קראו את השיעור

בס"ד

שיעור הרב אלון לפרשת ויקרא,

כח אדר, ה'תשס"ד,

היום נקדיש את עיוננו בברכה השניה של ברכת המזון, ברכת "נודה לך", המכונה "ברכת הארץ", היא הברכה שתיקן יהושע בן-נון בכניסה לארץ ישראל.

ואכן, רובה ככולה של ברכה זו עוסקת בנחלת הארץ.

לשון הברכה, ידוע לכולנו, ומכל מקום אנו נבקש לעיין בו יותר ולראות את המסתתר בין שורותיו,

וכך הוא תוכן הברכה:

ועוד ממשיכה הברכה עד שהיא מגיעה לחתימתה:

כשכאן המקום להדגיש שמשמעות הביטוי "על הארץ ועל המזון" הוא על הארץ המוציאה מזון, לאמר – תוכן ברכה זו אינו עוסק במזון באופן כללי [שהרי על כך באה הברכה הראשונה של ברכת המזון] אלא הוא עוסק בארץ, ובמזון היוצא מזאת הארץ.

הנוסח שהובא לעיל הוא נוסחם של בני עדות אשכנז, ישנם עוד נסחים של בני עדות ספרד ותימן, שיש בהם שינויים קלים מהנוסח הנ"ל, אך המשותף לכל הנוסחים [הנוהגים בימינו] הוא שהברכה, ברכת הארץ, משלבת בתוכה נושאי משנה כגון היציאה ממצרים מבית עבדים והברית ועוד, שבמבט ראשון הקשר בינם לבין ברכת הארץ אינו ברור.

על המובא בהמשך הברכה "על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו", כבר שואלים חז"ל מה לאלו ולארץ ישראל? ומשיבים כי בשמירת הברית ובשמירת התורה זוכים ישראל לארץ.

תרצנו, איפוא, חלק ממטבע הלשון שבברכת הארץ, אך עדיין ישנם חלקים בברכה זו ששייכותם אינה ברורה.

אגב, נעיר כי בנוסחאות קדומות כנוסח גניזה שנמצאה בא"י, מטבע לשון הברכה הוא:

"נודה לך ה' אלהינו על אשר הנחלתנו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה, חיים ושלום",

ללא כל תוספת נוספת.

אין בנוסח זה הזכרת מצרים ובית העבדים, אין בו גם הזכרה לתורה. הנה כי כן, מטבע זה יותר תמציתי ומדוייק, ואנו באים לנסות ולתרץ את מטבע הברכה המקובל בימינו, על רוב רובם, אם לא על כל עדות ישראל.

שאלה נוספת היא על סדר הצגת הדברים בברכה שלפנינו. בסדר שלפנינו מוזכרת נחלת הארץ, לאחריה הוצאת ישראל ממצרים מבית עבדים, לאחר מכן הברית והתורה ואז אכילת המזון.

לכאורה היה על הסדר להיות: הברית [שעליה נצטווה אברהם אבינו עליו השלום], לאחר מכן יציאת מצרים, בהמשך קבלת התורה ולבסוף נחלת הארץ.

ואם ננסה לתרץ כי ברכת הארץ היא לב ליבה של הברכה שלפנינו ולכן, שומא עליה, להיות קודמת לשאר המאורעות המוזכרים לפנינו, הרי שעל כך נשיב שאכן כך, אך הדבר מתרץ רק, מדוע קודמת ההתייחסות לארץ ["על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה וגו'"] לשאר מרכיבי הברכה, אך בנוגע לשאר מבנה הברכה עדיין נשארים אנחנו במבוכה, שכן מדוע, למשל, קודם איזכור יציאת מצרים לברית המילה [אמנם היו שניסו לתרץ שהברית המתוארת כאן היא הברית שנערכה בגלגל בה מל יהושע את דור באי הארץ – אך אף על דברים אלו קשה שכן, ראשית – הדברים אינם נראים כפשוטים, ושנית, מהי, אם-כן, משמעות התורה שמוזכרת לאחר מכן?].

סיכומם של דברים – שאלתנו היא בכפליים. ראשית – מהו הטעם של אזכרת המאורעות ההיסטוריים, שלכאורה זיקתם לארץ אינה ברורה, ושנית – אופן אזכרתם שנעשה לכאורה ללא עקביות לציר הכרונולוגי של התרחשותם.

שאלה נוספת המבצבצת לה מן הברכה שלפנינו, היא שאלת כינויי הארץ בברכה שלפנינו. הארץ מכונת כ"ארץ חמדה", וכאן נשאלת השאלה מה פשר תיאור זה, הנראה במבט ראשון כמו התרפקות תענוגתית שלנו על מנעמיה הגשמיים של הארץ.

כעת ננסה נא לראות את הדברים אחד לאחד.

ר' יעקב עמדין בסידורו "בית-יעקב" עומד על חלק מהקשיים שהעלינו, ואלה דבריו:

שואל, איפוא, ר"י עמדין את השאלה שהעלינו לעיל, כי "לכאורה אין הסדר מכוון [=נכון, מדוייק].

וכאן משיב ר"י עמדין כדברים הללו:

כאן טוען ר"י עמדין טענה מהפכנית. הוא טוען כי במטבע "על שהנחלת לאבותינו" אין הכוונה על הכניסה לארץ, אלא שזו הגדרת התכלית של יציאת מצרים וכל אשר עתיד להתרחש,

ומוסיף עוד:

הנה כי כן, הכניסה לארץ וקבלת אלהותו של הקב"ה בארץ היא תכלית יציאת מצרים, ועל כן – "נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו" – היא הגדרת תכלית של כל מה שיתואר אח"כ. ואז מתחיל לו התיאור: "על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים וכו'".

עד כאן לתירוץ אחד של ר"י עמדין.

אך הוא אינו מסתפק בכך והוא מביא תירוץ נוסף, המסביר גם מבחינה כרונולוגית מדוע קדמה ההתייחסות לארץ להתייחסות ליציאת מצרים, למשל. באומרו:

ואז משמעות הביטוי "על אשר הנחלת לאבותינו ארץ חמדה וגו'" – מתייחס לאבותינו אברהם יצחק ויעקב שהובטחה להם הארץ, ולא לנחלת הארץ ע"י יהושע.

אלו הם, איפוא, תשובותיו של ר"י עמדין. נציין אנו בשולי הדברים כי תירוצים אלו לא פתרו את כל השאלות שהעלינו לעיל, שכן עדיין אפשר לשאול מדוע, איפוא, קדם איזכור יציאת מצרים לברית המילה.

יחד עם זאת, נראה כי תירוצו השני של ר"י עמדין יכול להיות כפתח לתפיסה מהפכנית בהבנת ברכת הארץ, תפיסה שנראה אותה כעת קימעא קימעא.

ארץ ישראל הובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים.

כשהתבשר אברהם אבינו ע"י הקב"ה: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", שאל אבינו הראשון: "במה אדע כי אירשנה?" או אז מצטווה אברהם אבינו ע"ה – לקחת עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל – ומתחיל המהלך של ברית בין הבתרים, ואז אומר לו הקב"ה בזו הלשון:

תוכן הדו-שיח שבין הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה אינו ברור די הצורך, שכן אברהם אבינו שואל "במה אדע כי אירשנה?" והקב"ה משיב לו באורך על עניין הגלות והגאולה.

נמתין נא קימעא לתשובה על שאלה זו.

סיכומם של דברים שברית בין הבתרים היא המקום הראשון שלראשונה מונחלת הארץ לאבותינו על גבולותיה.

בהחלט ייתכן כגם שברית בין הבתרים מהווה את חוט השדרה של הגדה של פסח, שהרי זהו לשון בעל ההגדה:

ואז מוסיף בעל ההגדה:

כשהכוונה ב"והיא שעמדה" הוא כנראה להבטחה שבברית בין הבתרים, שהיא שעמדה לנו שלא נושמד בגלות, ועל אף שתוכן ההבטחה הוא "ידע תדע כי גר יהיה זרעך וגו'" – מכל מקום, גירות זו, תלישות זו, היא שעמדה לנו בחשכת הגלות, עד אשר הגענו לארץ ישראל.

והדברים מחייבים הבנה עמוקה יותר, שכן לא ברור לחלוטין מדוע הגירות והשעבוד הם ההבטחה והיתד להצלה העתידה לבוא. מדוע בכלל, כפי ששאלנו לעיל, "מתבשר" אברהם כי בניו עתידים לרשת את הארץ בזכות זה שיהיו גרים בארץ לא להם וגו'?

כל אלו מחייבים התבוננות מחודשת בתוכנם של הדברים, עד כדי עצם התבוננות בסיבת ירידת ישראל מצרימה.

המהר"ל בספרו גבורות ה' כותב בזו הלשון:

המהר"ל, איפוא, מבקש מאיתנו שלא לטעות ושלא לשכוח ללמוד את התורה בשני רבדיה, המוסרי והאלוקי.

וביתר הרחבה:

אם תישאל השאלה המוסרית, כיצד נתגלגלו אבותינו למצרים – תהא התשובה – שנאת חנם! היא שהביאה למכירת יוסף. התשובה תדון גם ביחס המועדף שהעניק יעקב ליוסף ולדינמיקה בין האחים, בין ראובן ליהודה וכו'. התשובה תחתור לברר ולבאר מבחינה מוסרית כיצד נתגלגל הכשל הנורא של אחים המוכרים את אחיהם.

אך זה אינו מישור ההתייחסות היחיד שלפנינו, ישנו רובד נוסף שנצטרך לדון עליו. רובד זה הוא אינו הרובד המוסרי, אלא הרובד האלוקי-השגחתי. רובד זה אינו עומד בסתירה לרובד המוסרי-אנושי, לאמר, דרכיו של מסובב הסבות בהן הוא מנהל את העולם – אינם משחררים מאחריות את האחים על מכירת יוסף. כשייתבעו האחים על מכירת יוסף – הם אינם יכולים לטעון שעשו כן בכדי לקיים את דברי ה' לאברהם "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וכו'", שכן, כפי שנראה להלן, המושג גרות והדרך בה ישראל יכלו להיות גרים ובמצרים – יש לו מספר פנים, ועל כן אין אנו גורעים מאחריותם על מעשה המכירה.

המהר"ל, שהבאנו את דבריו, מזכיר את דרשת חז"ל על הפס': "וישלחהו מעמק חברון" – מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון, שנאמר: "כי גר יהיה זרעך וגו'", כשהמסתתר מאחורי מדרש זה, שכל התגלגלות הסיטואציה של מכירת יוסף, הייתה מוכרחת.

אך נזכור נא כי זהו ביאורם של דברים ברובד האלוקי-השגחתי.

שכן, על-פי פשט נוכל לומר כי "עמק חברון" הוא העמק השוכן למרגלות העיר חברון, לא זו אלא שיכולים אנו לומר כי יעקב ליווה את בנו יוסף עד עמק חברון, כשבעמק חברון שוכנת לה מערת המכפלה, ומה יותר נאה ויאה מאב המלווה את בנו בדרכו , ומביאו עוד קודם שמשלחו לדרכו לשליחותו – להתפלל על קברי אבותיו.

הנה כי כן, עמק חברון יובן גם על-פי הפשט. וכאן באים חז"ל ומבקשים להראות לפנינו רובד נוסף בעומקם של דברים – את הרובד האלוקי-השגחתי, שכאן החל תהליך מימוש "כי גר יהיה זרעך".

גם תשובת יוסף לאחים, לאחר רגע ההתוודעות היא:

יוסף אומר לאחיו שלא להיעצב – כי לעצבות אין תכלית והיא אחד המפריעים הגדולים ביותר שיש לאדם לפעול ברובד המוסרי. אכן על מכירה זו עתידים אנו עוד לשלם, אך מבחינת המהלך האלוקי – תכליתה היא: "כי למחיה שלחני אלהים".

הנה כי כן, לענייננו, ברית בין הבתרים היא הליבה של סיפור הגלות והגאולה, וכאן שוב נשאל – מדוע קבעה ההשגחה האלוקית שכניסתנו לארץ ישראל תותנה בגירות בארץ לא לנו. יאמר האומר – זוהי גזירת ה'! ונשיב אנו: אכן כן, אך האם ישנו טעם שיכולים אנו לאחוז בו – על תמיהה זו?

דומה שהתשובות לשאלותינו מונחות בעיון בסדר השתלשלות המאורעות שקדמו לברית בין הבתרים.

כזכור, אברהם ולוט היו בני משפחה קרובים מדרגה ראשונה, לוט היה בן אחי אברם [הרן, שמת באור כשדים]. לוט ליווה את אברהם בהגיעו ארצה. לא יהא זה בלתי נכון להניח כי לוט היה בן טיפוחיו של אברהם, אדם שאברהם ראה בו כיורשו וממשיך דרכו בקריאתו הגדולה להבאת שם ה' בעולם.

והנה – לוט נפרד מאברהם. אברהם אומר ללוט: "אם השמאל – ואימינה, ואם הימין – ואשמיאלה", שמשמעותם של דברים – התחייבות של אברהם כי הוא יהיה לצידו של לוט.

לוט רואה את סדום, הוא רואה כיצד היא "כגן ה' כארץ מצרים", הוא חומד את אותה "מצריות" השוכנת לה בארץ ישראל וקובע שם מושבו. בהמשך מתלקחת מלחמה בין ארבעת המלכים עם החמישה. כדרלעומר ושלושת חבריו באים ומכים את חמשת המלכים וביניהם מלך סדום, תוך שהם לוקחים שבוי חשוב:

ומכאן משתלשלים העניינים:

[כשנעיר אנו בשולי הדברים, שלשון הפסוק כי ענר, אשכול וממרא הם בעלי ברית אברהם, מעלה ברקע את דמותו של לוט – האדם הקרוב ביותר לאברהם, שדווקא הוא החליט שלא להיות בן בריתו].

או אז:

אברהם עדיין רואה בלוט כאחיו [הביטוי "אחיו" המופיע כאן אינו תיאור משפחתי, (שהרי לוט בן אחי אברהם), אלא תיאור של קירבה].

אז ממשיכים העניינים ומשתלשלים הלאה, כשאז מגיע לו פרק ט"ו, העוסק בברית בין הבתרים:

אברהם, איפוא, מבקש זרע, והוא אינו מרפה אלא מבקש שוב:

אברהם לאחר אכזבתו העמוקה מלוט מבקש יורש, שימשיך לקרוא בשמו של הקב"ה בעולם ועל כך מגיעה התשובה האלוקית:

ואז מופיעה ברכה על ריבוי הזרע:

כשתגובת אברהם היא:

ומכאן מתחילה לה ברית בין הבתרים:

ותגובת אברהם היא:

ואנו להלן נצטרך לעמוד על פשרה של שאלה זו.

מכל מקום, המשך השתלשלות העניינים היא לקיחת העגלה המשולשת והאיל המשולש וכו'.

ואז אומר הקב"ה לאברהם:

וכעת נתבונן נא לעומקם של דברים, לפשר בקשת אברהם לזרע, ולעניינה של תשובת ה'.

גרותו של אברהם כפי שמעירים חז"ל מתחילה מהולדת יצחק. משם מתחילים אנו למנות חשבון ארבע מאות שנה [שכן במצרים ישבו ישראל רק מאתיים ועשר שנים].

וכאן עולה תמיהה גדולה על פשר דברי חז"ל אלו, והלא יצחק היה "עולה תמימה", מעולם הוא לא עזב את הארץ, כיצד ייתכן איפוא כי מניין שנות הגרות מתחילים מהולדת יצחק?

נמצינו למדים איפוא, שגם חלק משנות שהותם של אברהם וכל שנותיו של יצחק נקראות שנות גרות בארץ, ועל כך העיר כבר רש"י:

ועוד יותר קשה: והלא באותם שנים אברהם לא היה כלל במעמד של גר? מצאנו את אנשי עפרון מכנים את אברהם: "נשיא אלהים אתה בתוכנו". מהו טיבה, אפוא, של אותה "גירות" ?

אך בעומק, יסודם של דברים הוא שאברהם אבינו עליו השלום, המקבל את ההבטחה על הארץ, ואנו כבניו היורשים את הארץ עוברים תהליך המזכיר לנו כי על אף שיש לנו הבטחה על הארץ כי שלנו היא, אך אין אנו יכולים לחוות ולהרגיש "בעלי בתים" עליה, שכן ברגע שנחשוב שהיא שלנו ולא שהיא ניתנה לנו מאת רבון העולמים, ואנו בסך הכל גירים בתוכה – ברגע שנחשוב כך – נאבד אותה!

וכאן מופיעה דמותו של פרעה בפרט, ושל המצרים בכלל, כאנטיתזה לתפיסה זו. יש לפנינו מלך המייצג את תפיסת הכל-יכול האנושי, כך כל שושלת הפרעונים. וכך כל התרבות המצרית. גם האקלים של מצרים שאינו שותה גשם מן השמים, אלא נשען על היאור – מייצג חוסר תלותיות של האדם כביכול בבוראו.

וכאן מתחילה לה מלחמתו של אברהם אבינו, עליו השלום. עליו ללחום במצרים, מסיבה זו יש רעב והוא נאלץ לרדת מצרימה, שם פוגש אברהם את המציאות והתפיסההפרעונית. שם, כשנלקחת אשתו ע"י פרעה, פרעה לא יתנצל בפני אברהם [ומה גדול המרחק בין תגובת פרעה לתגובת אבימלך שהקב"ה נראה אליו בחלום הלילה ומפתח עימו דו-שיח].

גם בהמשך השושלת הפרעונית, כאשר פרעה יחלום על הפרות העולות מן היאור וכו', איש מן החרטומים לא יעלה על דעתו שה' דיבר עם פרעה, וגם כשמשה רבנו מתעמת עם פרעה, אומר פרעה – "לא ידעתי את ה' וכו'", זהו, איפוא, אופיה של התרבות המצרית בכלל ושל השושלת הפרעונית בפרט. זחיחות דעת שכזו עד כדי הרגשת אדון העולם היא שהביאה להתרסקותה המוחלטת של מצרים.

לעומתם, מגיע אברהם אבינו לארץ ישראל – הוא מגיע אל הארץ שרבונו של עולם הבטיח לו כי שלו היא.

אך בכדי, שבאמת היא תישאר שלו – אסור לו להרגיש בה "בעל-בית", משום ש"בעל-הבית" האמיתי על זאת הארץ הוא רק מי שאמר והיה העולם.

את הפסוק "גר יהיה זרעך בארץ לא להם", את המטבע "ארץ לא להם" ניתן להסביר שהכוונה איננה רק למצרים, אלא גם לירושלים ולחברון.

כשנרגיש כי גרים אנו בארצנו – או אז באמת תהיה הארץ שלנו.

בארץ ישראל, בנו המאומץ של אברהם אבינו, לוט, מי שהלך איתו לכל מקום – בוחר לו את סדום. סדום, שכינויה "כגן ה' כארץ מצרים", לוט מוצא לו מיניאטורה – דגם מוקטן, של מצרים בתוך ארץ הקודש.

אברהם מנסה להציל את לוט, הוא רואה את הכוחות הגדולים הגנוזים בו [שכן עתידה לצאת ממנו רות], אך אט-אט תקוותו של אברהם אבינו נגוזה, הוא רואה כיצד לוט אינו ההמשך לקריאתו הגדולה בשם ה'.

או אז מבטיח הקב"ה לאברהם כי זה אשר יירש אותו – ייצא ממעיו, ועם הולדתו יחל מניין שנות הגרות.

מעניינת היא המחשבה, שהילד הישראלי הראשון בעולם, זה שזכה להיות עולה תמימה ולא עזב את ארץ הקודש – הוא יזכה לתואר "גר".

ואז שואל אברהם את הקב"ה – "במה אדע כי אירשנה", לאמר – מהי הזכות שתתן לי להתמיד ולאחוז בארץ הזו? וכאן מופיעה לה עצם הברית, הבתירה של בעלי-החיים, הציפור שאותה משלחים, ואז מופיעה לה הקביעה שהיא התשובה לשאלת אברהם. מופיעה הקביעה כי הירושה היא רק מכח "גר יהיה זרעך וגו'", הרגשת הגרות היא המסייעת לנו לאחוז בארץ, ואם נשכח את הרגשת גרות זו – אם כשנהיה במצרים יישכח מליבנו כי גרים אנו בכל מקום ובוודאי בגלות – או אז תבוא התזכורת האלוקית של "ועבדום ועינו אותם".

הנה כי כן, זאת שעמדה לאבותינו, הרגשת הגרות, הידיעה כי ארץ הגויים היא לא ארצנו, ואף ארצנו שלנו שייכת לקב"ה – "היא שעמדה לאבותינו" [כך גם מפרש הנצי"ב].

מכאן נשוב לאשר פתחנו בו – ברכת "נודה לך" שבברכת המזון.

"נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה" – והיכן הנחלת אותם? כבר בברית בין הבתרים. שם אמרת, הקב"ה לאברהם, כי גר יהיה זרעך וגו', ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וגו' – ועל זה נודה – "על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים", בדיוק כמו שהזכרת בברית.

"ועל בריתך שחתמת בבשרנו" – ואכן לאחר ברית בין הבתרים מופיעה ברית המילה, ואח"כ "על תורתך שלימדתנו" – שעתידים אנו לקבלה על הר סיני ומשם נודה על "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" – בזמן יהושע.

שאלנו עוד מודע נקראה הארץ בשמות שכאלה "ארץ חמדה וגו'".

התשובה לכך נעוצה בהבנת ביטוי זה על בוריו. על הפסוק בירמיהו: "ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי וגו'", דרשו חז"ל: "ארץ חמדה – ארץ שחמדוה כל הגויים". זוהי משמעות הביטוי "ארץ חמדה"

הנה כי כן, נותן לנו הקב"ה ארץ שכל הגויים חפצים בה, אך התנאי לכך הוא הרגשת הגרות.

"ועל הכל נודה לך" – "על הכל" מזכיר את "וה' ברך את אברהם בכל".

נמצינו למדים – זכות כוחנו ואחיזתנו בארץ נשענים על התובנה כי ארץ זו היא באמת ארצו של מי שאמר והיה העולם.