קראו את השיעור

ערב פסח שחל בשבת

הרב אלון – ויקרא תשס"א

נערך ע"י אריה

סיכום

סביב הסוגיה של הקרבת קרבן הפסח בשבת התרחשה בהיסטוריה היהודית אחת המהפכות השלטוניות הגדולות ביותר אם לא הגדולה שבהן.

משפ' בני בתירא היתה משפחה מכובדת שהחזיקה את מוסד הנשיאות מאז מותם של שמעיה ואבטליון ועד התמנותם של הלל ושמאי לנשיא ואב"ד. הלל מתמנה לנשיאות כמאה שנים לפני החורבן (למנינם בערך בשנת 30 לפנה"ס) והוא יכהן בתפקידו ארבעים שנה. חז"ל מתארים אותו כמשה רבנו שחי מאה ועשרים שנה ונשיאותו היא ארבעים שנותיו האחרונות. כשבני בתירא יצאו מההחזקה הזמנית של מוסד הנשיאות ויכנס אליה הלל הבבלי תיווצר לראשונה מאז דוד המלך שלשלת נשיאותית של ארבע מאות וחמישים שנה. כל האירוע של העברת הנשיאות מתחולל אגב פרשת ערב פסח שחל בשבת.

האירוע מתואר בגמרא להלן (מקור 1):

גמרא מסכת פסחים סו

דף סו, א גמרא  תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו, אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת.

כל שבת אנחנו מקריבים תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים, מדוע אתם לא שואלים אם תמיד דוחה את השבת? לכאורה תשובה מעליבה, כי הרי כל בר בי רב יודע שתמיד דוחה את השבת והם שאלו על הפסח ולא על התמיד. למה התשובה התוקפנית הזאת שכל כך לא מתאימה להלל?

נקדים הלכה: יש קרבנות שדוחים שבת והם קרבנות הציבור שמועדן קבוע והן נקבעו לשבת. ההגדרה דוחים שבת היא לא נכונה כי הם נקבעו כקרבנות שבת. ומה עם שחיטה? השחיטה מעולם לא נאסרה במקדש. לעומת זאת, כל קרבן שאיננו תמיד או מוסף לא דוחה את השבת.

לפי זה הלל אומר להם בעצם, איך אתם יכולים לומר שפסח איננו קרבן ציבור? הפסח מצד אחד נשחט בציבור, מצד שני זה קרבן המשפחה או החבורה. נכון ש"כל עדת ישראל יעשו אותו" ויש לו מועד קבוע, לא כקרבן יחיד שכל אחד מביא אותו כשהוא רוצה. יש פה תופעה מעניינת מבחינה הלכתית, הוא לא בא כקרבן ציבור למרות שהוא בא על משהו ציבורי.

ממשיך הלל ואומר להם עוד תשובה,

"אמרו לו מנין לך?"

שלפסח אתה קורא קרבן ציבור,

אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר (במדבר כ"ח) מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת

לזה אנחנו קוראים גזרה שווה ובשביל להגיד גזרה שווה צריך מסורת

ועוד קל וחומר

ק"ו איננו גזרה שווה, זה הגיון פשוט.

הוא תוקף אותם גם במובן של העברת המסורת וגם על הפעלת שקול הדעת

ועוד קל וחומר הוא, ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת?

א. זה קרבן ציבור

ב. העונש עליו (אם לא מקריבים) הוא כרת - מה שאין כן בתמיד

מיד הושיבוהו בראש

אגב בירושלמי מופיע אותו סיפור וכאן מופיע חלק נוסף "ולא קבלו ממנו" עד שאמר להם "כך קבלתי משמעיה ואבטליון מייד הושיבוהו".

הירושלמי לא מתרגש מהק"ו ומהגזרה שווה אלא מ"כך קבלתי משמעיה ואבטליון"

ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח

הלל לא בא בתור מישהו שיש לו אבא נשיא, הוא היה יהודי עני. ובני בתירא, המשפחה המיוחסת ביותר אולי בישראל, מתקפלת ומושיבה אותו בראש. בגמ' בבבא מציעא אומר ר' יהודה הנשיא, הכל הייתי יכול לעשות, אבל לעולם לא הייתי מגיע למדרגתם של בני ביתרא בענותנותם ואני לא הייתי ממנה את הלל. לא הייתי מסוגל להגיע למדרגה מוסרית של התכופפות כזאת.

התחיל מקנטרן בדברים אמר להן מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.

אומר הלל, כשאני הייתי פה שמשתי אותם אבל אתם לא ידעתם להתבטל בפני גדולי הדור.

מוזר, הרי אם יש מישהו שהעיד עכשיו על התבטלות לתלמיד חכם אלו בני בתירא והוא כועס עליהם?

אמרו לו ר' שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו?

הרי להקרבת הקרבן צריך סכין, מה קורה אם שכח להביא את הסכין? הרי יש איסור טלטול, ובלי הסכין אי אפשר לשחוט.

אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו.

פתאום כולם הביאו את הסכין ב"טלטול אגב"

ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.

בהמשך הגמרא: עמוד ב

אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו מהלל דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי.

עד כאן הגמרא.

צריך להבין את הסוגיה. לענ"ד הכל קשור לאותו ענין של קרבן פסח.

קרבן פסח הוא קרבן מסובך. יש בהלכה שלש הגדרות לקרבנות: קרבן יחיד, קרבן ציבור, קרבן שותפים.

שותפים יכול להישמע בטעות משהו שהוא כמו ציבור. אבל גם מליון שותפים הם שותפים ולא ציבור. שותפות היא דבר שברצוני אני יכול לפרק אותו אבל ציבור הוא עובדה נצחית, קיימת וצריך להבין אותה טוב. ציבור – הציבור לא יכול בלעדי, אבל גם בלעדי יש ציבור.

קרבנות הציבור באים מכספי מחצית השקל. אסור להביא תמיד מתרומה שאיננה ממחצית השקל. קרבן הפסח בא מכספי היחיד.

מהותו של ציבור

בשבעת ימי ניסן הראשונים אין אומרים תחנון מפני שבהם היתה חנוכת המשכן ומפני סיבה נוספת. היה ויכוח גדול בין הפרושים לצדוקים והויכוח הגיע לקיצו בראש חודש ניסן. על מה היה הויכוח? שהיו הצדוקים אומרים "יחיד מתנדב ומביא תמיד" פירושו, לאו דווקא יחיד אבל אם יחיד מביא תמיד, אין בעיה. הם הוכיחו את זה מהפסוק "את הכבש אחד תעשה בבקר" ו"תעשה" זה לשון יחיד ומכאן שגם יחיד יכול להביא תמיד. הויכוח הזה יצר עוצמות קשות מאד של מלחמות ממשיות. ולבסוף, אין מתענים בשבעת הימים הראשונים של ניסן כי נצחו פרושים את הצדוקים וקבעו שאין יחיד מביא תמיד. זו היתה סיבה מספיק טובה לקבוע ימים של שמחה למרות שכבר במילא אין אומרים תחנון כי אלו ימי הקרבת הנשיאים.

הויכוחים האלו כולם הולכים סביב נושא אחד.

כשצדוקים טענו שיחיד מביא תמיד הם בעצם רצו לכפור בכל הנושא המהותי שנקרא "כלל ישראל".

לדעתם אין הבדל מהותי בין קרבן ציבור לקרבן יחיד. אם זה יכול לבוא מאותו מקור כספי זה אומר שזה אותו עניין. הבעיה בתפיסה הזאת היא שאם אני רואה את הציבור כהרבה יחידים אז זה יכול גם להשתנות פעם. וההמשך של הצדוקים היא הנצרות שטוענת כך.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה בדיוק המבחן שעשה הקב"ה למשה לאחר מעשה העגל.

שמות כי-תשא

וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל.

ומשה עונה לקב"ה

זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם.

לפי רש"י אמר לו משה

לאברהם ליצחק ולישראל - (ש"ר) אם לשרפה הם, זכור לאברהם שמסר עצמו להשרף עליך באור כשדים. אם להריגה, זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה. אם לגלות, זכור ליעקב שגלה לחרן ואם אינן נצולין בזכותן מה אתה אומר לי ואעשה אותך לגוי גדול ואם כסא של ג' רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך ק"ו לכסא של רגל א' (ברכות לב)

אלה בני אברהם יצחק וישראל, כסא בן שלוש רגלים, מה תעשה לכסא של רגל אחת – משה רבנו?!

מה זה "הניחה לי"? מי תפס אותך? שואל רש"י. אלא הקב"ה כביכול אומר למשה אני מבקש ממך שתתפוס אותי, אני רוצה לבחון אותך האם אתה מבין שכלל ישראל ישאר תמיד בקדושתו הכללית?

הדבר שאוכלים אותו בצורה המשפחתית ביותר, החמולתית, הוא קרבן פסח. אם יש לילה שהייתי מצפה שבו כל עם ישראל יהיו ביחד, זה ליל הסדר שבו ברור שיש אויב משותף שרוצה את כולנו ולא מחלק בינינו. והנה מה קורה בלילה הזה? כל אחד לוקח את הקרבן פסח לבית ואוכל אותו בבית.

אונקלוס מתרגם את הפסוק "כל עדת ישראל יעשו אותו" (מקור 6) המדבר על קרבן פסח. הפסוק אומר שכל ישראל יעשו אותו אבל לא שזה קרבן ציבור.

שמות יב-מז

כל עדת ישראל יעשו אותו

תרגום יונתן בן עוזיאל

כל כנישתא דישראל מתערבין דין עם דין גניסא עם גניסתא אוחרי למעבד יתיה.

כנישתא = ערבים זה לזה. בא יונתן בן עוזיאל ומתרגם את המושג "כל עדת ישראל יעשו אותו", בפעם הראשונה שהביטוי "עדה" מופיע בעולם, המושג "עדה". והוא מתרגם אותו ל"ערבים זה לזה". עדה זה לא אוסף של יחידים, קהל שהתקהל יחד. עדה זה אנשים שיש להם עדות אחת. להבדיל משני עדים שמפרקים את עדותם ואז העדות בטלה. עדה זה לא פירוק שותפים. כשאומרים שעם ישראל הוא עדה, אומרים שהם כת של עדים. אומר יונתן בן עוזיאל עדה פירשו שמכאן המקור ל"ערבים זה בזה" כלשון הגמרא, שפירושו, הם דבר אחד. איך הם הופכים להיות ערבים? כאשר כל אחד במשפחה שלו. כך נוצר מצב שקוראים לו "עדת ישראל". ערבים, זה לא להוציא את כולם לטכס משותף. אני יודע שאתה במשפחה ההיא ואני במשפחה הזאת ולמשפחות יש כללים של צניעות, ולמרות זאת אנחנו עדה.

היונתן בן עוזיאל הזה הוא מהפכת עולם. המושג עדה נוצר ע"י משפחה ועוד משפחה ועוד משפחה. ואם תנסו ליצור כלל ישראל ע"י פירוק המושג הזה זה לא יהיה ערבות זה בזה, אלא קהל עם אינטרס משותף ועם תום האינטרס הוא יעלם.

התגלות הציבוריות הישראלית בקרבן פסח

בפסח מתגלה הציבוריות הישראלית ועוד יותר מאשר בקרבן ציבור רגיל. כי בקרבן תמיד ברור שזה ציבור אבל בקרבן פסח מתגלה איך משמרים את הציבוריות. שימור הציבוריות הוא יסוד המשפחה.

עכשיו נחזור להלל ובני בתירא "וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת" זה קרבן ציבור!

אמרו לו מנין לך? אמר להם קל וחומר. מה הק"ו? פסח שעונשו כרת ודאי שידחה שבת לעומת תמיד שעליו אין עונש כרת. מה הקשר? ההסבר הוא פשוט. פסח הוא ענוש כרת ואין עוד קרבן שעונשו כרת (פסח הוא מצות עשה שמי שמבטל אותה חייב כרת לעומתו תמיד לא חייבים כרת אם מבטלים אותו).

כרת זה יציאה מהמושג של נצח ישראל. כרת זה הניתוק מהכלל. אם תאבד את הגניסא תתנתק מהכלל. אז הכרת הוא כפשוטו, אתה כמו ענף שנכרת.

איך הלל הסבלן מתנהג כך מול בני בתירא שוויתרו לו על הנשיאות? לענ"ד ההתיהרות היא מוסר מאד גדול שלו. הלל הבין את המושג של כלל ישראל בצורה הכי גדולה ואולי כשהוא היה צריך להיות מתורגם בצורה הפשוטה שבאה לידי ביטוי בהתייחסות למי שלרגע חשב הלל שלא מבין אותו, היתה לו בעיה. כשאתה צריך להיות נחמד לנודניק שצועק "מי זה הלל? מי זה הלל?" זה קשה, אבל זה אפשרי. נשיא ישראל הוא זה שצריך להבין קודם כל את המושג של כנסת ישראל, ועכשיו הוא נבחן בשאלה איך אתה מבין את המושג כנסת ישראל ואיך אתה מתרגם אותם בהתייחסות הראשונה שלך למי שאתה חושב שאיננו מבין את זה. התחיל מקנטרן בדברים ואז "שמעתי ושכחתי". זו בעיה קשה כי לפעמים ההזדהות שלך עם מושג הכלל היא גורמת לך לאי התחשבות בפרט.

הדברים מתרחשים בזוג התנאים האחרון. עוד מעט יתחילו מחלוקות בישראל וכבר לא יהיו זוגות אלא בתים. הלל הוא זה שיצטרך ליצור את מושג הערבות ברמה הפרטית שלו הוא זה שילמד את כל המושגים הגדולים כמו "מאן דעלך סני לחברך לא תעביד" אבל קודם כל את מושג הכלל שבא לידי ביטוי עם השינויים בין משפחה למשפחה. בני בתירא פתאום נבהלים מהמצב המסוכן והמקוטב באותם ימים וקשה להם להבין איך משפחה ומשפחה זה ציבור. הם מבינים את מושג הציבור בקרבן התמיד אבל קשה להם כי הם רואים את ההתפצלות המתחילה באותם ימים.

והלל שעם כל הויכוחים בין בית הלל לבין בית שמאי שכמה שנחלקו ואפילו בענינים של נשים ואישות, מעולם לא נמנעו להתחתן אלו עם אלו. הלל הוא זה שבא ללמד "כל כנישתא דישראל מתערבין דין עם דין גניסא עם גניסתא אוחרי" והלל הבין את המושג של כלל ישראל בצורה הכי גדולה.

היסוד הזה הוא היסוד שצריך לברר אותו ערב פסח, בזה שמהפכה נשיאותית מתרחשת סביב הסוגיה הזאת וסביב השאלה למי יהי כוח להנהיג עם שהולך והופך להיות משפחות משפחות ולהחדיר את התפיסה שהמשפחות האלה הן גוונים במושג שקוראים לו כלל ישראל. ולכן אין לך נושא יותר מערב פסח שחל בשבת שיהווה עילה למהפכה הזו. הלל בעצם משמש את הזוג האחרון ולאחריו מתחילות מחלוקות ומאידך הלל הוא הראשון למלכות שנמשכת כמעט ארבע מאות וחמישים שנה.

מעות חיטים – הביטוי לכלל ישראל

לכל זה אפשר להוסיף תוספת אחת קטנה והיא נפק"מ גם למציאות שאנחנו חיים בה היום.

בשו"ע בהלכות חודש ניסן או"ח תכ"ט א'

שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום

הדין הראשון ששייך לניסן הוא דינו של הרמ"א

ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך צריך ליתן לזה.

יש מנהג במנהגי הקהילות שאם היו באים לעשיר והוא לא רצה לתרום ואמר "אין לי" היו אומרים לו, אם כך, קח אתה קמחא דפסחא. אין מצב נייטרלי או שאתה צריך או שאתה נותן. כותב על כך המשנה ברורה (מקור 3)

הוא מנהג קדום מזמן הגמרא והובא דבר זה בירושלמי בפ"ק דבבא בתרא ויכולין בני העיר לכפות זה לזה לענין זה.

זה מנהג קדום, כופין עליו אבל לפי זה שואל המשנה ברורה בשער הציון (מקור 4)

וכבר תמה בספר ב"ד חלק או"ח סי' ל"ו על לשון הרמ"א שכתב ומנהג, הלא מדינא דגמרא דירושלמי הוא ע"ש מה שכתב בזה ולענ"ד אפשר לומר דמן הדין היה יוצא במצות צדקה אם היו נותנים להעניים מעות שיקחו בעצמם חטים או קמח למצה להכי קאמר דמנהג לחלק חטים שיהיה מקרב הנייתא

כלומר, שהחיטים זמינים לאפיה ולכן ההנאה קרובה יותר.

אומר כאן המשנה ברורה שמנהג מעות חטים הוא לא דין צדקה. אם כך, נשאל שאלה הלכתית, יש מעשר, יש מתנות אביונים, יש משלוח מנות, מה זה קמחא דפסחא? למה זה שייך? האם זה סניף ממשפחת הצדקה? אבל מי שיחפש במצות צדקה לא ימצא את זה. אז אם כך ממה זה נובע?

זה דבר מדהים, פלאי פלאות מה שכותב המשנה ברורה ה"חפץ חיים"

ואפשר דמשום זה תקנו קדמונינו בפסח יותר מבשארי רגלים שהוא זמן חירות ויושבין מסובין וכל אחד הוא וביתו ברוב שמחה, אין זה כבוד לה' שהעניים יהיו אז רעבים וצמאים וע"כ נותנין לו קמח על כל ימי הפסח שיוכל גם הוא לספר יציאת מצרים בשמחה.

למה יש קמחא דפסחא? מדין חירות! כדי שאתה תהיה בן חורין אתה צריך לדעת שעשית את המקסימום שהוא יאכל. אם אתה לא מסוגל לעבור את התהליך הזה ולהיות או מהמקבלים או מהנותנים אז אתה משועבד, אתה לא יכול להכנס לחג החירות. אומר החפץ חיים חיפשתי בכל ההלכות ולא מצאתי, אז המצאתי הגדרה, זה שייך להלכות בן חורין. עכשיו אולי מובן מה זה,

כל כנישתא דישראל מתערבין דין עם דין גניסא עם גניסתא אוחרי

הידיעה שלך שאתה לא יכול להיות בן חורין אם מישהו מהשכנים לא יכול לסעוד. זאת ההגדרה של אהבת ישראל ומי שלא נכנס להגדרה הזאת לא יכול להיכנס להגדרה של חירות.

זה מה שלימד הלל הזקן ערב פסח שחל בשבת ועל זה התרחשה המהפכה שממנה מתחילה הנשיאות בישראל.

אינני כופה אותך להיות כמוני. אני כופה אותי לאפשר לך לשבת במשפחה שלך ולסעוד בשמחה. זה סוג אחר לגמרי של תפיסה חברתית. אולי לכן פותחים את ליל הסדר ב"כל דיכפין" וב"הא לחמא עניא". מה בדיוק אתה מציע לדיכפין? קצת מהלחם עוני שלך? השאלה היא לא מה אני מציע, אלא אם את החתיכת לחם עוני אני יכול לאכול בעצמי או שגם בפירורים שלו אני מתחלק.

בן חורין הוא לא מי שעשיר. יש הרבה עשירים שלא מסוגלים שישב עני בכסא שלהם וכדי להשקיט את המצפון הם מוכנים לחלק לו הרבה דברים רק שלא יתקרב לדלת. אבל בן חורין אמיתי הוא מי שמסוגל גם עם לחם העוני שלו לומר אינני יכול להתעסק עם הפרור הזה כשאני מודע לזה שלך אין מה לאכול. עכשיו אתה יכול להתחיל הא לחמא עניא.

ואיך מסתיים ה"הא לחמא עניא" השתא הכא לשנה הבאה בארץ ישראל. ודאי שזו תפילה להיות בארץ אבל יותר מזה, השתא הכא עכשיו אנחנו עוד בגלות ובגלות יש קופת קהילה, כי אם אין לו מי ידאג לו? הפריץ?

אבל בשנה הבאה בארעא דישראל יכול להיות שפחות נשים לב לענין, כי הבטוח הלאומי עובד והוא סתם פרזיט ובכלל הרי הוא מעדה אחרת וכו' וכו' ואין צורך לדאוג לו.

אולי זו הברכה.

שתהיה לך את היכולת גם לשנה הבאה בארעא דישראל לא לשבת בליל הסדר במשפחה שלך מבלי לוודא מה קורה במשפחה שלו.

דין חדש בהלכות חירות!

חג שמח וגאולה שלמה

מקורות

1. פסחים דף סו, א גמרא 

תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו שלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת אמרו לו מנין לך אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר (במדבר כ"ח) מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת ועוד ק"ו הוא ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח התחיל מקנטרן בדברים אמר להן מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון אמרו לו ר' שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון אמר מר נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת ותמיד גופיה מנלן דדחי שבת אילימא משום דכתיב ביה במועדו פסח נמי הא כתיב ביה מועדו אלא מועדו לא משמע ליה הכא נמי מועדו לא משמע ליה אלא אמר קרא (במדבר כ"ח) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל [עולה] דתמיד קרבה בשבת אמר מר ועוד ק"ו ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר וכליל ק"ו אמר להו ברישא ופרכוה והדר אמר להו גזירה שוה וכי מאחר דגמר גזירה שוה ק"ו למה לי אלא לדידהו קאמר להו בשלמא גזירה שוה לא גמריתו דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא ק"ו דאדם דן מעצמו איבעי לכו למידן אמרו ליה קל וחומר פריכא הוא:

גמ' עמוד ב

אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו מהלל דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי

2. שו"ע בהלכות חודש ניסן או"ח תכ"ט א'

שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום

רמ"א שם

ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך צריך ליתן לזה.

3. משנה ברורה שם

הוא מנהג קדום מזמן הגמרא והובא דבר זה בירושלמי בפ"ק דבבא בתרא ויכולין בני העיר לכפות זה לזה לענין זה.

4. משנה ברורה - שער הציון שם

וכבר תמה בספר ב"ד חלק או"ח סי' ל"ו על לשון הרמ"א שכתב ומנהג, הלא מדינא דגמרא דירושלמי הוא ע"ש מה שכתב בזה ולענ"ד אפשר לומר דמן הדין היה יוצא במצות צדקה אם היו נותנים להעניים מעות שיקחו בעצמם חטים או קמח למצה להכי קאמר דמנהג לחלק חטים שיהיה מקרב הנייתא

5. משנה ברורה - שער הציון שם

ואפשר דמשום זה תקנו קדמונינו בפסח יותר משארי רגלים שהוא זמן חירות ויושבין מסובין וכל אחד הוא וביתו ברוב שמחה אין זה כבוד לה' שהעניים יהיו אז רעבים וצמאים וע"כ נין לו קמח על כל ימי הפסח שיוכל גם הוא לספר יציאת מצראים בשמחה.

6. שמות יב-מז

כל עדת ישראל יעשו אותו

תרגום יונתן בן עוזיאל שם

כל כנישתא דישראל מתערבין דין עם דין גניסא עם גניסתא אוחרי למעבד יתיה.

7. עולת ראיה חלק א'

הופעת הקדושה, המקשרת את הכוח הלאומי הכללי של כנסת ישראל, להיות כאיש אחד ממש, עד שקרבן היחיד של כל אחד נחשב כקרבן ציבור זהו הענין המתגלה בקרבן פסח.

הכלל כולו מתאחד בזה, לא התאחדות חברתית, מקובצה מאישים בודדים – שעל ידי המגע היומ-יומי והמשא ומתן ביניהם הם מתאחדים לחטיבה אחת – אלא התגלות יחוד עליון, שהכללות כולה של האומה, מתאחדת על ידי קדושת הפסח ונעשית לאישיות יחידה ממש.

קשר אמיץ זה, שאחדותה של האומה הופיע על כל פרטיה בצורה אחדותית ממש – העולה למעלה מכל צורת התאחדות קבוצית – צריך הוא הזמנה מיוחדת. והסכמה עצומה להתקשר בעומק הקדושה של נשמת האומה הפנימית. וזוהי פעולת המינוי על קרבן הפסח – "ואינו נאכל אלא למנוייו" – הבאה לחזק את רושם האורה העליונה של ההסכמה הנפלאה הזאת.

וזאת היא פעולת הצליה – "ואינו נאכל אלא צלי" – שהיא מכנסת את כל הכח שבבשר בתוכו בלא התפזרות חוצה לו.