קראו את השיעור

שיעור לפרשת וישלח "דבורה ... תחת האלון"

מתוך כל פרשת וישלח העמוסה כל כך בפרשיותיה בעבר ועתיד, ביעקב ועשו, במות רחל והולדת בנימין, אנו בעז"ה מבקשים להתמקד במשהו שנראה די צדדי, - מותה של דבורה מינקת רבקה.

וכך נאמר בפרשתנו:

"ותמות דבורה מינקת רבקה ותקבר מתחת לבית אל תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות: וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו:"

מספר תמיהות עולות ראשית – לא ברור בכלל מהיכן הגיעה דבורה מינקת רבקה להיות יחד עם יעקב רחל ולאה היוצאים מחרן, - גם כשנבין מה היא עושה שם – נשאל עדיין מה זה חשוב כל כך שהתורה רואה לנכון להדגיש את זה. – שהרי אפילו מות רבקה לא מוזכר במפורש בכתובים. ובעצם מי היא אותה דבורה מינקת רבקה.

את מינקת רבקה כבר פגשנו בפרשת חיי שרה, בסיפור שילוחי רבקה ליצחק וכמובא שם:

"וישלחו את רבקה אחתם ואת מינקתה ואת עבד אברהם ואת אנשיו:"

יש כאן תיאור, "טכני" למדיי של רבקה ומינקתה. מסתבר שכך היה מנהגם באותה תקופה – לשלוח מינקת שתהיה לעזר לנערה, [הגם שעפ"י חז"ל רבקה הייתה בת שלוש, א"כ בוודאי ראוי היה לשלוח עמה מינקת].

נשים לב שבתיאור הנ"ל לא מופיע ששמה של מינקת רבקה היא דבורה.

רש"י בפרשתנו על פסוק ח' [שהובא לעיל] אומר כך:

"ותמת דבורה – מה עניין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב: ושלחתי ולקחתיך משם (לעיל כ"ז, מה'). שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך. מדברי רבי משה הדרשן למדתיה."

רש"י שואל, אפוא, מה ענינה של דבורה לכאן. ומתרץ – שכפי שסוכם מראש בין רבקה ליעקב, שכשיגיע העת היא תשלח לקרוא לו מבית לבן אחיה, א"כ דבורה זו היא השליחה שנשלחה במצוות רבקה לקרוא ליעקב..

ומסיים רש"י כי פרוש זה למדו מפי ר' משה הדרשן. – זוהי נקודה מעניינת – משום שרש"י מסביר

פה פשט פסוק ומציין שמקור פרוש זה הוא בעולם הדרש, אם כן יהי עלינו לתת את הלב האם רש"י רואה בתשובה זו פשט או דרש.

נעשה לרגע חשבון כרונולוגי, יעקב בגיל זה הוא בן תשעים ותשע. רבקה שולחת את דבורה מינקתה לקרוא ליעקוב. מן הסתם המינקת הייתה יותר גדולה מרבקה, אם כן לפנינו אשה בגיל לא צעיר בלשון המעטה, הנשלחת ע"י רבקה לקרוא ליעקב.

נשאלת השאלה וכי לא היה לה לרבקה שלוחים אחרים, מלבד אותה אישה קשישה.נוכל לנסות לומר בדוחק, כי המינקת שלפנינו, דבורה, איננה המינקת המוזכרת בזמן שילוחי רבקה, אך גם זה נשמע משונה, שכן מדוע שרבקה תבחר בשלוחה שכזאת, מה גם שמסתבר שזו אותה מינקת – מכיון שבפרת שילוחי רבקה אמרה התורה בסתם כי זו "המינקת" ומסתבר שכעת היא קבעה את זהותה האמיתית, ע"י קריאתה בשם.

רש"י בפירושו, משאיר את השאלות הנ"ל לכאורה פתוחות, אך בפירושו – הוא מעיר על הבעיה בפשט – תוך שהוא חותר למצוא לה פתרון.

החזקוני מעיר כבר בפרשת חיי שרה – שהאזכור שם של מינקת רבקה, הנשלחת עמה, הוא כשלעצמו מיותר. וכל תכליתו הוא למוזכר בפרשתנו, בה עוסקים במות המינקת, שלא נתמה מאין היא הופיעה פתאום.

וכלשונו:

זאת מינקתה. בנעוריה, והזכירה עכשיו שלא תתמה לכשתגיע לפרשת מיתתה לומר מאין באה.

הרמב"ן, שנראה אותו להלן מביא פירוש יפה, דבורה מינקת רבקה שבאה עמה לארץ כנען, חזרה באיזשהו שלב לבית לבן, שם היא המשיכה לחיות ולהאריך ימים. כעת יעקב לוקח אותה עמו לארץ כנען.

כך או כך הקושי היותר גדול הוא במיקום פרשיה זו בסדר הפרשיות שלפניה ולאחרים.

נתבונן נא בסדר הפסוקים שלפנינו,

לאחר סיפור מעשה שכם – מופיע יעקב האומר לבניו:

ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי: ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו:

ישנה כאן טענה חזקה של יעקב ותשובה נוקבת של האחים "הכזונה יעשה את אחותינו" – יש בפנינו כאן דו שיח קשה, ללא הכרעה. הדו שיח הזה כלשעצמו גם אינו ברור, אפשר לומר בלשון חז"ל "שיעקב טענם בחיטין והם הודו לו בשעורין", דהיינו יש כאן תשובה שלא מעניינה של השאלה. יעקב מדבר בלשון ריאליסטית-בטחונית – הוא טוען כלפי האחים, שיתכן והרג שכם שעינה בתו הוא מוצדק, אך בהרג כל העיר נוצרים סכסוכים איזוריים – כשהוא בנחיתות דמוגרפית. "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ... ואני מתי מספר" – ומה עונים האחים? "הכזונה יעשה את אחותנו" – איזו מן תשובה זו? – נשאיר בינתיים את השאלה הזו פתוחה.

משם ממשיכה התורה ומתארת כיצד יעקב מצטווה לקום משכם וללכת בית אל.

"ויאמר אלוקים אל יעקב קום עלה בית-אל ושב שם, ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשה אחיך"

נשאל אנחנו – מדוע יעקב צריך ציווי לכך – והלא בזמן יציאתו-בריחתו מא"י לחרן לפני יותר מ-20 שנה, אמר יעקב בבית אל "והאבן אשר שמתי למצבה יהיה בית אלוקים".

בחשבון פשוט שרש"י עושה עולה כי יעקב התעכב באזור שכם וסוכות כשנתיים, וכאן נשאל אנחנו – מדוע יעקב מתעכב כך? וכי לא מספיקות לו כל אותן שנים בנכר, שבע שנים ברחל ועוד שבע בלאה כשעל גביהן עוד שש שנים בצאן – וכי לא די באלו, מדוע צריך לחכות לציווי ה' לעלות בית-אל, הרי הוא מעצמו היה צריך לעשת זאת. הגם שהציווי ליעקב מזכיר את הסיבה לעלות בית אל "לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך" דהיינו לקיום אותו נדר, שנדר עת ברח מפני עשיו אחיו "אם יהיה אלוקים עימדי וגו…והאבן אשר שמתי למצבה יהיה בית אלוקים וגו'"

– עוד נשוב להתייחס לכך.

וממשיכים הפסוקים:

"ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם"

מסתבר לומר ש"אלוהי הנכר" באו משכם, שהייתה עיר שהיה בה הרבה ע"ז ולאחר שבני יעקב לקחו את שללה – נשתרבבו בשלל גם אלוהי נכר.

ומוסיף יעקב: "ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי" – ושוב עולה השאלה על יעקב אבינו, מדוע אם כן הוא התעכב בשכם. ומי יודע אם לא היה הולך ישר לבית אל ולא היה מתעכב בשכם היה נחסך ממנו כל מעשה דינה .

וממשיכה התורה: "ויתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באוזניהם ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם" – נשים לב שיש כאן הקבלה למעשה העגל – אך עם תוצאה בדיוק הפוכה. גם שם יש התפרקות מנזמים וזהב, אך לצורך העגל – אך כאן ההתפרקות היא לצורך הטמנתם באדמה. ולא בכדי, במקום זה, בשכם, תהיה קבלת התורה מחדש בהר גזירים ובהר עיבל בעתיד,כשיכנסו בני ישראל לארץ.

ונמשיך בפסוקים:

"ויסעו ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". במשמע, שאם לא היתה "חתת אלוקים" – אותם ערים, אותם תושבי ארץ, כוונתם היתה לרדוף אחרי בני-יעקב.

ומיד אח"כ: "ויבוא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית-אל הוא וכל עם אשר אתו" – כאן לראשונה מופיעה המילה "עם".

אחרי בני יעקב לא רודפים.

הרמב"ן אומר כאן ידיעה היסטורית חשובה. שבהסתמך על הספר "מלחמות בני-יעקב" [ספר שהרמב"ן קבל את הכתוב בו לחלוטין], הרי שבאותה תקופה התרחשו באזור "שלוש מלחמות עולם אדירות". יעקב, אפוא מגיע לשכם והוא אינו ממשיך הלאה לבית אל מהסיבה שהוא עסוק במלחמות עם יושבי הארץ. באופן שכשמתאר הפס' "ויבוא יעקב... הוא וכל העם אשר אתו" זה בראש ובראשונה מיפקד, ותיאור ההגעה בנס ללא נופלים של המלחמה הגדולה הזו. זוהי נקודה חשובה, משום שעל פי זה תיאור מעשה שכם ושמעון ולוי אינו עוד אפיזודה אחת, אלא זו אפיזודה מרכזית בתוך מסע מלחמות אדיר שמתחולל באיזור. הפסוק "ויסעו ויהיה חתת אלוקים על הערים את סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני-יעקב" – מתאר, אפוא, שעל אף שאזור הנ"ל היה מיושב בצפיפות יחד עם זאת אותן ערים שמסביב לא רדפו אחרי בני יעקב. ייתכן ודווקא מעשה שמעון ולוי, יצר חוסן שגרם למורך אצל עמי האזור. מ"מ, מציירת בפנינו תמונה של רדיפות ומלחמות, כעת הם נפסקו כאשר ידו של יעקב ובניו על העליונה, כעת נוצר שקט, וכעת יעקב נגש למלאות את הנדר של "ושבתי בשלום לבית אבי" – על פי זה הציווי "קום עלה בית-אל" – שמשמעותו כמעין האמירה "אל תירא עבדי יעקב" – דהיינו, יכול אתה להמשיך לשלב הבא.

המשמעות של כל זה היא מופלאה. יעקב שעזב כבר את לבן, שעבר את עשו ונכנס לארץ ישראל מתחיל פה להתקל במלחמות הקשות.

לא כמקובל לחשוב – שפרשת דינה ושכם היא מעין פרשיה קצרה של סיבוך קצר בדרך של יעקב בית אל. ההפך הוא הנכון, עשרים השנים שנסתיימו בחרן, מתגמדות אל מול שנתיים של מלחמות קשות, קרוב כל כך לבית, קרוב כ"כ לגאולה.

וממשיכים הפסוקים ומתארים:

"ויבוא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל הוא וכל העם אשר עמו: ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל, כי שם נגלו אליו האלוהים בברחו מפני אחיו: ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר מתחת לבית אל תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות:"

וכאן יש הפסקה, בתורה ישנה פרשיה פתוחה, וממשיכים הפסוקים ומתארים

"וירא אלוקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו:"

וכאן נשאלת השאלה מה ברך ה' את יעקב על כך משיב רש"י: "ברכו ברכת אבלים".

וממשיכים הפסוקים:

"וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אתו: ויאמר לו אלהים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל: ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו: ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ: ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו: ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן: ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל:"

"במקום אשר דבר אתו" – מופיע בפסוקים שלפנינו ג' פעמים, כשהכוונה היא לבית-אל.

מ"מ, נחזור לענין דבורה מינקת רבקה. כאמור, היותר תמוה בפרשייה זו אינו עצם הסיפור, כי אם מיקום פרשיה זו באמצע הפרשיות העוסקות בבית אל. לכאורה, פרשיה זו נמצאת במקום בלתי קשור לחלוטין וזו נראית שאלה הרבה יותר קשה מהשאלה מי היא דבורה בכלל.

הרמב"ן מגדיר את השאלה (רמב"ן כ"ד, נ"ט) באומרו:

"לא ידעתי למה נכנס הפסוק הזה בין "ויקרא למקום בית אל " ובין "וירא אלוקים אל יעקב עוד", והפסיק בעניין אחר, שהיה בבת אחת ובמקום אחד, כי יעקוב בבואו לוזה היא בית אל, בנה מזבח וקרא למקום 'אל בית אל', ונראה לו האלוקים שם ויברך אותו, ולמה הושם הכתוב הזה בתוך עניין אחד"

כלומר, מדוע עלינו לעבור לתיאור אחר בזמן שכל מעשה יעקב היה ברצף אחד, וכלשון הרמב"ן "בבת אחת ובמקום אחד" – ואם כן לקטיעת הרצף התיאורי פוגע בהבנת העניין ובהעברת המסר.

הרי יעקב כבר הגיע לבית אל, אנו חפצים לשמוע כעת מה הקב"ה אומר לו, ופתאום מופיעה לוויה עם נפטרת בלתי מוכרת, וגם אם נאמר שהדבר חשוב – מדוע שלא תמתין התורה קימעה תסיים את המעשה בבית אל ותשוב למיתת המינקת.

הרמב"ן משיב בשם חז"ל שהדבר בא לרמוז את מות רבקה, והסיבה שהתיאור הוא ברמז ולא בפירוש הוא מפני שלא היה כבוד במיתת רבקה, שכן יעקב לא היה עמה, עשו גם אינו שם, יצחק – עיניו כבר כהו מראות ועל כן לא היתה ברירה וקברוה בני-חת.

ואם ישאל השואל והלא מיתת לאה אף היא לא הוזכרה, על כך משיב הרמב"ן, שמ"מ במיתת רבקה ישנו רמז לה בכתובים ועל כן נדרשים אנו לשאול מדוע לא הוזכרה בפירוש שלא כלאה שמיתתה לא נרמזת כלל בכתובים.

מהרמב"ן עולה – שפרשייה זו היא מעין "אקורד צורם", להזכיר לנו בתוך מעשה יעקב ובית אל את הסתלקותה של רבקה.

אך יש להבין פה יותר – וכדי להבין את מיקומה של פרשייה זו יש עלינו ללמוד יותר על זהותה ודמותה של אותה דבורה, שנקברה תחת אלון בכות.

יש לנו עוד דבורה אחת בתנ"ך וגם היא קשורה לעץ, הלא היא דבורה הנביאה. עליה נאמר: "והיא יושבת תחת תומר דבורה".

יש כאן פסוק תמוה – וכי דבורה קראה לתומר על שמה? על כך מביא הרב כשר בספרו תורה שלמה על פרשתנו, מדרש חז"ל מדהים באומרו:

"אלון בכות"– והיא יושבת תחת תומר דבורה – זה אלון דבורה מינקת רבקה"

תומר דבורה, אפוא, הא התומר של דבורה הראשונה המינקת.

דבורה הנביאה, כזכור, מתמודדת מול יבין מלך כנען ושר צבאו סיסרא, אשר בחצור. שם אנו נפגשים בדמותה המיוחדת של השופטת-נביאה היחידה. דבורה הנביאה יושבת תחת התומר, גם האלון של דבורה הראשונה מופיע בסוף מלחמת כנען ובני יעקב.

איננו מכירים את מינקת רבקה, אך מתוך העסוק בדבורה הנביאה ובתומר דבורה נוכל להבין את אשר בפרשתינו.

דבורה הנביאה לא היא שהובילה את המלחמה בהר תבור מול סיסרא, ויחד עם זאת הייתה לה חשיבות מכרעת במלחמה זו.

וכך מתואר בפסוקים:

"ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה’ ואהוד מת: וימכרם ה’ ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרא והוא יושב בחרשת הגוים: ויצעקו בני ישראל אל ה’ כי תשע מאות רכב ברזל לו והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה:"

בני ישראל צועקים אל ה' – מפני "כי תשע מאות רכב ברזל לו והוא לחץ את בני ישראל בחוזקה עשרים שנים".

משירת דבורה אנו למדים, שבאותה תקופה היתה נפילה מורלית אדירה. דבורה מתארת כיצד היה המצב, "חדלו פרזון בישראל,(במשמע שאנשים חדלו לגור בערי פרזות) הולכי אורחות ילכו אורחות עקלקלות" – או בלשון ימינו הולכים "בכביש עוקף". המורל נופל ומגיע לשיא השפל שאפשר לתאר זהו "הלחץ בחוזקה" שלחצו הכנענים את ישראל.

עד אשר מופיעה דבורה:

"ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שפטה את ישראל בעת ההיא: והיא יושבת תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים ויעלו אליה בני ישראל למשפט:"

[נעיר שרואים שכבר מתאור המיקום של "תומר דבורה" – "בין הרמה ובין בית אל" שזהו באותו מקום של "אלון בכות" – שהיה סמוך לבית אל, ולפי דרכם של חז"ל כאן למעשה הם היינו הך.]

"ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם מקדש נפתלי ותאמר אליו הלא צוה ה’ אלהי ישראל לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבלון:"

"ותשלח" המתואר כאן מזכיר לנו את רבקה המשלחת את יעקב ולאחר מכן נשלחת אליו דבורה בכדי לראות מה קורה איתו.

ומה ברק אומר לדבורה: "אם תלכי עמי – אלך, ואם לא תלכי עמי – לא אלך."

המלחמה מתנהלת איפוא מנוכחותה של דבורה בה, היא אינה נלחמת, ברק מנהל את המלחמה בצורה מדהימה אך דבורה היא המניעה את המלחמה.

ובסופה של אותה מלחמה מופיעה עוד אשה הלא היא יעל.

מן הסתם כותבי ההיסטוריה המלחמתית של אותה תקופה מתארים את מלחמת ברק בסיסרא, מבלי לדעת שהמלחמה נעה בין אשה לאשה, בין דבורה ליעל, כאשר ישנה אשה שלישית, היא אם סיסרא, הממתינה בחלון ומייבבת "מדוע אחרו פעמי מרכבותיו".

מלחמה זו לא היתה מלחמה "על תשע מאות רכב ברזל", דבורה באה עם ברק בכדי להעיר אותנו מן התרדמה וכלשון הפס' "עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר", "קום ברק, ושבה שבייך בן אבינועם" – זהו כל תפקידה.

במלחמה עם כנען איבדנו את האמונה בעוצמתנו האמונית, האמונה בצדקתנו האמונית.

איבדנו את האמונה בעצמנו, את האמונה שאנו מביאים את דבר ה' לעולם ולכן ננצח את סיסרא ואת צבאו. במלחמה הזו אומר ברק לדבורה את צריכה לבוא עמי ולתת לי כוחות.

נוצרה שחיקה אדירה אחרי הלחץ של אותם עשרים שנים – שלחצו בהם כנען את ישראל. או אז הולכים לדבורה, השופטת היושבת תחת תומר דבורה. אותו תומר, הקרוי על שם דבורה הראשונה, מינקת רבקה, היא רבקה המשלחת הגדולה של יעקב אל כל המלחמות. משם דבורה הנביאה לוקחת כוחה. היא קוראת לברק בן אבינועם אל אותו תומר הנמצא בדרך לבית אל, ושם היא אומרת לו – מכאן מקור הכוח למלחמה בכנען, היא מזכירה לו כיצד "ויסעו ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם וגו'".

ונחזור לפרשתנו – בדיוק כשיעקב מגיע לבית אל ועוד קודם שהוא מקבל את ברכת ה' "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" – מזכירה לנו התורה כי יעקב הוא שלוח והשליחות מתחילה מהמקור של הכל, תוך שמציינים את מותה של השלוחה (דבורה) שיצאה במצוותה של המשלחת הגדולה (רבקה) – לא זאת אלא גם כשנתבונן נראה שדבורה המינקת שאנו נפגשים בה לראשונה בשילוח רבקה ליצחק [וכלשון הפס'" וישלחו את רבקה אחותם ואת מינקתה ואת עבד אברהם ואנשיו"] הפס' המופיע מיד אח"כ – הוא דברי לבן לרבקה אחותו באומרו "אחותינו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו" – זהו המעמד הראשון אתו נפגשת המינקת ואנו נפגשים עמה.

כאן מגיע יעקב וכל העם אשר איתו לוזה, אנו נמצאים אחרי לבן ועשו, אנו אחרי המלחמות ונראה כאילו עתה הנה באנו אל המנוחה ואל הנחלה, אך ה-22 שנים שעברו – עתידים לעבור במהדורה מחודשת אצל יוסף.

פה מופיעה בדמות הכמעט אנונימית, דבורה מינקת רבקה. היא שנושאת בשקט, באלמוניות מוחלטת את האמת הזאת של "אחותינו את היי לאלפי רבבה" כבר כמעט מאה וחמישים שנה, היא יודעת את כל מה שקרה בדרך, היא רואה את אלופי עשו הולכים להקים את מקומותיהם הגדולים, היא היתה ברגעים ההם שיעקב היה עם לבן, היא למעשה עברה את כל החזיתות ביחד עם רבקה ועם יעקב. היא נראית כביכול כ"כ צדדית, אנונימית, ללא שם (עד לפרשתינו), אך היא מלווה אותנו תקופה ארוכה עם עד לכאן, עד לאלון בכות, שמתחתיו עתידה לישב דבורה הנביאה. וכשהיא, דבורה הנביאה, מבינה שאנו מאבדים את כוחנו ואת חוסננו האמוני מול כנען היא באה ואומרת "קום ברק, ושבה שבייך בן אבינועם", "עורי עורי דברי שיר" – כשמשפט זה מזכיר לנו את "עורי עורי שיר דברי" – שאנו אומרים בערב שבת בכדי לנער את ירושלים מעמק הבכא שהיא מצויה בו.

דוקא במקום שיש חולשות והחלשות מבפנים צריך את ה"עורי עורי שיר דברי".

ישעיה הנביא כשהוא מתאר את ציון שנמצאת בארץ, מושפלת, דרוסה "גווך למורטים", אז הוא פונה בפסוק ואומר "עורי עורי ציון, לבשי עוזך ציון" – בדיוק כמו דבורה, משם ישעיה לוקח את זה.

ומה מופיע בפרשתנו מיד אחרי המעמד הגדול של בית אל, אין אפילו רגע של שלוה – מופיעה מיד מיתת רחל, או אז מציב יעקב מצבה על קבורתה "היא מצבת קבורת רחל עד היום". משום שעכשיו הביטוי של השליחות עובר כעת לרחל –

שכן נשים לב רגע לפסוקים: "ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המיילדת אל תראי כי גם זה לך בן" – נשאלת השאלה איזו מן הרגעה זו, רחל עומדת למות והיא, המיילדת, מרגיעה אותה כי הילוד בן.

נזכור רגע מי זאת רחל, רחל היא שאוהבת את יעקב ויעקב אוהב אותה, אך היא יודעת שתפקידה הוא למסור את הסימנים ללאה, זאת רחל כשנולד לה סוף סוף בן, היא קוראת לו ע"ש הילד הבא שיוולד. "ותקרא את שמו יוסף לאמור יוסף ה' לי בן אחר". הוא כביכול לא מייצג את מה שהוא, אלא את מה שיבוא אחריו – אבל היא הנותנת. כשרחל קוראת כך ליוסף היא מגלה את כל תפקיד האמא בישראל, את כל תפקיד המשלחת, המשלחת את ילדה לתפקיד שלו לכל הימים אם הוא רק יהיה מודע לזה. רחל אומרת ליוסף תפקידך לדאוג שכל הבנים כולם יהיו מחוברים למורשת האדירה. כל זמן שיש מישהו שעוד לא מחובר תפקידך הוא לחפש אותו, לחפש את אחיך, וגם אם אחיך לא רוצים אותך – זה לא רלוונטי, תפקידך לא משתנה.

ניתן את הלב לעובדה כי יוסף הא הבן היחיד מבין השבטים שאומר כמו האבות "הנני", ויחד עם זאת הוא שונה מהם.

אצל אברהם מופיע ה"הנני" בניסיון העקידה. "והאלוקים ניסה את אברהם ויאמר אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך יחידך" – כלומר הפעולה מופיעה לאחר ה"הנני" או אז מוגדרת השליחות, אך יש "הנני" יותר קשה – זהו ה"הנני" שבא שהשליח כבר יודע את שליחותו, הוא יודע את מידת הסכנה הגדולה שבה ובכ"ז אומר "הנני" וזה קורה רק אצל יוסף. יעקב אומר ליוסף "הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחם אליהם". יוסף יודע כמה אחיו שונאים אותו וכמה הם מבקשים להורגו ובכ"ז "ויאמר לו הנני". ה"הנני" של יוסף כאן נובע מעצם לידתו, הוא יודע שתפקידו הוא לחפש את אחיו, וכל עוד יש בן אחד משנים עשר הילדים-שבטים שלא נמצא עמנו – הרי שיוסף לא בא אל מימושו.

לכן אומר יעקב ללבן כאשר נולד יוסף "תנה את נשיי ואת ילדיי" ומבאר רש"י במקום כעת אפשר לחזור שכן נאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום", אש בלא להבה אינה כלום, אך כעת כשיש את יוסף אפשר לפגוש את עשו. עומק הדברים הוא, לא מפני שיש מעלה מיוחדת ביוסף – מצד האש שבו, שכן כל אחד מהאחים הוא אש בבחינת עצמו, אלא שיוסף הוא להבה, להבה היא המחברת את כל ה"אשים" ביחד, בלי חיבור שכזה האש אינה אפקטיבית. זהו עצם תפקידו של יוסף.

כאן רחל, המשלחת הגדולה, שקראה לבנה יוסף על שם הבן אחר שיוולד ["יוסף ה' לי בן אחר"] כשבן זה נולד היא למעשה ממלאת את תפקידה מכאן ואילך היא יכולה להעלם ולהוסיף להתפלל על כל שאר הבנים. "מצבת קבורת רחל" היא "עד היום הזה". זו תפילתה של רחל על בניה עד שיבואו למקדש השוכן בחלקו של בנימין. עכשיו היא יכולה למות. אפילו תיאור מיתתה של רחל מתואר באופן אגבי, לא כתוב ו"תמות רחל" אלא "ויהי בצאת נפשה כי מתה וגו'" – משום שזה תפקידה וזו שליחותה.

פסוקים אלו חותמים את המפגש שלנו עם האמהות. כי זה דבר השליחות, זוהי הבשורה הלאה לדורות הבאים. זהו האלון שיעשה לתומר, שדבורה תשב תחתיו ותלמד כיצד במציאויות המרירות והקשות ביותר אפשר להוציא מהם טעם הדבש. ודבש, כזכור, יוצא משני מקומות – מתמר ומדבורה. אם כן, זו דבורה היושבת תחת התומר (התמר) מקבלת כוחה מאותה מינקת רבקה בת מאה חמישים, שהעבירה אותנו את כל הדורות ולא תפסה "נפח" היסטורי, אבל הוא סיפור שליחות.

ולכן דוקא, בתיאור בתורה היכן שמסתיים תיאור מלחמות כנען ויעקב בא עם "העם אשר עמו", שם מתה דבורה מינקת רבקה ונותנת את הכח לדבורה שתבוא בעקבותיה, לכן כאן נוכל לסיים את סיפור האמהות ולהמשיך בחלק הבא של סיפור השבטים-בנים.