בס"ד, יום ראשון ב' בכסלו ה'תשס"ה

 

 

 

שיחת הרב מרדכי אלון לפרשת ויצא

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

 

"ופרצת"

 

 

 

הפסוקים הפותחים את פרשתינו, פרשת ויצא, מהווים המשך ישיר לפסוקים החותמים את הפרשה הקודמת, פרשת תולדות.

אנו נבקש להתמקד בפסוק המהווה כותרת למסעו של יעקב לחרן, מסע העתיד להמשיך שנים לא מעטות, "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". אך בכדי לעמוד על עומקו, שומה עלינו לראות את הפסוקים הקודמים לו בפרשת תולדות. וזה לשון הכתוב:[1]

 

"ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת

אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים:"

 

ניתן נא את הלב, כי אין בדברי רבקה ולו רמז קל על רצונו של עשו להרוג את יעקב, טענתה המרכזית היא בקשת "שידוך" הגון ליעקב.

יצחק שומע את דברי אשתו ופועל בנידון:

 

ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו

 ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען:

 קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך

 וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך:"

 

תגובתו של יצחק היא תגובה המרחיבה את בקשת רבקה. יצחק, העולה התמימה, האב שרגלו לא דרכה מחוץ לגבולות ארץ ישראל, שולח את בנו אל פדן ארם. מדוע היה לו לעשות כן? והלא יכל יצחק לשלוח שליח להביא לבנו אישה ממשפחת לבן, ולו זו אלא שהוא עצמו, יצחק, נשא את אשתו רבקה בזו הדרך, על ידי שליח אביו אליעזר. מדוע איפוא, יצחק, יותר מכל האבות, שולח את בנו לחוצה לארץ?

זו נקודה שיהא עלינו לתת עליה את הלב.

ועכשיו, לאחר ציווי יצחק ליעקב, באה לה ברכתו:

 

"וא-ל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים:

ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך

 לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן א-להים לאברהם:"

 

עניין חשוב, שראוי להדגיש הוא, שכעת מקבל יעקב מאביו יצחק את "ברכת אברהם", לאמר – הוא ממשיכם האמיתי של אבותיו. למדנו איפוא, כי ברכת אברהם מאז ומתמיד הייתה שמורה ליעקב. כל מעשה "גנבת הברכות" ולקיחתן ב"מרמה", כלשון הכתוב, הייתה על ברכת החומר, ברכת "טל השמים ומשמני הארץ", אך ברכת הרוח מאז ומתמיד שמורה הייתה ליעקב. לא זו, אלא אף עתה, שכל מעשה יעקב נודע ליצחק, בכל-זאת לא נמנעת ממנו ברכת אברהם. נמצינו למדים שתמצית הדברים היא שיצחק ברצותו לתקן את עשו רצה ליצור את ההרמוניה שבין שני האחים: בזמן שיעקב האיש התם ישא את ברכת אברהם, ואותה הוא ימזוג בשיתוף עם אחיו, עשו, בחומר, שהאחרון יהא מופקד עליו.

רבקה הבינה את כוונת יצחק וידעה בנבואה שאין לעשות כן, ושעל בנה האיש התם להיות אף איש שדה, על כן יזמה את המהלך, ואכן לימים, כשבנה הקטן יעקב יעמיד את י"ב שבטי ישראל, או אז המזיגה המופלאה שבין ברכת אברהם ובין ברכת השדה – תהיה אצל צמד האחים יששכר וזבולון[2].

 

מכל מקום, לנידון דידן, יצחק מנחיל ליעקב את ברכת אברהם, כעת יהא הוא נושא את דגל המוסר בעולם[3]. ומה טבעי שעכשיו, לאחר שחמוש הוא בברכה זו – תוטל עליו שליחות של אביו:

 

"וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם

אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו:"

 

יש לפנינו אפוא, שליחות ראשונה מסוגה. יצחק המשלח, יעקב השליח, והשליחות היא: "קום לך פדנה ארם... וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך".

לאמיתו של דבר קדמה לשליחות זו מעין שליחות אחרת, והיא שליחותו של אליעזר להביא ליצחק אישה מבנות בתואל. אך עיון מדוקדק יראה כי בפרשה ההיא לא הוזכר ולו פעם אחת מושג השליחות. שם אליעזר נקרא "העבד"[4], כך הוא גם מציג את עצמו: "עבד אברהם אנכי"[5], כך גם אברהם עצמו פונה אליו[6]:

 

"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל:

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו

 שים נא ידך תחת ירכי:"

 

אמנם אליעזר הוא זקן ביתו המושל בכל אשר לו, אך הוא עבד.

 

מרתקת העובדה כי את השורש ש.ל.ח. מצאנו בהטיה אחרת – הפכית לחלוטין מהמשמעות של שליח. בזמן שלשלוח שליח הכוונה היא לשלוח את זה הנחשב כבא כוחו של השולח, לעומתו לשַלֵח משמעותו לגרש או להפטר, וכדברי הכתוב: "וִיְשַלְחוּ מן המחנה כל צרוע וכל זב..." או כדברי יעקב ללבן[7]: "...ויאמר יעקב אל לבן שַלְחֵנִי ואלכה אל מקומי ולארצי", וכן עוד ועוד.

מכל מקום, כאן במושג השליחות[8], נודעת כוונה הפוכה בתכלית.

 

נעיר כי הבא שישלח שליח יהיה יעקב, והשליח יהיה בנו חביבו יוסף, והשליחות תהיה שליחות של אחדות, שתחל לה מעמק חברון[9]:

 

"וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם:

ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם

לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני:

 ויאמר לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן

 והשיבני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה:"

 

ועוד שליח יתווסף ליעקב[10]:

 

"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף

להורות לפניו גושנה ויבואו ארצה גושן:"

 

מכאן והלאה שני שלוחיו של יעקב ימשיכו במשך הדורות, יוסף ויהודה, עדי בואם של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, רק אז תסתיים לה השליחות.

 

מכל מקום, נשוב לענייננו, יש בפנינו ציווי ליעקב, ברכה ושליחות. עתה יבין עשו כי הפור נפל וכי אחיו הוא ממשיכו של אביו:

 

"וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם

לקחת לו משם אשה בברכו אותו

ויצו עליו ויאמר לא תקח אשה מבנות כנען:"

 

עשו חוזר על תוכנם של הדברים אך בסדר אחר, הוא מבין כי אחיו קיבל שליחות ברכה וציווי. דומה שהעובדה שעשיו הקדים את השליחות לברכה ולציווי, מראה כי עשיו ייחס חשיבות יתרה לשליחות, שהחלה יותר משאר האלמנטים.

 

יעקב יוצא לדרך[11], ועשו שמבין את אשר התרחש עושה גם הוא מעשה[12]:

 

"וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו:

 וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת

בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה:"

 

ועתה באנו לפסוק הפותח את פרשתנו:

 

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה:"

 

ולכאורה נשאלת שאלה בפשט הפסוקים, על פשרה של חזרה זו – והלא כבר נאמר (בפסוק ה'): "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם" – ומדוע החזרה הזו?

 

רש"י שחש בקושי שלפנינו תירץ את הכתובים כך:

 

"על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו

 הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב

וכתיב וירא עשו כי ברך וגו' ומשגמר חזר לענין הראשון".

 

במשמע, שתכליתה של חזרה זו היא מפאת הפסקת רצף מאורעותיו של יעקב וכעת חוזר הפסוק ומתאר את המשך השתלשלותם של דברים.

אנו נבקש להראות שלחזרה זו נודע עניין נוסף, אך נמתין קימעא עם דברים אלו.

 

כידוע לכל, המשך השתלשלותם של דברים היא שיעקב חולם את חלומו הפלאי:

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה

 והנה מלאכי א-להים עולים ויורדים בו:"

 

 

ואז מגיע לו ליעקב הדיבור האלוקי:

 

"והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' א-להי אברהם אביך

וא-להי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך:

 והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה

 ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך:

 והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך

 והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך

 עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך:"

 

כאן מתברך יעקב מפי הקב"ה וכאן נשאל אנו – מה טיבה של ברכה זו? במשמע, מה מוסיפה ברכה זו על ברכת יצחק ומדוע לו ליעקב לשאת שתי ברכות, ברכת יצחק וברכת ה'? נוכל לתרץ כי תוכנה של ברכה זו היא "ושמרתיך בכל אשר תלך", שברכה שכזו בוודאי יכול רק הקב"ה לתת, אך אז עדיין הדברים אינם נהירים דיים, שכן מדוע מברך ה' את יעקב בברכת  "ופרצת"? וביותר קשה, מדוע ברכת "ופרצת" קודמת לה לברכת השמירה? שהרי על-פי דין הטבע נראה כי ראשית יש לו ליעקב להתברך בשמירה – ורק אח"כ הבטחה-ברכה על עושר ושגשוג בכל המובנים.

אלו שאלות שיהיה עלינו לתת את הלב עליהן.

 

נקדים ונאמר שכוונתינו היא לטעון כי תוכנה של שליחות יעקב היא להיות בבחינת "ופרצת", וכשהקב"ה אומר ליעקב "ופרצת" הוא נותן גושפנקא אלוקית לדברי יצחק ליעקב. בלילה ההוא, עת רואה יעקב את הסולם ומתחבר לא רק אל אביו המשלח בארץ, אלא למשלח הגדול שבשמים.

שליחות זו של "ופרצת" אכן תתקיים בחרן:

 

"ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות

 ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים:"

 

וכשפורצים מאוד מאוד בחרן התוצאה של משוואה שכזו היא אנטישמיות:

 

"וישמע יעקב את דברי בני לבן לאמר

לקח יעקב את כל אשר לאבינו

ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה:"

 

 מכאן והלאה יתגלגלו הדברים שיעקב יקרא לנשיו ותתחיל עזיבתו את חרן ושובו לארץ ישראל.

 

ועתה נשוב נא ונלבן את הדברים לעומקם.

מהו שליח, ומהי שליחות?

מושג השליחות בעומק הוא למעשה תפקידו של כל יהודי בעולם. בתורת חב"ד נוהגים לחלק את מושג השליחות לג' נדבכים זה למעלה מזה. למושגים אלו יש ביטוי הלכתי כפי שנראה, אך ראשית יש עלינו לדעת כי ישנן שני נתונים בשליחות, נתונים שלמראית עין הם הפוכים אחד מהשני.

הראשון הוא שהשליח חייב לבטל דעתו אל המשלח.

והשני שהשליח חייב להיות בר-דעת ,

מזיגתם של השניים יחד תוסבר כך: עליו להיות בר-דעת ואז לבטל דעתו אל המשלח, רק באופן שכזה יוכל להיות שליח.

 

ומכאן נבוא לדוגמת השליחות, כפי שמבאר בקיצור האדמו"ר האחרון רבי מנחם-מנדל שניאורסון זצ"ל[13]:

 

"וכמה דרגות בדבר: א. נתינת רשות וכוח לשליח

להעשות כמותו של המשלח, אבל העשיה עשיית השליח היא.

בדרגה זו השליח הוא מציאות בפני עצמו בכל ענייניו,

 אלא שרוצה למלאות את השליחות".

 

להבנת דבריו ניזקק לדוגמא מעולמה של ההלכה. ביום השבת ישנו עניין לברך ולבצוע על לחם משנה (שתי ככרות לחם). המנהג הוא שאחד, בעל-הבית על-פי רוב, מברך ופוטר בברכתו את עצמו ואת השומעים. טיבה של שליחות זו היא בלקיחת המעשה של ראובן וכוחותיו והחלתו בשיתוף על ראובן ושמעון. בשליחות זו נשאר השליח שליח ומשלח משלח, אך בעשייה הם נהיים אחד.

 

ודרגה שניה בשליחות:

 

"ב. נתינת כח מהמשלח לשליח לעשות,

עד שהעשיה עשיית המשלח היא.

באופן זה אין פעולות השליח (בעניין השליחות)

מציאות בפני עצמה, ואינם אלא כח המשלח".

 

וגם כאן נבחר לנו דוגמא מעולמה של הלכה. ישנה דעה בהלכה שקיום מצוות משלוח-מנות של פורים חייבות להיעשות על ידי שליח, שעל-כן קרויה היא "משלוח" מנות, ולא "מתן" מנות. ועל-כן ראובן החפץ לשלוח מנות ללוי, חייב לעשות זאת באמצעות שמעון. כאן פעולת השליח נעשית אך ורק למען המשלח, אך כדי שכוונת המשלח תתקיים – השליח חייב להישאר כממשות ביניים בינו לבין מקבל המנות, משום שממשותו כגורם ממצע מאפשר את קיום המצווה.

ובאופן תמציתי – יש שלוח ויש שליח, והשליח הוא ידו של השולח אך הוא אינו בטל לשולח.

 

ודרגה שלישית:

 

"ג. נתינת כח מהמשלח וביטול השליח להמשלח,

עד שהשליח עצמו אינו אלא המשלח".

 

והדוגמא לכך היא בקידושי אישה על-ידי שליח, כאן בא השליח על-פי רוב למקום שהשולח לא יכול להגיע (כגון מדינת הים), כאן השלוח הוא בר-דעת המבטל את עצמו, את כל כולו לשולח, שהרי רק באופן זה יש בידו היכולת לפעול את פעולת הקידושין בין השולח לבין האישה. זו השליחות ברמתה האולטימטיבית.

למעשה ג' דרגות אלו הם התעלותו של מושג השליחות מדרגה לדרגה.

 

ובהקשר לכך נביא מעשה שהיה בימי האדמו"ר הריי"צ, חותנו של האדמו"ר האחרון, רמ"מ שניאורסון. לפני חמישים שנה ויותר, כשהחל מושג השליחות לפרוץ יותר ויותר בחב"ד, שלח האדמו"ר ריי"צ זוג לשליחות בצפון אפריקה. אז פנה אביו של אותו חסד לחתן הצעיר, זה שיהיה רבי לעתיד, רבי מנחם-מנדל שניאורסון, ושאלו בלשון זו: "מה זה שליח? ומה שליח צריך לעשות?" ואז הוסיף האב – "כשבאנו אני ומשפחתי מפולין לאמריקה – חשבתי שבני יהיה רב, ראש-ישיבה או פוסק, אך מה זה שליח?"

החזיר לו חתנו הצעיר של הרבי, מי שיהיה בעצמו רבי לעתיד: "יסביר לי אדוני, מה זה רבי?"

ענה לו אותו אב: "רבי זה הכל", ועל כך השיב לו רמ"מ: "ושלוחו של אדם כמותו!", וממילא שליח גם הוא הכל.

איבוד האוטונומיה כביכול של השליח אינו ביטוי לחולשה או לעבדות,  אדרבה ואדרבה, הוא נהפך לאחד עם השולח, ולמעשה הוא נציגו של השולח בכל אותן מבואות שהשולח אינו יכול להגיע.

 

ומכאן נשוב לענייננו. יצחק מחדש ליעקב את מושג השליחות. יעקב נהפך לשלוחו של אביו וממילא של סבו, ושל המשלח הגדול הקב"ה. וכשהוא יעקב הופך לשליח אמת – אך טבעי זה שתתחיל הפריצה הגדולה של "ויפרוץ האיש מאוד מאוד", אך דא עקא שבגלות אין מקום לכך, אלא רק בארץ שהיא בבחינת טובה "מאוד מאוד"[14].

 

ואז שנים רבות לאחר מכן, יהא זה יעקב ששולח את בנו יוסף. אז כשרואה אבי שבטי ישראל את הטינה שבין בניו – הוא שולח את בנו יוסף מעמק חברון, מה"ציון", כלשון החסידים, היכן שקבורים אבותיו, יצחק ואברהם. מכח השליחות שהם שלחוהו הוא שולח את בנו יוסף. ואז כשיוסף הולך ומתגלגל עד מצרים, סוף סוף מוּצַא מבור האסורים שהושלח לתוכו, והנה אז הוא עומד מול מלכה של המעצמה העולמית, גם אז הוא אינו שוכח את שליחותו ואז, כשפרעה יפנה אל העלם הצעיר:

 

"חלום חלמתי ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמר

 תשמע חלום לפתור אותו:"

 

או אז, לא יעשה יוסף חשבונות פוליטיים שהנה הגיע שעתו להתחבב לפני פרעה המלך האדיר, או אז יכריז יוסף:

 

"בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה".

 

לאמר – אני אינני, אני כל כולי שליח של אבותיי ושל המשלח הגדול. זהו שליח האמת, זה ההולך במבואות אפלים, בבורות שנזרק לתוכם ובמסכת חיים לא פשוטה בה אישה מרשעת מתגרה בו, והוא מוטל לכלא על לא עול בכפו. ואף כשמתהפך הגלגל, השליח נמצא בתודעת השליחות והביטול אל השולח.

 

בליקוטי שיחות של האדמו"ר רמ"מ שניאורסון על פרשתנו, מעמיק הוא את מושג השליחות ביתר שאת, באופן שמושג השליחות שייך לכל יהודי באומרו כדין[15]:

 

"משליחות יעקב לחרן אנו למדים על מהות ומשמעות השליחות:

שליחות זו מבטאת את שליחותו ועבודתו הכללית של כל יהודי.

אל לו ליהודי להשאר בארץ מגורי אביו, במקום בו גדל והתחנך

 גם אם מקום זה הוא מקום של קדושה,

אלא מוטלת עליו השליחות לעזוב את מקום הולדתו

 בבחינת "יעזב איש את אביו ואת אמו",

ולצאת לעולם שנמצא בו חרון אף של מקום.

 וכל זאת כדי "לקחת לו משם אשה", להקים בית בישראל

 ולברך את העולם, "מלאו את הארץ וכבשוה".

 

באופן שכזה כל חייו של היהודי הופכים לשליחות:

 

"ובאופן כללי יותר, זוהי השליחות הכללית של כל יהודי כשלוחו של הקב"ה,

שליחות המתבטאת בירידת הנשמה בגוף מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

 בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו,

לעשות דירה לקב"ה בתחתונים".

 

תרגום זה של מושג השליחות מחייב כל יהודי, ומהווה את הביטוי העמוק ואת היכולת האמיתית של כל אחד מאיתנו להיות שליח, ונזכור שוב כי השליח אינו עבד אלא הוא בבחינת המשלח עצמו. דוגמא מאלפת לכך – יעקב, שלאחר ששב לארץ-ישראל בנה מזבח והכתוב מתאר[16]:

 

"ויקרא שמו א-ל א-להי ישראל:"

 

ועל כך מביא רש"י שני פירושים, ואנו ניזקק לענייננו לפירוש השני[17]:

 

"ורבותינו דרשו: שהקב"ה קראו ליעקב א-ל וגו'".

 

הנה כי כן, יש בפנינו דברי פלא. הקב"ה הוא שקרא ליעקב אבינו "א-ל", זהו עומק התובנה שהשליח הוא כשולח, כאן יעקב השליח מקבל תכונה אלוקית מן השולח בכבודו ובעצמו. הוא כביכול בבחינת השולח.

 

ומכאן נשוב לדברי הרבי, הנזקק לשאלה שפתחנו בה, מדוע חזר הפסוק ותאר את יציאת יעקב מחרן:

 

"שליחות כללית זו מודגשת בכתוב המתאר את יציאת יעקב לחרן:

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".

כתוב זה מדגיש הן את המקום ממנו יצא יעקב, "באר שבע",

 והן המקום אליו מיועדות פניו, "חרנה".

 

 במשמע, שמפסוק זה בפרט ומכל מעשה שליחות יעקב בכלל – אנו למדים על מושג השליחות באופן כללי. מכאן בא הרבי ומצביע על העקרון הדיאלקטי שנמצא ביסודה של השליחות:

 

"מהותה של שליחות מורכבת כאמור משני פנים,

מחד – ההכרה והידיעה של השליח שהוא שלוחו של המשלח

 ובטל אליו, השליח מכיר בכך שהוא מקיים את שליחותו

 בכח זה שהמשלח מינה אותו לשליח ושלוחו של אדם כמותו.

מאידך – השליח אמור להיות בר-דעת בפני עצמו,

מציאות נפרדת מהמשלח

(ובהיותו מציאות נפרדת ועצמאית הוא מבטל את עצמו ברצונו למשלח)

 ורק בהכרה זו ביכולתו לבצע את השליחות".

 

ולמעשה, כל חייו של יהודי הם שליחות אחת ארוכה, שליחות של נשמה שהיא חלק א-לוה ממעל שנשלחה לגוף הארצי:

 

"שתי נקודות אלו שבשליחות ראשיתם בשליחות הראשונה של כל יהודי,

 ירידת הנשמה בגוף, שיש בשליחות זו שני קצוות ומן הקצה אל הקצה.

 נשמת היהודי יורדת ממקום נעלה, איגרא, ולא מאיגרא סתם,

אלא מ"איגרא רמא", ומהמקום הגבוה ביותר יורדת הנשמה למטה,

לא למקום מישור אלא ל"בירא עמיקתא", מקום נחות,

 מקום שלא זו בלבד שה"בור ריק אין בו מים",

אלא "נחשים ועקרבים יש בו".

 

מכאן בא הרבי וחותם דבריו בזיקה לכל אחד ואחד מאיתנו:

 

"ראשית על האדם לדעת את המקום ממנו בא,

ממקור ושורש הנשמה – "באר שבע"…[18]

  ושליחות היהודי מתבטאת בכך שהנשמה יורדת למטה מטה,

בירידה שלא בערך, "וילך חרנה".

הנשמה יורדת לעלמא דפירודא,

עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו בהסתר אור הקדושה,

לבור עמוק שאין בו מים, ויש בו נחשים ועקרבים.

עולם הזה המלא קליפות וסטרא אחרא שהם נגד ה' ממש.

ודווקא במקום זה ביכולת הנשמה למלא את שליחותה בשלימות

 לעשות דירה בתחתונים כפי שהם במדרגת תחתונים".

 

ואכן זהו איפוא הבנת המושג "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". "באר שבע" מייצגת את שורש הדברים, שורש העולם, הבחינה העליונה בה אין כל חול, ונשמה זו שבאה לה מבאר שבע לחרנה, מקום חרון אף המייצג את כל עולם החומר בכללותו, כשהמגמה היא לגלות את שמו יתברך דווקא שם, בעולם השפל ולעשות לו "דירה בתחתונים".

 

מכאן איפוא מתחילה לה שליחות גדולה, ראשונה, של בחיר האבות החמוש בברכת אבותיו. כששליח זה, יעקב אבינו, יעמיד עוד שליחים, שיתורו אחר האחדות הפנימית ומשם תצא לה האומה הגדולה שתהיה בבחינת שליח ה' בעולם להביאו לבחינת ה' ימלוך לעולם ועד.