בס"ד, יום ראשון י"ג בשבט ה'תשס"ה

 

 

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת יתרו

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

 

 

זכור את יום השבת לקדשו

 

 

 

בזיקה לשבע שעבר, בו עסקנו, בין השאר, ב"אשת חיל" שבמשלי, נייחד גם השבוע את לימודינו בענייני השבת.

 

בריש מילין נקדים מעט על מקומן של הנשים, בתהליך הגאולה שבמצרים בפרט, ובכל גאולה בכלל, מתוך זכרה הקדוש של הנערה שמסרה נפשה בהגינה על אחיה הקטן בשדרות, אילה חיה הי"ד.

 

כשמשה רבנו היה בתיבה, מתארת התורה כיצד אחותו, מרים, משגיחה עליו ממקומה. הפסוק נוקט במטבע "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו".

מה טיבה של מילה זו "ותתצב"? מדוע לא "ותעמוד" או הטיה אחרת?

יסודם של דברים הוא שעמידה זו של מרים ושל כל בנות ישראל במשך הדורות היא בבחינה של "ותתצב". לאמר – לא עמידה גרידא, אלא עמידה של עוצמה, עמידה של יציבות, יציבות היונקת כוחה ממעין של אמונה ודביקות אדירה, פנימית, חרישית, אך בסופו של דבר דביקות זו היא יסוד הכל.

 

בשירה הגדולה שבאה לאחר יציאת מצרים, שירת הים, ישנו יסוד, שאין אנו נותנים עליו די את ליבנו, שגם יסוד זה מראה את כוחן של נשות ישראל. בשירת הים נתבע העם לשיר, לשיר על גאולתו ופדות נפשו, לשיר על "סוס ורוכבו רמה בים", על ריסוקו של בית העבדים המצרי.

אך עם זה, שחווה ניסים ונפלאות כאלו – נמצא למעשה לאחר שואה אדירה. על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" דרשו חז"ל – כי רק חמישית מבני ישראל יצאו ממצרים ["חמושים" מלשון חמישית]. אמור מעתה – מתוך חמישה יהודים רק אחד זכה להיגאל מתוך התופת המצרית. והנה ניצב לו העם לאחר ישועה אדירה ומתבקש לשיר, אך כיצד הוא יכול? הלא מסתבר שאין משפחה שלא היו בה מתים? כיצד, איפוא, ניתן לשיר?

 

וכאן נכנסות הנשים לתמונה. הרמב"ן מעיר שתיאור הכתוב[1]: "ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות: ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים:", הוא למעשה דרבונן של מרים והנשים את הגברים לשיר, הם קוראות להם [לגברים] שירו! והם שרים פסוק אחד, ואז אין ביכולתם להמשיך עוד, ואז שוב קוראות מרים והנשים: שירו! והגברים ממשיכים פסוק אחד נוסף, וכן על זו הדרך.

וידועים דברי רש"י בשם המדרש – וכי מהיכן להן לנשים תופים? אלא כשיצאו ממצרים היו סמוכות ובטוחות שיעשה ה' ניסים לישראל ולכן לקחו תופים בידם.

 

אמור מעתה – הנשים בכח אמונתן העצומה, בכח התייצבותן האיתנה גם כשגלי פורענות שוטפים את ישראל, מכח תביעתן לשיר לפני ה' על גאולתנו ופדות נפשנו – הן הן חוט השדרה האמוני, העוצמתי, שבזכותו זכו ישראל מלכתחילה בגאולתם.

 

בנס קריעת ים-סוף למדו ישראל את כוחה של האתערותא דלתתא – את כוחה של האמונה בוקעת הימים, את כוחה של האמונה שגם שכשנבוכים בארץ ונראה כי "סגר עליהם המדבר" בכל זאת הים נקרע ועוברים בחרבה בתוך הים.  לנשים, נשות ישראל, שמורה הבכורה האמונית העוצמתית, בהליך היציאה מן המיצר.

יהיו דברים אלו זכר לקדושי וקדושות ישראל שחרפו ומסרו נפשן על האומה וקנייניה.

 

ומתוך דברים אלו נבקש לעסוק בפן נוסף של מצוות השבת, מצוות הקידוש על היין.

במצווה זו יש מספר נקודות מעניינות, היא מדאורייתא, אך שלא כמצוות אחרות שהן מדאורייתא, אם כי התוכן שלהן הוא מדרבנן, כגון מצוות תפילה (אליבא דהרמב"ם) שהיא מדאורייתא, אך נוסח התפילה הוא מדרבנן, הרי שמצוות הקידוש כולה מדאורייתא!

 

חז"ל למדו את מצוות הקידוש מן הפסוק שנקרא השבוע בעשרת הדברות: "זכור את יום השבת לקדשו", וזה לשון בעל ספר החינוך:

 

"לדבר דברים ביום שבת בהכנסתו וכן ביציאתו

 שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו,

והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו,

שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו",

כלומר, זכרהו זכר קדושה וגדולה".

 

הזכירה היא, איפוא, על ידי דיבור, אך לא רק בדיבור:

 

"בפירוש אמרו לנו חכמינו שדברים אלה מצווים אנו לאומרן על היין,

שכן בא הפירוש זכרהו על היין".

 

ומכאן לפירוט המצווה:

 

"והענין הוא שנותנין בכוס, רביעית יין חי או מזוג

או יותר מרביעית אבל לא פחות מזה,

 והמזיגה ידועה שהיא על חלק אחד של יין חי וטוב

 שלושה חלקי מים, ומברכין עליו קידוש שבת

כמו שידוע הנוסח בין היהודים.

וכן ביציאת שבת גם כן מברכין על היין לכבוד היום,

ואותה ברכה של מוצאי שבת נקראת הבדלה".

 

וכאן בא החינוך, כדרכו בקודש לברר את שרשי המצווה:

 

"משרשי מצווה זו

 כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכור גדולת היום

 ונקבע בליבנו אמונת חידוש העולם

כי ששת ימים עשה השם וגו'..."

 

האדם מטבעו "מתפעל", לאמר – הוא מגיע להתעוררות על-ידי מעשים, ולכן בכדי שנזכור את "גדולת היום" ונקבע בליבנו את אמונת חידוש העולם – מקדשים אנו ביין.

והטעם:

 

"לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה שהוא סועד ומשמח,

וכבר אמרתי לך כי לפי התעוררות האדם ומעשהו

 יתפעל אל הדברים לעולם".

 

אך אם התעוררות האדם היא על-ידי פת – אז באמת רשאי הוא לקדש על הפת [לפי דעה בגמ']

וכדברי החינוך:

 

"מזה השורש אמרו בגמרא ז"ל שאם הפת חביב על אדם יותר

 – שיקדש על הפת,

כי אז מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב".

 

[נעיר כי זו דעה בגמ'. לפסיקת ההלכה למעשה, מתי, ואיך רשאי לקדש על פת, זו סוגיה שצריכה הרחבה, החינוך רק משתמש בעיקרון שהעלה להסביר את המאן-דאמר האחר בגמ'].

 

ובהמשך ישיר לדברי החינוך עד כה, נראה נא אנחנו את דברי רשב"י במדרש[2]:

 

"זכור את יום השבת לקדשו – תני ר' שמעון בן יוחאי:

אמרה שבת לפני הקב"ה: רבונו של עולם,

 לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג".

 

שכן ששת הימים יכולים להתחלק זוג-זוג, עד שמופיע היום השביעי, הנראה עודף על הימים האחרים.

 

נעיר, כי אין כאן אמירה סתמית שלשבת אין בן-זוג, שכן כל מבנה העולם בנוי על זוגות, כזכר ונקבה, איש ואישה, יום ולילה, גולה וגאולה וכן על דרך זו. בזוגות יש דינמיקה מפרה, שעל היעדרה מזדעקת השבת. ואז באה לה התשובה האלוקית:

 

"אמר לה הקבה: כנסת ישראל היא בן זוגך".

 

לאמר – השבת מהווה מזיגה של יום שהוא אינו יום רגיל של זמן. בן זוגך הוא אותה אומה שגם בה מזוגה אותה שמיימיות אינסופית, שגם היא בנוף העמים מהווה חריג למעליותא.

 

ואז חותם המדרש כדין:

 

"וכיוון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה

 זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך,

היינו דיבור זכור את יום השבת לקדשו".

 

זכור את יום השבת לקדשו, היא איפוא, שבליל שבת נעשו קידושין בין הקב"ה וכנסת ישראל. לא בכדי, בשבת יש את ברכת מעין שבע, המזכירה את שבע הברכות, ובתפילת ליל שבת אנו אומרים "אתה קדשת", כל אלו מראים על קידושי השבת עם כנסת ישראל. הזמן המקודש עם האומה המקודשת.

 

בקידוש צריך המקדש להסתכל על הנר, והמשנה ברורה מעיר שהדבר מהווה סגולה ל"ראיה גדולה". מקור דבריו הוא הגמ' בברכות האומרת כי פסיעה גסה נוטלת אחר מחמש-מאות ממאור עיניו של האדם. או אז שואלת הגמ' – כיצד מחזירים את אותה אבידה? ומשיבה – על ידי ההבטה על הנר בשעת הקידוש בליל שבת.

 

תוכנם של דברים הוא שפסיעה גסה היא ביטוי לתפיסה כי הזמן איננו מקודש, ועל כן האדם מבקש להשתלט עליו. זוהי הריצה, הפסיעה הגסה, שבמהלכה אין נותן האדם את ליבו לאשר נקרה בדרכו.

קידוש ליל-שבת, זה המהווה ביטוי לקידוש הזמן, מחדש את אותה ראיה עמוקה ומזכה את האדם ל"ראיה גדולה", לראיה של זמן מקודש.

 

ומהי פעולתו במעשה הקידוש?

על כך אומר הרמב"ן:

 

"ויקדש אותו – כי ימשוך מן הקודש".

 

ומוסיף הרמב"ן:

 

"ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה

 לפי שאין לו בן זוג, ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך,

 ותשכיל, כי בשבת נפש יתירה באמת".

 

אין בפנינו חתונה מכנית-טכנית. יש בפנינו חיבור, שדרכו מושכת כנסת ישראל את הקודש לעולם. זהו היום הנותן לעולם על ידי כנסת ישראל את משמעותו, ללא השבת היינו מונים את היום המיליארד לבריאת העולם. השבת יוצרת את נקודת הכובד בציר הזמן המחדשת את העולם מדי שבוע בשבועו, מדי שבת בשבתו.

 

ובדרך זו מביא בעל העקדת יצחק[3]:

 

"כנסת ישראל יהיה בן זוגך,

יאמר שתהיה מוטלת על כנסת ישראל שמירת השבת ושביתתו

 עד שלא יהיה עניינה ביטול ושביתה לבד,

כי אם גם מעשה ופועל שלם וכמו שאמר בפירוש

 ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת,

קרא שביתת השבת ושמירתו מעשה גמור.

 

אי-העשייה שבשבת אינו אי-עשייה במובן של בטלה. יש בה באותה עשייה גם מעשה ופועל שלם. בשביתת השבת יש מעשה גמור, יש בה עדות לבורא העולם, לאינסוף, בה מתייחדים הקב"ה וכנסת ישראל, וכלשון בעל העקדה:

 

"וזה להיות קונים שביתה זו הידיעה הנפלאה

מהיות העולם נברא ומחודש ברצון גמור אחר שהיה נעדר לגמרי,

 הדא הוא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו בכניסתו

ובהמשכו בתפילה, בתורה ובתענוג על ה',

כי בזה ימצא שהשבת יהיה לה בן זוג שיפעילה".

 

אם-כן, יין הקידוש הוא יין הנישואין בין ישראל לשבת ובין הקב"ה וכנסת ישראל. זהו התיקון ליין (שעל-פי אחת השיטות בגמ' – הוא עץ הדעת שהיה גפן) שבו חטא אדם הראשון והתרחק, כעת הוא מתקרב, כעת הוא דבק. ולהבדיל, הוא הדין בזוגיות הפשוטה שבין אדם לאשתו. לולא השכינה שביניהם – הנמזגת מכח זַכּות הקשר שביניהם, לולא הנצח, נושא ההפכים המושיב יחידים ביתה וההופך שני אישים לאחדות אחת – לולא זאת "אש אוכלתן".

 

אין בחיבור בין איש לאשתו חיבור טכני, או חיבור של אוהבים, אלא הרבה הרבה מעבר – יש ביניהם חיבור של נצח, של תוכן שמיימי, המתגלה דרך בני הזוג.

זוהי איפוא הזוגיות שבין ישראל לשבת – ברית הנישואין – זהו אשר אומרים אנו בערב שבת "לקדשו", לשון קידושין, וכעין זה מעיר בעל התורה שלמה במקום:

 

"ובמנחה בלולה כאן: ואמר לקדשו לשון קידושין ממש

כמו שאמרו ז"ל כנסת ישראל בת זוגך,

 והם ירשוהו כבעל היורש את אשתו,

ולכן תקנו חז"ל ולא הנחלתו מלכנו".

 

זהו איפוא, "לקדשו", לשון הקידושין. וזהו גם פשר "ולא הנחלתו מלכנו וכו'", שאומרים אנו בתפילה, במשמע נחלה, ירושה, כבעל היורש את אשתו, שוב ביטוי לחיבור האינטימי-פנימי, חיבור שאפשרי רק מפני היותו ביטוי לאינסופיות המסתתרת באותם שני בני זוג, היום הקדוש והאומה הקדושה.

 

ומביא עוד הרב כשר בשם בעל ספר "ציוני" במקום:

 

"ובספר ציוני כאן: ויהי ויקדש מלשון קידושין,

ובגלל זה תקנו לומר אתה קדשת בליל שבת ועונת ת"ח ראוי בו,

זאת לדעת כי עת לטעת,

עוד אמרו חכמי הקבלה כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו,

ובו הגשמים בלילי שבת סימן ברכה".

 

שוב "ויקדש" לשון קידושין, וכיוון שזהו יום שעניינו חיבור וזווג, על כן עונת תלמידי חכמים (תשמיש המיטה) ראוי בו יותר, וזוכה הוא (כלשון חז"ל) להביא נשמות גבוהות לעולם. זוהי גם הבטחת הנביא לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, אלה שאין בהם יכולת הולדה, אך שומרים שבת – שהיא כאמור סוד הזיווג בין השבת לישראל וממילא בין הקב"ה וכנסת ישראל, ל"יד ושם טוב מבנים ומבנות", ועל כן בו הגשמים סימן ברכה, שכן שוב הדבר מרמז על פריון וחיים.

 

ומדוע מקדשים על היין או על הפת? שכן הקלקול הראשון של האדם היה בעץ הדעת, אז הופרה הברית השמיימית, ויצאה האנושות והעולם בעקבותיה למסע ארוך של שיבה לגן העדן האבוד. ועץ הדעת על-פי חז"ל היה או גפן לדעה אחת (ועל כן קידוש ביין) או חיטה לדעה אחרת (ועל כן קידוש בפת).

 

ובכלל נזכור נא שבאותו חטא, כל הזוגיות שהייתה הופרה, האדם בגד בציווי האלוקי, ולאחר מכן הוא האשים את בת זוגו, והיא אמרה: "הנחש השיאני ואוכל", אל תקרי השׁיאני (בשין ימנית) אלא השׂיאני (בשין שמאלית)-לשון נישואין, לאמר הייתה כאן בגידה של האישה  בבן זוגה, באדם, ושל שניהם בקב"ה.

 

בליל שבת, בצאת היום השישי, אומרים אנו: "יום השישי, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". מפסוק זה למדו חז"ל על החיוב בתוספת שבת.

 

בפסוק זה גם מופיע לראשונה שם הויה, לא כפשוטו אלא בראשי תיבות: "יום השישי ויכולו השמים", שכן גילוי שם ה' בעולם הוא בתוספת החול על הקודש, או בלשון אחרת – בחיבור שבין הקודש לחול או אז מופיע השם, המרמז על הנצח, על ההיה, הווה ויהיה.

 

נמצינו למדים, בקידוש מייצרים אנו מחדש את שאבד בעולם בחטא עץ הדעת, שם נעשתה חסימה, מחיצה בין האדם לאלוקיו, וממילא בינו לבין עצמו ובינו לבין אשתו. קודם החטא אין שם לחוה, החיבור הוא פשוט ועמוק, עצום, אך לאחר החטא נצרך כבר תואר, הגדרה. האישה אינה קרויה עוד אשה סתם, אלא חוה.

 

הנה כי כן, פתחנו את דברינו בשאלה כיצד הקידוש הוא ביטוי לזכור את יום השבת לקדשו, ובאנו לתובנה כי הקידוש הוא למעשה הקידושין בין האומה ליום הקדוש, ובין האומה לאלוקיה.

 

בליל השבת נעשה התיקון לריחוק שלנו מן הקב"ה, ולראיית הקשר בינינו לבינו כמכני.

וכך אומרים המקובלים על אותן שבע ברכות של האדם הראשון בגן-עדן:

 

"על ידי יין ששתה אדם הראשון בברכת נישואין שלו

נשתכר ועבר על ציווי המקום ולבסוף נתקלל בנשיכת הנחש".

 

והתיקון הוא על ידי שתיית היין, בקידושין מחודשים בינינו לבין השבת, בינינו לבין מי שאמר והיה העולם.