת בחלום השני) והגוזרת ממנה אחריות כלכלית-קיומית (הנרמזת בחלום האלומות).

וביתר הרחבה:

יעקב מטיל על יוסף משימה:

 

"ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם

לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני:

ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן

 והשיבני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה:"

 

יעקב כשואל ליוסף בנו, האם מוכן הוא ללכת עד לאחרון שונאיו בשליחות של אהבה ואחווה, כשם שיעקב הלך לבית לבן, שאת טיבו הזכרנו לעיל, בכדי למלא את שליחות אביו.

ותשובת יוסף: הנני!

ואז מפרט יעקב את אופיה הכפול של שליחות יוסף. בראשית לראות את שלום אחיו, ואחר-כך את שלום הצאן. לאמר – אחווה במישור הפנימי ואחריות גם במישור החיצוני-כלכלי. זהו למעשה תוכן שני חלומותיו של יוסף, חלום האלומות המתייחס לרווחה הכלכלית שיוסף יהיה אחראי לה, וחלום השמש והירח המדבר על החיבור הפנימי בין חלקיו השונים של בית יעקב, כשיוסף בתווך.

ואכן המילה הראשונה שיוציא יוסף מפיו כשיפגשהו איש תהיה "אחי":

 

"וימצאהו איש והנה תועה בשדה

וישאלהו האיש לאמר מה תבקש:

ויאמר את אחי אנכי מבקש

 הגידה נא לי איפה הם רועים:"

 

ואז באה לה תשובת האיש:

 

"ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים

 נלכה דותיינה, וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן:"

 

על המטבע "מזה" פרש רש"י: "הסיעו עצמם מן האחווה".

ה"שלווה" אותה מבקש יעקב היא אותה אחווה, היא אותה יציבות פנימית[15].

יכול אדם לחיות בשלום, אך תיעדר ממנו האחווה, השלווה, החוסן הפנימי הקושר את אותם מושאי השלום לגוף אחד, את אותם אחים להיות לב אחד.

מסתבר, שאין מעכבי השלווה-הגאולה, עשו ולבן אלא אנחנו עצמנו.

דווקא עכשיו כשמגיע יעקב אחרי מאבקים ארוכים עם אנשים ומלאכים, דווקא עכשיו, כשאחיזתו בארץ איתנה ויציבה, דווקא עכשיו כשיש שטחים וגבולות – יוצא יוסף לראות את הקשר הפנימי המעניק תוכן לתבנית החיצונית.

לאחר שיחתו עם האיש מחלחלת ביוסף התובנה עד כמה משימתו קשה. האיש אומר ליוסף: הנח לה לאחווה, אחיך נסעו מזה, משימתך היא בלתי אפשרית. אך יוסף בכל-זאת ממשיך במסירות נפש פשוטה כמשמעה לתור אחר אחוות בית-יעקב.

ואז:

 

"ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו:"

 

אין כאן אמירה שהאחים ראו את אחיהם או אפילו את יוסף, אלא אמירה סתמית של "ויראו אותו". במשמע, לגביהם הוא אדם סתמי, ודאי לא מישהו שהוא בבחינת אחיהם[16].

ראייתם היא "מרחוק", הם אינם רוצים שהוא יתקרב אליהם כלל, מחשש שאולי כשיוסף יתקרב אליהם הם יגלו שגם אחיהם הוא זה...

ומכאן המשבר מתורגם לתוכנית פעולה קשה:

 

"ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא:

 ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות

ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו:"

 

ושוב היחס לאח סתמי ומנוכר, הוא אינו נקרא בשמו, אלא נושא את התואר שבפיהם הוא לגנאי: "בעל החלומות".

אך כאן מתערב לו ראובן:

 

"וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש:

ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם

השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר

 ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו:"

 

אפילו זה הרוצה להציל את יוסף, אין הוא עושה זאת מהתובנה שיוסף הוא אחיהם. גם ראובן אינו משתמש בביטוי של אחווה בזיקה אל יוסף.

ואז:

 

"ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו

ויפשיטו את יוסף את כותנתו את כתונת הפסים אשר עליו:"

 

יוסף בא אל אחיו, הללו מתנפלים עליו כאויבים, והאחווה ממשיכה לה להדרדר לתהום:

 

"ויקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור ריק אין בו מים:"

 

ואז משום-מקום צצה לה אורחת ישמעאלים:

 

"וישבו לאכול לחם וישאו עיניהם ויראו

והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד

 וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט

הולכים להוריד מצרימה:"

 

כשאנו מפורדים, כשאנו מתפוררים מבפנים, החיישנים הסמויים של אויבינו חשים זאת. הם בשמחה מושיטים עזרה לדחוף את עגלת האחדות לתהום השנאה והמחלוקת.

 

שנים אחר-כך, עתיד יוסף להתפרץ בבכי, כאשר אחיו מסתודדים זה עם זה ואומרים[17]:

 

"אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו

 בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת:"

 

או אז:

 

"ויסוב מעליהם ויבך".

 

זהו איפוא יסודם של דברים, שליחותו של יעקב לבנות בית נמשכת בשליחותו של יוסף להביא את אחיו לאותו בית. ממעשה יוסף ואחיו למדנו כאמור, שעם לבן ועשו יש בידינו את הכח להתמודד, ואף אם נצא צולעים על ירכינו יהיה זה לאחר שהמלאך, אותו כח רוחני שמנגד לנו יודה לנו על ברכותינו, על ייחודינו ועל תפקידנו.

אך כשחוסנו הפנימי של הבית היצוק על אדני האהבה והאחווה מתערער – כאן הסכנה גדולה ומוחשית.

 

ימי החנוכה מעבר להיותם ימי נס ותקומה, ימים הנמזגים בד בבד עם מושג מסירות הנפש – הם גם ימים שיש בהם קורטוב של צער כאשר מציירים אנו בעיני רוחנו כיצד ממסירות הנפש הגדולה שהעניקה לישראל את הכח לעמוד איתנים על תורתם, אמונתם וריבונותם בארץ, כיצד הללו התרסקו בסכסוכים הפנימיים שהלכו והתרבו בשלהי התקופה החשמונאית. השנאה הפנימית הלכה והתפשטה כמחלה ממאירה, עד שהמיתה את הגוף הלאומי[18], או אז ממלכה שנבנתה על עצמאות – נפלה כפרי בשל בפה האימפריאליסטי הרומאי[19].

 

שליחותו של יעקב ליוסף תימשך ותימשך, הוא ימצא את אחיו והם ימצאוהו במובן העמוק של המילה.

אך שליחות זו לא תסתיים לה במותו.

בערוב ימיו עת יפרד יוסף מאחיו, יאמר להם כך[20]:

 

"ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת וא-להים פקוד יפקוד אתכם

 והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע

 לאברהם ליצחק וליעקב: וישבע יוסף את בני ישראל לאמר

 פקוד יפקוד א-להים אתכם והעליתם את עצמותי מזה:"

 

מילתו האחרונה של יוסף עלי אדמות תהיה "מזה", שכן אחר-כך מתאר הכתוב כך:

 

"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים

 ויחנטו אותו וישם בארון במצרים:"

 

אותו "מזה" שנסעו אחיו ממנו, אותה אחוה, שהייתה בפי האיש שפגש יוסף כמשימה בלתי אפשרית, הפכה לאפשרית לאחר שאחיו הראו את גודל מסירותם ואחוותם. אז יכל יוסף להכריז "אני יוסף אחיכם".

 

אך שליחות זו לא תסתיים. יוסף בפסוקים אלו מדבר אל אחיו אך בהמשך הוא משביע את בני ישראל. יוסף למעשה משביע את כל הדורות אחריו ואנו בכללם, שיתורו אחר אותו "זה", זה העולה במספרו שנים עשר, המרמז על י"ב שבטי ישראל כמאמר הזוהר-הקדוש. ואם מחפשים אנו פקידה אלוקית, אם מחפשים אנו ישועה וגאולה – נזכור נא כי הכל קשור באותו "זה". כל הנזק שאוייבינו יכולים לעולל לנו מחוויר לעומת מכת המוות שאנו יכולים להכות בעצמנו.

זו השליחות שתשלים את שליחות יעקב לבנות בית. לולא שליחות שניה זו של אחווה, של עוז פנימי, יעמוד בית יעקב מפואר מן החוץ ומפורר מן הפנים.

 

בחתימת דברינו נביא מדברי קודשו של האר"י ז"ל, שכתב[21] שקודם התפילה יקבל אדם על עצמו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויאמר: "הריני אוהב כל אחד מישראל כנפשי ומאודי והריני מזמן פה שלי להודות לפני מלך מלכי המלכים".

נוסח זה שסידר האר"י מובא בספרות הפוסקים ממזרח וממערב, במשנה ברורה, בבן-איש-חי ובתניא ובעוד רבים וטובים.

הכח להתפלל הוא היכולת למהול יחד שמים וארץ. דבר המתאפשר אך ורק אם רואים איש את אחיו מקרוב, אם מבינים שישנה נקודת נצח הקושרת אותנו והעושה אותנו בנים למקום.

קבלה זו של האר"י הקדוש שיפה כוחה בכל הדורות, יפה כוחה שבעתיים בימים אלו, עת שיבת ישראל לארצו ועת מהלכים חובקי עולם המסובבים על-ידי בעל הסיבות, השוברים את כל חוקי ה"ריאליה הטבעית", מופיעים להם חדשים לבקרים.

חזק ונתחזק עבור עמנו וערי אלוקינו באהבה ואחווה, ושלום ורעות.