קראו את השיעור

בס"ד

נמצאים אנו אחר ימי החנוכה, ערב פרשת ויגש.

פרשתנו עוסקת באיחוד הכוחות שבין השבטים – במצב בו יהודה ויוסף מצויים בשלום האחד עם השני. הפרשה פותחת ב"ויגש אליו יהודה", כשמגמת יהודה (כפי שמעיר המדרש) היא לדבר דברים קשים, ומתפתחת ל"גשו נא אלי" שאומר יוסף, ביטוי המראה על השלום והאחווה החוזרים למשפחת יעקב.

הפטרת הפרשה גם היא, מטבע הדברים, עוסקת בחיבור ובאיחוד מחדש שבין יהודה ויוסף. מיקומה של ההפטרה בתנ"ך הוא בספר יחזקאל (בפרק לז), לאחר תיאור הרי ישראל השבים ונותנים פירותיהם לעם ישראל, השב לארצו, ולאחר חזון העצמות היבשות הבא מיד אחריו. כשסוף התיאור בהפטרה הוא כיצד דוד (או מי מזרע דוד) יהיה מלך על כל ישראל, וכלשון הפסוקים:

"ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם ובמשפטי ילכו וחוקותי ישמרו ועשו אותם: וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם: וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם: והיה משכני עליהם והייתי להם לא-להים והם היו לי לעם"

(יחזקאל לז, כד-כז)

 

או אז, לאחר האחדות הפנימית בישראל, מופיע התהליך הבא:

"וידעו הגויים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם:"

(יחזקאל לז, כח)

דהיינו, לאחר השלום והאחדות הפנימית בישראל, נוצרה יכולת ההקרנה כלפי חוץ, או אז "וידעו הגויים כי אני ה' וגו'".

על אף קווי הדמיון האמורים, בין תוכן פרשתינו לתוכן ההפטרה, קיים בכל זאת הבדל .

בפרשתינו, האחדות היא לקראת הגולה, זו אחדות שיש בכוחה לקיימנו כשגלי הגולה וסופות החיים יטלטלו את עם ישראל בים ההיסטוריה, לעומת זאת, בהפטרה מוצאים אנו אחדות ממין אחר, אחדות המהווה את הבסיס וההכנה לגאולה הגדולה ולגילוי שם ה' במלואו בעולם.

אנו נחתור להבחין בין שני סוגי אחדות אלו, לראשונה נקרא "האחדות הקהילתית", לאמר, האחדות של חוץ לארץ – אחדות בה כל מרכיביה חיים בשלום האחד עם השני, ובכל זאת היא עדיין לא שלמה [זו האחדות המתוארת בפרשה]. ולאחדות מהמין השני, זו האחדות שבארץ, שנראה כי היא ממין אחר לחלוטין, זו אחדות של ממלכה.

עד כאן לאבחנה בין הפרשה להפטרה, בין תוכן האחדות בחו"ל לתוכנה בארץ-ישראל, בראשי פרקים.

אך, פתח דבר, נעסוק [בהמשך לשבוע שעבר] בחטא החשמונאים, בהשפעתם של ימי החנוכה שנפרדנו מהם לשלום.

הרמב"ן בפירושו על התורה על הפסוק:

דן בחטא החשמונאים כשפסוק זה הוא הבסיס להבנה על סופם הקשה.

נזכור, שפשט הפסוק "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" – מתאר את תפקידו של יהודה והיוצאים ממנו – בית דוד, להיות הם אנשי המלוכה על ישראל, באופן שהמילה "שבט", משמעותה ממשלה ומלכות.

מהו, אפוא, חטאם של החשמונאים?

לדידו של הרמב"ן חטאם היה בכך, שהם, החשמונאים, בני לוי, כהני עליון, ביקשו לעצמם מלוכה ועברו על ציווי יעקב אבינו "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", ובכך, על אף שהיו חסידי עליון (כלשון הרמב"ן, להלן) נפלו ביד האוייב בחרב, עד כדי כך שאמרו רז"ל שכל האומר "מבית חשמונאי באתי" – הרי הוא עבד, שכן מבית חשמונאי לא נשאר שריד ופליט.

ואלו הן דברי הרמב"ן:

"וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל.

ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבע בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה על כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל: כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא – עבדא הוא, שנכרתו כולם בעוון הזה".

וכאן מעיר הרמב"ן, שעל אף שמזרע שמעון החשמונאי – נעשו צדוקים (כשכוונתו כנראה ליוחנן כהן גדול), מכל מקום אין זה עיקר חטאם, שהרי שאר זרע מתתיהו החשמונאי לא נעשה צדוקי ובכל זאת מתו כולם, ואז שב הרמב"ן, ומדגיש את חטאם המרכזי, ואלו דבריו:

על פי הרמב"ן, איפוא, החשמונאים נענשו מידה כנגד מידה – הם שלא נתנו את המלכות לראויים לה, בני יהודה, נענשו בכך שעבדיהם שלהם [בית אנטיפטר והורדוס] קמו עליהם והרגום, ובכך עברה המלכות לאלו שוודאי לא היו ראויים לה.

וכאן מוסיף הרמב"ן נקודה נוספת – המחדדת והמראה כי העובדה שבית חשמונאי היו כהנים מוסיפה לחומרת מעשיהם.

"ואפשר גם כן, שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטווו תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'".

דהיינו, אי נתינת המלכות ליהודה היא מעשה חמור כשלעצמו, אך העובדה, שאלו שנטלוה לעצמם היו כהנים – היא בבחינת מוסיף חטא על פשע, שהרי הם מצווים במיוחד לשמור על כהונתם "ולא היה למלוך רק לעבוד את עבודת ה'".

זהו, אם כן, חטאם של החשמונאים העולה מדברי הרמב"ן.

יאמר האומר, והלא שאול מלך עוד לפני דוד – על כן מעיר הרמב"ן [על הפסוקים שקודם] שיעקב נתנבא על כך באומרו: "לא יסור שבט מיהודה וגו'" – כשמשמעות הפסוק – שברגע שתגיע המלכות ליהודה – משם עוד לא תסור ואסור לה גם שתסור.

כאן עולה בפנינו שאלה קשה, שאם נתנסח בלשון התלמודית נאמר – מה הייתה "ההוא אמינא" של בית חשמונאי? דהיינו מה עלה בדעתם של אותם המכונים בפי הרמב"ן "חסידי עליון" שאלמלא הם "נשתכחה תורה מישראל" לאחוז ברסן המלכות? אין הדעת נותנת כי תאבי שלטון היו, שכן כל הקורא את אותם נאומים חוצבי להבות שנשאו ממתיה ויהודה המכבי, רואה את הלהט האמוני והקנאות הטהורה לשם שמים, מדוע אם כן, לא הניחו בית חשמונאי, למלכות וחזרו לאחוז בכהונה לבדה ?

נניח לשאלה זו לפי שעה ונשוב אליה בהמשך הדברים.

נתבונן נא בהפטרה שקראנו בשבת שניה של חנוכה, ומשם אט אט יתבהרו הדברים. נעיר בתחילה שכשיש בחנוכה שתי שבתות, לעולם השבת השניה תחול ב"זאת חנוכה" [יום השמיני של חנוכה הקרוי כך על שם הפרשה שקורין בו בתורה וכדלהלן].

נזכור שההפטרה שקראנו בשבת א' דחנוכה – היא ההפטרה של "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'" – היא ההפטרה בה נראית המנורה של זכריה. כל אלו מהווים קשר ישיר לחנוכה, חג האור, החג בו התגלה כי לא החיל החיצוני הוא הקובע, כי אם הרוח הפנימית. מה גם שנבואת זכריה זו מתייחסת בצורה ישירה לימי הבית השני.

אך קושי עולה מההתבוננות בהפטרה של שבת ב' דחנוכה. בהפטרה זו, נזכיר, מתואר כיצד "חירום" או "חירם" (על פי השוני בפסוקים), אחראי על ביצוע תוכנית המקדש, וכלשון הפסוקים:

"ויעש חירום את הכירות ואת היעים ואת המזרקות ויכל חירם לעשות את כל המלאכה אשר עשה למלך שלמה בית ה': עמודים שנים וגולות הכותרות אשר על ראש העמודים שתים והשבכות שתים לכסות את שתי גולות הכותרות אשר על ראש העמודים: ואת הרימונים ארבע מאות לשתי השבכות שני טורים רימונים לשבכה האחת לכסות את שתי גולות הכותרות אשר על פני העמודים: וגו'"

וממשיכים הפסוקים בתיאורים של כמויות ומידות.

אך דא עקא, שלא ברור לחלוטין מהו הקשר הקושר הפטרה זו לחנוכה קשר ?

היו כאלו שרצו לומר שהקשר נעוץ בהמשך הפסוקים בהם מתואר כיצד חירם עשה את המנורות:

"ואת המנורות חמש מימן וחמש משמאל לפני הדביר זהב סגור והפרח והנרות והמלקחיים זהב: והסיפות והמזמרות והמזרקות והכפות והמחתות זהב סגור והפתות לדלתות הבית הפנימי לקודש הקודשים לדלתי הבית להיכל זהב:"

אך תשובה זו לכאורה אינה מספקת, שכן לא ברור מדוע לקרוא הפטרה עם מערכת כמויות וחשבונות שכזו – בשביל פסוק אחד המתאר את מעשה המנורה – וזה מהווה את כל הקשר בין ההפטרה לחנוכה, זהו דבר שקשה לאומרו.

התשובה לשאלתינו טמונה בפסוקי קריאת התורה, שאנו קוראים בימי החנוכה.

כפי שידוע לנו, קריאת התורה של כל יום משבעת הימים של חנוכה מתארת כיצד כל נשיא מביא בתורו "קערת כסף אחת, שלושים ומאה משקלה; מזרק אחד כסף וגו'".

המעניין הוא – שהתורה חוזרת פעם אחר פעם באותה לשון ממש, ביום זה הקריב נשיא זה וכך קרבנו, ושוב ושוב. [להוציא שוני קטן שמופיע אצל נשיא יששכר ששם מופיעה אות ו' נוספת – שאותה דורשים הדרשנים, עובדה המראה עד כמה ישנה חזרה כביכול מיותרת על אותם פסוקים].

ואז ביום השמיני של חנוכה קוראים בתורה מפרשת הנשיא השמיני תוך שמסיימים את שאר הנשיאים, חותמים את פרשת הנשיאים בקריאה של "זאת חנוכת המזבח וגו'" ומסיימים את קריאת התורה, בפסוקים הראשונים של פרשת בהעלותך.

וכאן השאלה – מתעצמת עשרת מונים, שכן – לאחר החזרה כמעט מילה במילה [האמורה לעיל] על קרבנות הנשיאים, מסכמת התורה את סך כל מה שהביאו הנשיאים, "קערות כסף שתים עשרה וגו'" וכן הלאה – וכאן אי אפשר שלא לשאול, וכי אין אנו יכולים לעשות זאת בעצמנו? למה לה לתורה לחזור על כל הפרשה כמעט מילה במילה ולבסוף לתת סיכום הנראה כמיותר?

ואם יאמר האומר שכבר מצאנו חזרות שכאלו – בפרשת אליעזר ורבקה – וכבר העירו חז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" – בכדי לנמק את החזרה הכפולה בפסוקים.

בכל זאת – בפרשות אלו [כפרשת אליעזר או פרעה וחלומותיו] ישנן נקודות שינוי החוזרות ועולות. אך לפנינו ישנה חזרה מילה במילה.

אלא אדרבא ואדרבא – היא הנותנת, פרשת הנשיאים מלמדת אותנו, שעל אף, שמבחינה חיצונית יאמר הרואה, כי כל הנשיאים הביאו את אותו הדבר, כל אחד הביא , "כף אחת עשרה זהב וכו'", אך אצל הקב"ה, הדברים שונים לחלוטין! אצל הקב"ה, אותה כף אחת המייצגת אצל נשיא יהודה, לצורך הדוגמא, עניין מסויים או ביטוי מסויים, מייצגת אצל נשיא יששכר ושאר הנשיאים עניין אחר לחלוטין.

הנשיאים אכן מביאים את אותו קורבן מבחינה חיצונית אך משמעותו הפנימית היא אחרת לחלוטין. משמעותו של הקורבן היא נגזרת לתכונת נפשם המיוחדת של כל נשיא ושבטו.

אך בזה, הדבר לא מסתיים, החידוש הוא שלאחר שהבנו כי קיים שוני, אנו למדים כי על אף כל השוני יש כאן עם אחד, ישנו כאן ביטוי לאחדות אחת. – זהו הסיכום שטורחת התורה לסכם את סך כל מה שהביאו הנשיאים, רוצה לאמור, הכל עולה כאן לחשבון אחד, לאחדות אחת.

סיפור חנוכת המזבח, איפוא, הוא הלימוד כיצד כל נשיא מישראל מביא את אותו קורבן מבחינה חיצונית, אך בתוכו מסתתר עולם פנימי ייחודי לו ולשבטו. זהו התיאור כיצד כל אחד בא עם ייחודו שלו ולבסוף נוצרת אחדות אחת. זהו לימוד כיצד מנפרדויות שונות נבנה מרקם אחדותי. או אז בא אהרון בסוף חנוכת המזבח ומאיר את המנורה. זהו תפקידו של אהרון והבאים אחריו, לקחת את כל סוגי התכנים השונים המפוזרים בישראל, לרכז אותם ולהעלות אותם לפני ה'.

זהו תפקידם של בני לוי, הם צריכים להיות פזורים בין כל ישראל, אין להם חלק ונחלה בארץ, הם שוכנים בערי לוויה, המפוזרים בין כל השבטים משום שהם אלו שתפקידם לקבץ את כלל הכוחות ולהפנותם כלפי מעלה, לכן אסור ולא שייך שיעמוד מלך מבני לוי, שכן תפקידם להיות עם העם, ובתוך העם ולא להנהיג את העם.

מכאן נחזור להפטרת שבת שניה של חנוכה.

כאמור ההפטרה עוסקת בבנין מקדש שלמה, כשהדמות המרכזית בה היא חירם. שאלנו – מה עניינה של הפטרה זו לחנוכה? דומה שהתשובה נעוצה בדמותו של חירם. מיהו,אם כן, חירם ?

חירם מתואר בזו הלשון בפסוקים בספר מלכים:

"וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור: בן אישה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי חרש נחושת וימלא את החוכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחושת ויבוא אל המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו:"

(שם, יג-יד)

ניתן את הלב עד כמה חירם שייך למעמד, שאינו מיוחס במיוחד [ולהלן נראה שעל פי חלק מן הפירושים – גם זה בלשון המעטה].

חירם, הוא בן אישה אלמנה, הוא ממטה נפתלי – נפתלי כזכור הוא אחרון השבטים שנשיאו מביא את קרבנו לחנוכת המזבח כשאביו של חירם היה איש צורי.

ביטוי זה "איש צורי" מעסיק את הפרשנים.

האברבנאל מביא על כך שני פירושים:

בפירושו הראשון קובע האברבנאל כי חירם היה בן אישה משבט דן ואביו משבט נפתלי ונקרא אביו "איש צורי" מפאת שהיה גר תושב בצור.

ואלו דבריו:

"וראוי שנעיר בפסוקים אלה שאמר כאן שהיה חירם בן אישה אלמנה ממטה נפתלי ובדברי הימים (ב ב יג) נאמר 'מן בנות דן...' ואמרו המפרשים שהיא הייתה מדן ובעלה היה מנפתלי, אבל היה גר ותושב בצור ולכן נקרא צורי, עם היותו מבני ישראל כמו שנקרא עובד הגתי בהיותו לוי בעבור שהיה דר בגת

[עיין שמ"ב ו, י; ודה"י א כו, ח]".

אך אז מוסיף האברבנאל פירוש נוסף באומרו:

"ואפשר לומר שהוא היה צורי ממולדתו כמו שהעיד הכתוב, ואשתו הייתה יהודית ונשאה לו בסבה מן הסבות".

לאמור, חירם היה בנו של גוי,לפי פירוש זה.

על אף ייחוס "לא מחמיא" זה של חירם מתאר אותו הפסוק במילים "וימלא את החוכמה ואת התבונה", תיאור המזכיר לנו את בצלאל בונה המשכן שגם עליו נאמר "ואמלא אותו רוח א-לוהים בחכמה". גם שם סייע במלאכה אהליאב בן אחיסמך למטה דן, שבט שגם הוא נחשב מהשבטים הפחות חשובים.

בוני המקדש איפוא, הם שלמה משבט יהודה החשוב ועימו חירם משבט נפתלי [או בכלל בן גוי] שבוודאי נפל מייחוסו הן האישי והן השבטי משלמה, והללו הם כבצלאל ממטה יהודה ואהליאב ממטה דן, בוני המשכן.

דומה שאין ביטוי אחדות גדול מזה שאת בית ה' [הן המשכן והן המקדש] בונים החשוב שבשבטים והשולי שבהם, ומה נאה ומה יאה שהפטרה שכזו, המדגישה את מקומו של כל אחד במרקם האחדותי, תיקרא במקביל לפרשת הנשיאים, שכאמור לעיל, זהו ענינה של פרשה זו, להראות את הייחוד של כל אחד מהשבטים אך גם להראות כי מתוך כל הייחודיות הזאת צומחת אחדות נפלאה.

דומה, שזו שליחותם של הכהנים בפרט, ובני שבט לוי בכלל. עליהם להיות פזורים בישראל ומתוך כך להביא את הייחודיות של כל שבט ושבט לאחדות הכללית של העם. ומכאן השבר הגדול של החשמונאים. תחילת דרכם נבעה מן השאיפות הזכות והטהורות ביותר, בשאיפה להופיע את שם ה' בעולם. אך כששכחו החשמונאים את תפקידם וביקשו להם מלוכה,על אף שהדבר היה לא מטעמי שררה אלא מטעמי אמת, בכדי להופיע את כל אותם תכנים, שנלחמו למענם, למרות כל זאת, מכיוון, שנשכחה מעיניהם העובדה שבנין בית ישראל הוא ע"י הופעת מכלול הכוחות באומה, כשכל כוח תופס את מקומו, או אז שאיפתם שהכהונה תהפוך לכוח מולך הביאה לידי כך שבשלהי ימיהם המלכות היא שהשתלטה על הכהונה, היא שמינתה כהנים גדולים, בין ראויים ועל פי רוב שאינם ראויים, וכל זה מפני בצע ממון.

מכאן נחזור לדברים שפתחנו בהם, בשוני בין פרשתינו להפטרה.

להבנת בסיס השוני נאמר, כי לאחדות יש שני ביטויים.

הביטוי הראשון הוא שכל אותם כוחות רבים פזורים יהיו בעלי נגישות הדדית, באופן שלא תהיה התנגשות פנימית ביניהם. דהיינו כל כח יהיה קיים בפני עצמו – אלא שישנו מרקם חברתי המונע התנגשות הדדית – זו אחדות של גולה, זו אחדות המופיעה בתוך הקהילה, [ולא בתוך ממלכה] זו אחדות שבה כולם פועלים כאחד, אך לא מפני שבפנימיות הדברים – הדברים כך, אלא מפני סכנת התפוררות או סכנת השמד המאיימת מבחוץ – זהו תוכן האחדות המתואר בפרשתינו. אחדות ופיוס הדדי בין האחים כהכנה לגולה.

אך ישנה אחדות שונה לחלוטין, היא ביטוי איכותי לגמרי אחר. זו אחדות הנלמדת מתוך הפסוקים הבאים בזכריה:

"וארעה את צאן ההרגה לכן עניי הצאן ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חבלים וארעה את הצאן:... ואקח את מקלי את נעם ואגדע אותו להפיר את בריתי אשר כרתי את כל העמים: ... ואגדע את מקלי השני את החבלים להפר את האחווה בין יהודה ובין ישראל:"

מתאר זכריה איפוא שני מקלות. לאחד, אומר זכריה, "קראתי נעם, ולאחד קראתי חובלים". על כך דרשו חז"ל בגמרא בסנהדרין:

המקל משמש פה על פי חז"ל כביטוי להנהגה. האחד, כאמור, קרוי "נועם", המרמז לתלמידי חכמים שבא"י, והשני קרוי "חובלים", המרמז לת"ח שבבבל.

רש"י על המקום מבאר כי "חובלים":

"בלשון עז וחמה, מקשין זה לזה. ובני ארץ ישראל נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאת לאור".

ניתן נא את לבנו למטבע הלשון "חובלים". מטבע זו נגזרת מהמילה "חובל". ביטוי נוסף בעל שורש זה הוא "רב חובל", דהיינו קברניט המנהיג את אונייתו בין הגלים עד שמביאה לחוף מבטחים. ואולי זהו כל עניינם של תלמידי חכמים שבבבל. עניינם הוא לנווט את אוניית עם ישראל איש איש בקהילתו הוא, לחוף מבטחים. תהליך ההתקדמות של אונייה מלווה בגלים ובהתנגדויות שונות. אך היא הנותנת, זהו תפקידו של רב-החובל, להפעיל את המלחים לחתור לחוף מבטחים.

כל יכולת התקדמותה של האוניה הוא ע"י הערבוב המוביל להתקדמות.

זהו סוג של הנהגה שעניינה הוא להאבק ולהתגבר על הגלים, הכוחות המנוגדים, עד להשלמת היעד והבאת הספינה לחוף מבטחים.

אגב, זהו גם משמעותם של "חבלי לידה", לאמור, הלידה מתרחשת דווקא בגלל הכוחות המנוגדים הפועלים במהלכה, והם המאפשרים את לידת הוולד.

סוג של הנהגה שכזאת מכונה "חובלים", דהיינו, היכולת להתקדם במציאות בגלל החיכוכים והניגודים הפועלים בתוכה. זוהי הנהגתם ודרכם של תלמידי חכמים שבבבל בפרט ושל כל תלמידי חכמים, הנמצאים בגולה בכלל.

בחו"ל, הם אינם מצויים באטמוספירה סביבתית של תורה וקדושה, והם משולים לאותו רב חובל, שמגמתו להוביל את אונייתו לחוף מבטחים מתוך שהוא נלחם עם גלי הים. לכך דרכם היחידה היא ההתכנסות בתוך ד' אמות של הלכה, בתוך האונייה, שכן מבחוץ – שוטף הים, שוטפים הגלים, ובנידון דידן – שטיפה היא התבוללות.

בחו"ל אין צורך לפתח את הכוחות הפנימיים למרכז אחד – שיטביע את חותם הקודש על כל דרכי החיים, משום שאין ערך לחיים חומריים במקום שאינו א"י, אין ערך לחקלאות, למשל, במקום בחו"ל.

סיכומם של דברים הוא שתפקידם של ת"ח שבבבל הוא לשמור על צאן מרעיתם ולהישמר מהגלים השוטפים מן החוץ, תוך שקיימת חתירה להגיע כמה שיותר מהר ליעד הרוחני.

אך להיות תלמיד חכם בא"י, או ליתר דיוק להיות תלמיד חכם שהוא בבחינת ת"ח של א"י [ולא רק שהוא דר בה] – זהו מישור אחר של הופעה אחדותית. כאן מגמת הדברים היא אחרת. המגמה היא להופיע, להראות ולחוות איך כל הופעות החיים השונות אינן נתוקות מליבת הקודש. כיצד גם בחקלאות, ברפואה, במדע ובחכמה מתגלה ומופיע אור הקודש. זוהי כבר אחדות אורגנית, חיותית – זוהי אחדות שונה באופן מהותי מהאחדות הקהילתית של חו"ל, וכגודל הופעת האחדות הגדולה הזו בארץ ישראל – כך גודל המאמץ והעמל המושקע בכדי להגיע אליה.

הדים לכך מצאנו בדברי חז"ל על הפסוק בפרשת בראשית:

על הפסוק:

"אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"

דרשו חז"ל את הדברים הבאים:

אמר ר' אליעזר בר"ש – נוח לו לאדם לגדל לגיון אחד משל זיתים בגליל ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל". (בראשית רבה כ)

עומק המדרש הוא, שבארץ ישראל, דווקא היכן שיש מקום לכל הופעת החיים, שבמובן מסויים זה כשלעצמו מהווה סיכון, במקום שכזה לגדל "תינוק אחד", לגדל אדם שיהיה אחד, לאמור – אדם אחדותי המופיע בתוכו את רעיון האחדות – דבר זה דורש עמל גדול. אך היא הנותנת – כגודל הסיכון והקושי שבדבר – כך גודל הסיכוי.

נמצינו למדים, כי תלמידי חכמים, שבבבל תפקידם לשמר את האומה בסערת הגלות, בזמן שתלמידי חכמים שבארץ ישראל תפקידם להביא את האומה לעוצמות שכאלה שיהפכו הם לאור לגויים.

לא בכדי הפסוקים שהובאו לעיל בזכריה מתארים שעם גדיעת מקל ה"נועם" מופיעה תוצאה שיש לה השלכה כלפי כל העמים "להפר את בריתי אשר כרתי את כל העמים" – זהו אובדן האחדות של ארץ ישראל, אובדן הנועם, או אז אין האומה יכולה להאיר לעמים.

אך עם גדיעת המקל השני, מקל "החובלים", עם גדיעת האחדות הפנימית הנצרכת גם לגולה, מופיעים פירודים בישראל וכלשון הנביא "להפר את האחווה בין יהודה וישראל".

סיכומם של דברים: ימי החנוכה, הפרשות שאנו עוסקים בהם, פרשות יוסף ואחיו, ואף ההפטרות שאנו קוראים בימים אלו עניינם אחד – עניינם הוא לימוד פרק בהלכות אחדות.

האחדות מופיעה בשני מישורים: במישור הראשון ישנה התאגדות פנימית, שמגמתה כינוס כנגד סערה מן החוץ, ובמישור השני הוא המישור העמוק והעליון של רעיון האחדות, היא הראייה כיצד כל הכוחות יונקים את כוחם ממקור אחד, כיצד כל הופעות החיים – אף של החול – שייכים, יונקים ומונהגים על פי הקודש.

חטאם של החשמונאים, על אף שהיו "חסידי עליון", נעוץ בכך, שדווקא הם שנלחמו כנגד תרבות יוון בכדי להראות שהכל אחד, אחזו במלכות, כשכוונה טהורה הניעה אותם.

אך לא כך מופיעה אחדות. האחדות מופיעה כשכל אחד תופס מקומו וממלא תפקידו. או אז האחדים הופכים לאחד.